"הקן השומרי היה מרכז החיים בעיר. הפעולה בכל הקבוצות והגדודים התנהלה אך ורק בשפה העברית ומבחינה זו היה הקן היחיד בכל תנועת השומר הצעיר בגליצייה. תרם לכך בית הספר העברי בעיר שתלמידיו ברובם נמנו על חברי הקן. השומרים העמיקו את ידיעותיהם בשפה ובספרות העברית על ידי פעילותם המאומצת והרבגונית ואמנם האווירה העברית בקן הצמיחה פרחי פלא. אחרים עזבו או הוצאו מהתנועה. בשנת 1933 היו בקן כמה עשרות צעירים בגילאים 12-16 בסך הכל כשלושים בני נוער, בהנהגתם של זכריה מוזר, צביה פיש ונחום שפילברג החיים כולם כיום בארץ.

הקן היה מרכז הווי וחיים ארץ-ישראליים ערים ושוקקים. השפה העברית, השירים העבריים, הריקודים החלוציים יצרו אוירה מיוחדת במועדון התנועה בכל שעות הערב מידי יום ביומו. המדריכים למדו את בעיות הארץ, בעיות תנועת הפועלים והתנועה הקיבוצית וקבלו הסברה מקיפה בכל השטחים הקשורים בבניין הארץ. כל העיתונות העברית הישראלית וכל ספר עברי חדש שיצא לאור ניתן היה למצוא בקן. כל השליחים מהארץ שבקרו בצ'ורטקוב התרשמו במיוחד מאווירה חלוצית וישראלית זו של קן "השומר הצעיר" שזכה בכל פעם לדברי שבח מפי סופרים, עסקנים, שליחים וחברי מרכז התנועה"…. קטע מדבריו של שמואל שחר שווארץ מקיבוץ מזרע בספר צ'ורטקוב

בנימין שטוק ממשיך ומספר על "השומר הצעיר" בצ'ורטקוב בשנות השלושים. מתוך ספר צ'ורטקוב, עמ' 98-99.

"נכנסתי לקן "השומר הצעיר" בצ'ורטקוב בשנת 1933. אני מניח שסקירתו של שמואל שוורץ הקיפה ת תולדות התנועה והתפתחותה עד שנת 1930. אנסה במילים ספורות להוסיף חוליה לתולדות התנועה בעיר עד שנת 1939.

מאורעות שנת 1929 בארץ והמשבר הכלכלי העולמי שפרץ בערך באותו זמן, השפיעו על הנוער היהודי שחיפש דרכים לפתרון הבעיה היהודית. מצד אחד תקף הייאוש והשתלט אי אימון באפשרות התחיה הלאומית על ידי ריכוז העם בארץ ישראל, שנראתה אז כאוטופיה. מצד שני התחזקה התנועה המהפכנית שקסמה אז לנוער היהודי. דרכה נראתה כריאלית, וכנותנת תשובה גואלת ממשית לשאלה היהודית והסוציאלית גם יחד. היו משוכנעים ששחרורם הלאומי והסוציאלי של היהודים יושגו עם שחרורו של הפרולטריון העולמי מכבלי הקפיטליזם. הזרם המהפכני החליש את התנועות החלוציות ובעיקר סבלו תנועות "השומר הצעיר" ו"פועלי ציון פרייהייט". בשנת 1930 נשארו בקן "השומר הצעיר" בוגרים בודדים שלא נסחפו בזרם המהפכני. התנועה המפוארת הצטמקה. חלק מהבוגרים עלו ארצה. הם הקימו מחדש את הקן ותכננו פעולתם כדי להשאיר אחרי עליתם ארצה גרעין חזק שיוכל להמשיך ולקיים את התנועה. הקן התאושש במידת מה בשנים 1934-1935. מקודם היו רק שתי קבוצות: שכבה בוגרת ובינונית. בשנת 1935 התווספה שכבה צעירה בגילאים 10-12 והקן מנה לעיתים עד מאה צעירים. בשנת 1936 היו לנו ארבעה שכבות: קבוצה אחת בגילים 18-19, שניה 15-16, שלישית 13-14, רביעים 10-12. השכבות השנייה השלישית והרביעית מנו 20-30 צעירים וצעירות כל אחת, השכבה הבוגרת מנתה 12 צעירות וצעירים. הפעולות התנהלו לפי התכנית שהותוותה על ידי ההנהגה הראשית. יום יום המה הקן מצעירים, התקיימו פעולות, שיחות, משחקים, שירה וריקודים, מידי שבת היינו מבלים את היום מחוץ לעיר בטיולים ובמשחקים צופיים ספורטיביים ובשיחות. הייתה לנו קבוצת כדור-רגל שהופיעה במשחקים נגד תנועות אחרות. אורגנה תזמורת כלי פריטה בניצוחו של מוניו ריכטר יחד עם מקהלה שמנתה שמונה צעירות וצעירים, ביחד התזמורת והמקהלה ששה- עשר איש. התנועה יישרה את גבנו, בין כתלי הקן הרגשנו את עצמנו אדונים לגורלנו, וחלמנו על עתיד טוב יותר.

בכל שנה התקיימו בטרמבובלה כינוסים של הקנים מכל מחוז טרנופול. בשלושה כינוסים השתתף כמארגן נציג מטעם ההנהגה הראשית פנחס דגן (ווייץ) כיום חבר קיבוץ המעפיל. נציגי הקן השתתפו מידי שנה בסמינריונים של התנועה שהיו למעשה מושבות מנהלים. אלה אורגנו על ידי ההנהגה הראשית בהרי הקרפטים לתקופה של חודש ימים. חוץ מאלה נתקיימו מחנות קיץ מחוזיים למען השכבות הצעירות.

ביזמת הקנים הצ'ורטקובאי והפרובוז'אני אורגנו טיולים משותפים שבהם השתתפו חברים וחברות מצ'ורטקוב פרובוז'נה, יגילניצה ובודדים מקורולובקה. בשנת 1935-1936, בחג השבועות נערכו טיולים משותפים כנ"ל ביערות הליליה למשך יומיים. הקימונו סוכות מענפים. ישבנו עד שעות הלילה המאוחרות בערבי הווי על יד מדורות. הימים הוקדשו למשחקים צופיים ומשחקי ספורט. בשנת 1937 אירגנו טיול משותף עם הקן מפרובוז'נה ליער הורישקוביץ למשך יומיים. חוץ מן התזמורת והמקהלה הוקם בקן גם חוג דרמטי. הופענו בנשף פומבי גדול לפני קהל של מאות יהודים בחורוסטקוב, לציון יובל הקן המקומי. גם הקן בפרובוז'נה השתתף בפעולה זו. הופענו גם בנשף פומבי באותו קן. בארגון פעולות הקן השתתפה כמעט תמיד ההנהגה הראשית. מידי פעם באו אלינו שליחים שבילו כמה חדשים בקן. בשנתיים האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חלה ירידה מבחינה מספרית. אך הפעילות הייתה מתמדת. במיוחד יש להזכיר את חברנו שמחה נוסבוים שתרם במיוחד להצלחת הפעולות התרבותיות. חבר זה היה מרצה בהתמדה על נושאים שונים. הוא היה אוטודידקט, מלא ידיעות כרימון. בכל הזדמנות היה מרצה על נושאים שונים ומסביר בעיות מדיניות ומדעיות. הוא גילם באישיותו את המרכז התרבותי בקן. בשנת 1939 היה בהכשרה בלבוב. בשנת 1940 גויס לצבא האדום. לאחר פרוץ המלחמה השתתף בקרבות נגד הגרמנים, בשנת 1942 הגיע מכתב ממנו לאחיו בארץ. לא ידוע לנו מה קרה אתו לאחר מכן, יש להניח שנפל בקרב נגד הגרמנים. יהי זכרו ברוך לנצח".

צ׳ורטקוב הייתה ערש "השומר הצעיר" מאת ליאון הלפרין

זה היה בערך בדצמבר 1911 בצ׳ורטקוב. העיר, המוכרת בעולם היהודי בשל חצר הרבי הנודעת, ראוי שתיחשב גם ערש תנועת הנוער החלוצית השומר הצעיר.

אין תחת ידי חומרים שאוכל לאזכר באשר לאירועים ולתאריכים. אני נאלץ לסמוך רק על זיכרוני. אני מקווה כי החברים שהיו שותפים לייסוד תנועת הנוער הנזכרת, יוסיפו את אשר שכחתי אני לציין.

בעת ההיא היינו סטודנטים בגימנסיה הפולנית בצ׳ורטקוב, אחת הצעירות בגליציה. למרות גילה הרך כבר הספיקה, כשאר הגימנסיות הפולניות בגליציה, לאצור בקרבה לא מעט אנטישמיות. בערב של דצמבר חורפי, התכנסו חמישה סטודנטים יהודים מן הגימנסיה הפולנית בצ׳ורטקוב בביתו של ישראל יגנדורף. ארבעת האחרים היו: א' א' פישר, הירש וישראל רוטנשטרייך וכותב שורות אלה. היה לנו, כמו בגימנסיות אחרות, חוג סטודנטים לאומי, אך הבנו כי חסר לנו משהו. חשנו כי עם היסטוריה יהודית וגאוגרפיה של ארץ ישראל בלבד, יקשה עלינו לזכות בתמיכת החוגים הרחבים של הנוער היהודי ברעיון הלאומי. באותה עת ראינו נוער לא-יהודי נשבה בקסמה של תנועת הצופים. הצבנו לעצמנו שאלה: מדוע לא להקים תנועת צופים ברוח יהודית למען הנוער היהודי? באנו לכלל החלטה לאמץ את הצופיות ולגיירה.

מרגע שהחלטנו, נעשו פגישותינו סדירות ותכופות. הצטיידנו בספרו של פאול בדן, מייסד תנועת הצופים, וגם בפרסומים פולניים בנושא. נטלנו את השם מן הקבוצה ההרואית-רומנטית "השומר" בארץ ישראל וגיירנו את השם צופה לשם: השומר. אך ככל שהרבינו לשקוע בלימוד הכללים, וככל שרצינו להתאימם לנוער היהודי, נוכחנו לדעת מה קשה המשימה שנטלנו על עצמנו.

השתדלנו לשלב רוח יהודית ותוכן יהודי בכל. אחת מעשר הדברות של הצופה היא שהוא עומד במילתו. לנו נדמה היה כי לא די בכך, שינינו את הדברה כך: השומר עומד במילתו כמו יפתח הגלעדי. היינו משוכנעים כי זה יהיה קרוב יותר לנוער היהודי, וההשפעה החינוכית
תהיה גדולה יותר. יצרנו משחקים רבים, לקחנו מן ההיסטוריה

היהודית והתאמנו לצופיות. הפקודות ניתנו בעברית. היחידות הורכבו לקבוצות, ארבע קבוצות היו פלוגה, וכל המערך נקרא גדוד.

לדידנו היה זה זמן נפלא, זמן של יצירה. אותה שעה כלל לא שיערנו לעצמנו בדמיוננו כי מה שאנחנו עושים יתפתח עם הזמן ויסתעף עד שיחבוק חלקים גדולים של הנוער היהודי בעל התודעה.

לאחר מכן הקמנו ארגון זהה לבנות. האבות והאימהות שלנו, שלא קיבלו באהדה רבה מדי את הארגון החדש, הגבירו את מאבקם בתנועה שלנו, בסיסמה: "נערים ונערות יחד…"

נוער הגימנסיה בכללו, נענה בחמימות לארגון שלנו, השומר הצעיר, אף שלא חסרו מתנגדים או סתם ציניקנים. מכמיר לב היה לראות ילדים מבתים מתבוללים שדיברו בהם פולנית בבית, מתאמצים לדבר יידיש, לקרוא ולכתוב יידיש. בתכנית נכללו יצירות ספרות שונות, שהיה על בן נוער לקרוא על מנת לעבור את הבחינות התקופתיות, ובפיהם צלצלה באופן קומי-מלבב יצירה זו או אחרת מאת שלום עליכם.

הנוער נענה בחמימות, אך שונה לחלוטין היה יחס ההורים. אחדים ראו בכך סכנה, שילדיהם יזניחו את הלימודים ויתמסרו ל"שטויות". אפילו התנועה הציונית "בני ציון", לא הבינה בתחילה לשם מה נחוצים כל "השטיקים הילדותיים". הורים אחרים ראו בזה משהו "לא-יהודי", מין משחק של חיילים וכיוצא בזה. אך היו גם הורים שהביטו באהדה רבה בניסיון של הנוער, הם היו מיעוט קטן. הנוער זכה במאבק, הן בהורים והן בציונות המאורגנת. במרוצת הזמן שינו הציונים את דעתם לטובה, ויחסם לתנועת הנוער החדשה נעשה לבבי מאוד.

לא הסתפקנו בארגון "השומר הצעיר" בצ׳ורטקוב בלבד, והתחלנו לארגן סניפים גם בעיירות השכנות.

בינתיים נתהוותה גם בקרקוב תנועה כזו בידי הנוער המקומי, ובערים אחרות נתהוו אגודות נוער לחינוך גופני. למברג [לבוב] הייתה בירת גליציה המזרחית, לכן ממילא התייחסו אליה שאר המקומות כמרכז הלא-מוכתר. בלמברג אכן צמח הרעיון לרכז את כל ארגוני

הנוער, והוחלט לקרוא לכינוס בלמברג. בראש התנועה עמדו כמה

ציונים מבוגרים כמו: ד״ר שטרנר והמהנדס קראך. זה אמור היה להתקיים במסגרת קורס בן שישה שבועות לארגון והשתלמות. זה היה בקיץ 1913.

בשובי אל צ׳ורטקוב מן הכינוס, אשר בו הייתי ציר, ייסדתי עם חברים אחרים, בהם אברהם שור, אגודת חינוך גופני וספורט "דרור". הארגון קיבל חברים גם מקרב נוער לא לומד, וצמח במהירות. כבית ל״שומר הצעיר" ול״דרור" שכרנו מבנה שהיה בעבר בית חרושת. המקום התאים מאוד לפעילותנו.

התלהבות הנוער גברה על כל המכשולים והקשיים, ותנועת הנוער השומר הצעיר כבשה את הנוער היהודי, שקיבל בשורותיה הזדמנות פז להישגים רוחניים ופיזיים. מספר גדול מן החברים עלו לישראל, והאחרים, שמסיבות שונות נשארו בגלות, נטלו חלק פעיל בחיים היהודיים-חברתיים-ציוניים. השומר הצעיר לא היה אז אלא תנועת נוער ציונית חינוכית של נוער לומד, ודרור היה אגודת ספורט לנוער מכל השכבות.

פרוץ המלחמה, באוגוסט 1914, עצר את הפעילות, אך מיד עם תום המלחמה, התארגן השומר הצעיר מחדש. אגודת הספורט דרור לא חידשה את פעילותה. לי ולחברים מובילים נוספים נזדמן להתנסות במלחמה כחיילים, ובשובנו הביתה החלטנו כי על השומר הצעיר לקבל גם נוער שאיננו לומד. בשל התנגדות של חברים מסוימים התארגנו בתנועה נפרדת, שניהלה את פעילותה ביידיש. כעבור זמן-מה שוב התאחדנו לתנועה אחת.

הפולנים נטלו לידיהם את השלטון, אנטישמיות לא חסרה, והחלו לרדוף את "השומרים". חברים בתנועה נאסרו, והפעילות הארגונית נעשתה קשה יותר ולאחר מכן כמעט בלתי אפשרית.

ניסיתי למסור כאן רגעים אחדים על התהוות התנועה ועל שנותיה הראשונות, תנועה אשר לימים הייתה לארגון החלוצי הענק, שהקיף עשרות אלפי צעירים והעניק תוכן לחייהם ושותפות בתהליך ההגשמה של בניית ארץ ישראל.
תרגום מאידיש אסתר וינשלבוים.

למעלה ממאה שנה שרבי הערשלה- הרב הירש הלוי איש הורוביץ, הרב של טשורטקוב נפטר. בטשורטקוב בפנקס העירוני מצאתי רישום שהוא התקבל כרב בשנת תפ"ו (1726) ו"נסתלק" ועלה "לישיבה של מעלה" ,ד.ה. בשנת תק"י (1750).

ר. בטשורטקוב בפנקס העירוני מצאתי רישום שהוא התקבל כרב בשנת תפ"ו (1726) ו"נסתלק" ועלה "לישיבה של מעלה" ,ד.ה. בשנת תק"י (1750).
בכל זאת חי זיכרונו אצל היהודים הדתיים בכל העולם ובפרט בטשורטקוב, ממש כאילו הוא נפטר רק אתמול. לא רק הזיכרון בלבד, אלא הנהגתו והמורא מפניו שולטים על  יהודי  טשורטקוב  עכשיו בדיוק כמו אז בעודו בחייו.
זה בודאי משום שההיסטוריה של טשורטקוב  מתקשרת לשמו של ר' הערשלה.

