תעודת עובד. הנפקת תעודות עבודה הייתה בסמכותה של לשכת העבודה שביודנראט. בתעודות עבודה היה רשום שם המקבל, תאריך לידתו, שם העיר וכתובת מקום עבודתו מהות עבודתו והערות כמו זכאותו לנוע מהגטו ובחזרה אליו. כרטיסי העבודה היו חתומים על ידי האחראים הגרמנים. קיומה של תעודה כזו העניקה ביטחון למחזיק בה.

הגרמנים נדרשו לאדמיניסטרציה כדי להשתלט על העיר. הם דרשו מאחד מאנשי הציבור להקים את היודנראט Judenrat. היודנראט הייתה קבוצה של 12 יהודים נבחרים ומקובלים מתוך הקהילה היהודית, שהיוותה חוליה מקשרת בין השלטונות הגרמנים לבין הקהילה היהודית בעיר.  בראש היודנראט הראשון (יודנאלטסטה) בצ'ורטקוב, נבחר ד"ר שמואל קרו  Dr. Kruh.
השלטונות הטילו על אנשי היודנראט משימות כמו:
1. הכנת רשימות שמיות של אנשי הקהילה, גילם, מקום עבודתם, כתובת מגוריהם, מספר הנפשות בבית. רשימות אלה עזרו במלאכת איתור היהודים לעבודות השונות ולהובלה לרכבות, לבורות הירי ולהשמדה.

2. ביודנראט הוקמו ועדות:
דיור: עזרו למקם יהודים שפונו מבתיהם ולהכניסם לגור בתחום הגטו עם משפחות אחרות.
מזון: הוקם מטבח ציבורי וחולק בו מזון פעם ביום רק למי שהיה בידו תעודת מזון. לקו תעודות מזון.
בריאות: נאסר על היהודים לקבל טיפול רפואי במוסדות הרפואיים.
תברואה: לא ברור מי פינה ביוב ואשפה.
חינוך: לא ידועה התארגנות בתחום.
עבודה: ביודנראט הייתה מחלקת-עבודה (ארבייט אמסט). היודנראט נדרש חזור-ושוב, להביא עובדים למשימות שונות:
לעבודות קבועות במחנות עבודה מחוץ לצ'ורטקוב (קמיונקה, בורקי וילקי, סטופקי) כמו: חציבת סלעים, סיתות אבנים, וסלילת כבישים.
"מי שניסה לברוח, ירו בו במקום. מי שערמתו הייתה קטנה, הוכה עם גומי על הראש", מדברי אברהם ורטנפלד.
היודנראט שלח יהודים לעבודות בשדות החוות (פולווארקים) סביב צ'ורטקוב: יגלניצה, מוחבקה, שבידובה, ליסובצה, רוזנובקה ועוד. שלח אנשים לעבודות מזדמנות: פעם במנסרה לחיתוך עצים, פעם בחפירות, פעם בבניין, פעם בביוב, פעם איסוף גופות מהרחובות…. גם בצ'ורטקוב הוקמו שני מחנות עבודה: מחנה פאל ומחנה טומנק והיודנראט שיבץ בהם את העובדים.
בעוד שבמקומות אחרים בפולין, ליודנראט היה גם תפקיד משמעותי בארגון חיי הקהילה בגטו (מזון, תברואה, חינוך) בצ'ורטקוב, היודנראט היה פעיל בתחום הדיור וכמעט ולא ידועה תרומתו לניהול החיים בגטו.

3. היודנראט נדרש לאסוף מהיהודים כסף וזהב כופר "קונטריבוציות".

4. היודנראט נדרש לאסוף רכוש יהודי. כל פעם גזרה אחרת: איסוף כלי כסף, איסוף פרוות ודברי עור וכ"ו.
5. על היודנראט הוטל לאתר יהודים, להוציא אותם ממקומות המסתור שלהם ולהביא אותם למקום ריכוז ואחר כך לבית הסוהר ומשם למשלוחים ברכבות למחנה השמדה בלזץ.

ד"ר קרו ראש היודנראט, שלא היה מוכן לעמוד בדרישות הלא אנושיות של השלטונות, הוחלף ונשלח עם שאר הקרבנות, לבורות הירי ביער אורין או צ'רני-לס.
החליף אותו ד"ר עבנר, שהוא וחבורתו שיתפו פעולה עם הגרמנים באופן שייזכר לדיראון- עולם, בדברי ימי יהדות צ'ורטקוב.
חברי היודנראט נחשבו למושחתים ובלתי מוסריים. הם בזזו את היהודים והפרישו לעצמם חלק מהרכוש והממון שנגזל. אברהם ורטנפלד מעיד שהם נהגו להתהולל ולעשות מסיבות מופקרות, שלא תאמו את הזמן והמקום. היה משפט בפיהם כלפי הבנות הצעירות המנוצלות בגטו ובמחנות עבודה: "אתן רוצות את הצניעות שלכן לקחת לבלזץ?" הצעירות חשבו ש"שיתוף פעולה" עם אנשי היודנראט יסייע להן לחמוק מגורל אכזר.

באמצעות אנשי היודנראט ניתן היה לפדות אסירים יהודים שנשלחו למחנות עבודה קשים כמו קמיונקה, או להחליף אסיר תמורת אסיר ובתמורה גם לשלשל כסף לכיסי אנשי היודנראט.  לדוגמא: וינטר, שרצה לשחרר את אחיו שנתפס ברחוב והובל לכיוון בית הסוהר, נדרש להביא תמורתו 250 יהודים אחרים וכך עשה.
יצחק גוטפריד סיפר "פחדתי מאנשי היודנראט יותר מהגרמנים. הם ידעו על כל המחבואים של היהודים ובמקום להעלים עין ולא לראות את המחבוא הם חשפו אותו בפני השלטונות. היו נוראים, אני שונא אותם יותר מכל" אמר.

מיקומו של בניין היודנראט הראשון היה ברחוב שקולנה, מאחורי בית הכנסת הגדול, בבניין תלמוד תורה.
לאחר האקציה הראשונה, עם צמצום שטח הגטו באוגוסט 1942, הועבר מיקום היודנראט לרחוב סקלדובה 12.

מיקומו של בניין היודנראט הראשון היה ברחוב שקולנה, מאחורי בית הכנסת הגדול, בבניין תלמוד תורה. היום נמצא שם בית ספר לבריאות הציבור.
לאחר האקציה הראשונה באוגוסט 1942, כשצומצם שטח הגטו, הועבר מיקום היודנראט לרחוב סקלדובה 12- כאן בתמונה.
צילום: בנו של אברהם ורטנפלד.

עדות, כפי שנמסרה למראיין מטעם יד ושם: משה ברנדס אוקטובר 1995 . הראיון בוצע בביתו של אברהם בפתח תקוה.
נמצא בארכיון יד ושם סרט מס. 033C/ 3951  עדות מספר: 03/8482
ת. שמי ורטנפלד אברהם. נולדתי בצ'ורטקוב  CZORTKOW ב 2 בנובמבר  1923. אבי היה סוחר. אימי עקרת בית. היו לי עוד אח ושתי אחיות. האזור היה שייך לפולין, מה שנקרא גליציה. למדתי בבית ספר עממי והמשכתי בבית ספר מסחרי.
ש. בני כמה היו האחים שלך?
ת: האח הגדול (יעקב, בובי) היה יליד 1906, וב 1934 נסע ארצה ונשאר בארץ ישראל. אחותי היותר צעירה קלרה ( נ. 1912)עזבה את צ'ורטקוב ב-1935 ונסעה ארצה. אני נשארתי עם האחות היותר גדולה רוזה ילידת 1909, שהייתה נשואה עם ילדה, והם נשארו. אנחנו נשארנו כל התקופה.

הגשר נבנה בתקופת שלטון משפחת הגרף פוטוצקי. ה גשר קישר את העיר עם הפרבר ווגננקה, שהיה עד אז ישוב נפרד. מאז המאה העשרים, ווגננקה, היא חלק בלתי נפרד מהעיר.  בשנת 1930 נהרס הגשר בשל החורף הקשה הקור והקרח העבה שהתפוצץ לחתיכות שהחלו לזוז ובעקבותם הגשר. הגשר נבנה מחדש.

בלילה שבין הראשון לשני ביולי 1941 נרצחו על ידי ה NKVD, שמונה כמרים דומיניקנים ליד נהר הסרט. הנרצחים: אנטול זמנמירובסקי, אנדז'יי בויקובסקי, יאצק מיסוטה, ג'וסטין ספירלאק, הירונים לונגאווה, רגינלד צ'רווונקה, מתודיוס איוונושצ'וב ויוזה ווינצ'וביץ.
ב- 7.7.1941 יום – יומיים אחרי הכיבוש הנאצי, האוכלוסייה האוקראינית חיפשה נקמה על רצח הכמרים ומצאה ביהודים קורבן. שהתרחש "על התפר" שבין נסיגת הרוסים וכניסת הגרמנים. העדים כביכול לרצח, הפנו אצבע מאשימה כלפי היהודים. האשמה זו, שחררה את הרסן ונתנה אור ירוק לביצוע התעללות ורצח יהודים.
האנדרטה נמצאת בפאתי פארק האיצטדיון.

סיפור "הלל הזקן מגליציה" – על  ר' ישעיה מאיר שפירא.
הסיפור נלקח מתוך ספרו של א. ליטווין נשמות יהודיות. תרגמה מאידייש בתיה גבאי.
פרט לרבי יצחק לווינזון- האבא של ההשכלה, (שהינה תקופה מעוררת עניין ברוחניות היהודית בתחילת ובאמצע המאה הקודמת), לא הייתה אישיות  גבוהה ועשירה יותר מכפי שהיה הרב של טשורטקוב, רבי ישעיה מאיר שפירא.
זה לא היה  ה"הלל"  מגליציה, יתכן שזה היה  ה"הלל" השני מגליציה שנמצא לעם היהודי לאורך כל ההיסטוריה. רק בעתיד ההיסטוריונים והפילוסופים יוכלו לאמוד בעתיד את גדולתו של הרב שפירא ולהפכו לגיבור לאומי וייתנו לגיבורים הנשכחים שלנו את מקומם, לא דור אחד יתלהב מסיפור חייו השקט והמלא באהבה ובהתנהגותו ומעשיו למען האושר של העם. 

