הלה לוביץ שוואבל נולדה בצ'ורטקוב 1923 HELENA SCHWEBEL LUBICZ
יולי 1941. החיים השקטים בעיר הקטנה CZORTKOW, טולטלו על ידי ידיעה מזעזעת:
"מלחמה". הגרמנים החלו ללא התראה בהפצצת ערים רבות. CZORTKOW לא ניזוקה, אבל בפני התושבים ניכר פחד ואי הודאות ליום המחרת. המחר היה טרגי. הגרמנים התקרבו. הרעש של הצבא הממונע ואבק מהדרך הראשית בישרו על כיבוש צ'ורטקוב בידי הנאצים.
בעיר גרו 8000 יהודים וביניהם פועלים וסוחרים, בעלי מלאכה ומהנדסים, רופאים ומשפטנים. כולם חיו עם משפחותיהם ועסקו במקצועותיהם בלי לחשוב מי הוא מי. רק הנאצים נתנו לכולם להרגיש כי הם נחותים, לא נחוצים ואין להם זכות קיום. החלו ימים אשר עד היום נחרתו בזיכרוני כגיהינום וכסיוט.
החלה השמדה שיטתית של היהודים בעירנו. אקציה רדפה אקציה. משלוחים למחנות ריכוז היו תופעה יומיומית. את הנותרים הכניסו לגטו, אבל גם שם אין בטחון. הגזע "העליון" לא נותן לנו זכות לחיות. הרדיפות נמשכות וגם אני נתפסתי והרגשתי את ידו הקרה של המוות בפעם הראשונה. מאוחר יותר זה קרה לעיתים קרובות. הפעם רק נשלחתי עם קבוצת נוער למחנה עבודה. הייתה זו צעידה עצובה של בני נוער וזקנים בליווי משטרתי ואנשי אס. אס. אשר אולי בפעם האחרונה עברו ברחובות עיר הולדתם. וכך הריצו אותנו בקתות הרובים והמגלבים עד הגיענו למחנה בטלוסטה. TLUSTE הפעם הראשונה בחיי נשארתי בלי אבא ובלי אחותי, אשר נשארו בצ'ורטקוב. (CZORTKOW) . מהר מאד הזקנים גורשו מ צ'ורטקוב לגטו טלוסטה. עם אבי נסעה גם אחותי. אני הצלחתי לברוח מהמחנה עבודה ושוב לתקופת מה היינו ביחד בגטו טלוסטה. גם כאן, כמנהג הגרמנים, התקיימו אקציות. וכך ביולי 1942 אבינו המסכן נורה בראשו בכדור דום -דום. נשארנו שתינו מיותמות ללא תקווה להישרד. הגרמנים המשיכו בהשמדה. במקום השתוללה מחלת טיפוס הבהרות. אנשים מתו כמו זבובים. העוני והרעב עשו בנו שמות. את היתר עשו הגרמנים. ובסוף טלוסטה הוכרזה "נקייה מיהודים". את השרידים העלובים שלחו למחנות בסביבה.
מיולי 1942 גרנו עם אחותי בצריף במחנה עבודה ב שבידובה. SWIDOWA) ( המחנה הוקף גדר תיל. חיפשנו פרצות כדי שנוכל לברוח בעת הצורך. מצאנו כמה פרצות, אבל להפתעתנו בכל פתח בזמן האקציה הוצב תת מקלע. נדמה היה לנו כי לא נשקפת לנו סכנה. היה סתיו מאוחר, הרבה עבודה בשדות והיינו כוח עבודה זול. גם להאכיל אותנו, לא טרחו במיוחד. אחרי זמן מה של עבודה קשה, החלטנו אחותי ואני להתגנב למחנה רוז'נובקה (ROZANOWKA ) שמענו שהעבודה שם לא קשה ואין גדר תיל. אני הלכתי ראשונה וכעבור ימים אחדים אחותי הייתה אמורה להצטרף אלי. כמה זמן זה ארך? איך יכולנו להיפרד? לילה אחד שמענו יריות. ידענו כי זה קולה של השמדה, אם לא אצלנו אז במחנה השכן. מיד חשבתי על אחותי. למה נפרדנו? אם למות אז יחד. מחשבות שחורות מילאו את ראשי עד שאומתו ע"י איכרים עוברים. המחנה בשבידובה SWIDOWA חוסל. אדם יחדי, תושב טלוסטה בשם אמפל AMPEL היגיע אלינו היישר מגיא ההריגה, מהבור, והוא פצוע. ואחותי, כפי שהוא סיפר לי, תמיד שמחה, בעלת מזג טוב, ללה, LALA, עד רגעיה האחרונים של חייה הקצרים דאגה לגורלי. עכשיו נשארתי לגמרי לבד. "אחיותי ו"אחי" היו שותפי לצרה.