זמן רב בטשורטקוב לא היתה קהילה ולא היה לה רב אף על פי שטשורטקוב היא עיירה יהודית עתיקה, אז מה המעשייה? בזמן גזרות ת"ח של חמלניצקי טשורטקוב מאוד סבלה. אודות כך יש דף מיוחד "בפנקס טשורטקוב". היות ובשנת ת"ח , רשום "בפנקס" בדף 50 – בגלל הצרות הגדולות וההריגות שהתרחשו באוקראינה על ידי  חמלניצקי ימח שמו, כל הסביבה הייתה במצב "חירום". (ר.ה. הוכרז חרם על הערים שעל היהודים חל איסור להתיישב בהם)  טשורטקוב גם כן נכללה בין ערים אלו. בגלל בלבולים מזויפים וכעסים של הפריצים נספו חפים מפשע רבים.
הרבנים והגאונים של "ועד ארבע הארצות"(*) אסרו על יהודים לגור בטשורטקוב.

עד שנת תס"ה – 1705 , כאשר השר המושל  וויבודה  ביקש מהיהודים  להתיישב ויינתן להם  חופש (בפנקס – "חירות") באמצעות השתדלותו **) הרבנים הסירו את "החרם" ולאפשר ליהודים לחיות פה. לכן לא היה פה שום רב ולא בית דין עד שנת תע"ז 1717.

וכן, ר' הערשלה היה כאן כמעט הרב הראשון,אחרי מחצית המאה (ויותר) שטשורטקוב הייתה ריקה מהשפעת יהודים לאחר החרם היהודי, ר' הערשלה היה הראשון שהנהיג את "הפנקס". ר' הערשלה היה נין דור שלישי של ר' ישעיה הלוי הורוויץ המהולל, או כפי שהוא נקרא בקצרה, אחרי יצירתו – "שלה" (האותיות התחיליות של הספר "שני לוחות הברית")  מוצא האב של ההורוויצים שהינם לויים. ר' הערשלה כבר אז פגש את משפחת הורוויץ, בתקופה ששמות משפחה עדיין לא היו נהוגים אצל יהודים. זה מראה שהמשפחה הזאת נחשבה כאחת המשפחות המיוחסות אצל היהודים, אשר במשך דורות יצאה ממנה שרשרת רבנים ואנשים גדולים.

גדולתו של ר' הערשלה  היתה בנויה על אמונה באישיותו הקדושה, באמונה שבכוחותיו לעשות מופתים, היות והערשלה היה "בעל קבלה". בעיקר מחזיקים ממנו החסידים. כפי שהם מסבירים בספריהם, הוא היה אחד הראשונים שהיו נרדפים של  הבעל שם ונעשה אחד התלויים החמים, אודות כך מסופרת מעשיה מעניינת, כיצד זה קרה.

ר' הערשלה היה טיפוס תקיף. רבנים מתנגדים וקשוחים , כאלו שאצלם, פסוקון, נקודה של אות בתורה, היה יקר יותר מחיי אדם, הוא תמיד היה "מחמיר" . ד.ה. פוסק מאוד תקיף, ואם הוא לעיתים התיר, ליבו החסיר פעימה, שמא ,חלילה הוא טעה בדין. עוד כזה פסק, אז "יכולים" , הוא לא שקט ולא נרגע עד שהיה מוצא היכן שהוא "חומרא" – דין  "שאסור". אז הוא לא היה מתעצל, לפחות עוד חצי לילה, הולך ליהודיה  אשר ביום פסק לה "כשר" ולהקיש לה בתריס: "טרף! טרף!"

פעם, – מספרים חסידים,לרבי הערשלה  באה אישה "בשאלת נשים". הוא "התיר" אותה לבעלה. אחרי שהלכה, בסגנונו החל לפקפק, לחשוש, לפחד: שמא הוא טעה, הרי ילדיה יהיו "ממזרים", הוא חיפש זמן רב בספרים עד אשר מצא……..
היה זה כבר מאוחר לאחר מחצית הלילה. הוא התלבש, לקח את מקלו, העיר את השמש עם הפנס והלך ליהודיה בקצה העיירה, הקיש על התריס:-אסור!…אסור!…

אבל זה כבר היה אבוד….

אז ר' הערשעלה נפל "לעצבות", הוא החל  "מפשפש במעשיו", לחפש על עצמו חטאים: איזו עבירה נגרמה , מהשמיים ידונו אותו שהוא עושה ללא הרף טעויות ומכשיל ילדים יהודים……

זה היה עונש על כך שהוא אינו פוקח את עיניו על הנעשה מסביבו, "רחמנא לצלן" חטאים גדולים סביבו נעשים.

למשל, עדר עם הארץ, ה"מנהיג" הפשוט,הגיס של ר' גרשון קיטעווער'ס שהתיישב כאן, סביב טלוסט, לא הרחק מטשורטקוב, בהרי הקרפטים , התרחק מאנשים, הכתיר עצמו עם השם "בעל שם" , מציג עצמו כ"בעל מופת", מנהיג עדת יהודים

והוא חוטא ומחטיא את הרבים…..והוא, הוא, הרב, המנהיג של העדה,השומר של היהדות, מהתורה הקדושה, מסתכל ו…. שותק…אינו מקיים את הדין מהתורה הקדושה: ובערת הרע מקרבך-(תסלק את הכעס מקרבך).

ור' הרשלה מורה לשכור נסיעה, לובש את "זופעצע" –  (מעיל מהודר ומפואר)

ומתיישב עם השמש  בעגלה, מרשה לעצמו "להסיר" את כעסו מיהודים, לחפש

ולאתר בטלוסט, בהרים את "ירבעם בן נבט" החדש, את זה שמוליך שולל יהודים

ל"עבודה זרה" – ולהעביר אותו למלכות…….."

הגיעו לטלוסט, מצאו את ביתו של  "הבעל שם" הרחק בתחתית העיירה, בין הרים

וגאיות, נכנסו, רבי הערשלה רואה  שביתו מוקף עם נשים  והוא  עצמו "העובד עבודה זרה" "הנוכל" איננו. מתיישב הוא  ליד ביתו ומחכה.

רואה הוא מרחוק אדם, מההרים יורד ומתקרב ומתקרב, כבר ניתן לזהות אותו-

הנה הוא כבר מוכר,איש פשוט, ישובניק,  לבוש במעיל פרווה קצר קשור בחבל, ניגש לביתו, עיניו מושפלות לאדמה, הנשים נסוגות בפחד גדול לעברו של ר' הערשלה, הוא אינו מביט כלל, אחר כך הוא יוצא מביתו, עדין עיניו מושפלות לאדמה , קורא כאילו לעצמו: ביילע! בעלך שם ! סעי מיד , תמצאי אותו!

רישע! הבהמה שלך בכפר ההוא! הענע! הסוס שלך אצל הגוי ההוא! וכך הלאה..

הנשים התפזרו, הרים את עיניו ואומר: הרבי מטשורטקוב, שלום ! (הוא בחיים לא ראה אותו) אל תהייה בצער! "תוספות" עימך! בדף ההוא, בשורה ההיא,

נאמר הדין בפירוש,  שהאישה מותרת….

ר' הערשלה עמד  לפני "בעל שם", ממחשבתו יצאו "התוספות" שאומרות בפירוש  שהאישה "כשרה"….אם כן הוא פסק נכון לפי הדין….

מאז- אומרים החסידים- רבי הערשלה עצמו נעשה חסיד להוט של "הבעל שם" ולא אחת הם הלכו זה לזה "קפיצת הדרך" ולילות שלמים ב"נגלה" ו"נסתר" בילו יחדיו.

*)"ועד ארבע הארצות" הדגול – הפרלמנט הרבני, אשר שלט במאות ה-15 וה-16 בארבעת הארצות: פולין,ליטא,וואהלין ורוסיה וחינך למין תרבות יהודית.
**) הדף הזה הינו מסמך בעל חשיבות גדולה, הוא מראה שיהודים לא באו לפולין כמוזמנים,אלא להיפך: הפריצים הזמינו אותם כאלמנט נחוץ להתפתחות הכלכלית של ארצם, לפיכך הוטח להם  חופש מוחלט.

מצבתו של ר' הערשלה- הרב הירש הלוי איש הורוביץ, עומדת בבית העולם בטשורטקוב , אולי היפה ביותר, האומנותית ביותר מכל המצבות בעולם.  המצבה הנה בת 150 שנה, משקיפים ממנה ענפים וענבים, עמודים ולולבים, הציפורים, הצבאים והפרחים רעננים, כמו חיים למטה.

יהודים טשורטקואים דתיים אומרים, שזה לא פשוט כלל, זה לא טבעי שרוח הקודש שחיה בתוך רבי הערשלה  מרחפת סביב האבן שלו ולא מאפשרת לו להזדקן. האבן של ר' הערשלה מוקפת עם זר מאוד אומנותי , אבנים חרוטות של שניים עשר תלמידים, גאונים גדולים מעוצבים עם קבריהם עמו משמר סביב רבם האהוב.
עוד יותר יפה מכל האבנים, כמעט זהה ביופיה כמו המצבה של ר' הערשלה, היא האבן הסמוכה למצבתו מימין, היינו הקבר של  בנו הצעיר האהוב שנפטר בתקופת פריחתו בצעירותו, בן 15 הוא היה במותו.

וכבר רעש וצלצל אתו עולמו, וכבר היה בן בית עם כל הנסתר והניגלה, בכל המישורים של "הקבלה", כמעט כמו אביו.
שני בנים הותיר ר' הערשלה בעולם, שהאירו כמו שני כוכבים גדולים : ר' שמעלקע מניקל שבורג ור' פינחס'ל  "בעל הפלאה" – גאונים, שנגעו בעולם, אילו בנו הצעיר היה חי יותר היה בכוחו, כך אומרים החסידים- להוריד את המשיח.

אך הדור לא זכה, הוא הלך מוקדם מהעולם. "למעלה" היו זקוקים לו…

על קברו חרוט : "מת בנשיקה".  הוא מת על ידי נשיקה אלוהית "ונתבקש לישיבה של מעלה"  – הוא הוזמן  ע"י ישיבה של מעלה….

התעמק מאוד בקבלה, לילות שלמים, עסק ב"צירופים" של שמות קדושים, לפתע פתאום הוא שמע  קולות, כאילו מישהו קורא לו בשמו.  (*) הוא עוד יותר התעמק בקבלה והמשיך לעסוק "בצירופי שמות", עוד יותר שמר לילות שלמים, אחרי כל לילה  הקולות נשמעו יותר במדויק. אחר כך הוא סיפר לאביו, רבי הערשלה, ש"קוראים לו"…..

ר' הערשלה שקע במחשבות.

מה הוא חשב ?  האם חשב שבכך אלוהים מעניש אותו, על שהוא מוקדם כל כך איפשר לבנו ללמוד קבלה, כל כך קשה, החוכמה שהגאונים אסרו ללמוד לפני גיל 40 : על כך שהדור הזה לא זוכה לאור של כזה כוכב ? …. זה לא ידוע.

נו, — הוא התעורר ממחשבתו,  הודיע לבן—,כשקוראים, — הולכים…"

ר' הערשלה הורה לבנו להתכונן, תוך כדי הליכה לדרכו… הוא הורה לאשתו לתת לו כביסה נקיה. להכין סבון, מטאטא—ושניהם יחד הלכו למרחץ, אב ובנו—שניהם התרחצו היטב, טבלו במקווה והלכו לביתם. ציווה על בנו לשכב במיטה, להתוודות,

אחר כך קרא לאימו, להיפרד מבנה.  אחר כך…

אחר כך, באותו היום- היה זה יום שישי – את הבן הביאו למנוחת עולמים. שם סימנו שני קברים: אחד חפרו לבן ולידו, המקום השני, נקבע,  בשביל האב.

ר' הערשלה הסתלק מקברו של בנו רגוע ומנוחם, רק לזמן קצר הוא נפרד מבנו הצעיר והאהוב,  מיד, מיד, הזמן לא רחוק, הם יהיו ביחד ואף פעם לא יפרדו… זה ליד זה שתי האבנים, של האב ושל הבן, כאילו הם רוצים להתרפק  זה לזה,

"הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו".

————–

*) במצב של חזון תעתועים  שמופע  לאחר שמאמצים את המוח,  שומע האדם קולות ורואה תמונות, שבמציאות אינם נמצאים, מכך באה האמונה "שקוראים", צריך ללכת". ד.ה.  האדם צריך למות.

בפנקס טשורטקוב יש דף מיוחד. בהם רשומים שמותיהם של הרבנים שהיו שם. כשהם התמנו וכאשר נפטרו.

באותו הדף, במרחק מספר שורות, במקום שרשומה פטירתו של ר' הערשלה יש שורה : "שנת תקב"ז  ותקב"ח היה פה איזה איש אשר לא נתן להזכיר שמו כאן".(המילים מהמקור) זאת אומרת: בשנים 1767  ו-1768 היה כאן  "איזה שהוא אדם" ששמו לא הותר כאן להיזכר. זה מדויק, שכאן אירע דבר מה. במקום שם "רב" כתוב  "איזשהו אדם" ושמו נאסר להיזכר.

אני לקחתי על עצמי לחקור בעיירה  והתברר, שבטשורטקוב יש מן כזאת אגדה בנוגע לרב ההוא, שבאופן זה צוין בפנקס.
בכנסיה הפולנית, בין  הקברים הנוצריים, נמצא קבר  ומעליו מצבה יפה, על המצבה הזאת יש כיתוב  עם שם יהודי. השם שייך למשפחה מכובדת ונעלה בעיירה, למשפחה שבעבר יצאו ממנה רבנים ולמדנים.

ממשפחה זאת היה פעם רב בעיירה 13-14 שנים אחרי פטירתו של ר' הערשלה, הרב הזה התנצר, אך הוא התגורר כל ימי חייו בטשורטקוב גופא, הוא כנראה היה  כומר או "כלי קודש" אחר באוכלוסיה הנוצרית, ההוכחה לכך היא שקברו אותו בכנסיה, מקום בו קוברים כמרים.

נוסח אחר אומר, כי הרב, שנרשם במילים "איזה שהוא אדם" לא התנצר אלא נעשה "אפיקורס" , כשהזדקן הוא התנצר כי חשש  "שחברת קדישא" תעשה לו בזיונות אחרי מותו וביקש להיקבר בכנסיה וזאת על מנת שיהודים לא יוכלו לעלות לקברו.

שתי הסברות אינן רחוקות מין האמת. צריך לדעת כי בזמנים ההם ההתעסקות עם קבלה הייתה מקובלת בין הלומדים, אופי של מגיפה. כאשר מצד אחד החיטוט ב"שמות" יכלה להרוס את נשמתו של ילד בן 15, שידמיין שקוראים לו לישיבה של מעלה….  מצד שני יכלה הקבלה  להרוס מוחות אחרים ולהוליך אותם לכנסיה.

כיום מלווים בריבית יהודים מחזיקים כסף אצל הפריצים. פעם בגליציה היה ההיפך: יהודים סחרו בכסף ושילמו מעט מיסים. הם היו מלווים אצל הפריצים לפי עשרה אחוז שנתי, חוץ מאחוזים  היו צריכים לתת לפריץ מתנה. כך היה המנהג.

מספר הלוואות כאלו רשומות הפנקס טשורטקוב בדף. קצ"ז (197) עמוד שני. מהחג שלהם שימנה –יודה תק"כ (1760) – כך רשום בפנקס—הקהילה חייבת לפריצה וישניאבסקה סך ארבעת אלפים גילדן לפי עשרה אחוז, באפן כזה, כאשר שולחים לה את האחוזים סך של ארבע מאות גילדן לחצרה, שולחים גם כן שני פוד חלב טרי וכן הוט סוכר.

באותו פנקס, תחת התאריך תקי"ב (1752) רשומה הלוואה שניה, גם כן של פריצה גב' אמטשינסקה  מהכפר אלוטשינסקי  על סך 2300 רובל, גם כן לפי עשרה אחוז בתוספת מתנה שנתית: 8 פונט פלפל, 2 פונט צימוקים, לויט  ציפורן, לויט זעפרן, לויט קינמון, פונט טבק ופוד חלב.

(לפי פנקס טשורטקוב ישן)

בזמן היותי בגליצייה, ערב המלחמה, יעצו לי לקבל  פנקס ישן אקסטרא של "בעלי מלאכות".  זה בוודאי  פנקס פועלים יחידי בעולם, הוא היה במצב טוב מאוד, זה בא לי אמנם בקשיים, אך הייתה לי הזדמנות לרשום שורות שלמוות של דברים מעניינים שמתארים את השמחות והסבל של  חיי פועלים היהודים בגליצייה לפני כמאתיים שנה.