אהרלה שואב המים
לא בכל הבתים בצ'ורטקוב היו מים זורמים.
בשתי מקומות בעיר היו משאבות. האחת ברחוב מיצקביצה ליד הדואר והשנייה ליד בית העירייה.
למקומות אלה קראו: "קריניצה" (המעין).
זכורה דמותו המיוחדת של פרץ. אדם עני כשסמרטוטים מלופפים סביב כפות רגליו ואתם הוא הולך ונושא מים בשני הדליים על כתפיו ועל ראשו כובע קסקט. זכור כי היה נעצר מניח את הדליים ומתחיל לרקוד לפני העוברים ושבים. לאחר מכן נוטל את הדליים ומביאם לעניי העיר שלא היו מים בבתיהם. כך עבד מבוקר עד לילה.

דרפץ' ביזן (מטאטא)- אדם צעיר, יהודי, כבן שלושים, רזה וכחוש. גר ברחוב ג'לונה, שם היה מסתובב עם מקל מטאטא, רודף עם המקל אחרי ילדים שהיו מתגרים בו וזורק עליהם אבנים.

קלמן שטויס– היה מספר מעשיות ופנטסיה שלא היו ולא נבראו. הוא סיפר על ה"דיבוק" הכול יכול שהרגיש כאילו העיירה שייכת לו.. חלק מהסיפורים קשורים בצורה לא ברורה ברצח ארלוזורוב.

made by me and are things that is not impossible to translate or gives info in swedish that gets lost in translation. Sometimes it might seem a little confusing, some of it is probably because my english is not the best and some of it is because the script is kind of confusing in swedish to and I tried to direct translate it with making as few language corrections as possible.    Flashes from our familys lifes

 When are you going to start writing mother? Is a question I gotten during the years. I thought a lot, but was and still am scared, not to write good enough, my swedish is not perfect. But now I am in a hurry. Daddy Genek is gone. He past away november 11 1993, for me during very tragical circumstances. When I got to Södersjukhuset [hospital in stockholm] were he was after an heartattack, I found him after a lot of searching, dead in the bathroom. It felt like this was the end of our destiny. But I will do my best and begin with the beginning.

היה לי קשר יום-יומי עם יהודים. הלכתי אתם לבית-ספר ולעיתים קרובות שיחקנו יחד אבל בעיקר הלכנו מכות. לא פעם זרקתי אבנים על הבתים העלובים שלהם, בעיקר בשבתות וחגים יהודים.אף פעם לא ויתרתי למשוך בפאות לבחור יהודי מפונק מתושבי העיר העשירים במקום.
אני גרתי מוקף יהודים. מצד אחד הייתה משפחת וייסמן, מאחורי הגן הייתה משפחת איזנבאום ובנם השמן צשו, שהיה בגילי, ומול הרחוב היה בית של משפחת פיפר, שהייתה להם חנות. לאמא שלי הייתה חברה טרניה גולאומביובסקה, שהייתה חברה טובה שלה.  אצלה תמיד גרו אנשים עניים. גר שם שרול, ילד קטן עם נזלת באף ואחיו הגדול- מושקו.
אני מרגיש עד היום את ריח הבצל המתקתק ואת השומן המקולקל וסרחון הלכלוך ששרר בבית שלהם.
אני נזכר בשרול שהיה מביט בי בעיניו הרעבות על הממתקים שהייתי מביא.

"סבא שלי נתן שור הגיע בסביבות 1870 לעיר צ'ורטקוב (CHORTKOW) (בזמנו גליציה המזרחית על נהר הסרט (SERET) בתור חייל ששירת במבא האוסטרי. לאחר שחרורו מהשרות הכיר את סבתי איתה, הם התחתנו ובשנת 1890 נולד אבא שלי נחום שבתאי שור. נחום היה בן בכור ואחריו נולדו עוד שני בנים: הרמן והאח הצעיר בר-דב".

לינק לספר: זיכרון פרטי מאת נתן טרגר. 
https://drive.google.com/open?id=1CkD8uPnXakq5Qige4F7_HDT9t9eHt83q

"את השעון הזה קיבל אבי, מרדכי גולדהבר לרגל נישואיו בשנת 1921, לאימי, בחירת לבו פפי לבית סלפטר. כמו היום גם אז, מקובל היה, שהורי הכלה נותנים לחתן המיועד מתנה לנישואיו.
לשעון הזהב הייתה מחוברת שרשרת זהב, שנכנסה לכיס הווסט, סמל למעמד גבוה.
השעון מ"חברת שאפהאוזן" נקנה בלבוב בחנות יוקרתית. לאחרונה, כמעט 100 שנה אחרי, כשבני רצה לתקן את השעון, פנה לחברה בשוויץ, שקיימת עד היום, וזו מצאה את כרטיס הקנייה המקורי של השעון. מי קנה, איפה ומתי.

בית הכנסת הגדול במרכז העיר צ'ורטקוב המכונה "השיל" בית הכנסת בצ'ורטקוב המכונה "הגדול", הוא אחד המבנים העתיקים שבעיר. נבנה תחילה מעץ, ככל הנראה עם תחילת התיישבות יהודים בצ'ורטקוב במאה החמש עשרה. עד אמצע המאה ה-18 שימש כנראה בית תפילה יחידי בצ'ורטקוב. המקום נקרא לאחר מכן בית המדרש של ר' הירשל, שעליו יסופר בהמשך. ישנם חילוקי דעות לגבי מועד בנייתו של בית הכנסת כפי שאנו מכירים. א. ליטוין בספרו "נשמות יהודיות" טוען שבית הכנסת נבנה בתקופת השליט הפולני יאן סובייסקי (1670). יאן סובייסקי נטה חסד ליהודים ופטר אותם מתשלום מיסים כדי לתמוך בשיקום הקהילה. סובייסקי אף אישר את כל הזכויות שהיו ליהודים תחת שלטון המלכים הקודמים.
ואילו הסופר הגרמני יליד צ'ורטקוב אמיל פרנצוז כותב שבית הכנסת הוקם עוד בימי הביניים ונקרא בפי הגויים "מבצר היהודים".
לעומתם, ד"ר אפרים זוננשיין, בספרו  מ-1938 "פרקים מתולדות היהודים בטשורטקוב" ושהייתה לו גישה לפנקסי הקהילה העתיקים (שנעלמו בשואה), העלה מתוכם תאריכים ונתונים אחרים הקשורים בתהליך הקמתו של בית הכנסת:
בשנת 1753 החלה בניית בית הכנסת במבנה אבן, כפי שהוא נראה היום, בעזרת מימונו ותמיכתו של ר' מאיר כ"ץ.
בניית בית הכנסת ערכה מספר רב של שנים בגלל מחסור במימון. נעשו מאמצים רבים וממושכים למצוא מקורות כספיים להשלמתו. ואכן, כשהושלמה בניית בית הכנסתו נקבעה מזוזה בתאריך: 1770.
בשנת 1778 הושלמה בניית הגג והתקרה וכן המדרגות לעזרת הנשים. המדרגות לעזרת הנשים היו חופשיות בלי מבנה ותמיכה סביבן. וחומת בית הכנסת הייתה ללא סיוד.
בשנת 48 -1847 הושכר בנין בית הכנסת לטובת הצבא האוסטרי ומהרווחים נבנתה כיפת בית הכנסת. (גג היה אך לא כיפה).
בשנת 1899 נאסף כסף "בשביל גמר הבניין ואז נתנו לבית הכנסת גם כלפי חוץ אותה הצורה שיש לו היום". (זוננשיין עמ' 48).
בקיר המערבי בעזרת הנשים נכתב: "תרנ"ט" וליד "בונה ירושלים".
בקיר המזרחי היה כתוב: "נתחדש פארה בשנת תרנ"ט" (המילה תרנ"ט נמחקה עם הזמן) (ד"ר אפריים זוננשיין.
בשנת 1921 נעשה שיפוץ גדול אשר שינה במידה ניכרת את מראהו של בית הכנסת.