התנאים היו קשים מאד. הצריפים לא בנויים היטב והרוח השתוללה בפנים. אחרי העבודה הקשה, בערב, לא יכולנו לבשל סלק או תירס, כי האש בתנור הייתה דלה ורק גרמה לעיניים לדמוע. היו כאלה שמרוב עייפות שכבו לישון ללא ארוחה. האם זו הייתה מנוחה? כל רחש מילא אותנו פחד. לילה אחד נשבר דרגש ברעש גדול. הישנה עליו ברחה הראשונה מהצריף ואחרי כולנו. לאן לברוח? לא ידענו, רק לברוח הרחק מהמחנה. רק ביער התחלנו להקשיב אם יורים אחרינו ומה הסיבה לבהלה. החלטנו כי אין סכנה וחזרנו למחנה. עוד יום עבר.
חורף 1942. השלג חדר לצריפים וכיסה אותם ואת הדרגשים. ביום קפאנו בדייש בשדה ובלילה קור עז שרר בצריף והפריע לנו מאד. התירס היה לנו למצע ובזה התכסינו גם. בלילות של כפור, קפאנו ממש יחד עם ה"מזרון" שלנו לתוך הרצפה הקפואה. היו אנשים שלא התעוררו בבוקר. נשמעו גניחות וצעקות של חולי הטיפוס. גם אני חליתי ועברתי לילות וימים של הזיות נוראות. אחרי המחלה למדתי ללכת מחדש, כי רגלי לא החזיקו את גופי הרזה מאד. ושוב צעדנו לדייש, עבודה קשה לגופי החלש. האם יגיע קץ לסבלנו?
יום אחד נקראתי לעזור במטבח, כי למנהל החווה הגיעו אורחים. פתאום שמעתי יריות. התברר שהשוטרים האוקראינים הגיעו מטלוסטה TLUSTE כדי להרוג את החולים בטיפוס והמחלימים. אחד מהם שתוי, נעמד בפתח המטבח וכיוון את הרובה אלינו. מפוחדות בגוש אחד התחלנו לסגת, אבל לאן? את הפתח היחידי חסם שוטר שתוי. פתאום שמענו זכוכית נשברת ואין איש. אני קפצתי אחרונה ואחרי נפלה חברתי, שהייתה חלשה מאד אחרי טיפוס, רחל פישר שמה, נצמדנו ללול, שם בפינה רעדה עוד בחורה, קרבן נוסף. כעבור רגע הופיע מי שרדף אחרינו, פיזר אותנו ואמר לנו לברוח. התפזרנו לכל הכיוונים. סביב היה מישור של שלג. שום מחבוא לא נראה לנו באופק. רצתי ואיבדתי את סנדלי הגדולים, אשר קשרתי לרגלי. פתאום נשמעה עוד ירייה, ועוד אחת, זאת אומרת שהיגיע תורי, רצתי מהר להגיע לעץ הגדול שעמד בודד באמצע המישור. עמדתי רגע מאחוריו כולי קשב. החלטתי לראות מה קרה. והנה מה התגלה נגד עיני: שרקה SERKA, נערה בת 14, הייתה כבר רחוק מהמטבח של החווה ורחל RACHELA הייתה מונחת ללא רוח חיים. הרוצח עמד מעוצבן והרובה לא נשמע לו. הוא הפשיל את שרווליו ובסוף הלך לכיוון הנפחייה כדי לתקן את רובהו. זה רק מקרה אחד מיני רבים. עברו ימים מלאים של פחד, עבודה קשה ורעב. איש לא האמין כי ישרוד. לילה אחד הייתה תקווה ונמוגה בבוקר. לאורווה הגיעו מספר פרטיזנים מיחידת קופאק KOWPAK . רצו לצרף אותנו אליהם, אבל לא היה לנו נשק. נשארנו במקום בלית ברירה מעודדים שהשחרור קרב.