הפנקס מראה שבטשורטקוב  ובודאי גם בערים  אחרות של גליציה בעלי המלאכות היו מאוגדים כבר לפני כמה מאות שנים. האיגוד וכן הקונסטיטוציה (ספר החוקים) שלהם, נשאו אופי יותר דתי.
חלק חשוב מאוד, בדיוק כמו חברות שמנהלות משק מסודר, עסקו "בסעודה", אשר כל חבר היה חייב לעשות בשביל החברים, בהיכנסו לחברה, או כעונש כשפשע נגד החברה.

"סעודה" נזכרת עשרים פעם בכל דף ובכל הזדמנות.

אין  צורך לחשוב  שסבי סבים שלנו היו חלילה כאלה "זוללים ושובעניקים", אלו היו לרוב, פשוט נפשות מורעבות, שהרשו לעצמם  סעודה משופרת רק מיום טוב ליום טוב. אך לשמחה עם חברים, מטרת החברה הייתה לשמח את הזקוקים סוציאלית ורוחנית. שבתקופה ההיא יכלו להתבטא רק ב"עליות", "גבאות", ללמוד פרשה בחומש, לומר ביחד תהילים, ללמוד משניות א.ר.ג. ו סעודה גופא היה צורך כבלוי חברתי. לא לעיתים קרובות  היו "לחברה" פתרונות לשאלות כלכליות, לנהל מלחמת מעמדות נגד הבעלים העליונים והגבירים, לעיתים גם איתם, עם המעמדות העליונים, לעזור לסחוב , בכוח קבוצתי את העגלה היהודית הכבדה.
אנו פותחים את ה"פנקס" ומוצאים כבר בדף הראשון רישום מאורע חשוב. על הדף כתובה כותרת עם אותיות מצועצעות בלשון קודש: "למען יראו דור אחרון ויספר לבניהם". "באשר- היה מנהג ישן"- מספר הפנקס-  "כאשר בעל מלאכה יהודי, חייט או פרוון רצו להתיישב בקהילה,אסור היה לו לעסוק בשום מלאכה, מה שלא עבר עליו ,כמו- אגפים  של הגויים, הוא קודם כל חייב היה לתת כמה שהם ביקשו, (מה לתת? לא ברור: את המילים קשה לקרוא  "בפנקס" במקור של א. ליטווין)  וכן ליטר יי"ש (שנאפס) מהסוג הטוב ביותר, חבית בירה ותֶמד (סוג של יין פשוט) כמה  שהם דרשו, גם  שעווה  וכסף לכנסיה שלהם, בנוסף  הם היו מכריחים יהודי לעמוד לפניהם ללא כובע, עד שליהודי פשוט נמאס.
ולכן – כתוב  ב"פנקס" היו האלופים הראשיים שלנו, הנציגים של החברה שלנו "פועלי צדק" ("אנגעגורט זיירע לענדען"-לא ניתן לתרגם)   בעזרתו של העליון ובעזרת האלופים, המנהיגים  הנכבדים וקצינים מהקהילה שלנו, הם הוציאו כמה מאות "גילדן" ומילאו את ידינו למען  שר "ירום הודו" וביטלו  (ד.ה.את האגף של הגויים) את מנהגם הכעוס והנהיגו, שבעל מלאכה יהודי ישלם לאגף בבית החרושת לא יותר משישה גילדן למפרע ושני גילדן כל שנה.

מעניינת יותר היא עוד כתבה תחת הכותרת : "ד' הפיר עצת גויים" (אלוהים הפריע את העצה של הגויים).

אחרי כל התחבולות – אומר "הפנקס" – מה שהתקבל לשימוש בחברה שלנו, הערלים מהאגף בכל זאת פתחו את פיותיהם וחיפשו בכל האמצעים ללחוץ על היהודים כמו קודם. למשל, עקבו אחרי בעל מלאכה יהודי עני, לחוץ ומותש ובמחשבתו: היכן להשיג חתיכת לחם לעצמו ולבריאותו ובפרט לשבת  או ליום טוב, בדיוק באותה עת היו נוהגים  חמישה או שישה ערלים להתפרץ  אל היהודי הביתה, לצעוק ולצרוח עליו והיהודי העני ששרוי בפחד ורעדה, לחטוף ולשדוד כל מה שמצוי בביתו-את כלי העבודה,  על מנת שלא יוכל להתפרנס. בנוסף ראינו שהם מתכוננים לנסוע ולבטל את "כתב החירות" שלנו.
החברה שלנו התעוררה, לא שקטה ולא ויתרה. כל בעלי החנויות ומלאכות נסגרו לחצי שנה, העמידו עצמם בפני השררה ירום הודו, יום ולילה לא נחו, זה עלה להם הרבה כסף…. עד 200 גילדן: הגיעו עד בתי משפט סיכנו את עצמם ובכך, שמו נפשם בכפם …

והעליון עזר להם – הגויים לא יכלו לבצע את תכניתם. לא רק שהם לא יכלו לבטל את "החירות" שלנו, אלא להיפך: הנציגים של החברה שלנו השפיעו לבטל את התשלום הקודם שהיו צריכים לתת להם כל רבע שנה- גילדן אחד והם (הערלים) היו עושים חמישה או שישה רבעים בשנה והיו מוצצים יותר מאשר מגיע.

כעת לא צריך לשלם כל בעל מלאכה בנפרד, רק כל החברה שלנו ולא יותר משלושה…  (המילה בהמשך אינה מובנת-כך כתוב במקור של א. ליטווין)  בשנה. הנציגים שלנו השיגו עוד דברים. כל זה רשום על נייר בחתימתו של  "קי"רה"  (קייזר) בעצמו.

….כעת, חבריה אהובים שלנו, – הפנקס נוהג בהתלהבות גדולה, עימדו וראו את הפלא הגדול – הנייר שרשום בשני הצדדים וראו את הנס הגדול, מה ש"השם יתברך" עשה עמנו : כיצד היד של הגויים הורמה עלינו וכעת העליון הנמיך אותם תחת רגלינו…. שהוא, הקייזר, לא אפשר שיהיה להם ייצוג לאגף בבית החרושת שלהם ללא הסכמתנו והם צריכים לתת לנו דין וחשבון ולא רק של הכספים, שהם לוקחים מאיתנו, אפילו מהסכומים, שהם אוספים  מעצמם. (נרשם: ערב ראש חודש תמוז, תקמ"א. ד.ה. 1781).

"תקנות" של פנקס בעלי מלאכה כפי שנאמרו, כמעט כולם בעלי אופי דתי.
"ראשית חוכמה" – אומר הפנקס- יראת ד'. – "תחילת החוכמה הינה יראת כבוד אלוהים". במילים אלו ממש מתחיל בעל המלאכה –שער פנקס.
הדבר הראשון שהונהג הוא  לשרת את אלוהים ביראת כבוד וברעדה, רק להביט לעומק למנהגים  הדתיים, אנו רואים, שכמעט לכולם יש זכויות סוציאליות וכלכליות. אפילו לתקנות הדתיות ביותר יש שאיפה להתיישר עם  בעלי הבית, לרומם את המצב הרוחני של בעלי מלאכות.

יש לציין למשל, איסור על כל בעל מלאכה לבצע עבודה לפני שהוא התפלל בבית הכנסת, או במניין, בבית המלאכה אסור להתחיל לעבוד לפני שהציבור הולך מבית הכנסת, כנ"ל  יש להפסיק את העבודה בשעת מנחה: "בהישמע דפיקת הפטיש של השמש על הדלת – אומר הפנקס- "אנו מחויבים לעזוב את העבודה וללכת לבית הכנסת".

נקודה שנייה אוסרת על עבודה בראש חודש עד חצי היום.

איסור שלישי: יינתן קנס של שבעה גילדן לבית הכנסת עם עובדים בחול- המועד יום שלם.

ערב שבת וערב יום טוב –חצי יום. לשורה שלמה של נקודות יש שאיפה להגן על האינטרסים של בעל הבית נגד העובד וכן של בעל מלאכה מקומי כנגד זר.

(אריינגעפאהרענעס- יתכן שהכוונה לתקנות, לא ניתן לתרגם)

"לבחור אסור עד חתונתו לעבוד כעצמאי" – בפנקס בהמשך אוסרת התקנה.

פועלים צעירים צריכים לשלם לקופת החברה שני גרושן מכל גילדן ממה שהם משתכרים: זה שמשתכר לשנה אינו משלם יותר מגרושן אחד מגילדן.

אם הם עובדים לפי יחידה, כל פועל שעוזב את בעל הבית באמצע השנה בגלל איזו שהיא מרידה, הינו "חתיכא דאסורה" – היינו – כל מומחה לא ייקח אותו לעבודה.

מי שלא יהיה ממושמע ייענש על פי החלטת החברה, בכל מקרה הוא חייב (המורד) להלך בטל ארבע שבועות.

אם בעל בית מקומי לביתו לעבודה בעל מלאכה לא מקומי, אז הזר צריך לשלם לחברה שני גרושן מכל גילדן ממה שהוא משתכר. במידה ולא – בכל מקרה הוא אינו יכול לעבוד כאן.

מעליות השבת מותר "שלישי" , "שישי", "אחרון" ו"מפטיר" (ד.ה. העליות השמנות),

לא לתת לזר, מה שאינו שייך לחברה "פועלי צדק".

"אם מגיע חייט מעיר אחרת" – כתוב בפנקס בתקנה 36 – "כאן אני רוצה להישאר, משום שכאן מוצא חן בעיני ומוצא אני חן בעיני הרב, המנהיג של הקהילה,  אסור לחייט הזה לצאת עם המחט שלו לעסוק במלאכתו עד אשר ישלם לקופת החברה חמש (לפי א. ליטווין- המילה אינה ניתנת לקריאה).פרוטה לא פחות ומתחייב להיות שמש בחברה שלוש שנים רצוף, אין לו שום זכות לחתום על ההחלטות של החברה עד אשר הוא  יעשה סעודה עבור החברה.

מאוד מעניין ואופיינית היא התקנה ה-37 בפנקס: אם יבוא מעיר אחרת חייט וירצה לקחת לו לאישה מנשי עירנו, אם יש לו אישור מאדון קיסר ירום הודו, שמותר לו להתחתן, כזה הוא הדין: אם הכלה היא בת  של חברנו, הוא אינו צריך לתת יותר מאשר 12  גילדן לחברה ולהיות שמש בבית הכנסת. אם הכלה אינה מבעלי מלאכות שלנו, הוא צריך לשלם 24 גילדן. וכל שנה לשלם גילדן אחד. במקרה של מלחמה בין בעלי מלאכות, צריכים שני הצדדים לבוא עם טענותיהם לגבאים של החברה. בדברים יותר חשובים עליהם לפנות לרב. מהתקנות המובאות ניכר, שלחתונה  "בזמנם הטובים" ההם היה צורך באישור מיוחד מהקייזר, חוץ מזה, בעל מלאכה זר נשא מס יהודי מיוחד של 12 עד 24 גילדן, וכשהגיע בעל מלאכה חדש מעיר אחרת הוא היה חייב  חוץ מתשלומים שונים ומגבלות כנגד בעלי מלאכה מקומיים, רבץ עליו כמו שנאמר מין מס-גוף: הוא היה חייב להיות בין שנה לשלוש שנים שמש בבית הכנסת ללא תמורה.

בנוסף, החברה של בעלי מלאכה לא הייתה לגמרי עצמאית, בהנהלה שהייתה מורכבת מחמישה אנשים, היו חייבים להיכנס שני בעלי בתים…

בעלי המלאכות בכלל היו חייבים להיות כפופים לבעלי הבתים, בית כנסת לא היה בחזקתם, קהל השכיר להם פינה  (ביידיש – פליש) בכניסה  לבית הכנסת הגדול.  אמת, לא תמורת תשלום יקר: סך הכל  עבור שני גילדן(גילדם פולניים שהם 15 סנט) אך בתנאי "שלבעלי מלאכות לא יהיו פיות גדולים" נגד המנהיגים של הקהילה ונגד הרב. במקרה והם פותחים פה, ההסכם בטל ומבוטל, הם צריך לעזוב ללא טענות.

בהמשך יש שורה שלמה של רישומים מעניינים שאני מעביר כאן בקצרה. בעל מלאכה כל שהוא רשום בדף קכ"ג- התבטא בגסות נגד הגבאים של החברה ולכן הוא הוענש, שיהיה שמש שש שנים במקום שלוש שנים, ובמשך שלוש שנים אסור לו להחזיק שום פועל, אפילו אם הוא יתנצל בפני החברה ,יכול אחד החברה לא לאפשר.

חייט אינו יכול להחזיק יותר משלושה עובדים ומתלמד.-  כתוב על דף אחר.

פועל אינו יכול לקחת עבודה אצל בעל בית, רק המומחה בעצמו חייב ללכת.

כמו כן, שום חייט אינו יכול לשכור עובד יומי, שבועי או חודשי, כמו כן לרבע שנה.

כמו כן הוא אינו יכול לשכור עובד לפי יחידה. חייט אינו יכול לקבוע תנאים לעבודת החברים. כאשר אפילו מישהו רשם עם גיר או החתים בחותמת.

שום חייט אינו יכול ללכת לבעל בית לבקש עבודה, אלא אם בעל הבית דיבר איתו קודם.

בעל מלאכה שאינו בקיא בדינים של  "שעטנז" חייב לשאול בעלי מלאכות אחרים.

חל איסור  על חייט או פרוון בשנה הראשונה לאחר חתונתו להחזיק עובד או מתלמד.

בשנה השנייה הוא יכול להחזיק מתלמד ובשנה השלישית עובד.

אסור להחזיק שום עובד בלי הסכם כתוב אצל הרב.

מתלמד או עובד צריך לתת גרוש אחד מכל גילדן לחברה.

אם עובד רוצה לעזוב את המומחה, הוא מחויב לעבוד ארבע שבועות.

השמש חייב להישמע לגבאי גם בבית (אצל הגבאי), אם הגבאי אינו בבית, צריך השמש ללכת אל ממלא מקומו.

אם חייט נוסע לעיר אחרת לתקופה של לא יותר משלוש שנים, הוא יכול אחר כך לחזור בחזרה ולהיות חבר בחברה כמו קודם. אם חוזר אחרי למעלה משלוש שנים, הוא חייב לעבור עם החברה מחדש כמו זר.

אם בעל מלאכה אינו רוצה להיות בחברה, הוא צריך לשלם כל שנה גילדן.

שום בעל מלאכה אינו רשאי ללכת מלכתחילה ל"ערלים" : אינו יכול להתיישב לעבוד עד שאינו מסכם עם החברה. שום בחור אינו יכול לעבוד כעצמאי לפני שמתחתן.

אם חייט רוצה להיות פרוון או להיפך, הוא חייב להסדיר זאת עם חברה.

אם בין שני בעלי מלאכה  יש מחלוקת, הם צריכים לפנות תחילה לגבאי ללא שמות, אם אחד דורש, חייב הגבאי לקרוא לאסיפת כל החברה, עם הפסק הכתוב שלהם, הולך הזוכה אל הרב ולפרנס העיר, כמו שהם מורים, כך חייב להיות.

על אף שלגבאים לא הייתה משטרה וז'נדרמים , הייתה שליטתם גדולה על אנשי החברה. היו מענישים עם לא קוראים לתורה, איסור להחזיק עובד, להאריך את תקופת השמשות.- והעונש הכבד ביותר היה – הוצאה מהחברה.

זה נקרא כמו לשפוט למיתת רעב, משום שבעל מלאכה שהחברה  לא הגינה עליו עם כנפיה – לא היה מקבל עבודה. המוענש יכול היה להתנצל בפני החברה ואם בנוסף הוא היה עורך סעודה, או חצי סעודה את המחצית השנייה היה נותן כמס לחברה בעצמה הכול נמחל לו.

כך התנהלו סבי- סבינו – בעלי מלאכות יהודיים בגליצייה לפני 150 -200 שנה.

מלבד רבי יצחק לוינזון. האבא של ההשכלה, תקופה מעוררת עניין של הרוחניות היהודית  בתחילת ובאמצע המאה הקודמת. לא הייתה אישיות  גבוהה ועשירה יותר מכפי שהיה הרב של טשורטקוב, רבי ישעיה מאיר שפירא, זה לא היה ה"הלל"  מגליציה,  יתכן שזה היה  ה"הלל" השני מגליציה. מה  שבנמצא  ליהדות לאורך כל ההסטוריה. ההסטוריון הבא שיהיה יותר מדוקטור פילוסוף. שתהייה לו מידה אחרת לאמוד את גדולתו של גיבור לאומי. ייתן לגיבורים הנשכחים שלנו את מקומם, שאותו הרוויחו  ולא דור אחד יתלהב מסיפור חייהם השקט מלא באהבה ובהתנהגות עצמית למען האושר של העם.