בבית הכנסת היו כלי קודש: מנורה בעלת תשעה קנים, כוס כסף, קופת צדקה מנחושת.
את מראהו של בית הכנסת מבפנים מתאר צבי בן ציון בספר צ'ורטקוב:
"הכניסה לבית הכנסת הגדול הייתה מצד צפון, מהמגרש שנמצא בינו לבין בית המדרש. תחילה ירדו ל"פוליש" ולאחר מכן פנו שמאלה וכשירדו בכמה מדרגות נכנסו להיכל. הקירות והקימורים שתמכו בתקרה היו גדושים ציורים אמנותיים ולסרוגין גם תפילות. מהציורים זכור לי: "גיבור כארי", "רץ כצבי", "עז כנמר", ו"קל כנשר" אשר מילאו את ארבעת הפינות של ההיכל, וכמו כן היו שם ציורים "שער יפו בירושליים", "הכותל המערבי", "כרם היה לידידי", ו-"קבר רחל". על הקיר המערבי צויירו שתי תמונות במסגרות לזכר קרבנות הפוגרומים.
זכורני שהיו מצויירות התפילות: "אבינו מלכנו" "ויהי בנסוע אהרון", "ספירת העומר", "מזמור שיר ליום השבת" ועוד. עובדה שניתן היה בבית הכנסת הגדול בצ'ורטקוב להתפלל חלק ניכר מהתפילות על ידי קריאתן מציורי-הקיר.
בחלונות שפנו לצד מזרח היו ויטראז'ים ועל הקימורים שתמכו בתקרה היו מצוירים המזלות. "הבימה" הייתה גבוהה מהרצפה כמטר בערך והייתה מגודרת בגדר ברזל עם פיתוחים אמנותיים. בגדר היו שני שערים דרכם היו עולים ויורדים, אחד מצד דרום ושני מצד צפון גם סביב ארון הקודש הייתה גדר ועלו אליו במדרגות. ארון קודש נוסף נמצא בקיר המערבי ושם היו שמורים ספרי התורה שהיו טעונים בדיקה. התיבה עמדה בשקע שעומקו טפח כדי לקיים: "ממעמקים קראתי ה' ".
רצפת בית הכנסת עשויה מלוחות אבן חול.
עזרת הנשים נמצאה מעל ל" פוליש" ומעל לאולם הצדדי הקטן וגם היא הייתה מקושטת בציורים.
תקרת בית הכנסת הייתה צבועה בצבע תכלת וממנה השתלשלו שרשראות עליהן היו תלויות מנורות נחושת ופליז עתיקות יומין שבחלקן עובדו ושמשו כנברשות חשמל. מעל לעמוד התפילה עמדה מנורה בעלת תשעה קנים (תיאור המנורה וכן תיאור הכלים העתיקים מובאים בספרו של הרב זוננשיין).
בפרוזדור עמד כיור נחושת עתיק אשר שימש את מתפללי בית הכנסת עד פרוץ השואה. הכניסה לאולם הצדדי נמצא מצד ימין של הפרוזדור והכניסה לעזרת הנשים בדלת מיוחדת מבחוץ.
(המשך התיאור בספר צ'ורטקוב עמוד 170).
מסוף המאה התשע עשרה- תחילת העשרים ועד חיסולה של הקהילה, בית הכנסת שימש כמקום תפילה עירוני ביום חול ובחג. מקום שריכז אליו את כל יהודי העיר על אמונותיהם ודעותיהם.  בית הכנסת שימש גם כמקום מפגש לאספות, לישיבות, להרצאות, לדרשות ולקונצרטים של מוזיקה דתית ולמקהלתו המפורסמת של החזן מוניש, שרבים היו מגיעים במיוחד להאזין לשירתו.
בחגים הלאומיים של פולין היו מתכנסים בבית הכנסת לתפילות בהשתתפותם של נציגי השלטון האזרחי וקציני צבא פולני.
בית כנסת זה פתח שעריו, בניגוד לבתי כנסת אחרים בעיר, גם לחילונים ולמתבוללים, שהיו מגיעים אליו בימים הנוראים.
יהודית שיפריס (לוניה שטרנשוס) ונתן טרגר זכרו את מורה הדת, פרופסור שאדר מהגימנסיה, שבזמן, שהמורים הפולנים הרביצו בתלמידיהם נושאי דת, בחגים דתיים או לאומיים, היה שאדר לוקח את תלמידיו היהודיים אל בית הכנסת הגדול. היה מספר להם על חגי ישראל , על ארץ ישראל ולמדו שירי גאולה. כך כתב נתן טרגר בזכרונותיו:
"בזמן החגים הרשמיים היינו מסתדרים לפני הכתות והלכנו כמו במצעד צבאי: נוצרים לכנסיה ותלמידים יהודיים לבית הכנסת הגדול שם ניהל ד"ר שאדר את התפילה, נאם נאום חגיגי אקטואלי ואחריו שיחרר אותנו הבייתה. בבית הכנסת הייתה לנו הזדמנות להפגש עם החברים מהכתות האחרו, ומבתי הספר האחרים. פה ארגנו את עניניינו החברתיים כמו משחק כדור-רגל או תכנון טיול מחוץ לעיר, ובכתות הגבוהות יותר ערב ריקודים".
יהודית שיפריס מספרת:
שאדר, איש נמוך קומה וגיבן, היה המנטור והמורה לדת שלנו, היהודים. בכל החגים הפולניים כשהילדים הלכו לכנסייה, שאדר היה מוביל אותנו אל בית הכנסת שלנו בעיר.  הוא לימד אותנו שירי קודש כמו: "אדון עולם" והסביר לנו על החגים והמסורת היהודית.

כיום בית הכנסת עומד בחורבנו. סימני הזמן ומעשה ידי אדם נותנים בו אותותיו. הלוואי ונוכל לשפץ ולשמור על נכס תרבותי זה השייך לקהילתנו ומקפל בתוכו חיי קהילה עשירים ותוססים.

19.7.2019 יום שבת, יום ראשון למסע

שבת בלילה. אני נוסעת לבד לכיוון חיפה כדי להצטרף לקבוצה בחיפה. ארזתי מזוודת טרולי קטנה. עוסקת בשאלה מה אני צריכה לקחת איתי, ומרגישה קצת כמו היהודים שעזבו את בתיהם וחשבו מה לקחת איתן. אני לחוצה. נוסעת לבדי עם קבוצה של אנשים שאני לא ממש מכירה. כשקיבלתי ממירי, מנהלת אתר האינטרנט של זיכרון צ'ורטקוב, מייל ובו כמה שורות: "מתארגנת קבוצה לנסיעה משותפת לצ'ורטקוב…" ההזדמנות נשמעה לי מדהימה. כשכתבתי את סיפור החיים של סבי בנימין שטוק מצ'ורטקוב מעולם לא חשבתי שאצליח להגיע לשם. לכן גם לא שאלתי אותו על הכתובת של הבית שלו. מזל שאמא של מירי ידעה להסביר היכן היה ביתו. אחרי התייעצות קלה עם בן זוגי (המהמם שיחייה), הכרזתי: "אני נוסעת לצ'ורטקוב!" שאלתי את בני משפחתי המורחבת אם מישהו רוצה להצטרף, אבל אף אחד לא רצה.

בנין רב דירות ששמו ניתן לו על שם בעליו של הבניין- סוקלסקי. בתקופת המלחמה חלק מהמשפחה נמלט לרוסיה. צאצאי המשפחה חיים בישראל. הבניין ממוקם במרכז העיר בסמוך לבזאר.
בתקופת המלחמה, אחרי האקציה הראשונה, כשצומצמו תחומי הגטו, היודנראט שיכן בבניין זה משפחות מיוחסות. אמיל רוצנצוויג כותב בעדותו, ש"בבניין מרכזי בגבול שבין הגטו לחלק הארי שוכנו רופאים". הכוונה ככל הנראה לבניין סוקלסקי. גם נטי וינטר שהייתה רוקחת בבית המרקחת של קרייבסקי, קיבלה דירה בבניין זה. (גם הרוקח משה וינראוב ומשפחתו גרו כאן).

חיסולה הסופי של יהדות צ'ורטקוב התרחש ב-18 ליוני 1943 בבורות ירי בפאתי שדה התעופה בדרך ליגלניצה..

ב- 18.6.1943  חיסול גטו צ'ורטקוב והכרזת צ'ורטקוב יודן ריין (נקייה מיהודים). את היהודים הובילו במשאיות אל שטחים שהיו מיועדים לפני המלחמה לבניית שדה תעופה על יד יגלניצה ושם נרצחו בבורות ירי. היהודים המעטים שעוד שרדו בגטו עד חיסולו, חיפשו מקומות מסתור אצל הגויים בצ'ורטקוב ובכפרים בסביבה

יוני 1943-  נסגר מחנה פאל

ב-  23.6.1943 חיסול של מחנה הכפייה של טומנק ויחד עם היהודים האחרונים שעוד עבדו בו,

ב- 28.8.1943  הרגו את הרופאים והרוקחים שנשארו בחיים, שהאמינו שלא יקרה להם כל רע, היות ועבדו בקופת חולים או בבית החולים לשירותם של הגרמנים.

  ARRIVAL AT A LABOR CAMP

from: "Darkness and Hope," pp. 58-62, by Sam Halpern

….One of the policemen told me that we were headed to Chortkow, a town about twenty five kilometers away, although he wouldn't say why. Nor would he tell us our exact destination

All along the way, men tried to escape. Each one was caught and brutally beaten by the Ukrainian police. We had been rounded up at nine o'clock in the morning, and by the time we reached Chortkow it was evening. We had spent the entire day walking in the bitter snow without food or rest. Everyone was thoroughly exhausted.

We were taken to a jailhouse. There we had to pass through a receiving line of SS soldiers and Ukrainian police, each with a rifle or stick, each waiting for a turn to hit a Jew on the head. There were about eighty of them, and it took a long time for a Jew to make his way through the line, being clobbered by everyone. If you were by chance hit on the neck or chest and not on your head, you had to go back and give the soldier another chance to "get it right."

Like everyone else, I tried to shield my face and head and lessen the force of the blows by jerking my head away a little, but this had to be done carefully; otherwise I would have had to return to the beginning of the line, and the second time I would surely have been hit even harder and more frequently. My technique seemed to make no difference, and by the time I got into the jail cell, I was bruised, cut, and bleeding. I wondered if the Germans intended to kill us or were just having fun.

After the ordeal, I was herded into a small jail cell packed with about sixty men. There was no room to sit down, let alone lie down. We had to stand, crushed one against the other, bleeding and in pain, frightened and hungry. All told, there were some five hundred men from the entire vicinity in the jailhouse, with every cell packed as tightly as ours.

We stood packed together like that all night, and in the morning we were sure we would be let out a little and given some food, but we were wrong. Nothing changed. The entire second day and night we stood, jammed together, hungry beyond belief. On the third day, we began to talk about how the Germans meant to kill us. One way or another, from starvation or lack of oxygen, we thought we would die locked up like this.

Many of the men began to recite Shma Yisrael, a prayer Jews are commanded to say, when possible, before death. Just then the Germans opened the door to the cell and took us out. Everyone stretched his limbs and gulped the fresh air. Although we were still starving and parched with thirst, the freedom from being pressed up against other bodies on all sides felt wonderful. Then one German began to toss pieces of bread at us, like one would throw scraps to a dog from the dinner table. Men hurled themselves at the bread, like animals, and stuffed it into their mouths before anyone else could steal it. A tub was filled with water, and we all drank from it, like cattle at a trough. But no sooner than we began lapping the water, a German came over and started beating us, yelling: "Let's go, let's go." They permitted us just one sip of water after three days of extreme thirst, and then administered more beatings. I will never forget the sight of this tub and men bending over to drink.

We were made to run from the jailhouse to a railroad station about a kilometer away. All along the way the German soldiers were free with their clubs and boots. At any moment one could be felled by a blow to the neck or a kick in the side, so despite our weakened state, we ran as fast as we could. When we got to the train station, we saw cattle cars on the tracks. There were no steps or ramps leading to the doors, so the SS officers beat the people at the front yelling, "Crouch down, crouch down," to get them down on all fours and form human steps for the rest of the crowd behind them to climb.

Once the human staircases were made, the Germans yelled and clubbed the rest of us to hurry into the cars. They were beating us so hard and their voices sounded so vicious that we had no choice but to obey. Painfully, we were forced to step on our brethren and climb into the train. The groans and cries from the men on the ground were nearly drowned out by the screaming of the SS and the cracking whips.

It took quite a while to fill the cattle cars. We were packed in tight, much as we had been in the jail cell, and all the while we were being beaten and clubbed by the Germans. About 120 men were squeezed into each car, the only improvement over the jail being that there was enough room for two men at a time to sit down and take a rest.