באביב 1943 שמענו על נסיגת הגרמנים. על הכישלון שלהם בחזית, התנקמו בנו. תמיד היהודים אשמים. החלו פוגרומים. לא פעם ימים ולילות ישבנו בשדה ואכלנו גרגרים. רצינו לשרוד בכל מחיר ולראות במפלת הגרמנים הצוררים של המאה העשרים. הקיום היה יותר ויותר קשה. האוקראינים לא רק שלא עזרו, הם גם לא רצו להחביא איש, הלשינו בעצמם, רצחו יהודים ועוד. הם לא רצו שיהיו עדים לפשעים שלהם אחרי מפלת הגרמנים.
יום אחד שמענו כי במחנה הסמוך הולוצ'ינצ'ה HOLOWCZYNCE , האוכלוסייה המקומית רצחה ושחטה כמעט את כל היהודים. עכשיו כשהשחרור קרב, הסכנה הייתה גם קרובה יותר. לא ידענו יום ולא לילה ומה מצפה לנו. רצינו לעבור למחנה טלוסטה, שם היו פחות קרבנות וזה הודות (פלא) לגרמני דווקא בשם וואטג' VATJE . הוא השתדל לעזור ליהודים שלו. הזהיר אותם מפני האקציות שעמדו להתרחש. הצבא הנסוג התאחסן בטלוסטה, כך שהיהודים שם היו מוגנים מפני האוקראינים. בסתיו 1943, לא אזכיר מתוך איזה נסיבות, עברנו למחנה טלוסטה, והתקבצו שם שרידים ממחנות אחרים. הרגשנו יותר בטוחים תחת חסות הצבא, אפילו היה זה צבא גרמני, כי אין מה להשוות בניהם לבין האס אס. החילים היו נכנסים לצריפים שלנו, מתעניינים בחיינו ומראים אפילו אמפטיה. קצין פקד לספק לנו גריסים, קמח וכו' ונתן לנו סוס, אשר נורה משום שהייתה לו רגל שבורה. בימים עבדנו ובערבים התאספנו ודיברנו בלחש על המתרחש. לכל אחד הייתה ידיעה חדש וכל שיחה נסבה על נושא אחד: האם נזכה לשחרור. דרך המחנה עברו חיילים רבים בנסיגה אחרי המפלה ברוסיה. החילים לא הראו כוונה לרצוח אותנו, לכן העזנו לשוחח אתם. הם הבטיחו לנו כי מצדם לא נשקפת לנו שום סכנה, אבל אחריהם באות יחדות חיסול שתפקידן לחסל את שרידי היהודים. לא רצינו להאמין, אבל שוכנענו. יום אחד בחורף 1943 1944 , היגיע עגלה עם יחידת משטרה אוקראינית. כמה מהם היו שיכורים והגיעו לצריפים ודרשו 8 ליטרים של ספירט, אחרת יירו בנו. הציל אותנו קצין הוורמאכט, אשר גירש אותם.
החורף בא לקיצו, בלי עיתונים, בלי רדיו אבל הרגשנו שהשחרור מתקרב. המתח היה כביר. פחדנו כי יחסלו אותנו. ואטג' VATJE , אשר בחסותו הרגשנו בטוחים, נעלם. גם בנינו היו שנעלמו, מי לעיר ומי לכפר. כל אחד התחבא איפה שיכול היה. נשארו רק אלה שלא היה להם לאן ללכת וחיכו לרחמי שמיים, לחיים או למוות.