לר' ישעיה מאיר שפירא  לא היה כזאת השפעה אזורית רחבה כמו ר' יצחק בער לוינזון, היה לו אופי שקט, לבבי,  שהסתפק עם אזור קטן יותר, עם האזור של העיירה שלו בלבד. אך באזור זה הוא הוכיח כזה עומק ואושר של אופי, הוא השאיר כאלו עקבות עמוקים   בנשמות, בלבבות של האנשים של דורות שלמים ופיתח חינוך מתקדם לפעילות. כזאת השפעה עצומה הייתה לו על אנשים שונים,  אילו היכרתם את חיו והשפעתו הייתם מתפעלים.

ר' ישעיה מאיר שפירא בא לטשורטקוב לפני כ-70 שנה, הגיע ממעמעל בפרייסען על יד הגבול הרוסי. הוא הגיע שנתיים קודם, לפני שר' דוד משה'ניו, הרבי הטשורטקובאי הזקן התיישב שם. היה לו הסכם מהרבי מלמברג ר' יוסף שאול נתנזון. הרבנות של טשורטקוב הייתה אחת הגדולות בגליציה.  ר' ישעיה מאיר שפירא מאוד מצא חן בעיניו והובטח למנותו כרב אזורי. אך, תוך זמן קצר היהודים הטשורטקובאים  החלו להביט עקום על רבם, הוא שמר מרחק מהעשירים והלומדים, במקום זה הוא התקרב לצעירים, התעסק עם ההמון. אם בעל מלאכה נכנס אליו, הוא היה מגיש לו כסא ומבקשו לשבת- דבר כזה ששום רב עדין לא עשה.

תוך זמן קצר נודעו ליהודים הטשורטקובאים על רבם,  "חטאים" גדולים יותר. ראשית הוא עדיין אינו רב  שהוכשר. ד.ה. ש"ס ב"פוסקים"  ואחרי כל הדברים הרבאים, הוא באמת יכול היה,לא יותר גרוע  מרב הכי גדול חוץ מישיבות. הוא למד באוניברסיטאות בברלין ובברסלאו, היה חבר עם כאלו אפיקורסים כמו ההיסטוריון גרץ, הרבינער הוינאי דר' ילינק ופרנקל * *) (דר' לודווי אויגוסט פרנקל , סופר יהודי אוסטרי נודע, לוחם גדול למען האמנציפציה של יהודי אוסטריה). אמת שום "דוקטור" הוא לא היה כמוהם, האפיקורסים החברים שלו.  רצו לתת לו את התואר, הוא לא רצה לקחת, בדיוק כפי שהוא לא רצה לקחת את התואר  "רב". זמן רב היה לא למחיה ללא הרבנות. בדיוק כפי שקודם הוא למד תורה "לשמה", ד.ה. מהתורה למען, כך הוא מאוחר יותר השתלם באוניברסיטאות "לשמה" למען החכמה.
את הרבנות הוא הבין  באופן שונה, לא לשבת ימים ולילות מעל הגמרא: לא להתפלפל על נקודה או אות עם הלומדים ובעלי בתים יפים, רק להיות מורה לעם, לעם העני, העם הפשוט. באופן כזה צ.ב.  לימד כל שבת את בעלי המלאכות- בקיץ- פרק,  בחורף את הסדרה "רמבם": פתח סוג חדש של חדר, מואר ונקי, עם ספסלים כמו בבית ספר , במקום בו לימדו את הילדים העניים בפרט של בעלי מלאכות, יהודי וכללי למורים.
ארגן את בעלי המלאכה ב"יד חרוצים" עם אישור קונסטיטוציוני ממשלתי, מודרני, אירופאי, לפי תכנית רחבה של עזרה הדדית ולימוד עצמי. זה היה ארגון העובדים היהודי הראשון בעולם, בנוי על יסודות תרבותיים ברוח התקופה החדשה.

הוא ייסד בנק קואופרטיבי לבעלי מלאכות – חברת האשראי היהודית הראשונה של העם ובשביל העם.  בתקופת הבחירות לרייכסטאג ולאנדטאג   הוא ניהל תעמולה בעד התקשרות ,לא עם הפריצים הפולנים, רק עם העם. עם האיכרים הרוטנים.
יש לו חברה צעירים שפנו להשכלה, שנמשכו חזק אליהם, נתנו להם ספרים חדישים, של האפיקורסים, הם קראו ולמדו אפילו מספרים גויים וניתנו להם גם עיצות , בגמרא הוסברו להם בין כה וכה, כמו כן תוספות ברמב"ם ושאלות ב"קדמות  העולם".
"מבחירה והשגחה",  גם במשרה קשה ב"שילר" ו"גטה", לעת זקנתו הוא כתב בעיתון יהודי אפילו ב"השחר", הוא כתב את העיתונים ונתן אותם לחברה הצעירים לקרוא. עד אשר טשורטקוב  לא  ידעה מה זה עיתון. (המשפט תמוה, אך זה התרגום המילולי)

בכל אופן, כל אחד מאותם "החטאים" לא מספיק לפסול כזה רב, להכריז עליו כאפיקורס ולהטיל עליו חרם? היום, בפרט  אותם כל ההפחדות ו "עבירות" ביחד, מעט מאוד זמן נמשך הרוגע של הרב שפירא. דין היה בטשורטקוב, דין סונצר  קראו לו, הוא אסף קהל בבית הכנסת, פתח את ארון הקודש, השליך עצמו פנימה בצעקות: "הצילו יהודים ! התורה, האמונה הינם בסכנה!"… ויהודי טשורטקוב השליכו עצמם  "הצילו".

את הרב שפירא זרקו מהרבנות ובמקומו הושיבו את דין סונצר, לבושים בקיטל (חלוק לבן שלבשו יהודים חרדים על בגדיהם ביום כיפור) ובטליתות תקעו בשופר ואור שחור, הטילו עליו חרם. אסרו עליו לעשות שידוכים. מגע ומשא עם שפירא והתלויים בו, האשימו אותו בכל מה שאתם רוצים: שהוא מזייף כסף: שהוא יותר חופשי, שהוא עשה חברה קומוניסטים, עשו לו פוגרומים: נשים השליכו עליו אבנים, זרקו עליו בוץ וצעקו עליו כפי שצועקים על מושמד: "קוגעל!" "קוגעל"!  שלם עבור ה"קוגעל!"

וכאשר דאדיה בודנער , אחד התלויים בו, יהודי עם עין אחת- גיבור, פעם התערב כשבחור השליך בוץ על הרבי, הרב שפירא  עצר בעדו: "אל תתערב בעוול שלי: אלוהים ישפוט".

הרב סבל ברוגע את כל המקרים,את כל הצרות שעוללו לו, הוא לא דיבר נגדם אף מילה רעה, שום מבט כעוס לא זרק על  הנוזפים והמעליבים. בחוזק ובביטחון הוא הלך לדרכו: נמרץ ובטוח הוא עשה את הסברתו הגדולה עבור עמו.

הוא חי בעוני, לא הדאיג אותו שהוא איבד את הרבנות, היו ימים  ושבועות שבמטבחו לא היו תבשילים, הוא, אשתו וילדו היו חסרים  פת לחם, אף אחד לא ידע, הוא לא התלונן בפני אף אחד. אדם מלומד ביהדות ובלימודים כלליים: גבר שסיים שתי אוניברסיטאות בהצטיינות. רק היה צריך לאותת, חבריו וידידיו בווינה ובברלין היו משיגים עבורו את משרת הרב הטובה ביותר או משרה מכובדת אחרת שהייתה נותנת לנו חיים טובים- הוא לא רצה לעזוב את העיירה הקטנה החשוכה אשר בה הוא הרגיש נחוץ, שם היה לו כל כך הרבה תומכים, אך גם לא מעט תלמידים, שהיו תלויים בו, ידידים, שהיו מוכנים בכל רגע למסור  את חייהם בשבילו.
ביתו היה פתוח ביום ובלילה לכולם, כל מי שרק רצה להיכנס אליו, כל מי שהיה זקוק לנחמה ומילה טובה.

יהודים טשורטקובאים מספרים שפעם הוא ישב בחדרו ואכל ארוחת ערב, היה כבר מאוחר: שעה אחת עשרה בלילה, ישב אצלו איש צעיר, באופן מיוחד בא אליו מקולומיאה לשאול קושיה- משהוא , מילים בוטות בעניין משרה ב"פאוסט" של גטה. תוך כדי אכילת קרופניק (סוג של מרק) דליל, הוא  הסביר את כל העניין. תוך כדי ההסבר נפתחה הדלת עד חצייה, ואחד הכניס את ראשו ועמד בצד השני , זה היה בעל בית טשורטקובאי , לא מתלמידיו, אך גם לא ממתנגדיו. הוא כבר לא היה אצלו זמן רב, לפחות מספר שנים.

שפירא קצת התפלא והיה מעט לא רגוע, מה זה יכול להיות? מה האיש הזה בא אליו כל כך מאוחר? נתן לו להיכנס ושאל אותו, יותר עם העינים מאשר עם הפה ,את סיבת ביקורו בשעה כה מאוחרת. הוא נכנס לאט לאט לתוך הבית, מעט תוהה ומחפש מילה כיצד להתחיל, ממלמל משהו, אך סוף כל סוף התבהר מה  דחף אותו להגיע לרבי בשעה כה מאוחרת.

הוא למד את "חובת הלבבות": התעמק בעניין "קדמת העולם" וכן "ענין יצירה", הוא הסתבך ולא ידע  כיצד לצאת מין הסבך, לכן הוא בא אל הרבי. הרבי הזיז את הצלחת עם הקרופניק, ניגב עם במחטה את שפמו ואת זקנו והחל להסביר לו, זאת אומרת נתן לו להבין את ה"יצירה" באופן בו ההתפתחות ההיסטורית של המדע של זמננו, טוחן ומסביר, בבטחון, עם מילים פשוטות,מהחיים הישנים ובלשון הספרים הישנים. כך שהמדע בטשורטקוב  שבעל הבית  קיבל  ידיד חדש  והתוקף של "חובת הלבבות" גם כן לא ניזוקה. הוא סיים את ה"שאלות ותשובות" בהלכות השניות ב"פאוסט", באותו האופן ולבסוף שני היהודים היו מאוד נלהבים, השליכו עצמם לאדמה, הוזילו דמעות כאות תודה ולנשק את רגלי הרבי.

לשפירא היתה השפעה ללא גבולות על תומכיו ותלמידיו, בלהט המאבק כבר מזה זמן רב היה בטשורטקוב הרבי, ר' דוד משה'ניו,  בנו של הרוז'ינר, היתה שליטה על עשרות אלפי חסידים בכל העולם, טשורטקוב גופא התכופפה בעד כסא מלכותו, ורק במבט שלו, כולם היו תחת  בהשפעתו.

בכל זאת, חצר ה"שפירניקים", שהיתה מורכבת בפרט מ"בעלי מלאכות". במאבק בעד ההשכלה ובעד רבם, הוכיחה אומץ של אריות. הם ניהלו מאבק  לאורך שנים וניצחו.

טשורטקוב חולקה לשני מחנות: "חסידים" ו"שאפירניקים". השאפירניקים השיגו את עמדתם, את חופש הפעולה ורשות הקיום,  שליטתם נעשתה שווה לשליטת החסידים.

אף חסיד, אפילו הרבי בעצמו לא העיזו לגעת בשאפירניק .  לשאפירניקים היה בית מדרש משלהם, בתי ספר משלהם, שוחטים משלהם, חיו בעיר החסידית באופן חופשי לפי התנהגות המשכילים. החסידים נאלצו סופית לתת לשפירא עצמו מנוחה.

היו מקרים כאשר מתנגדיו המרים ביותר, מלאי חרטה, בנויים מרכותו האין סופית, ממוסריותו הגדולה באו אליו, נפלו לרגליו וביקשו שיסלח להם.

תומכיו ותלמידיו יכלו  ורצו לתמוך בו כלכלית בכבוד, כרבם. אך שפירא לא רצה להיות רב, לא רצה לחיות כמו כלי קודש, היו לו אמצעים דלים ממשרתו שעסק בחברת האשראי

אשר אותה ייסד עבור בעלי המלאכה.

אך, העוני והמשמעת כרסמו בו ובכוחותיו והוא נפטר, עדיין לא איש זקן בהיותו בן 58 שנים(בשנת 1887), הוא הותיר בן שחי בדווינסק. רופא צבאי מכובד, אחד הרופאים הצבאיים המעטים ברוסיה, בתו של הרופא, שרה שפירא משוררת עבריה, הצטינה בעולם הציוני עם השיר שלה "אל טל ואל מטר", אחרי "התקווה", "המרסלייזה" הציונית השנייה, שמושרת ע"י כל הציונים מקטן ועד גדול.

במותו הראה שפירא את אותם העדנות, האומץ וגדולת נפשו, כמו בחייו. הוא קרא לכל האנשים המקורבים וביקש מהם שיהיה ביניהם שלום, שינהגו ברוגע בהיתקלות עם המתנגדים: שלא ידאגו עם השונאים ירצו לנקום בו אחרי מותו, שלא יעמדו מנגד אם אפילו ירצו לתת לו מקום מתחת לפארקאן.  "אלוהים יישפט". – זאת הייתה תמיד מילתו בחייו ואילו היו מילותיו האחרונות במותו. רק תהיו רגועים.-  הוא בכל אופן הורה להם, שלא יסורו מין הדרך שלימד. ש ל א   י ל כ ו  ל  מ ק ו ם  ב ו  מ ק ל ל י ם   ו ה י כ ן   שמברכים בעד כסף.

וה"שפירניקים" נשארו נאמנים לצוואה של רבם. רבים מהם חיים עדיין כעת בטשורטקוב,

רבים מהם נמצאים באמריקה, עם רבים מהם שוחחתי בטשורטקוב, זהו טיפוס מעורר עניין של בעלי מלאכות. אתם פוגשים מעט מאוד כאלו בערים אחרות. עדינות מיוחדת ואינטליגנציה נראים על פניהם, בהתייחסותם, בדיבורם, הם דתיים גלויי לב, ובכל זאת מאוד מפותחים רוחנית. התקבל בהם הדבר היפה והטוב ביותר של תור ההשכלה.

הם בעיקר ציוניסטים, אשר שפירא  חולל אצלם ובהחלט התקבל עד כה, כזאת סולידריות, כזאת מוכנות לעזור ולסייע אחד לשני בשעת הצורך, לא מצאתי בשום חברה יהודית. בביתו של כל שאפירניק תלויה תמונתו של רבם, מורה ומורה דרך, הם מתייחסים לזכרו ברספקט טיפוסי, בכבוד ואהבה. בכל הזדמנות כששאפירניקים מתאספים, הם מספרים מעשיות ואגדות אודותיו, מחייו והשפעתו, מהרדיפה והמאבקים ההם, כל אמרה אצלם תורה  כל כך קדושה, כמו התורה מסיני. את אותה האהבה לרבם הם משרישים בילדיהם ובילדי ילדיהם. שנית, ה"שאפירניקים" היו אינטליגנטים, מתוכם יצאה שורה שלמה של  לוחמים, גיבורים ואידיאליסטים, הן  מהפועלים והן מהמשכילים כאחד, מאוד אורגינליים וטיפוסים מעוררי עניין, לא פחות מעוררי עניין משפירא בעצמו.

אישים  מעניינים נוספים הינם, יעקב ביקל, מאיר פידלר, דר' שטקל, הפחח מאיר הלרבאך

והמוזכר מעלה דדיה בודנר, אותם הקורא יוכל להכיר בהמשך הקריאה.

עבודת ההסברה של  שפירא  ו"השאפירניקים" הייתה מאורגנת למחלקות נפרדות. בכל מחלקה היה לשפירא מומחה – עסקן/שתדלן,  שהיה מסור לנושא ההשכלה בדיוק כפי שהיה הרבי בעצמו. השאפירניק  יעקב ביקל  היה מעין "מיניסטר  ההסברה". הוא היה  מנהל חדר  ההסברה  וניהל קורסים למען בעלי מלאכות.

בל ישכח הקורא שזה היה בערך לפני כחמישים שנה ובעת מלוכתו של הרבי מטשורטקוב.