When the Germans were satisfied that enough of us had been packed into each car, they threw in some bread and swung the doors shut. I heard them lock us in from the outside. In my town at that time, we had not heard of the death camps of Auschwitz or Majdanek, nor did we know of the "Final Solution." We knew the Germans intended to use Jews as work horses, but we were unaware of plans for extermination.

בית הספר העברי בצ'ורטקוב החל את צעדיו הראשונים ב- 1904, בהשראתו של הרב שפירא שכיהן כרב העיר מ-  1860 ובהשפעת שני יהודים' שברחו מרוסיה והיגיעו לצ'ורטקוב, החלו בארגון קורסים מרוכזים ללימוד השפה העברית.
הרב שפירא היגיע לצ'ורטקוב בסיום לימודיו בלבוב, שהושפעו מתיאוריות פדגוגיות ושיטות לימוד מהפכניות שמקורם בפריז וברלין. הוא סלד מדרכי ההוראה המקובלים ב"חדר" ובתלמודי התורה  ויצר את המושג "חדר מתוקן". כך נקרא בית הספר העברי בצ'ורטקוב בתחילת דרכו. הוא שאף להרחיב את אופקיו וכישוריו של התלמיד היהודי. הוא תמך בלימודי מקצוע ומלאכות שונות במטרה לעודד את השתלבותו של הצעיר היהודי בסביבתו, ברוח תנועת ההשכלה והאמנציפציה שרווחו באירופה.
עברי בצ'ורטקוב

בית הספר העברי בצ'ורטקוב החל את צעדיו הראשונים ב- 1904, בהשראתו של הרב שפירא שכיהן כרב העיר מ-  1860 ובהשפעת שני יהודים' שברחו מרוסיה והיגיעו לצ'ורטקוב, החלו בארגון קורסים מרוכזים ללימוד השפה העברית.
הרב שפירא היגיע לצ'ורטקוב בסיום לימודיו בלבוב, שהושפעו מתיאוריות פדגוגיות ושיטות לימוד מהפכניות שמקורם בפריז וברלין. הוא סלד מדרכי ההוראה המקובלים ב"חדר" ובתלמודי התורה  ויצר את המושג "חדר מתוקן". כך נקרא בית הספר העברי בצ'ורטקוב בתחילת דרכו. הוא שאף להרחיב את אופקיו וכישוריו של התלמיד היהודי. הוא תמך בלימודי מקצוע ומלאכות שונות במטרה לעודד את השתלבותו של הצעיר היהודי בסביבתו, ברוח תנועת ההשכלה והאמנציפציה שרווחו באירופה.
ההתעוררות הלאומית באירופה ובקרב הוגי דעות יהודיים הביאה למהפכה בחינוך הנוער היהודי גם בצ'ורטקוב והחלו ללמד עברית כשפת ההוראה בבית הספר.  בשנת 1906 התקיימה ועידת ייסוד של ארגון המורים העבריים בקיסרות האוסטרית ובה השתתף נציג מצ'ורטקוב.
המנהלים  שקמו לבית הספר היו יעקב פרוסט ב-  1913  ואחריו ניהל מנחם מנדל מרגוליס (מרגליות) שהמשיך ופעל ברוח ההתעוררות הלאומית הציונית.
לבית הספר העברי הגיעו ללמוד אחר הצהריים, לאחר שעות הלימוד בבית הספר העממי והגימנסיה. בכל כיתה היו 8-10 תלמידים.  בית הספר העברי שהקנה לתלמידיו את השפה העברית, יצר בכך זיקה הדוקה לארץ ישראל ותרם רבות להשתלבות הנוער בתנועות החלוציות. הצעירים בצ'ורטקוב כתבו קראו ודברו עברית. בשנות העשרים והשלושים עברית נשמעה בפי הצעירים היהודים, בכל פינה בעיר. עדות לכך ניתן לראות במכתבים הכתובים עברית, שנשלחו מצ'ורטקוב לבני המשפחה שנסעו לפלסטינה.
בית הספר נבנה במתחם משולש שבין נהר הסרט לבין רחוב נוסה.
במשולש הזה היו שני מבנים. האחד בית הקולנוע והשני בית העם.  בבית העם התקיים בית הספר העברי ומצדו האחר של אותו מבנה היה בית היתומים.  בימי שבת וחגים הפכו את אחד מחדרי בלימוד לבית כנסת מאולתר, והמגיעים אליו היו בדרך כלל מקרב האינטליגנציה בצ'ורטקוב ובעלי זיקה ציונית.  היהודים "החרדים" המשיכו לשלוח את ילדיהם לחדר ולתלמוד תורה.

עדות אמיל רוזנצוויג:
"באביב 1942 הוקם הגטו בצ'ורטקוב ובו רכזו נוסף ליהודי העיר גם את אלה שגורשו מהעיירות הסמוכות. באותו זמן גם הוקםמחנה העבודה הראשון בקמיונקה על יד טרנופול. על כל היודנראטים בערים ובעיירות של הסביבה הוטל תפקיד לספק יהודים לעבודה במחנה הזה. בהתחלה היו רבים שהתנדבו לעבודה מחמת שהאמינו כי על ידי כך יקבלו מזון ויבטיחו איכשהו את חייהם. אולם לא עברו שבועות מספר ובשורות האיוב החלו להגיע ממחנה קמיונקה. משלוש מאות איש שהתנדבו לעבודה נשארו רק ארבעים בחיים. נודע שהמחנה לא שימש כמחנה עבודה כי אם מחנה השמדה. מאחר שלא נמצאו יותר "מתנדבים" החלו לחטוף אנשים ברחובות ובבתים ולשלחם לקמיונקה. היודנראט אמנם אירגן משלוח חבילות מזון ובגדים לעובדי המחנה אולם המצב במחנה עצמו היה נורא. אין פלא, שכל אחד בצ'ורטקוב עשה מאמצים להסתדר בכל עבודה נחוצה או מדומה בעיר כדי לקבל תעודת פועל ולהינצל מלהישלח לקמיונקה".

השותק נפטר בשנת 1929 בעיר צ'ורטקוב, בפולין בגיל 83 שנה. האיש שתק כ- 40 שנה.
הייתי רופאו עד סוף ימי חייו.
כמעט לעת לאחר מותו פרצו לחדרו במרתף ומצאו אותו מונח על הרצפה- ובגופו לא נגעו העכברים
אף על פי שבזמן חייו שרצו ב"מעונו" ראיתי את גופו ברגע זה.
לא רק בעיר צ'ורטקוב ובסביבתה יצא לו מוניטין בתור שותק אלא אפילו במרחקים. לא פסק לעסוק
התורה ומתפלל יומם ולילה.  כשהיה זקוק לדבר מה היה משתמש ברמיזות, בתנועות ידיו, בנהימות "נו, ע, אי, א וכאשר סוף סוף לא תפסו את רמיזותיו כתב על פתקה את בקשותיו. ידעו שהשותק שלט בארבע שפות: באידיש,
לשון הקודש, פולנית ורוסית. חסידי צ'ורטקוב העריצו אותו מאד ואנשי צ'ורטקוב (אפילו הנוצרים) התיחסו אליו ביראת הכבוד והערצה רבה בראותם את התנהגותו ודבקותו בעבודת הבורא.
לפני המלחמה הראשונה התבודד השותק לגמרי והסתגר בחדרו המיוחד"ד' על ד'" שבחורבות ארמון הרבי ולא נתן לשום איש לגשת אליו רק ליחידי סגולה הייתה דריסת רגל. הוא הסתגף בסיגופים שוניםואפילו ל"מקוה" לא הלך, איש אחד היה רגיל לבא אליו בכל ערב שבת ויצק על גופו שבעה דליים מים וזה שימש לו בתור "מקוה".
בזמן המלחמה הראשונה שמש אותו נוצרי אחד בשפ "ניסטורקו". בשעה ארבע אחר הצהריים סעד את לבו ועד שעה שתים עשרה בלילה התעסק בעבודת הבורא. לא שכב במיטה, ישב על יד שולחנו וראשו נתמך על ידו וככה ישן. בשעה שלוש בבוקר התעורריום יום וערך "חצות" והוריד דמעות על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה.
על שולחנו היה עומד בקבוק מים גדול ובתוכו שטו דגים קטנים ובכל שנה שמשו לא המים הללו לעריכת "תשליך". בשר אכל פעם בשבוע, רבע עוף לשבת שבשל בעצמו. כל ימי המלחמה הראשונה פרנס אותו משה ליב אורבך ע"ה ונשים אחדות שהביאו את המזון על ידי ניסטורקו השמש.
לו היה השותק פותח את דלתו לרווחה היו נוהרים אליו חסידים מכל קצוות הארץ והיו מביאים לו "פדיונות". בזמן המלחמה, אחרי החורבן של כל ארמון הרבי הביאו למרתפו נוצרים וגם חיילים רוסים עצים להסקה ומזון ברווחה אף על פי שמצב יתר היהודים בעיר היה קשה מאד לעיתים.
ר' שמואל בן ר' מאיר פרומקין או פרומר נולד בשנת 1846 בכפר סלאווצין, היה גר בקונסקא וואליא (זדאנסק באידיש) מחוז זמושץ. אמו ילדה אותו בגיל 50.. הוריו היו אנשיפ פשוטים "ישובניקס ולא נתנו לבניהם שום חינוך עברי אך השותק כשגדל והצטיין במוחו העילוי, מסר אותו אביו לרבי מגענשעוו ועסק בש"ס, בפוסקים, ולמד אצלו עד חתונתו וממנו קיבל סמיכת רבנות, ברם רב שמואל לא רצה להשתמש בכתר של רב אלא עסק במסחר מתכת, נחושת, עופרת ואבק שריפה.
את החומר הזה החזיק במרתפו בסודי סודות ואפילו לבני משפחתו, אשתו ושלושת בניו לא היה שום מושג על דבר מסחרו זה. וכאן מתחילה הטרגדיה שלו השזורה באגדות שונות. ברם האגדה העיקרית שהייתה רווחת בימים הללו היא כדלקמן:
פעם נתלקח איזה סכסוך בינו לבין אשתו ור' שמואל קילל  אותה קללה נמרצת- שתישרף. וכך היה.
אשתו ירדה למרתף לחפש דבר מה ובידה נר דולק שנפל מידה וכדור אבק השריפה התפוצץ ובעטיה של ההתפוצצות נהרגו אשתו ושתי בנותיו. בתו השלישית ניצלה בדרך נס.
ר' שמואל הצטער מאד, כי סבר שבגלל קללתו נגרמה התאונה האיומה הזאת. ר' שמואל ארז את חפציו לקח אתו 90 רובל, הנדוניה שהכין בשביל בתו השלישית ונסע לרבי מצ'ורטקוב- רבי דוד משה פרידמן, בנו של הריזנאי, על מנת להוציא "תשובה" ממנו.     "א זא צונג דארף שווייגען"אמר הרבי . מן היום ההוא והלאה קבל עליו ר' שמואל את דברי הצדיק ושתק עד יום מותו.
על מצבתו שעמדה עוד באביב 1944 אחרי חורבן כל הישוב היהודי ובית העלמין היה כתוב:
"ר' שמואל בן ר' מאיר השותק"
נכדתו שושנה פלמה חיה בקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן,. בצריף 14    