יום אחד במרץ 1944, באה יחידת צבא למגרש והסתדרו ללינת לילה. הגיעו גם שני אוטובוסים עם פולקסדוייטשה (אזרחים פולנים בעלי מוצא גרמני) ברובם נשים. פתאום רץ מישהו על אופנוע עם הודעה. החילים קיפלו את המחנה, הנשים נתקפו בהלה, בחלקן עזבו בעגלה ולנותרות הבטיחו לחזור ולאסוף אותן. הצבא עזב ואחריו המשטרה. הכול התרחש במהירות מסחררת. ואנו, בצריפינו, היו שהתפללו והיו שנשכו את האצבעות. העגלה האחרונה עזבה. פחדנו שיזרקו עלינו רימונים. יצאנו מהצריפים. העגלה האחרונה התרחקה ודבר לא קרה. שכחו אותנו בבהלה. הבטנו מאחורי הצריף והנה אין נפש חיה, חוץ מאיתנו, השרידים, ייצורים שאיבדו את כולם ואת הכול: את כבודנו, את שאיפותינו, את צלם האנוש שבנו. הבטנו בפחד כמו חיות נרדפות שלא יודעות מה מצפה להן. ופתאום רעם התותחים נשמע לנו קרוב כל כך. האם זהו רגע השחרור? המבוגרים שבינינו התחילו להתחבק. להתנשק ולהתפלל. תודה לאלוהי החיים. אנחנו, הצעירים, רצנו לכביש להודות על הצלתנו. על הגבעה הופיע טנק גדול, מפואר. הוא ירד אלינו ואחריו עוד אחד ועוד אחד. רצנו לנשק את ידיהם ורגליהם של מצילינו. הם רק חייכו רגע ותפסו עמדות והצביעו על השמיים שמטוסים רבים כיסו אותם ובין רגע התחילה הפצצה. ברחנו לצריף ומשם דרך דלת צרה אחת שוב ניסינו להימלט. רציתי להיכנס ובאותו רגע נפלה פצצה על הצריף וקרש בוער מהצריף המופצץ נפל בכיווני. נסוגותי כפופה ולא ידעתי לאן ללכת. סביב אש ועשן, חושך ומערבולות של אדמה, ניירות, נוצות. רצתי כפופה כמו מטורפת מלווה ביריות מהאווירונים וצעקות הנשרפים חיים בצריפים. והנה האחו. שכבתי וחיכיתי ליריות. האווירונים סיימו את התקפתם והמשיכו לטוס הלאה. שמעתי את גניחות אחינו המתים ששכבו בשכבות. האם לא קרה לי דבר? אני קמה ולא כואב לי שום דבר. איזה פלא! אני חיה ומרגישה שמחה. נראה שאף אחד לא ניצל מהתופת.
שעת הדמדומים הלכה וקרבה. ערב קריר של חודש מרץ. לצריפים אין מה לגשת כי שם גססו שרידי בני אדם וגם הקרשים האחרונים הלכו לנשרפו. כמה משלנו רצו אלי. ובכן עוד מישהו ניצל. כמה זה טוב. כל אחד מספר את חוויותיו. מהמרתף יצאו פצועים וחברתי הניה HANIA, גם היא פצועת ראש ואחיה יונצ'ו JONCIO, פצוע בראשו ובידו. מהצד באו עוד משלנו. חיוך עצוב על פניהם. הם הצליחו לחסל אותנו עד הרגע האחרון. הם שונאים אותנו. למה לא הפציצו את המבנים הסמוכים ורק את שני הצריפים שלנו? מאוחר בערב התאספנו וספרנו את עצמנו. מתוך 400 איש ניצלו פחות ממאה. זהו מספר האנשים ששרדו בטלוסטה וממחנות שכנים.
התחיל להחשיך וירד שלג. הלילה קרב. אני זוכרת את ליל שחרורנו. סביבנו שני מלבנים אשר רק אתמול עמדו עליהם הצריפים שלנו ועכשיו נשארו שם גולגלות שרופות של אחינו. עוד הבוקר שמחו שזכו בגאולה.
עמדנו ושתקנו למראה האסון אשר רק עתה קרה. זו הייתה המכה האחרונה שהנחית עלינו הצורר הפאשיסטי. עמדנו בשתיקה. עכשיו יכולנו כבר ללכת, לא היה מה לעשות שם, רק להיפרד מחברינו המתים, אשר לא ניתן להם לשמוח אתנו באושר השחרור.
התרגום מפעלו של יוסלה כרמין קיבוץ מגן