ביקל עבד ימים ולילות, עם גופו ועם נשמתו ללא תמורה, הוא למעשה היה איש עני כשם שטיטוס היה רשע, היו לו 10 ילדים. (4 היו מאשתו הראשונה: 2 הביאה לו אשתו השנייה מבעלה הראשון, ו-4 היו לו עם אשתו השנייה כלומר בשותפות).
למרות שיעקב ביקל לא ביקר שום אוניברסיטה, בכל זאת הוא לא היה פחות מלומד משפירא בעצמו, היה מעמיק  והוגה דיעות אורגינלי, מוצאו היה מטיסמניץ- עיירה במזרח גליציה, שהיתה  בעבר  מפורסמת כקן של השכלה. התחתן בגיל 13, הוא היה מתנגד שרוף וחבש שטריימל, חותנו היה אדם חסידי, אך יהודי מוזר, אף לא הלך להתפלל  בבית מדרש, התפלל בביתו ביחידות, היות וכולם ידעו שהוא מאוד  אדוק, יצאה שמועה בעיירה  שהוא "מקובל" ויושב כל היום עם הטלית. יעקב ביקל לא התעצל ועבר בכל העיירה , לא החסיר לחלוטין אף בית ושאל את כל יהודי טשורטקוב, קטנים כגדולים:

"הראית אותו ( זאת אומרת את חותנו) יושב עטוף בטלית"? כולם אנו לא וכי שמעו ממישהו.

בכך החל ביקל את מאבקו הראשון נגד האמונה. בדיוק כמו כעת, כך הוא תמיד הוביל אותו: לא באמצעות דרשות לוהטות, רק ע"י הוכחות מבוססות, ע"י עובדות מוכחות.
למרות זאת ביקל היה נואם מבריק ודווקא ביהדות הקפואה. הוא ידע הרבה שפות, אך המדעים האהובים עלי היו: אסטרונומיה, אלגברה ופיזיקה. בנוסף הוא היה חזק במשפטנות (לימודי חוקים) הוא היה מזהיר כמו ביהדות העתיקה (תנכית ותלמודית) חקיקה, כמו כן בחקיקה  הרומאית, הצבאית וכן חקיקה אירופאית מודרנית. האידיאל שלו הייתה החקיקה מהסנהדרין היהודי. בחדר של ה"שאפירניקים" שהיה בפיקוחו,הוא הנהיג  רפובליקת ילדים ברוח עיר יהודית עתיקה ובית משפט לפי הדגם של הסנהדרין היהודי. לימוד חוקה  היה מקצועו, פרנסתו, הוא היה מנהל משפטים מסובכים ולעיתים רחוקות היה מפסיד, על פי עצותיו פנו אליו לא רק יהודים , אלא גם נוצרים, איכרים ופריצים.
היות והוא אף פעם לא עמד על המקח, הייתה לו עבודה רבה ומחיה מצומצמת. חצר הרבי נאלץ לעיתים קרובות לפנות אליו בדבר עצה, ובכך הוא חיזק את המעמד של ה"שאפירניקים". אצל הרבי  היו חייבים להעמיד לו כסא ולבקשו לשבת. הוא היה אדם מבוקש והייתה יראה מפניו.

ביקל למד בחריצות את האונגיליון (ספרי הבשורה שבברית החדשה שבהם מסופר על חיי ישו). הוא למד יחד עם בתו, עליו פירושים – היה מתנגד חריף לאונגליון והנצרות. הוא כתב יצירה נגד ישו. ניהל פעם ויכוח עם מיסיונר, אך ההוא "נחלץ מצרה" לפני שהוויכוח הסתיים.

ביקל  שקע במחשבות בעניין רעיון שמאוד העסיק אותו, באותו זמן הוא הסתגר מפני העולם, הסתגר במרתפו, יכול היה לשהות שם שמונה ימים ושמונה לילות, לא לאכול ולא לשתות עד אשר הרעיון קיבל  אצלו חזקה. הוא היה גם שחמטיסט שרוף , היה מסוגל לשבת על לוח השחמט שלושה סיבובים מעת לעת  ברציפות.
כשהוא קיבל ספר חדש,הוא לא היה יוצא מהבית, לא יושב, לא עומד, מיד נכנס למיטה כשהוא מחזיק ביד אחת את הספר ובידו השניה סיגאר ומלמעלה מהצד של אותה היד מוריד את קופסת הטבק וממלא תלולית  טבק להרחה (א שמעק טבעק), עיניו שקעו בספר, עישן והריח, עישן והריח, קם מהמיטה רק כשסיים לקרוא את הספר. כך הוא גם למד בשכיבה במיטה, שפות עתיקות וחדשות.

ביקל היה תלמודיסט גדול, ספרו האהוב ביותר מספרי היהדות היה  ה"רמבם".

כל יום הוא התפלל, באופן מיוחד הוא אהב להתפלל עם נגינה, כל הימים הנוראים הוא היה מתפלל  לבוש בקיטל (חלוק לבן שיהודים נהגו ללבוש בימים הנוראים), שמונה עשרה הוא היה עומד כשידיו שלובות על החזה. אהבתו הייתה  "שיר היחוד" (פיוט דתי שתוכנו שבח לה'

ויחוד שמו בתארים שונים: הוא נחלק לשבעה שירים לכל יום מימי השבוע.-  ההסבר ממילון אבן שוי) הוא לא היה  אדוק תמיד, רק במצבים רגעיים. בליל שבת הוא  אהב להתיישב עם מנדל פידלר, לעשן מקטרת ולהריח טבק  באותו הזמן, לשוחח עם החבר  עד אור הבוקר.

מעשיות על יהודים טובים שהיו  אי פעם בעולם, מקשר בודאי את הסאטירות  שלו העוקצניות בהארה.

ביקל היה ידיד גדול של הטבע, אהב לשקוע במחשבות על עולמו של אלוהים, על ברואי אלוהים הגדולים והקטנים, הוא נהג להסביר לאחרים את הפלא של הטבע. למשל, על פרה או בהמה.  ביקל  קורא החוצה לאשתו ולילדיו, מביטים על קרני הבהמה, על העיניים,מצח ועוד איברים נוס ים, ממש מסביב  ונושא לפניהם שיעור במדעים. נשים חסידיות חולפות על פניהם ויורקות : תראו את יעקל  המשוגע!  הוא כבר מתבונן…

ביקל היה , כמו שנאמר, המפקח הבכיר על החדר של השאפירניקים.בכל זאת היו דברים שהוא אהב  ללמוד עם הילדים. אחת מאהבותיו היה גיאוגרפיה, לשם כך היתה לו שיטה עצמית, כיצד להסביר לבנים באופן פשוט, עם אמצעים ביתיים דברים שילדים בבתי ספר שוברים את המוחות.

הרי לדוגמה שיעור בגיאוגרפיה: כיצד האדמה מסתובבת, אנשים הולכים על פני האדמה למעלה ולמטה ולא נופלים. חרושים! איך זה יכול להיות טחון?(זה לא ברור).. שואלים הילדים. ביקל מסתובב לילד, חוטף  עם שתי אצבעות משיער ראשו "חיה קטנטונת", מושיב או ה על הגלובוס ומסובב אותו ובשעת מעשה מטיילת לה החיה על הגלובוס, כאילו היא לא נחשבת…..

האם צריך דוגמה יותר מוחשית?…..

הילדים מאוד אהבו את ביקל. עם דוגמאות כאלו הוא היה מבלה איתם, לא  עסקו רק בחיות קטנות, אלא גם בחיות גדולות, כמו למשל בהמות שהוא היה מביא לילדים, או הילדים  איליו. בכל אופן הוא היה גם קשוח, על מכות, צעקות – זאת לא  עשו בחדר של שאפירניקעס. אך,זמנית כשהילדים היו מתעצלים  להתעמק בעניין בו הוא היה מסביר,     או שהם נדחפו מאחורי גבו, הוא היה פתאום קופץ על השולחן ופוקד על החברה: תצעקו ילדים מיד אחרי: – אנו כולנו גויים גדולים! …

הרמז לא היה ממש עדין  לשמיעה,  עבור הילדים היה זה מעין שעשוע ולא עלבון. כולם צעקו עם חשק שלוש פעמים, אחר כך הלך הכל חלק…
ביקל היה סוציאליסט, אך, במקום התיאוריה המרכסיסטית,  הוא שאב  את הזכויות הסוציאליות ליהודים שלו מהתורה והגמרא. את עיקר תשומת הלב בחדר הוא  כיוון  לחינוך הילדים לרגש ומושג לזכויות ויושר בחיים הסוציאליים. הוא חי אך ורק באיזור בו חיו פועלים מהאנשים הפשוטים.

עם אשתו הראשונה היו לו חיים טובים, היא היתה אישה יהודיה פשוטה. את אשתו השנייה הוא  נשא  לאחר מות אשתו הראשונה, בעלה הראשון היה רופא, היה לו כסף ובית פרטי, הוא אהב לחיות חיים שמחים וברווחה. החיים איתה הפכו עבורו לטרגדיה. על אף לימודיו הרחבים, הוא אהב בעצמו כמו שפירא לחיות בפשטות ובעוני.

לפי החתך היהודי העתיק , מגיל 6 הוא הפסיק לאכול בשר, כל חיו הוא לא צרך שום מזון אחר, אלא ירקות  בלבד.  כשהתחילו להקיש  בדלת 70 שנותיו, הוא הכין תכריכים ומקום למנוחת נצח.

אך יענקל ביקל חי עדיין עכשיו, זקן בן שמונים ומשהו שנים, חי בדרזדן (זאקסען). הוא עדיין עובד במשרת מנהל חשבונות בחנות פרטית. עכשיו הוא עדיין לומד את זכויות הגרמנים.  הדרמה המשפחתית שלו גירשה אותו מחיו בעיירה הגליצאית. מקום בו כל כך נאבק וסבל, רחוק מתלמידיו וחבריו שבמזל הינם עדיין כולם בחיים, שמתגעגעים למורה ולחבר שלהם והוא אליהם והם לא יכולים להתראות, אסור לו לבוא לאוסטריה.

"שאפירניקים" טשורטקובאים  וילדיהם מספרים – רצו לתת לו בדרזדן משרה קלה בקהילה היהודית  עם משכורת של  כמה אלפי מארק, אך הוא התפטר מכך עם הסבר שהוא אינו מוכן למכור את עצמאותו בעד כסף. הוא מעדיף להיות "נהנה מיגיע כפיו".

לחיות מעבודה עצמית ולא להיות שום "כלי קודש".

מענדעל פידלר היה , אם אפשר להתבטא כך,  "מיניסטר של אומנות" במלוכה של "השאפירניקים", למרות שבמציאות  בחדר שלהם, הוא היה מורה לדקדוק ו"תנך". שמו היה "פידלער", שם שלא ממש התאים לו, משום שמענדעל היה אומן על כל האינסטרומנים.
ד.ה. למעשה לנגן הוא לא ידע אפילו על אינסטרומנט אחד. כשהוא פנה למוזיקה,אצבעותיו כבר היו עבות וזקנו רחב מדי לכינור, לכן הוא היה תיאוריתיקן גדול, החנות שלו (שממנה התפרנס) הייתה אקדמיה מוזיקלית עבור מאות צעירים. משם הם הסתלקו לווינה ולמינכן, מאוחר יותר הם  נעשו אומנים וחזנים מפורסמים.

בטשורטקוב עצמה, אשר לפני כן לא ידעה מה זה בכלל תווים וכינור הם לא ראו, רק כשהייתה חתונה בעיירה. טשורטקוב באמצעותו הפכה לעיירה מוזיקלית. כעת כמעט ואין  בית בטשורטקוב  שלא מנגנים ושרים. בכל גליציה אין כאלו מבינים בנגינה ובחזנות כמו בטשורטקוב.

כל זאת עשה מענדעל פידלר.

מאוד מעניין, כיצד מענדל פידלר בעצמו נעשה כנר, כמו שנאמר.היה זה כשהוא כבר היה אב לילדים, אמת שחנות עדיין לא היתה לו, הוא עדיין חי אצל חותנו  במתן מחיה ופרנסה (במילים פשוטות-חי ע"ח חותנו), חותנו היה איש פשוט אך בעל בית עשיר, למסחר הוא לא התאים, אז הוא ישב ימים ולילות ולמד גמרא, כמו חברו יענק ביקל הוא גם מאוד אהב את ה"רמבם", בסתר הוא גם קרא ספרי השכלה, למד לטינית וגרמנית, קול גם כן היה לו באמת לא רע, לכן, הוא מצא חן בעיני חותנו עוד בהיותו בחור, היות והוא שר עם כזה ניגון מתוק "אמר אביי". לעיתים הוא היה מתעמק למשל  בעת התפילה. אף פעם לא עלה על דעתו שניתן בקול להשתמש למשהו אחר, עד אשר הוא חלף על פני ארמון הפריץ.

הוא שמע מהחדרים קולות של גברים, משונים ומכושפים, הוא רותק למקום, מופתע  ונפעם.

האם שם שרו, או ניגנו? או שני הדברים גם יחד, האם נקבה או זכר? או שניהם בחברותא?

האם אחד, או שניים, או הרבה?…. בשעת המעשה הוא לא יכול היה לעשות דין וחשבון, מדוע?
משום שהוא נמשך למקום, ממש מכושף.  זמן מה לאחר מכן, שם בחדרים הכל כבר היה מזמן שקט,
הוא הביט סביבו והבחין שהלילה  כבר ירד מזמן ואצלו בנשמה הכל מתנגן והוא אינו יכול לזוז מהמקום.

מאותו זמן, הוא הלך יום יום בסודי סודות  לארמון הפריץ, בהתחלה הוא היה עומד מרחוק,
כמו בפעם הראשונה, מעבר לשער, במשך הזמן  זה משך אותו, קרוב יותר לתוך החצר,
עד החדרים האלו. אחר כך התגלה אצל מענדל פידלר כינור, אמת, לא אצלו בבית, אלא, מוחבא אצל הפריץ ואף אחד בעולם לא ידע על הכינור, חוץ מהמנצח בחצר הפריץ אשר לימד אותו לנגן בהיחבא.

שיהודי, איש צעיר, בפרט מורה, עילוי, ילך יום יום  לחדרי הפריץ? זאת היתה חידה עבור העיירה, לא פעם זוג עיניים הביטו בו ולבסוף גילו את סודו.

מענדעל התחכם ובכל פעם לקח עימו פך, היות ובחצר נמצאת באר, משמעו שהוא הולך לשאוב מים מהבאר..(ביידיש באר- א קערנעצע) אך שמים וארץ  נשבעו, ששום דבר לא יוסתר. במקרה, קצב יהודי מגיע לחצר לקנות עגל, הוא רואה את מענדעל  יוצא מהחדרים.
מאותו יום  מענדעל  לא יכול היה יותר ללכת לחצר ל"שאוב מים מהבאר", הכינור שלו השתתק,
אילם היה מונח בעליית הגג (בוידעם), עטוף בסמרטוטים, מכוסה עם עצים, בקבוקים ישנים וכלי חרס ולחכות לזמנים טובים יותר.
הזמנים הטובים לא הגיעו, בעל הבית "התגלה" כאפיקורס, העיירה כבר חיפשה עליו "חטאים", חותנו לא הוריד ממנו עין, באחד הבקרים חותנו גילה על הבוידעם את הכינור והשמיד אותו לפיצ-פיצאלאך.

זמן רב הסתובב מענדעל  מופתע עם הרגשה מורעלת בלב, רק לאחר מותו של חותנו, כאשר מתן מחיה ופרנסה הסתיימו  והוא פתח עסק ובאמצעותו קבל את עצמאותו, הוא דאג לרכוש לו כינור שני ובגלוי בפני כל העולם, העיירה זמן מה רעשה וגעשה,
אחר כך הניחו לו וכינויו החתום בחותמת  היה  "מענדעל הכנר".

מענדעל השיג  את מבוקשו, הוא התעלם ממה שהעיירה אומרת עליו, מהכינוי שלו הוא עשה משימה קדושה, השיעור של חיו.אמת, האצבעות וזקנו הפריעו לו להיות  כישרון, אף פעם הוא לא היה כנר גדול, לכן הוא  למד את התיאוריה של המוזיקה, ידע לנגן וללמד על כל הכלים, הוא הקיף עצמו עם מוזיקאים יוצרים הכי טובים, התכתב  עם פרופסורים מפורסמים שהכירו בכישרונו: אפילו את התפילות, הסדרה, ההפטרה, את הגמרא,חיבר לפי כל הדינים, בעצמו כתב קומפוזיציות ובעיקר לימד את כולם בחינם.

אמנם הוא לא נרדף, אך על ביתו בעיירה עשו חרם, הוא לא עיכב צעירים שיבקרו אותו בביתו ללמוד נגינה. הכינור היה הנחמה היחידה שלו. ה"שאפירניקים" וילדיהם  ביקרוהו לעיתים קרובות, העסק שלו היה המועדון שלהם. אחרי מותו של שפירא הוא הפך להיות המנהיג של החברה.

כמו ביקל  היה לו גם רגש חזק לבעלי חיים. היו לו גם כן שתי נשים, אך בניגוד לביקל הוא עם אשתו השנייה הצליח יותר טוב מאשר עם הראשונה, היא הייתה אם חורגת עדינה והמתיקה לו את שנותיו האחרונות. התלמידים מאוד אהבו אותו, בשנים האחרונות של חיו הוא היה מאוד חולה, הם הובילו אותו בעגלה החוצה להנאתו ולשאוף  אויר צח.