מסלול 1: אנדרטה לנספים בשואה ביער צ'רני לס Monument to mass graves in the Tzarni Las ForestMonument to mass graves in the Tzarni Las Forest,   גשר סטרה צ'ורטקוב    , בית הכנסת של חסידות האדמור פרידמן Hasidic synagogue, חיפוש אחר שרידי הארמון מאחורי בית הכנסת, מצבת האדמור בבית העלמין העתיק מאחורי בית החולים ברחוב שפיטלנה (פיחוטה), בית החולים, מנזר דומיניקני Dominican Church of St. Stanislaus, בית הקברות הישן בעיר Old Jewish cemetery ,
תצפית מפארק שצ'נקה  Shzanska Park Panorama
בית משפט מחוזי Historic District Court  44 Bandera Street
בית הסוהר Jail-prison
גימנסיה אוקראינית Ukrainian Gymnasium
תצפית מרחוב גרונדוולדה, בית המרד הפולני ברחוב גרונדוולדה Wasilewski family manor, Grunwaldzka 6,
אנדרטת החיל האלמוני, הדואר, הצלמניה,
הסוקול  House of Culture,
בית המרקחת של קרייבסקי רחוב מיצקביצה- בנדרה שבו מרטה הסתתרה, Krajewski Pharmacy 143 and Bank Zalitskowa Bandera 20
רחוב נוסה The People's House on Nusa Street   בית משפחת אלטניי ברחוב נוסה 12, בניין פאל נוסה 8 (בית מרגוליס) מחסני רכוש יהודי,
בית העם ובית ספר עברי,
גשר נהר הסרט טיול לאורכו banks of the Seret River Gymnasium . (סיפור לולה מתחת לגשר).

מסלול 2:
סיבוב סביב הבזאר The bazaar ישן וחדש  City centre and the old Town Hall and New city hall : around the Rinek st
פסל קרל אמיל פרנצוז  statue Karl Emil Franzos,
בונקר בסמטאות הרינק Bunker,    בתים של יהודים, חנויות של יהודים, "כיכר שילוחים", בית היודנראט ברחוב סקלדובה 12,
בית מרקחת פאלק Pharmacy of Palek,
מלון בריסטול Bristol hotel,     מסעדה גרין, חנות לבהרט, (מפת חנויות ועסקים), כנסיה קתולית Catholic Church St. Stanislaus Church,  בית כנסת גדול השיל  Old synagogue (17th century), Petruszevycha,  אזור שוק הירקות-  איזור בתי הכנסת,
תחנת אוטובוסים בעבר Old Bus Station in the past, בית העיריה City hall, גימנסיה יהודית  Jewish Gymnasium (ליד האנדרטה של צ'אוצ'נקו מול העירייה. הגימנסיה אינה קימת), עירייה City Hallof Chortkiv, גימנסיה פולנית Gymnasium, בית ספר עממי לבנות primary school, מחנה טומנק בחצר בית הספר וגב בניין העירייה, כנסיה חדשה, שוק ירידים, קרקסים, בית אולקה שטרן, בית שור, מסתור משפחת שור,
מוזיאון היסטורי ואתנוגראפי Museum of Local History, Zelena 3,
כנסיה עתיקה Belltower of Assumption Church
סיבוב ברחוב ג'לונה, בתים יפים ורחוב החלקה על הקרח. Jelona street

מסלול 3:
גורנה ווגננקה panorama Vagnanka for observation, (אפשרות ביקור בכפר פרחודה אצל גלה),
בית קברות חדש בסטרה צ'ורטקוב New Jewish Cemetery
פארק ואנדרטה לזכר רצח הכמרים, מתוך כרוניקה של הכנסיה ומתוך עדותו של שוטר.
קבר אחים ביער אורין,
סכר תחנת הקמח, (כאן ניתן לספר את הארועים שהתרחשו בתחנת הקמח ערב פסח 1942, תחנת הקמח הוצפה במים… עדותם של דוז'ו ורטנפלד וטוניה ורמוט לבית שטרנברג))
כנסיה פרובוסלבית Orthodox Church of the Dormition of the Holy Virgin Mary (Uspenska) (1635), Cerkovna,
מבצר "הזמק" Castle ,
בית וונדה ברחוב זמקובה, משפחתה של וונדה היצילו 11 יהודים בתקופת המלחמה בכפר ליד בוצץ בשם בויצחובקה היום מרטינובסקה.
בית ספר עממי לבנים, Elementry School near the Zamek
רחוב קוליובה- כנסיות עתיקות Orthodox Church of the Assumption (1717), wooden, Zalyznychna, בדרך לתחנת רכבת.

אפשר לסיים את המסלול בתחנת הרכבת Railway station לכאן היגיע האדמור מווינה לצ'ורטקוב, לכאן היגיעו צעירים מישראל לביקור משפחות, מכאן נסעו וחזרו לעניני מסחר, כאן נפרדו הורים מילדיהם שנסעו לישראל ומכאן נסעו ברכבות מסע יקירנו למחנה ההשמדה בלזץ.

נסיעה מיוחדת לקבר אחים בשדה התעופה בדרך ליגלניצה. Shooting pits at the airport

גולדהאר סיפור הצלה
כתבה במוסף ידיעות אחרונות מאת סבר פלוצקר 12.10.2018    https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5368659,00.html

תמונה ישנה, מכתב דהוי וקרעי זיכרונות שלחו את המליארדר הקנדי מיטש גולדהאר, הבעלים של מכבי תל-אביב, למסע חיפושים בעקבות המשפחה הפולנית שהסתירה בזמן השואה את אמו סאלה. כעבור שנים אותרה ברברה ריבצ'נסקי, בתם של המצילים. השבוע היא קיבלה בשם משפחתה את תואר חסידי אומות עולם, וזכתה לתשואות כשהגיעה עם סאלה למשחק של מכבי. "למרות מחסום השפה", מספר מיטש בהתרגשות, "נוצר בניהן קליק מיידי"

מתוך ויקיפדיה:
"צ'אק (צארלס) שומר, מכהן כסנטור דמוקראט מטעם מדינת ניו-יורק בסנאט ופעיל בשדולה למען ישראל בקונגרס. (איפאק). נולד בברוקלין (1950) למשפחה יהודית. אביו- אברהם שומר ואמו סלמה לבית רוזן. שומר, למד בבתי ספר ציבוריים בברוקלין, וסיים כבוגר המצטיין בשכבתו בתיכון. ב-1967. למד באוניברסיטת הרווארד ושם החל להתעניין בפוליטיקה והיה פעיל בקמפיין של מקארתי, למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1968. אחר שסיים את התואר הראשון, למד וסיים לימודי משפטים ועריכת דין, אך פניו היו לפוליטיקה. בשנת 1974 רץ לבית הנבחרים של מדינת ניו-יוורק, ובחירתו, בגיל 23, הפכה אותו למחוקק הניו יורקי הצעיר ביותר מאז רוזוולד. ב-1980, אחרי שלוש תקופות כהונה רצופות בבית הנבחרים המדינתי, התמודד על מושב שהתפנה בבית הנבחרים של ארצות הברית, מטעם מחוז הנמצא בברוקלין ובקווינס, שבו התמיכה במפלגה הדמוקרטית היא בין הגבוהות במדינת ניו יורק. שומר נבחר מחדש שמונה פעמים. בשנת 1998 החליט שומר להתמודד על ייצוג מדינת ניו יורק בסנאט וניצח. ב2017 מונה למנהיג המפלגה הדמוקרטית בסנאט".

בסרטון הוידאו,  שצולם באירוע פרטי ב- בורו פארק, ברוקלין, אפריל, 2010, מספר הסנטור צ'אק שומר, על שורשיו והמורשת המשפחתית, ששורשיה בצ'ורטקוב. (תרגום לעברית נלי סגל)

"הסבא רבא שלי היה יהודי מאמין, מאוד דתי, ותלמיד חכם. היו לו 18 ילדים. רוב זמנו היה יושב ולומד בבית המדרש, והפרנסה לא הייתה מצויה. ולכן, בשנת 1890 הוא שלח את שלושת הצעירים מבין ילדיו לאמריקה. סבי, יעקב שוימר, היה אחד מהם.

כידוע לכם, במזרח אירופה היהודים היו האחרונים לקבל שמות משפחה, ואלו נקבעו לרוב ע"פ מקצוע או תעסוקה. אבות אבותיי היו שומרי חומת [אולי הגדר?] הגטו של צ'ורטקוב, ולכן שם משפחתם היה שוימר. כשסבי הגיע לאמריקה ונשאל לשמו ואמר שוימר, פקיד ההגירה שלא היה יהודי, רשם Schumer  וכך משוימר נהיינו ל- Schumer.

על סבי אמור היה לשמור דוד שכבר התגורר באמריקה, אבל למעשה איש לא שמר עליו. איש לא סוכך עליו.  וכך הוא הפך בעצם לנער רחוב. הוא ישן בכניסות לבתים, גנב תפוחי עץ ואכל אותם, וביום גשום אחד, כשהיה בן 14, הוא נכנס לבניין שנקרא, "בית כנסת לתנועת העבודה" [Labor Temple] שהיה בלואר איסט סייד [Lower East Side ] בניו יורק. זה לא היה בית כנסת במובן המקובל של המילה. זה היה מרכז יהודי חילוני שמטרתו הייתה לעודד את השתלבותם של המהגרים היהודים החדשים בתרבות ופעילות האיגודים המקצועיים.

יעקב שומר הצטרף לתנועת העבודה, נעשה פעיל, והיה בין מארגני האיגודים, בעיקר בצפון מדינת ניו יורק, שם אירגן את היהודים שעבדו במפעלים לטחינת נייר, ועזר להם להצטרף לאיגודים.