למענדעל פידלר היה מנין משלו,  הוא בעצמו היה מתפלל לפני העומד – עם תווים,

"כל נדרי" –גם עם תווים. את ה"כל נדרי" שלו כל העיירה היתה הולכת לשמוע.

הוא רצה להעביר את ה"כל נדרי" בירושה לאחד מתלמידיו, אך הוא לא היה מוכשר

דיו לקבל את הירושה, ועל כן, למענדעל  היה צער גדול לפני מותו.

מענדעל פידלר נפטר בשנת 1905 . לא רק חבריו המבוגרים יותר שחיו אחריו, אלא גם צעירי טשורטקוב, מכבדים את זכרו בדרך ארץ בחום  ובאהבה .

———————————

פרט לשני  לוחמים חשובים אלו, היה לשפירא סיוע גדול נוסף עם משכיל אינטליגנט שלישי, זה כבר היה בעל דיפלומה לרפואה, שמו היה שטעקעל, הוא היה בנו של חייט, פועל לפי ייחוסו ודמוקראט  במחשבתו ורגשותיו המלאים. הוא תמיד היה לצד העם במועצת הקהילה וכרופא  עירוני.  30 שנה הוא עמד בראש "יד החרוצים" – הפועלים של השאפירניקים, הוא היה עבורם רופא ומורה.

———————————–

לא רק מהאינטליגנציה, אלא מבין בעלי מלאכות גופא היו לשאפירניקים אידיאליסטיים חזקים ומשוכנעים ולוחמים אמיצים. האורגינאלי ביותר היה דדיה בודנער, זה היה כפי שטשורטקובאים צעירים מציגים אותו, יהודי גבה קומה, חזק וגרמי: היה לו מבט חד למרות עינו האחת, היה לו זקן מדובלל, תמיד התהלך כעוס ומרוגז. בגיל 70 הוא עדיין אכל  כמו שישה אנשים, הוא היה אוכל קערה גדולה מלפפונים קצוצים, צנון שלם, סיר בורשט, כל זה בבד אחת – ומקנח עם דייסה מקמח תירס (ביידיש- א קעלעשע ).

את עינו הוא איבד בצעירותו, בשעה שהוא חייב היה לשרת בצבא,  לשרת הוא לא רצה, הוא הלך ליהודיה שהיתה מומחית  לפגיעה בעין לבחורים שלא רצו לשרת בצבא, הייתה נותנת לבחורים בלבביות לאכול צנצנת קטנה של קונפיטורה ולקנח עם משקה טוב, אחרי הטכס הזה היא הייתה מכריזה – "מי רוצה להיכנס קודם" ?! אוחזת במכשיריה, עושה את מלאכתה ועם הסיום  הבחור כבר היה בטוח שלא ישרת…. וכך גם דדיה בודנער מרצונו החופשי השתחרר מעין אחת.  זה לא הפריע לו לחיות, כיהודי גיבור שמונים שנה. הוא היה , כך מספרים טשורטקובאים, חברה צעירים – איש ישר,
חכם, בעיקר אדם אמיתי, ראדיקאלי !  היה מעט מעיין בספרים, הוא היה מין  ארי שומר של שאפירא.

בעיירה רעדו מהמבט  הכעוס  וכוח הברזל שלו. במלחמות עבור הרבי הוא  "הכניס" על ימין ועל שמאל, הוא בעצמו איבד פאה אחת וכך עם פאה אחת הוא נפטר ב-1910.

———————————

אחד ה"שאפירניקים"  ממעוררי עניין  הינו משה העלערבאך, הוא הכי צעיר ביניהם, כעת הוא עדיין אינו מעל שישים,התפרנס די טוב, למרות מצבו הקשה, איש אהוב, רך כיונה, מלא תמימות ואמת. הוא כעת נשיא של "יד חרוצים". אצל בעלי מלאכות הוא בר סמכא גדול, גם העיירה כולה מתייחסת אליו עם כבד ודרך ארץ.  חוץ ממנהיג של בעלי מלאכות של השאפירניקים, הוא גם בועד האיגוד הראשי ובאיגוד הסופרים. בשבת הוא לומד עם שאר בעלי מלאכות, "תנך", "אורח חיים". קורא בפניהם גם עיתון, זה אינו מפריע לו להיות בעל מלאכה טוב, הוא כמו כל השאפרניקים, ציוני חם. אחרי מותו של הרצל, מספר לי בנו- הוא קרע את העטרה מהטלית שלו, וכל השנה התפלל ללא העטרה,  התאבל אחרי המנהיג היקר והגיבור.

כל זה היה בשקט ובשתיקה, לא נתן לאף אחד להבחין ברחשי נשמתו.

אך, טשורטקוב ! טשורטקוב !  כבר עבר חודש, שאני כבר משם ונמצא עדיין  תחת השפעתה, כזאת עיירה לא נמצאת לא בגליציה ולא ברוסיה! כבר לפני הרבה שנים טרם הגעתי לכאן השם "טשורטקוב " היה עבורי מוקף בהילה של אגדה, רק בבואי לכאן מצאתי באמת את הפלא, כמו כל אגדה.

שבועיים ביליתי בטשורטקוב, אבל, אילו  הייתי מבלה עוד עשר פעמים כל כך הרבה

זמן,לא הייתי יכול למצות את כל הדברים מעוררי העניין שהעיירה הזאת הכילה.

אף עיירה יהודית  בעולם אינה עשירה כל כך בטיפוסים יהודיים אורגינליים כמו טשורטקוב, גם עכשיו זוהי חידה עבורי: מאיפה מגיעים לכאן, לפינה המסוגרת של גליציה , כמעט ליד הגבול של פודוליה הרוסית. כזה עושר של טיפוסים יהודיים,

חוויה של בעלי אישיות אורגינלית?

הנה כל הענתיקות הטשורטקובאים עומדים במרכז גלריה יהודית טיפוסית,

הקורא יכיר אותם מעט בהמשך.

לעת עתה הבה ונציג לקורא את העיירה גופה, כפי שהיא כיום ובעבר.

טשורטקוב הינה אחת העיירות העתיקות בעולם, חפירות מגלות שבתקופת הרומאים

היה בה ישוב. במאה ה-16 מיד לאחר שהעיירה נבנתה מחדש ע"י ה——— הפולני

טשורטקובסקי שעל שמו נקראת העיירה.  על העיירה עברו פוגרומים, שחיטות והריגות של הקוזקים וגזירות ת"ח של  "חמלניצקי" . משנת 1772  לאחר החלוקה הראשונה של פולין בין אוסטריה, גרמניה ורוסיה, שויכה טשורטקוב לאוסטריה, לפני מאה שנה, טשורטקוב  ועיירות נוספות ליד הגבול השתייכו לרוסיה. משנת 1815 היא שוב עברה לאוסטריה. כאן נמצא בית כנסת עתיק שעל פי אגדה נבנה ע"י המלך הפולני סאבייסקי. את אותה האגדה שמעתי לגבי בתי כנסת בעיירות האחרות.

בחלק העיר הנקרא "ויגננקה" מצביעים על מבנה עתיק מעץ , מבנה מאוד אורגינלי,

שנשמר היטב, לפי האגדה, בעבר אספו בו את כל היהודים הטשורטקובאים  וגרשו אותם מהעיירה.  על כן נקרא הרחוב  "ויגננקה" שפירושו לגרש. בשלב מאוחר יותר לפי אגדה אחרת מסופר  שה"בעל שם טוב"  הוחזק באותו מבנה וכי הוא חי תקופה ארוכה בסביבה זו.

טשורטקוב  מורכבת משלושה חלקים- בעבר היו אלו עיירות נפרדות – טשורטקוב העתיקה, המוזכרת מעלה- "ויגננקה" , וטשורטקוב החדשה. אך אפילו כעת  כששלותן

מיוצגות ביחד כעיירה אחת קטנה מיושבת  , עם 7000  נפש, מחציתם יהודים.

לכל אחד משלושת החלקים של העיירה חיים נפרדים משלה. כמו למשל, בטשורטקוב העתיקה הכל מותאם לחיים של  "חצר הרבי". כאן שומרים  כאשר "בחצר" שומרים.

כאן ישנים כאשר ישנים "בחצר".

הארמון של הרבי הינו המזהיר ביותר מכל חצר של רבאים בגליציה ובכל העולם.

והרבנות של טשורטקוב  מעוררת עניין רב יותר מרבנויות אחרות.

לסיים עם טשורטקוב העתיקה צריכים להזכיר  את בית העולם שלה שהינו מרשים עם מצבותיו  העתיקות. החשיבות של המצבות אינו מתבטא בעתיקותן, העתיקות ביותר שנשתמרו אינן יותר מבנות מאות אחדות של שנים. המצבות העתיקות של בית הקברות הטשורטקובאי מצטיינות ומעוררות עניין והינן מעשה ידי פסלים .

כאלו מצבות מגולפות לא מוצאים בכל העולם. מהן ניתן לראות שלפני כמאה וחמישים שנה חיה כאן משפחה שבנתה מצבות, אומנים גדולים שאילו הם חיו כיום היה יוצא מהם לא אנטוקולסקי אחד. בתקופה ההיא  לאומן היהודי היו רק שני תחומים:

"המזרח" בעמוד של בית הכנסת והמצבה של  "בית הקברות". האומנים הטשורטקובאים  הכניסו את כל נשמתם באבני בית הקברות. לכן מהאבנים נעשו נשמות. בית העולם הטשורטקובאי אינו עושה עליכם רושם של שדה מת, אני ביקרתיו בדצמבר באמצע החורף, הכל היה מסביב קפוא  וכאן הורגש האביב, הפרחים, הלבלוב, הצפורים, האיילים. הגוף – הכול חי , החורבה, האבנים קורצים אילך.

מסתודדים איתכם, היופי והשמחה חובקים אותך. הנשמות מהעפר קמו לתחייה בנשמתך, או יותר נכון הנשמה שלך קמה לתחייה בתנועה עם נשמות עדינות וגבוהות

מיוצרי המצבות הלא מוכרים, אפילו לשמותיהם אינך יכול להגיע, רק עם שיחות עם אנשים קשישים בעיירות אחרות מסביב, אתה יכול רק לנחש  שבערך לפני כ-200 שנה

היתה בטשורטקוב משפחת אומני גילוף אבנים. במשפחה זאת  עברה האומנות מדור לדור. באמצעותם הושרש סיגנון האומנות בערים ועיירות אחרות, היות ונתקלתי מצבות דומות בטרנופול, בברוד, בבוצ'אץ' , בזלוטשב.

יצחק גרינבוים היה מראשי התנועה הציונית בפולין בין שתי מלחמות עולם ולימים שר הפנים הראשון של מדינת ישראל.
מתוך ויקיפדיה:
גרינבוים, בן יהושע, נולד 1879בוורשה. התחנך בפלונסק, שם למד בחדר ובגימנסיה. סיים לימודי משפטים באוניברסיטת ורשה. עוד בהיותו סטודנט החל לפעול למען הציונות ועסק בפעילות עיתונאית; ערך את העיתון העברי "הצפירה", השבועון העברי "העולם" והעיתון היידי "היינט", שביטאו בעריכתו עמדות פרו-ציוניות. נשא את מרים ולזוג נולדו שלושה ילדים.
גרינבוים עמד בפולין בראש פלג ציוני רדיקלי בשם "על המשמר". היה חבר הסיים (הפרלמנט) הפולני מאז שנת 1919. לקראת הבחירות לסיים ב-1922 ארגן את כל המיעוטים בפולין (גרמנים, אוקראינים, רוסים, יהודים ועוד) להתמודדות במסגרת גוש משותף, על מנת להתגבר על חוקת הבחירות הפולנית, שנועדה לנטרל, באמצעות יצירת מחוזי בחירה מורכבים, את כוחם של המיעוטים. במסגרת "ברית המיעוטים" השיגו המפלגות היהודיות בפולין הישג תקדימי וחד-פעמי, עם בחירתם של 35 צירים יהודיים לסיים. בבחירות לסיים של 1928, החרים גרינבוים את נציגי אגודת ישראל והביא לכך שאף אחד מנציגי האגודה לא נבחר לסיים בבחירות אלו.[וגם – האם השנה נכונה?]
בבחירות של 1930 העמידו נציגי אגודת ישראל בתגובה את הרב אהרן לוין, שהיה פופולרי מאוד בקרב היהודים, לבחירה במחוז הבחירה של גרינבוים בוורשה, וגרינבוים הפסיד את מקומו בסיים לרב לוין. גרינבוים היה ידוע בעמדותיו הלוחמניות כנגד האנטישמיות ובעד זכויות המיעוטים בפולין, והיה מתנגד חריף של אגודת ישראל. במסגרת זו האשים את החרדים מעל דוכן הסיים בכך שבעת מלחמת העולם הראשונה הם נותרו נאמנים לשלטונות הזרים בפולין (רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה) ולא תמכו בתנועת העצמאות המקומית.
גרינבוים עלה לארץ ישראל בשנת 1933. היה חבר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, ושימש גם כראש מוסד ביאליק. בזמן השואה היה חבר בוועדת ההצלה שנבחרה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כדי לקיים קשרים עם יהודי פולין ולסייע בהצלתם. בשנת 1942, כשהגיעו לארץ ישראל ידיעות על דבר ההשמדה ההמונית, הוא נבחר לעמוד בראש ועד ההצלה של הסוכנות היהודית, גוף בן 12 אנשים מהמפלגות השונות, שנועד לפעול לשם הצלת יהודי אירופה מההשמדה, אולם בנסיבות אותם ימים לא צלחה פעולתו. בתום המלחמה עברה עליו טראומה אישית כאשר בנו ניצול השואה, אליעזר גרינבוים, הואשם בפריז על ידי שני ניצולים כי התאכזר לאסירים כקאפו במחנה בירקנאו. גרינבוים ליווה את בנו במהלך המעצר והחקירה בפריז, שנסגרה בסופו של דבר. בנו זה נהרג בקרבות מלחמת העצמאות[.
בשבת השחורה (1946) היה גרינבוים אחד מחברי הנהלת הסוכנות שנאסרו על ידי הבריטים ונכלאו במחנה המעצר בלטרון.
לקראת הקמת מדינת ישראל היה גרינבוים לאחד מ-13 חברי מנהלת העם ומחותמי מגילת העצמאות. ביום הכרזת המדינה היה בין הנצורים בירושלים, ולפיכך לא השתתף בטקס, אולם את חתימתו הוסיף למגילה במועד מאוחר יותר[2]. היה חבר מועצת המדינה הזמנית ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל בממשלה הזמנית, בין השנים 1948–1949.
ביולי 1948 עמד בראש "ועדת החמישה", שכונסה בעקבות המחלוקת בין ראש הממשלה דוד בן-גוריון לבין הפיקוד העליון בצה"ל במהלך מלחמת העצמאות, לאחר פירוק הפלמ"ח וקרבות לטרון.
גרינבוים, שהגיע ארצה כאיש הציונים הכלליים, נטה במרוצת הזמן שמאלה: היה לתומך מפ"ם, ונודע כאיש בעל השקפת עולם חילונית מוצהרת. בשנת 1946 הוא לקח חלק באיחוד של הציונים הכלליים[3]. בעת ניסוח המצע של הציונים הכלליים באוגוסט 1948 יצא נגד מה שקרא "המגמה להפוך את הציונות הכללית למפלגה של המעמד הבינוני" ובעקבות זאת פרש עם חברי סיעה א' מהציונים הכלליים ונעשו ניסיונות לגבש הסכמה סביב הקמת המפלגה הפרוגרסיבית[4]. אולם בעוד שחברי סיעה א', בראשות אברהם גרנות חברו להקמת המפלגה הפרוגרסיבית, גרינבוים עמד בראש רשימה עצמאית בבחירות לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה), אשר לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.
בשנים שלאחר מכן ערך גרינבוים מספר ספרים, בהם "האנציקלופדיה של הגלויות" ו"התנועה הציונית בהתפתחותה". היה אחד המועמדים לכהונת נשיא המדינה בבחירות הנשיאותיות ב-1952, אך הפסיד ליצחק בן צבי. בשנותיו האחרונות חי בקיבוץ גן שמואל לצד בנו בנימין, שם נקבר. על שמו המוסד החינוכי אלוני יצחק ורחובות בערים שונות בישראל.

אחת העדויות לחיי התרבות התוססים בצ'ורטקוב, עם התעוררות הציונות, הוא ביקורה של משוררת צעירה שרק לפני שנתיים עלתה לישראל מרוסיה ומיד החלה ב- "סיבוב הופעות" בקרב שוחרי ספרות בצ'ורטקוב (מועדון הספר הטוב) והביאה אתה את בשורת השירה והספרות מארץ ישראל.  (בתמונה- שורה שנייה יושבת במרכז עם כובע).