אבי היה מאוד מוכשר, ובמלחמת העולם השנייה הוא התגייס לצבא האמריקאי, שרת כנווט, וטס במטוסי אספקה מעל להרי ההימלאיה.

כששב מהמלחמה, סבי, שהיה לו שירות הדברה, העביר לאבי את העסק. אבל אבי לא היה איש עסקים, והעסק לא היה מוצלח ביותר. הוא היה מאוד מוכשר ולמעשה היה צריך ללכת ללמוד באוניברסיטה.

אמי, זה סיפור אחר. היא באה ממשפחה ייקית שהיגרה לניו יורק בשנת 1860. הסבא שלה היה קבלן בנין בברוקלין, ונשיא בית הכנסת הרפורמי ב- Borough Park.

הורי רצו שאהיה עורך דין, ואני אהבתי פוליטיקה. וכך, בגיל 23 התמודדתי בבחירות לייצג ב- State Assembly את אזור  פלאטבוש [Flatbush] שבברוקלין, ונבחרתי. ב-פלאטבוש היו מספר ישיבות ידועות, ואחוז משמעותי מהאוכלוסייה היה יהודי. עם זאת, הדמוגרפיה החלה להשתנות. ואחוז הפשע עלה. ותפקידי היה להיות "שומר השכונה."

הייתי קשוח בכל מה שקשור לפשע. כתבתי מספר חוקים, ומהחשובים ביניהם, ואין צורך להיות "תלמיד חכם" לדעת זאת, זו החקיקה שמבטיחה שפושעים מורשעים, שלא כמו בעבר, אכן יבואו על עונשם ברובו.

וכל זה חלק ממהותו ותפקידו של השומר…"

The story behind the architect that designed Chateau Marmont and his unknown family. written by Yaron Reshef.

The Chateau Marmont is a hotel located at 8221 Sunset Boulevard, West Hollywood, CA. The Chateau Marmont was designed by Arnold A. Weitzman and was built in 1927 .It was modeled loosely after the Château d'Amboise, a royal retreat in Loire Valley in France. The hotel has 63 rooms and suites.

In 1926 Fred Horowitz, a prominent Los Angeles attorney, chose the site at Marmont Lane and Sunset Boulevard to construct an apartment building. Horowitz had recently traveled to Europe for inspiration and returned to California with photos of a Gothic Chateau along the Loire River. In 1927 Horowitz commissioned his brother-in-law, European-trained architect Arnold A. Weitzman, to design the seven-story, L-shaped building based on his French photos. When deciding upon a name for the building, Chateau Sunset and Chateau Hollywood were rejected in favor of Chateau Marmont, a name conceived by the small street running across the front of the property.

On February 1, 1929, Chateau Marmont opened its doors to the public as the newest residence of Hollywood. Local newspapers described the Chateau as "Los Angeles's newest, finest and most exclusive apartment house … superbly situated, close enough to active businesses to be accessible and far enough away to insure quiet and privacy." For the inaugural reception, over 300 people passed through the site, including local press.

Due to the high rents and inability to keep tenants for long-term commitments during the depression, Fred Horowitz chose to sell the apartment building to Albert E. Smith for $750,000 in cash. The following year, Chateau Marmont was converted into a hotel. The apartments became suites with kitchens and living rooms. The property was also refurbished with antiques from depression-era estate sales.

Designed and constructed to be earthquake proof, Chateau Marmont survived major earthquakes in 1933, 1953, 1971, 1987 and 1994 without sustaining any major structural damage. Nine Spanish cottages were built next to the hotel in the 1930s and were acquired by the hotel in the 1940s. Craig Ellwood designed two of the four bungalows in 1956, after he completed Case Study Houses.
(Sources of Information: California State Library and Los Angeles Relics Facebook page)
On March 24, 1976, Chateau Marmont was named "Los Angeles' Historical-Cultural Landmark 151".

Who was Arnold A. Weitzman?

Arnold A. Weitzman, an architect, was born in Czortkow, Poland in 1889 as Abraham Aharon Weitzman. He was the son of Chaim Selig Weitzman and Szeina Ruchel Stolar. My aunt Ethel Lea Finkelman (my father's oldest sister) had a love affair with Arnold, a good looking young architect in Czortkow (their hometown). Ethel got pregnant, and gave birth to Feivush; Philip. Arnold didn't marry Ethel, left her and immigrated to America in 1914, just before WW1, Maybe promising Ethel that she will come after him with the baby.WW1 separated them for 6 years. Ethel and her son immigrated to the States only in 1920. She met Arnold in New York and they lived there for a short time and moved to Los Angeles CA where they lived together until 1925-6.
In 1927 Arnold met Bertha Horowitz (Fred Horowitz's sister) and left Ethel. He married Bertha and took Philp to live with them. Ethel was left alone and moved back to New York. There are records from 1930 Census showing that Arnold, Bertha and Philip lived together in LA. There are no records about Ethel in that Census. In the 1940 Census Ethel Weitzman (Finkelman) lived alone at 713 E 6th Street Manhattan NY and worked as a dress finisher. I found her son Philip in 1940 Census, 27 years old, married to Eva (Zucker) and their son Irving, 10 months. They lived in Brookline NY.
Ethel died in 1958, in the same year my father Shlomo Zvi Finkelman died.
In 1974 Philip (Arnold's and Ethel's son) searched for my father, his uncle. Philip didn't know that my father passed away already 16 years before, when he was only 50 years old. Philip didn't write my father's first and middle names (Shlomo, Zvi) on the search application he sent to Israel and because my father wasn't alive he never got an answer. I got the original application in which Philip looked for my father, from Lawyer Elinor Kroitoruthat worked at The Company for the Restitution of Holocaust Victims' Assets.
I found, only a week ago, that Philip had three children. The youngest was named after Arnold Weitzman. I called Arnold and we had a beautiful telecon on September 2nd 2018 in which he was told for the first time about his grandfather and his achievements as an architect.
(This new information is based on Lia Halstuch Sragovicz, Lisa Margolin and my research through the last three years.)
The photos of Chateau Marmont were taken by me during my trip to Hollywood on September 6th 2018.

My Name is Yaron Reshef, the son of Shlomo Zvi Finkelman. I am the author of "Out of the Shoebox": An Autobiographic Mystery (Historical Nonfiction story) which you can find on Amazon.

ד"ר  ישראל שור אינו מפורסם. את פעולותיו, למען יבואו פושעי הנאציים בצ'ורטקוב לדין, עשה, כשתחושת הצדק ההיסטורי והאנושי, נמצאת במוחו וליבו. אני חשה חובה לפרסם בקרבנו את פועלו ולתת לו ולזכרו, את הכבוד הראוי לו, בדפי ההיסטוריה של הקהילה היהודית מצ'ורטקוב.
מתוך עיתון "על המשמר מאי 1962:
" ד"ר ישראל שור, רופא, שרדף את הרוצחים הנאציים, שפעלו בצ'ורטקוב וכאשר צלם העיתונות מבקש לצלמו על רקע שורת תיקים, אותם תיקים שעליהם אמר לפני רגע; "בכל תיק רובץ פושע״ — מסרב ד״ר שור בתוקף.

טועים אלה החושבים כי ימצאו בדירתו של ד״ר שור משרד עם מזכירה, מכונת ־ כתיבה, ארונות של תיקים, וכל אותו ציוד חדיש המאפיין מפעלים גדולים. לד״ר שור אין אפילו טלפון. ותיקי החומר ה-מרשיע נעולים בתוך ארון ־ קיר לבן הניצב על המרפסת, אולם אין בכך כדי לשנות את העובדה, שפעולות העיקוב הסתיימו ברובן בהצלחה ושד״ר שור יוצא לגרמניה המערבית כבר בפעם הרביעית במשך השנים האחרונות, כדי להעיד במשפטיהם של פושעים נאציים, שחלקם נתגלו על ידו וחלקם הובאו לפני כס ־ המשפט הודות לחומר המרשיע שאסף נגדם.

כאשר אני שואל מי מממן את פעילותו, הן כרוך הדבר בהוצאות רציניות, הוא מחייך, מצביע על כיסו, והופכו כלפי חוץ: הכיס ריק, ריק לגמרי.

— אני עצמי משלם בעד הכול — הוא אומר.

נו, כן זו האמת היא, שד״ר שור אינו מתרוצץ ברחבי-תבל, אינו דולק אחרי הפושעים ב"מטוסי ־ סילון" או במכוניות ־ מרוץ. למעשה אינו מש כלל מתל אביב, אלא רק כותב מכתבים. על שולחנו נערמים  מכתבים. איזו מציאה לאוספי בולים.

שור מנהל חליפת־מכתבים ענפה, מחפש עדים, מחפש קרבנות, מחפש כל אדם המסוגל לומר דבר ־ מה על רדיפת היהודים בעיירתו צ׳ורטקוב. ומוצא אותם.

40 אלף נרצחים

בצ׳ורטקוב וסביבתה נרצחו כ40-  אלף יהודים. עד כה נתגלו שבעה נאצים, ארבעה כבר נידונו.  נגד אחד מהם. בוטלה החקירה. שניים אחרים עומדים עכשיו לדין בסאארבריקן, — מדווח ד״ר שור, כרואה-חשבון המסכם הפסדים ורווחים במאזן. והוא מוסיף: למעשה, הכול החל כך: נאצי כשם טומאנק, מפקד מחנה צ׳ורטקוב, העיד מטעם ההגנה במשפטם של פושעים נאציים מטארנופול. מיד החלטתי לאסוף חומר נגד אותו איש. מסרתי עדות. טומאנק נאסר. התקיים משפט, דנו אותו ל־15 שנות מאסר. עלי להודות שפסק־הדין זיעזעני: לטומאנק היו מאות יהודים על מצפונו. החלטתי לפעול…

כך פתח ד״ר שור בפעילותו: תוך זמן קצר. הודות ליוזמתו, הוגש ערעור פסק-הדין במשפט טומאנק. ובשנת 1960 יצא ד״ר ישראל שור לגרמניה בראש קבוצה של עדי תביעה. הקבוצה מנתה… 23 איש!

טומאנק נידון למאסר־עולם עם עבודת פרך, הוא מודיע. ולפתע אני מגלה בעיניו הרכות מין ברק מוזר של שביעות רצון.