ההתעוררות הלאומית בצ'ורטקוב בשנת 1927, הייתה בשיאה: הנוער היהודי הלך לבית ספר עברי אחרי שעות הלימוד, בבית הספר הפולני. הנוער דיבר וכתב בעברית והצטרף לתנועות הנוער שהכניסו תוכן ועניין בחייהם.
התנועות התפצלו וחידדו את מסריהן. אין סוף קבוצות וועדים חדשים נוסדו וכל אחת מאפייניה וייחודה.
בבית העם הוקמה ספריה עירונית, שמספר הקוראים בה הלך וגדל ומנהלי הספרייה קנו ממיטיב הספרות העברית והכללית.  אנשי הגות מצ'ורטקוב כתבו מאמרים בעיתונות העברית. בצידה של הספריה נבנה אולם קריאה, בו התקיימו דיונים והרצאות בשפה העברית. חיי תרבות וחברה סוערים התפתחו, ולצ'ורטקוב היגיעו, אנשי-רוח ומדיניות כמו: אהרון אשמן, יצחק בן צבי, הסופר יואל מאסטבויים, זאב זבוטינסקי, יצחק גרינבוים, גולדה מאיר, משה שרת וגם המשוררת אלישבע.

אלישבע ביחובסקי מאת פרופ' יפה ברלוביץ

אלישבע ביחובסקי (ריאזאן רוסיה, 1888 – טבריה 1949), משוררת וסופרת רוסיה שכתבה עברית.
אלישבע נולדה כייליזבטה ז'ירקובה לאב, איוון ז'רקוב, מורה כפרי שהיה עם השנים למו"ל של ספרי לימוד,
בן האמונה הפרובוסלאבית, ולאם ממשפחה אירית קתולית, שאביה הגיע לרוסיה בתקופת מלחמות נפוליון.
האם נפטרה בהיות אלישבע בת שלוש והיא התחנכה אצל אחות אימה במוסקבה, על ברכי השפה והתרבות האנגלית.
במוסקבה סיימה בית-ספר-תיכון-לבנות והשתלמה בקורסים לפדגוגיה (1910).

לפי עדותה, התחילה לכתוב שירה כנערה מתבגרת בכיתות הגבוהות של התיכון (1907), ובשנים אלה אף התיידדה עם חברה ללימודים, יהודיה, שעוררה את התעניינותה בתרבות היהודית ובמנהגיה. בפרק מזיכרונותיה היא מספרת כיצד פגשה לראשונה בשפה העברית באמצעות עיתון עברי שהתגלגל לידיה. תחילה לא הבחינה בין יידיש ועברית, כי עבורה היו אלה שפת היהודים, והחלה ללמוד יידיש שהייתה קלה בעיניה כיוון שידעה גרמנית ( את האותיות העבריות המרובעות למדה מספר דקדוק עברי, שהיה מצוי אצל אחיה הבלשן שהיה מומחה לשפות המזרח).  ב1913- החלה ללמוד עברית בשיעורי ערב של "אגודת חובבי שפת עבר" במוסקבה. שנתיים למדה בצורה לא רצופה ועם הרבה הפסקות, ולאחר מכן המשיכה בעצמה באמצעות קריאה ודיבור (בשנים 1919-1917 חזרה לעיר הולדתה ריאזאן, לשם הגיעו במלחמה פליטים יהודים רבים וביניהם צעיר שלמד בגימנסיה 'הרצליה', והיא, כדבריה, מינתה אותו כמורה לה).

ב- 1915 החלה לתרגם מיידיש לרוסית מספר תרגומים שאף ראו אור בעיתון הרוסי-היהודי ייוורסקאייה ז'יזן (חיים יהודיים), כמו סיפוריו של צבי דויד נומברג (1927-1876) או שירי יהודה הלוי ( 1141-1075) בתרגומו היידי של ביאליק.  לאחר מכן פנתה לספרות העברית ונסיונותיה הראשונים היו מסיפוריהם של יוצרים עבריים בני הזמן כמו גרשון שופמן (1972-1880) ויוסף חיים ברנר (1921-1881).

אלישבע כתבה כ-200 שירים ברוסית, וב1919- התפרסם מבחר מהם, שהופיע בשני קבצים: רגעים ושירות גנוזות. היו אלה בעיקר שירים שעסקו בזיקותיה ובכיסופיה לתרבות היהודית. ב1920- כתבה לראשונה שיר בעברית שלאחריו לא עוד המשיכה לכתוב רוסית. נראה שבהשפעת המורה הראשון שלה לעברית ובעלה שמעון ביחובסקי (1932-1882), אימצה את העברית כשפה בלעדית ליצירתה; ואם על שיריה הרוסיים חתמה בשמה הרוסי 'ייליזבטה', הרי מעתה – על שיריה העבריים – החלה חותמת 'אלישבע'.

ב1920- נישאה כאמור לשמעון ביחובסקי, פעיל ציוני (מזכירו של ד"ר יחיאל צ'לנוב, 1918-1864),  מורה, מבקר ספרות ומוציא לאור, שהיה ידידם הקרוב של ברנר ואורי ניסן גנסין (1913-1879), וסייע גם להם להוציא לאור את כתביהם. בחורף 1925 עלו לארץ עם ביתם הפעוטה מרים (נולדה 1924), והתיישבו בתל-אביב הקטנה לא רחוק מגימנסיה 'הרצליה'.

הופעתה של אלישבע כמשוררת לא יהודיה שעזבה את עמה ושפתה כדי להצטרף אל העם היהודי במולדתו המתחדשת – הלהיבה וריגשה ביותר את הציבור היהודי בארץ. גם הקהילה הספרותית קיבלה אותה בחום רב, ערכה לכבודה ערבי קריאה, פרסמה  את יצירותיה בכל במה אפשרית, עד כדי כך שפופולריות זו עוררה את זעמם של צעירי המשוררים (חבורת כתובים ובראשם אברהם שלונסקי, 1973-1900), והפכו אותה ליעד מותקף במאבקם נגד ותיקי המשוררים (חבורת מאזניים ובראשם ח"נ ביאליק, שאלישבע נימנתה עליה). אלא שתקופה זו ארכה שבע שנים בלבד (1932-1925). בשנים אלה כתבה אלישבע את רוב יצירתה העברית – בשירה, בסיפורת, במסה ובביקורת ספרותית, ובשנים אלה אף התפרסמו רוב יצירות אלה אם בעיתונות העברית בארץ (מאזניים, דואר היום)  ובחוץ לארץ (התקופה, התורן, העולם), ואם בספרים שראו אור בהוצאה של בעלה – הוצאת 'תומר'. כך: כוס קטנה (שירים, 1926), סיפורים (1928), חרוזים (שירים, 1928), מקרה טפל (סיפור, 1929), משורר ואדם: על שירתו של אלכסנדר בלוק (מסה, 1929), סמטאות (רומן, 1929), וכן תולדותי, קובץ מאמרים על אודות המשוררת אלישבע (1927) שיצא בכמה מהדורות בתל אביב ובוורשה. כוס קטנה היה ספר השירים הראשון של אישה משוררת שהתפרסם בארץ, וסמטאות – הרומן הנשי הראשון.

עם זאת מצבם הכלכלי של בני הזוג לא היה קל, ואלישבע נאלצה למורת רוחה, לעזוב לא פעם את בעלה ובתה ולצאת למסע בין הקהילות היהודיות במזרח ובמערב אירופה, שם הופיעה בערבי קריאה משיריה וסיפוריה (בקיץ, בימי החופש הגדול, בעלה ובתה נילוו אליה). בקיץ 1932, בעת מסע כזה בקישינב, נפטר בעלה באופן פתאומי. אלישבע חזרה לתל אביב, כשכל עולמה קורס עליה. פרט לאסון של מות הבעל, הכל החלו מפנים אליה את עורפם. מאמציה למצוא פרנסה, בין היתר כספרנית בספריית "שער ציון", עלו בתוהו. היא עברה להתגורר בצריף רעוע בשולי תל אביב וגידלה את בתה בעוני רב.  רק הודות

לח"נ ביאליק היא ניצלה מחרפת רעב, כאשר בהתערבותו זכתה לתמיכה זעירה מ"קרן ישראל מץ"

בניו יורק (15 דולר לחודש). מרירה ופגועה ניתקה עצמה מהקהילה הספרותית בארץ, ומ1932- ועד

מותה ב1949- חדלה לפרסם מיצירותיה, ועבודותיה האחרות בתחום התרגום – לא החשיבה.

באביב 1949 אמורה היתה לנסוע לאנגליה לבקר את ביתה מרים ליטל (שרתה כחיילת באיי.טי.אס

במלחמת העולם השנייה במצרים, ונישאה ב1946- לחייל בריטי; אם לשלוש בנות), כיוון שחשה ברע

סייעו לה ידידותיה מדבר הפועלת לצאת בינתיים לחמי טבריה. שם נפטרה ממחלה ממארת (27 במרץ 1949). כיוון שמעולם לא התגיירה, ואף הקפידה תמיד לציין זאת, התעוררו קשיים לקברה בקבר ישראל.

רק לאחר התערבותו של יו"ר אגודת הסופרים, הוסכם לטמנה בבית העלמין של קבוצת כנרת, ליד

קברה של המשוררת רחל.

אלישבע גדלה על אסכולות שיריות כמו הפוטוריזם והאקמאיזם, שהתפתחו ברוסיה בתחילת המאה העשרים ודחו את הסימבוליזם הרוסי של סוף המאה התשע עשרה. שירתה של אלישבע מתחברת בעיקר אל הפואטיקה האקמאיסטית, האומרת: שיר לירי קצר המנוסח בצורה פשוטה, בהירה ומלודית, בהעמידו ציור אימפרסיוניסטי מהיר בקו שברירי ואסתטי. "שירי קצר, ענן על  פני שמיים", מציגה אלישבע את אמנות השיר שלה, עם זאת, היא פונה לשוחח גם עם ביטויים אנטי אקמאיסטיים, כמו כמיהה אל המסתורין והחלום או נגיעה בהלכי רוח סימבוליסטיים. ביטויים אלה הם פועל יוצא של תפיסת עולם מסוכסכת ותוהה שבמרכזה תחושה ניכור קשה ("לא היתה לי אם, לא יהיה לי בן"), ומאידך התרפקות בלתי נלאית על ישות מטאפיזית בלתי מזוהה ("אל שאין לו שם") שיש בה כדי להבטיח לה חיוניות כאדם וכיוצרת.  וידוי מלנכולי ספיריטואלי זה, שאינו מתחייב לדת זו או אחרת,  אף מארגן את המרחב השירי שלה כמסע צלייני של תעייה ויאוש: מסע המודע מראש על ההעדר כל אוטופיה של "ארץ אווליון", ואף על פי כן הוא ממשיך ללכת ("נפשי כולה עורגת/לארץ תקוות שווא").

למותר לציין כי תחושת קיום קונפליקטואלית זו, בין מציאות של יתמות וגלות לבין חיפוש אחר הארץ המובטחת,  מקרב את אלישבע אל בני העם היהודי, כשהיא מזהה את גורלה בגורלם: "רק לשערי השקיעה עיני תחזינה/רק לכוכב המזרח – אנחת לבבכם/מי יגיד לכולנו כי המולדת איננה?". לפיכך לא בכדי היא התחברה אל החוגים היהודיים הציוניים דווקא, ולא בכדי היא בחרה לעלות לארץ ישראל שעבורה היא מולדת היצירה וההשראה: "כשנראה לי לפרקים שמעין שירתי דלל וחרב, יש לי ההרגשה: שם בארץ היפה תשוב השכינה לשרות עלי".

הקורפוס השירי של אלישבע מתחלק לשני פרקים גיאוגרפיים: הפרק הרוסי והפרק הארץ ישראלי. לא כן הפרוזה שלה, זו עוסקת אך ורק במציאות הרוסית של העשורים הראשונים למאה העשרים. כאן יש לציין כי המעבר לכתיבת פרוזה חל אצלה בהשפעת המשורר אלכסנדר בלוק, אותו היא מכתירה כמורה הגדול שלה ("יותר גדול ממשורר 'סתם'… הוא קורטוב חיינו"). במסה שלה בשם "משורר ואדם" היא בודקת את כתיבתו, ומדגישה את ייחודו בשל אותה דינאמיקה של התרחבות המובילה אותו בכל פעם אל התנסות פואטית אחרת (תימטית, ז'אנריסטית או צורנית) וממילא מנערת מפני קיבעון יצירתי. אלישבע מאמצת עקרון מאתגר זה, ומן השיר הלירי היא מרחיבה אל הסיפור הקצר, ומן הסיפור הקצר הפיוטי – אל הרומן הריאליסטי.

ששת סיפוריה הקצרים של אלישבע, מעמידים במרכז כל סיפור דיוקן של אישה, המספר את עצמו בגוף שלישי, על רקע ביוגרפי וסביבתי משלו;  ואף כי רקע זה מצטייר כשונה מסיפור לסיפור, כל הגיבורות כמו נגזרו מאותו אני-וידווי, הדומיננטי כל כך גם בשיריה של אלישבע. זהו דיוקן של אישה החיה בחוסר קומוניקציה עם הסובב, ובמתח שבין עצמה לסביבתה היא בונה, בדרך מיוחדת לה, עולם פנימי רוחני והזוי משלה אותו היא חיה בצורה אינטנסיבית ("ימים ארוכים",  "האמת"). עולם פנימי רוחני הזוי זה מזין גם את העימות היהודי הנוצרי, המוצא את תיאוריו ודיוניו בעיקר במסגרת של מערכות יחסים שבינו לבינה (יהודיה/נוצרי – "מלכת העברים", נוצריה/יהודי – "נרות שבת") כהשלכה לאלישבע עצמה: "כי יש בי שתי נשמות – אחת רוסית ואחת עברית".

עימות זה הולך ומתפתח גם ברומן סמטאות. רומן זה עוסק במוסקבה של ראשית שנות העשרים, בתקופה הקצרה בה שלט לנין בניסיונותיו להבריא את המשק הסובייטי המתמוטט. במשבצת היסטורית זו פותחת אלישבע צוהר לבוהמה המוסקבאית המעורבת מנשים/גברים נוצרים/יהודים בתחומי אמנות שונים, ובאמצעותם היא מתחקה אחרי ההיטלטלות הפוליטית התרבותית של פוסט המהפכה הרוסית, ומשלבת הלכי רוח פמיניסטיים מחד  וציוניים מאידך. ואכן, אין ספק שברומן ריאליסטי זה תרמה אלישבע מבנים תימטיים שהספרות העברית בגולה ובארץ לא ידעה כמותם עד אז, כמו ייצוגה של "האישה החדשה" נוסח פוסט מלחמת העולם הראשונה, דיוקנה של האישה-היוצרת בראי עצמה, וכאמור השיח היהודי הנוצרי מנקודת המבט הלא יהודית.

כאמור, אלישבע התקבלה בקרב הציבור היהודי בגולה ובארץ, בצורה דו ערכית. מצד אחד חש הציבור מוחמא מבחירתה  בעברית ("שפת הלב והדמדומים", כדבריה),  ולא בכדי כינה אותה "רות מגדות הוולגה" (בהקבלה לסיפורה של רות המואביה). מצד שני, היו מבקרים שתקפו את איכות כתיבתה ורמת העברית שלה, בטענם שיצירתה הוערכה בצורה מוגזמת וללא כל פרופורציה. לא כן  בימינו. קריאה מחודשת בכתביה, ובעיקר מפרספקטיבה של קריאה נשית, מורה לנו על מגוון יצירתי שהעשיר את השירה והסיפורת העברית החדשה – בקול נשי ייחודי משלו. קול שהציע לא רק תכנים וסוגות אלא גם ריתמוס פנימי בעל מקצב ומשקל משלו. ללמדנו, שאלישבע היתה מן הראשונים ששקלה את שיריה בהברה הספרדית (שהיתה עם השנים הדומיננטית בשירה העברית בארץ, בעוד רוב המשוררים נקטו אז בדרך ההברה האשכנזית שהיתה נהוגה בגולה), וכך היא גם הסבירה זאת (1927): "יכולה אני לציין רק מטרה אחת ליצירתי – לשמש עד כמה שאפשר להתפתחות השירה העברית בשפה העברית המדוברת בינינו יום יום בהברה ספרדית. לכן נמנעתי מכל נסיונות וחיפושים של צורות חדשות או חדישות לשירתי, כי רצוני קודם כל לראות שיר עברי חי וטבעי וקשור קשר בלתי ניתק עם שפתנו וחיינו".