בשעת חקירה משתמש ד"ר שור במונחים משפטיים, כאילו היה עורך דין ותיק, הוא בקי מאוד בשטח זה, אם כי בעבר לא נפגש עם החוק — אלא רק עם אלה שרמסוהו תחת רגליהם.

לפני שנים מספר, וליתר דיוק ב28 בינואר 1957, מצאתי ב -"הארץ" ידיעה קצרה שמתוכה למדתי כי אדוארד לוציוס. חבר כתת יורים של הס.ס. נידון בגרמגיה לארבע שנות מאסר. שם זה היה מוכר לי היטב מצ׳ורטקוב. ידעתי שעל מצפונו של לוציוס רובצים מעשי־רצח רבים ולא יכולתי להבין כיצד חמק מידי הצדק בפסק- דין כה מתון. התעניינתי בדבר, מספר ד״ר שור.

שבועת שקר

באמצעות חליפות מכתבים גילה איש-שיחי כי בפסק־הדין נומק שלוציוס עדיין קטין היה בעת ביצוע הפשעים. אולם ישראל שור לא הסתפק בזאת. הוא המשיך לגמל חליפת מכתבים עם גרמניה, ולבסוף נודע לו כי הנאשם לא הציג תעודת־לידה, כיוון שנולד באוקראינה ובית־הדין הסתפק בהצהרה בשבועה שמסר הנאשם. על ההאשמות הרבות הכלולות בכתב האישום, נגד לוציוס, נתווספה איפוא עוד אשמה: שבועתך שקר. כי איש שיחי הצליח תוך זמן קצר להשיג את תעודת הלידה האורגינאלית של לוציוס.  ברם, בתי הדין הגרמניים אינם עוסקים בחקירת מסכת הסבל של היהדות, אומר ד״ר שור. הם אינם מסתפקים בהוכחות כלליות כי מישהו הרג. לשם מתן פסק ־ דין חמור יש להביא הוכחות כי הנאשם רצח. התקשרתי עם אדם בשם קסלר. יהודי מצ׳ורטקוב המתגורר עתה בווינה. ידעתי כי אמו של קסלר נרצחה על-ידי לוציוס בפורים 1943. קסלר כתב לי, כי אמנם הוא עצמו לא היה נוכח בשעת הרצח, אד ידוע לו כי בבניין הגסטאפו נמצא אותה שעה עד יהודי אחר, פלוני בשם ב. קרמר. חיפשתי את קרמר זה בכל העולם, עד שלבסוף מצאתיו חולה ״אנוש" בבית החולים הדסה בתל-אביב. קרמר מסד עדות והתיק מספר אור/58/8, תיקו של לוציוס, נפתח מחדש.
ד״ר שור עקשן מאוד במאמציו, ולעולם אינו אומר נואש. ושוב אני חושב לי בלבי כי שום אדם לא חיה חושד בו בכך, כה חביב ונוח מזג נראה האיש. אולם כפי הנראה אינו יכול לגרש מזכרונו מראות מהעבר הלא־רחוק.  והרי עבר זה חתר בחלום ובהקיץ, ביום ובלילה, אל כל אחד מאתנו, כל אחד שהיה שם, ונותר בחיים.

ספרו מל פרידריך הגדול

בשעה מאוחרת, בערב שלפני ההמראה. אורז ד״ר שור את מזוודתו. בדיוק הוא מגיח בתוכה העתק מצולם של "מכתבים על הדת", ספרו של פרידריך הגדול. מה זה? אני שואל בפליאה. זהו ספר שהשגתי בעמל רב במכון ההיסטורי היהודי בווארשה. ידעתי כי קאלנר, האיש שנגדו אני נוסע להעיד, קיבל פעם, אחרי אחד ממעשי הרצח. את ספרו של פרידריך הגדול עם הקדשה -"לאות הוקרה" מראש האס.אס. והמשטרה בגאליציה, קאצמן. והנה, השגתי את הספר!

כן, כזהו ד״ר שור: קטנוני, אוסף פרס לפרט וחוט לחוט, עד שיהיה לו די כדי לטוות מהם עניבת־חנק לפושע הנאצי הבא. ואם נתקל בו מישהו מכם במקרה. שעה שעבר באולם ההמתנה של נמל התעופה בלוד והחזיק בידו מסגרת־עץ עם זגוגית מנופצת, יידע כי זוהי מסגרת אשנבו של הבונקר שבו הסתתרו, הוא ובני משפחתו, במשך חודשים רבים. עד לשחרור.

אין זה שום מוצג תביעה הוא אומר.  פשוט. אני רוצה להראות להם זאת. למען יידעו לפחות איך זה היה".

ארכיוני JEWISHGEN מאפשרים לחפש את שמות משלמי המס. כנסו לאתר גשר גליציה והקלידו את שם משפחה בה אתם מעוניינים.

מחלקת המחקר ומרכז משאבים במוזיאון יהדות פולין, משתף פעולה עם מאגרי מידע על ההיסטוריה היהודית בפולין ומחוצה לה:   JRI POLAND indexing,  אתר השטאטל, אתר יודאיקה , MyHeritage , ארכיון מוזיאון השואה בוושינגטון , J.R.I.POLIN ועוד אלפי ספרים, אנציקלופדיות, לקסיקונים, המוקדשים להיסטוריה היהודית.
מחלקת המחקר ומרכז המשאבים, מאפשר גישה פתוחה וחופשית למידע. ניתן לבקש תמיכה ועזרה בחיפוש על המשפחה הפרטית ועל העיירה, בכתובת:  resourcecenter@polin.pl

תחנת הרכבת של צ'ורטקוב ראתה הרבה בחייה.
היא ראתה צעירים נוסעים ללמוד בוינה או לבוב. היא ראתה משפחות מבקרות זו את זו שבעיר הסמוכה. היא ראתה סוחרים שנוסעים לקנות או למכור סחורה. היא ראתה משפחות שנפרדו מיקיריהם שנסעו לארץ ישראל או לאמריקה….
אך, תחנת הרכבת היא מקום טעון עבורנו. המקום הזה נצבע מיד בצבעי הזוועה שהתחוללה כאן: לכאן הובלו יהודי העיר בדרכם להשמדה בתאי הגזים בבלזץ. שני תאריכים יזכרו כאן לדראון עולם.  ב- 27.8.1942  וב- 5.10.1942 . הגטו כותר בלילה  ובעזרת כוחות משטרה אוקראינית, הגסטפו והיודנראט הוצאו יהודים מבתיהם ונצטוו להתרכז בכיכר הבזאר. שם נעשתה סלקציה מי נחוץ עדיין וכשיר לעבודה ומי יפונה ל"יישוב מחדש". הם הובלו ברמייה לכיוון תחנת הרכבת. שם הועמסו 2500 ועוד כ-500 איש באוקטובר, על קרונות מסע, כ-140 איש, אישה וילדים בקרון, בצפיפות, ללא אוויר וללא מים.  בודדים הצליחו לקפוץ מהרכבת ולברוח. מי שהיגיע לבלזץ- לא נותר בחיים.

ב־ 1941, בפרוץ מלחמת גרמניה-ברית-המועצות, גוייס בעלי לצבא האדום ואני נשארתי עם שני ילדים: ילדה בת 7 וילד בן שלוש.
נשארנו לגור בעיירה שלנו, צ׳ורטקוב, מערב אוקראינה ועברו עלי כמה שחיטות. ימים אחדים אחרי הכיבוש הגרמני את האזור שלנו, כבר היו הקרבנות הראשונים בעיירתנו. הם ציוו ל-200 יהודים להתאסף במקום מסוים, לעבודה. לאחר שהתאספו, לקחו אותם לבית־ הסוהר.

נולדתי ב- 4.4.1907 בלבוב להורי: הנריך איכל ואנטונינה לבית קושיה. אשתי הדויג מתילדה מבית טייכמן נולדה ב- 16.6.1918 . נישאנו ב- 5.9.1939 . גרנו בלבוב ברחוב נבייקה 36 . עבדתי כעורך דין במחלקת החוק והמשפט של בראונה B.R.  בלבוב. אחרי כניסת הצבא ההיטלראי ללבוב, נאלצנו לענוד טלאי. זרקו אותי מהעבודה ובסוף יולי 1941 והועברנו לצד היהודי (לגטו) שזה ברחוב אנה הקדושה.

סוניה הייתה תינוקת בת חצי שנה כשמשפחתה נצטוותה להיכנס לגטו. הם עברו שתי אקציות קשות בצ'ורטקוב ושרדו. כשהוחלט על חיסולם הסופי של היהודים בקיץ 1943, סוניה הייתה בת כמעט שנתיים. אביה מצא מסתור אצל משפחה שנאותה להסתיר אותו יחד עם עוד כמה יהודים, אבל לא רצו להכניס תינוקת שמא תבכה והמסתור יתגלה. לתינוקות לא היה סיכוי רב לשרוד.

פלץ זישיה, 03-429, בורשצוב – חורבן אוז'יראן-יז'ז'נה.  ביולי 1941 נכנסו ההונגרים ליז'ז'נה, אולשקובצה  LASZKOWICE , וב- PINATKOWICE, האוקראינים רצחו היהודים בתירוץ, שיתוף פעולה של היהודים עם הרוסים ורצחו אוקראינים בבית הסוהר בצ'ורטקוב. ב-  ZLELENIC, רצחו את אברהם בלנק עם משפחתו, קשרו והטביעו בנהר.

"הפחד והאימה חלחלו בכל פינה בגוף ובנפש, אחרי האקציה השנייה שהייתה באוקטובר 1942.  יום אחד, לפנות ערב, בתחילת דצמבר חזרה אחותי הגדולה ממני, נטקה, מהעבודה בבית המרקחת של קרייבסקי , שמחוץ לגטו, עם הצעה: " נערה, שאיני זוכרת את שמה, ויתרה על הניירות המזויפים, שהשיגו עבורה. ניירות מפוברקים, שאפשרו לה לצאת לעבודות כפיה בגרמניה, בזהות פולנית. הנערה ההיא התחרטה ויש ניירות. האם תרצי לנסוע לעבודות בגרמניה עם תעודת עבודה ממשרד העבודה של הגסטפו בצ'ורטקוב?
הייתי אז בת 18.