ביבליוגרפיה:

אלישבע, קובץ מאמרים אודות המשוררת אלישבע, ורשה – תל-אביב, 1927.

"פרק מזכרונותי" (7863/5), ארכיון אלישבע, גנזים, בית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי, תל אביב

ארנון יוחנן, "אחותנו אלישבע", עת מול, יולי 1978, עמ'

ברזל הלל, "אלישבע והרומן שלה", סמטאות, הדר הוצאת ספרים, תל אביב, 1977, עמ' 298-280

ברלוביץ יפה, "רות מגדות הוולגה", מעריב, ספרות וספרים, מוסף שבועות, 8 ביוני, 2000, עמ' 27

מירון דן,  אימהות מייסדות, אחיות חורגות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1991, עמ' 33-25,  104-103, 155-154.

מירון דן, "שעתה של אלישבע", חלק ראשון, עיונים בתקומת ישראל, כרך 12, 2002, עמ' 566-521

מירון דן, "שעתה של אלישבע", חלק שני, עיונים בתקומת ישראל, כרך 13, 2003, עמ' 392-345

קורנהנדלר שולמית, עקרון ההתרחבות הז'אנריסטית ביצירתה של אלישבע, עבודת מ"א, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן,  1999

קינל-לימוני שלומית הילה, תלושות ומורדות: סיפורת נשים בספרות התחייה העברית: חוה שפירא, דבורה בארון ואלישבע ז'ירקובה-ביחובסקי, תל אביב, 2016.

רב הון אורנה, תבנית הוידוי ביצירתה של אלישבע, עבודת מ"א, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב,

שקד גרשון, "אלישבע ביחובסקי (ז'ירקובה)", הסיפורת העברית 1980-1880, כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, הוצאת כתר, תל אביב ירושלים, 1988, עמ' 93-87

תורן חיים, "מבוא", אלישבע: ילקוט שירים, הוצאת יחדו, תל אביב, 1970, עמ' 16-9.

Yaffah Berlovitz, "Elisheva Bichovsky (1888-1949)", Jewish Women: A Comprehensive Historical Encyclopedia, Jewish Women's Archives, 2006

אלישבע ביחובסקי

יליזאבטה ז'ירקובה, לימים אלישבע, נולדה לאב רוסי פראבוסלאווי ואם אירית-אנגלייה ילידת רוסיה, בעיר ריאזאן שברוסיה. בת שלוש התייתמה מאמה ונשלחה לבית דודתה, אחות אמה, במוסקווה. בנערותה התחנכה בגימנסיה לנערות במוסקווה, ואחר כך בקורסים לפדגוגיה מטעם "אגודת המורות והמחנכות". ליהדות התוודעה בשנות הנעורים (1907-1908) באמצעות חברה יהודייה מן הגימנסיה. אז, לדבריה, החלה "להכיר את העולם העברי ולהתעניין גם בשפה העברית". תחילה פנתה דווקא אל היידיש, ומתוך כך החלה ללמוד עברית והצטרפה ל"אגודת חובבי שפת עבר" במוסקווה (1913). בת 32 (1920) נישאה לשמעון ביחובסקי, המורה שלה לעברית, ידידם של ברנר וגנסין, עיתונאי וסופר ומעסקניה של הספרות העברית בת התקופה. כעבור ארבע שנים נולדה בתם מרים (מירה).

בשנת 1925 עלו הזוג ובתם לארץ-ישראל, ושם החלה אלישבע בהוצאת סיפוריה ושיריה בקבצים, בהוצאה הפרטית "תומר", שייסד ביחובסקי בעבורה. היא הופיעה בנשפים שנערכו לכבודה בארץ ובחו"ל, וקראה בהם משיריה וסיפוריה. ב-1932, עם מותו הפתאומי של בעלה, נשארה לבדה עם ילדתה ומאז ועד מותה חיה כזרה ונוכרייה ביישוב בארץ. היא התקשתה להתפרנס וצברה כעס ומרירות כלפי הממסד הספרותי שזנח אותה, לא התייחס אל כתיבתה ברצינות ועסק בפלא של הצטרפותה לספרות העברית ("וכי מה אתם יכולים לכתוב עלי? כבר קראתי עלי מיני דברים שונים ומשונים"; "הרי היא גויה, היא גויה, היא גויה – אתם אומרים – והיא כותבת עברית… בשנים הראשונות לבואי לארץ, כשדיברו עלי כך, היתה בזה איזו חביבות וכנות. אבל זה כבר קצה נפשי בזאת"; "על הרוח היהודית דיברו – והדברים היו הרבה יותר פשוטים"). אלישבע הגיעה עד פת לחם בשנות חייה האחרונות. באביב 1949 נפשה בחמי טבריה שעל הכנרת, שברה את רגלה ואושפזה בבית החולים שוויצר. מצבה הידרדר והיא מתה כעבור ימים אחדים. היא נטמנה בבית הקברות של קיבוץ כנרת, סמוך לקברה של המשוררת רחל.

אלישבע הותירה אחריה מורשת ספרותית מרשימה ומגוונת: קובצי שירים ברוסית – "רגעים ושירות גנוזות" (1919); ספרי שירה בעברית – "כוס קטנה" (1926), "חרוזים" (1928), "ילקוט שירים" (1970); הסיפורים "גלגל חוזר" (1923), "אורות בלילה" (1925) ו"מקרה טפל" (1929), חמישה סיפורים קצרים שנקבצו ב"ספורים" (1928); תרגומים (מיידיש ועברית) לרוסית מסיפוריהם של נומברג, יהודה שטיינברג, שופמן וגנסין, ומחזור שירי "ציון הלא תשאלי" של יהודה הלוי; רשימות ומאמרים בנושאי ספרות, ומסה על שירתו של המשורר הרוסי אלכסנר בלוק – "משורר ואדם" (1929). בייחוד הותירה את חותמה ברומאן "סמטאות" (1929), שהיה (כפי שציינה יפה ברלוביץ), הרומן העברי הראשון שכתבה אישה בארץ ישראל.

אף כי הפרוזה של אלישבע תופסת במכלול יצירתה מקום לא פחות חשוב משירתה, מרבים להתייחס אליה בעיקר כאל משוררת, אחת – כפי שקבע דן מירון – מארבע המשוררות הבולטות (לצד אסתר ראב, רחל בלובשטיין ויוכבד בת-מרים) ביישוב בשנות העשרים והשלושים. עד שנות השבעים עמדה ההתייחסות אל סיפוריה ושיריה בצל הרושם העז שהותירה הצטרפותה לעם היהודי. המבקרים עסקו בעיקר ב"תופעה" אלישבע, אך לא העמיקו ביצירתה. ההתייחסות לכתיבתה התבססה בדרך כלל על יחסי יהודים-לא יהודים המתוארים בכמה מסיפוריה ("מלכה לעברים", "מקרה טפל", "נרות של שבת", "סמטאות"), ועל הציפיות הסטריאוטיפיות של הממסד הספרותי הגברי מכתיבתה של אישה, בהדגשת ה"נושאים השוליים" של היצירות (רגש, אהבה וכיסופים) והגדרות כמו "פרטים משעממים וחסרי עניין", "סנטימנטליות נשיית טיפוסית", או "רוך ותום נשיים ונימה רומנטית-אינטימית". התייחסות קצת יותר רצינית לסיפוריה, והערכתם מחדש, החלה רק עם ההוצאה המחודשת של שישה מסיפוריה הקצרים בקובץ "מקרה טפל" ועוד חמישה סיפורים (1976), ושל הרומאן "סמטאות" (1977).

סיפורי אלישבע עוסקים בכמה עניינים מרכזיים משותפים, אולם בולט בהם במיוחד הלך רוח של בדידות וניכור. מקורו בחוויית הזרות שליוותה את הסופרת כל חייה והייתה טבועה באישיותה. כך למשל כתבה לידידה הסופר, גרשון שופמן: "אני ואתה ועוד אנשים כאלה שאינם מסוגלים ל'חיים' היינו צריכים באמת לשבת יחד בלונדון או באיזה מקום אחר ולהתעסק בספרות העברית שאיננה נחוצה לאיש". תקופות מסוימות בחייה של אלישבע אף התאפיינו בבדידות. מעידה על כך למשל סדרת מכתבים שכתבה אל ידידה, מ' נביאסקי, בשנים 1919-1920 מעיר הולדתה ריאזאן, לאחר ששבה אליה ממוסקווה. ביוני 1919 היא כותבת: "הימים יפים כעת, וצר מאוד לבלותם תמיד בבדידות גמורה", וכעבור חודשיים – "חיי עוברים בבדידות ובשעמום כאלה… אנשים רואה אני מעט, וחדשות אינני שומעת". בראשית 1920 נמצאה אלישבע במצב מיואש במיוחד: "בדידותי הגמורה (…) מיום ליום אין אני רואה פני איש חי ואינני שומעת מלה חיה. …כי אין כוח עוד לסבול את החיים שחייתי עד עכשיו… גם לי היום שבו אני מקבלת את מכתבך – יום חג, ואולי לי עוד יותר מאשר לך, כי עוד יותר אני מרגישה את בדידותי ואת השעמום הממלא את חיי".

היתמות מן האם בגיל כה צעיר עיצבה כנראה את חוויית הבדידות ותחושת הזרות. אלישבע חשה כ"נטע זר" ברוסיה מולדתה והרגישה קרובה יותר לתרבות של אמה האנגלייה: "כולי שייכת למשפחה הזו האנגלית, הרבה יותר מאשר למשפחת אבי". אלישבע נמשכה אל הזר, ומצאה ביהודים הד לאקזוטי, לרומנטי ולנאצל שייצגה בתודעתה האם בת התרבות האחרת. בו בזמן הותיר מות האם באלישבע צורך עז בקרבה אנושית ואינטימיות משפחתית שמצאה בעולמם של היהודים, כפי שעולה בכמה מסיפוריה ושיריה ("אורות בלילה", "נרות של שבת", "נראית לי עיר נידחת"). משפגשה בתרבות העברית חשה לכאורה כי מצאה את מקומה: "טרם שהתוודעתי עם העבריות, עם העולם הזה שצריך היה להיות לי עולם זר, לא היה לי שום עולם אחר, שום עולם שלי". אולם המפגש עם התרבות העברית רק העמיק את תחושת התלישות של אלישבע: "יש בי שתי נשמות – אחת רוסית ואחת עברית". עלייתה לארץ והחלטתה שלא להתגייר חידדו עוד יותר את תלישותה וחיזקו את האופי האקלקטי של חייה.

ברוב סיפוריה מעמידה אלישבע דמויות של נשים זרות ובודדות – חלקן משתוקקות לאינטימיות משפחתית, ואחרות מתכנסות בעצמן ומקיימות חיי נפש נמרצים ועשירים. בד בבד, זרותן של הגיבורות מקבלת משמעות של מגדר ונושאת אופי פמיניסטי מחאתי. הסיפורים מעלים סוגיות הנוגעות לזהות האישה בחברה פטריארכלית, ומתארים מסעות חניכה של נשים: הגיבורות עסוקות בגיבוש זהותן ובחיפוש מקומן בעולם, מפתחות הכרה ומודעות למצבן כנשים בחברה ומנסות להבין את מקומן במערך החברתי. מחשש שתעורר עליה את ההגמוניה הספרותית, הסתירה אלישבע את המחאה הפמיניסטית בסיפוריה והצפינה אותה היטב. בדומה לסופרות האנגליות במאה ה-19, ובדומה לכמה מן הכותבות העבריות בזמנה ועוד קודם לכן, כותבת אלישבע כתיבה דו-רובדית – פלימפססט, כפי שהגדירו זאת חוקרות הספרות גילברט וגובר. רובד אחד גלוי, ובו לכאורה סיפור רומנטי "נשי" טיפוסי העוסק בפנטסיות ובחלומות רומנטיים של הגיבורה, כפי שציפה הממסד הספרותי הגברי מכתיבתה של אישה. ורובד שני נסתר, שמובעת בו מחאה פמיניסטית החותרת תחת אותן פנטסיות רומנטיות עצמן; מחאה על דיכוי זהותה האותנטית של האישה, והדרישה החברתית ממנה להיענות לדפוסי התנהגות הנוגדים את עצמיותה.

העמדה הפמיניסטית בסיפוריה של אלישבע מתמקדת במסגרות החברתיות הכובלות את הנשים. אלישבע מבקרת את הזוגיות הרומנטית (כפי שהצביעה לילי רתוק), מתארת את מוסד הנישואים הבלתי שוויוני והכובל, ואף מציירת את האפשרות של השתחררות נשים מעול המשפחה. בסיפורה "מלכה לעברים", למשל, היא מתארת את תהליך חניכתה של נערה יהודייה המקיימת קשר אהבים רומנטי עם בחור רוסי, ומתעוררת מתוך כך ליהדותה. ברובד הגלוי עוסק הסיפור בעימות הלאומי שבין הזוג, אולם ברובד המוצפן מתוארת השתחררותה של הגיבורה מן הדימוי הנשי הסטריאוטיפי (יפה, קלילה, משעשעת) של הגיבור. בסיפור "האמת" משתמשת אלישבע באסתטיקה של הדקדנס לצורך הבעת מחאה: היא מזהה בין דקדנטיות לפטריארכליות, ומתארת את המציאות החברתית הפטריארכלית כמרחב דקדנטי רקוב, מסואב ומרעיל, המדכא את האישה ומביא למותה. השימוש בדקדנס יוצר בטקסט עמדה פמיניסטית פסימית במיוחד, המבכה את מצבה האומלל של האישה בחברה. בסיפור אחר, "ימים ארוכים", מתואר הטבע כמרחב המנוגד לתרבות הפטריארכלית, כפי שכתבה סימון דה בובואר בספרה "המין השני", מקום המאפשר לאשה ליטול ריבונות ולבטא את עצמה. הצמחייה, גרמי השמים והעונות המתחלפות מתוארים בכתיבה לירית-אימפרסיוניסטית ומבטאים כך את עולמה הפנימי של הגיבורה. הגיבורה מעדיפה את השוטטות בטבע ומבכרת את בעלי החיים על פני בני האדם.

הגם שבמובנים רבים בחייה האישיים גילמה אלישבע דגם חברתי של אישה עצמאית ומשוחררת, להשקפותיה הפמיניסטיות כמעט שאין ביטוי חוץ-ספרותי – לא במכתבים, לא באמירות גלויות שדבקו במיתוס של אישיותה, ולא במאמרים שפרסמה. ייתכן כי נמנעה מנקיטת עמדות פמיניסטיות גלויות מפני שכאשה נוכרייה, המבקשת להתקבל על ידי התרבות-הספרות העברית, לא יכלה להרשות לעצמה להביע עמדות אנטי-פטריארכליות, שעלולות היו להעמיק את זרותה בעולם הספרותי. כך היה על אלישבע להצניע את דעותיה הפמיניסטיות מסיבה כפולה: כאשה כותבת המבקשת להיכנס לקאנון הספרותי (כמו כותבות אחרות בנות זמנה), וכזרה, לא יהודייה, "אורחת" בספרות ובשפה העברית שצריכה להוכיח את נאמנותה מבלי שתקומם עליה את ההגמוניה הגברית.

הקסם והזרות אמורים היו לכאורה לאפשר לאלישבע לעסוק בנושאים שנתפשו בדרך כלל בעיני הממסד הספרותי הגברי יומרניים לנשים: תכנים של לאום ותרבות. אולם בפועל התייחסו בני דורה אל כתיבתה בהדרה כפולה: כ"גויה (…) כותבת עברית", כפי שהיא עצמה העירה. מעטה הקסם והזרות הוא שטשטש עוד יותר את העקבות הפמיניסטיים בסיפורים. העיסוק ביחסי יהודים ולא-יהודים ובמשיכה ליהדות הסיט את המבט מן המחאה הנשית והסתיר אותה עוד יותר.

סיפור חייה של אלישבע ותודעתה הפמיניסטית הם רק אספקט אחד לבחינת כתיבתה, שיש לה איכויות אסתטיות ופואטיות שלא היו מביישות לעתים כמה מן הפרוזאיקנים הקנוניים (הגברים) שלנו. אין פלא אפוא כי ברומן "את הזר והאויב: דו"ח על חסימה" בוחרת רות אלמוג לשוחח על מקור היצירתיות ועל העמדה הנפשית של היוצר/ת (הזיקה בין סבל לכתיבה, האהבה והמחלה כחומרי הזנה ליצירה), דווקא באמצעות דמותה של אלישבע וסיפוריה. אלמוג מציבה כך את כתיבתה של אלישבע ואת גיבורותיה כמודל שלה, ונותנת תוקף למורשת הספרות העברית שנכתבה בידי נשים.    מתוך: "לא היה לי שום עולם אחר, שום עולם שלי"
כתבה שלומית קינל  עיתון הארץ  14.7.2012