מחנה עבודה טומנק הוקם בנובמבר 1942 והאחראי על העובדים בו היה פאול טומנק, (צ'כי במוצאו) שהיה אחראי על כל מחנות העבודה שהוקמו בחוות חקלאיות באיזור. בארגון עבודת הכפייה חל שינוי יסודי. האגף של משרד העבודה בגטו התפרק, את כל העניינים הכרוכים בעבודתם של היהודים הסדיר מעתה אך ורק מפקד האס אס תומנק שנשלח אלינו לשם יסוד מחנות כפייה בצ'ורטקוב גופה והסביבה. "מחנה עבודת הכפייה של תומנק הוקם בכמה רחובות של הגטו ובהם טרגובא, חלק מהשקולנה, ז'ז'ינצקה עם בנין היודנראט (תלמוד תורה לשעבר) ובתי ספר תיכוניים עירוניים, בתוך השטח הזה, שהוגדר בגדר תיל גבוה וחזק". עדות ד"ר שור

תומנק שבא מקמיונקי הביא אתו כמה יהודים כגון: וולף, סבירסקי, קומלרסקי?  (קוטלרסקי?) ובעזרתם התחילה לשלוט בבעלי מלאכה יהודיים, שהיו צריכים על משפחותיהם וכלי עבודתם לעבור לגור במחנה זה. בהתחלה שרר לכאורה חופש תנועה במחנה. הכניסה והיציאה היו חופשיים, אך גם זו הייתה תחבולה. לאט לאט הועברו כל בעלי המלאכה ונראה היה כאלו לאנשים הנמצאים תחת כנפיו לא צפוי כל רע. החלה ריצה והשתדלויות להתקבל למחנה ע"י שוחד

המחנה גבל מצד אחד במבנה שהיה "תלמוד תורה", שצמוד היה לבית הכנסת הגדול "השיל" (ואיננו היום), בו היו בתי מלאכה. מחסנים היו לאורך נהר הסרט והמגורים של העובדים היו בבית הספר היסודי לבנות ברחוב שקולנה ובחצר שמשותפת עם העירייה. הייתה הפרדה בין גברים לנשים וילדיהם. העובדים במחנה טומנק לא יצאו מגבולות המחנה, גם לא אל הגטו, פרט לעובדים שיצאו בהשגחה לעבודה במחנה פאל, שהיה מחוץ לגטו. תנאי העבודה במחנה היו סבירים יחסית למחנות עבודה אחרים. יהודים רצו להתקבל לעבודה בו אך רק אנשי מקצוע -"מומחים" קבלו אישור לעבוד בו.
ב- 23.61943 חוסל מחנה טומנק. "עוד בטרם עלה האור הראשון, כותר המחנה על ידי שוטרים וכל העובדים נצטוו לצאת לכיוון טרגובה/שקולנה פינת זז'ניצקה. בקבוצות הועלו למשאיות שהובילו אותם אל גיא ההריגה בבורות הירי בשדה התעופה בדרך ליגלניצה. עובדים ספורים נשארו במחנה".
כך פותחת גרטה הולנדר את יומנה בבונקר:

בבית העם היה מרכז פעילות יהודי. היה בו בית ספר עברי בו למדו כל יום אחרי הלימודים בבתי הספר הפולנים. למדו שם עברית וזו הייתה השפה המדוברת בין הצעירים. בית הספר העברי בצ'ורטקוב החל את צעדיו הראשונים ב- 1904, בהשראתו של הרב שפירא שכיהן כרב העיר מ-  1860 ובהשפעת שני יהודים שברחו מרוסיה והיגיעו לצ'ורטקוב והחלו בארגון קורסים מרוכזים ללימוד השפה העברית.

נושה שטיזל לבית מיצל נולדה בשנת  1930.היא הייתה בת שלוש עשרה כשאמה רגינה ואחיה בוניו בן החמש הועברו ממחנה עבודה טלוסטה למחנה עבודה ליסובצה.
"כל בוקר אמא הלכה לעבודה ובוניו- אחי ואני הסתתרנו בברק הגדול. היה אסור לנו להסתובב בחוץ שמא מישהו יראה אותנו, ילשין ויחסלו אותנו. אסור היה לילדים לחיות במקום הזה. היינו מסתתרים בעלית גג ומתחת למיטות. כך במשך שנתיים. אמא הייתה חוזרת מהעבודה ומביאה לנו קצת אוכל. יום אחד בקיץ 43 הודיעו לנו ששוב תהייה אקציה במחנה. ברחנו מהמחנה לכיוון היער. מסביבנו כמעט ולא היו יהודים. היינו בודדים.

יוסף קיטלר – סטניסלבוב- זלשציקי:   ב-22 ביוני 41, כאשר החלה פלישת הגרמנים, הייתי בלבוב ולמדתי בבית ספר מסחרי. כעבור שבועיים, חזרתי להורי בזלשציקי. קודם הייתי בסטניסלבוב, אצל משפחת אמי. הלכתי ברגל 8 ימים, 200 ק"מ. הייתי חולה 5 ימים. הרוסים כבר לא היו והשלטון בזלשציקי, היה בידי האוקראינים הלאומנים, "SICH". מ 10-11 ביולי, היה פוגרום בו נרצחו 50 יהודים ואנחנו קברנו אותם. בעיירה חיו כ-2000 יהודים. בין הנרצחים נקברו גם כאלה שעדיין חיו. הסתתרתי בגורן. חלק ברחו לכפרי הסביבה. כעבור יום, האוקראינים מצאו אותם בכפר HLEBICZEN, רצחו 30 יהודים. אחר כך, נלקחו לעבודה והובטח שיותר לא יהיו פוגרומים. הצטדקו ואמרו שחשבו שהנרצחים היו קומוניסטים.

The First "action" in Czortkow  Zonka Berkowitz (Pollak)
Wednesday the night of August 26,1942. One can hear the first shots. crushing of window-panes, shattered doors, lamentation, weeping. screams. there is a feeling of a cruel slaughter outside. The "action" started. Midnight; a beautiful and clear August night. with the moonshine lighting up the rooms, so nice around, and in such a night you hear cries of innocent children, of mothers and men, shaking the air. Only a few streets separate us from the "Aryan" side, where evrybody sleeps freely in his bed.

ב- 8 ביוני 43, כאשר היודנראט הודיע, שהיהודים יוכלו להישאר בבוצאץ, רק במחנה העבודה ובגטו הקטן, והאחרים יאלצו לעבור לצ'ורטקוב, קופצינצה וטלוסטה, הלכתי להסתתר אצל פולני, מכר PASTUCH, פקיד בעיריית בוצאץ. מ-18 לאפריל, מהאקציה ה-2, הסתתרו אצלו, שני מכרי: הנריק ראב מ-KARWINA, ומכרה שלו. היא הייתה שכנה של הפולני.

משה שוורץ נולד 1936 בצ'ורטקוב, גדל בכפר מדוודובצ'ה (ליד בוצ'ץ) שורד עם עוד 5 בני משפחה במסתור, שבונה עבורם אדון וויכריק (WYCHERIK).   פרק 10: חודש וחצי לפני סוף המלחמה הם נאלצים לעזוב את המסתור ולחפור לעצמם בור ביער בו הסתתרו עד סוף המלחמה. בלילות היה יוצא אבא ומחפש מזון. באחד הלילות שלא ישכחו, נפל האב במלכודת, שטמנו לו והוא נורה בראשו….

רחוב מיצקביצ'ה, בפי הורינו, היה רחוב מרכזי ב"צ'ורטקוב החדשה". הרחוב מתחיל במורד הרחוב, לפני הגשר המוביל לווגננקה ועולה מעלה לכיוון הדרך לביאלה וליגלניצה. הרחוב רחב, לאורכו מבנים כמו בית סוקלסקי, השעון בבזאר, הכנסייה הקתולית בה מתפללים פולנים, בית המרקחת של קרייבסקי, בנק זליצקובה, הספריה, הדואר, הצלמניה, בית המשפט המחוזי, ביתי הקברות הקתולי והיהודי  ועוד. הרבה יהודים גרו ברחוב מיצקביצה: ויסמן, בטיצקי, מוזלר, זיבנר בולכובר פירברג, מרגולס, מרבך, זוננשיין ועוד… בקומה הראשונה של הבתים היו חנויות לעורות, ומכולת וספר ומסעדה וחנות תכשיטים ושעונים וזגג ועוד ועוד.

דוד שווייגר נולד 1907 היה מנהל עסקים.  "עד פרוץ המלחמה גרתי עם משפחתי בצ'ורטקוב. זו הייתה עיר לא גדולה, בת 20,000 תושבים בערך, מהם 8000 יהודים. למיקומה של העיר הייתה חשיבות רבה, כי היא שכנה בגבול של מזרח ומערב פולין, קרוב לגבולות בין פולין לברה"מ ורומניה. הודות למיקומה האסטרטגי, האוכלוסייה הייתה ברמה טובה גם מבחינה תרבותית. היו שם הרבה מפלגות פוליטיות וארגונים יהודיים והייתה פעילות תרבותית ענפה.  עם כניסת הצבא הגרמני עם היחידות המבצעיות של האס אס, ביוני 1941, נערכה אקציה שבה נספו 300 איש בצורה אכזרית ביותר על ידי מכות בקתות הרובים.

January 17, 1944   Finally I got a note-book. After 200 days in the bunker (place of hiding). Who can understand what it means, “BUNKER”, only the one that sits in it knows what it is. Ever so often, I wonder how should one feel about the person who created a “bunker”. Should we bless him or curse him – the future will show. Meanwhile we are sitting and waiting impatiently. Day by day – counting hours – at this moment 4936 hours from the moment we entered here.

17 לינואר, 1944.  סוף, סוף קיבלתי יומן. אחרי 200 ימים בתוך הבונקר (מקום מסתור). מי מסוגל  להבין במה מדובר, "בונקר", רק מי שישב בו יודע מה זה אומר. לעיתים קרובות אני תוהה, איך אדם צריך להרגיש כלפי האדם האחר שיצר- בנה "בונקר". האם עלינו לברך אותו או לקלל אותו- לעתיד פתרונים. בינתיים אנחנו יושבים ומחכים חסרי סבלנות. יום אחרי יום – סופרים את השעות. כרגע חלפו 4936 שעות מהרגע שנכנסנו לכאן. היה זה ב – 9.30 בבוקר ב – 25 ליוני, 1943, כאשר לולו ואני עזבנו את מחנה העבודה (לאגר).

היודנראט היה אחראי על הקשר בין דרישות הגרמנים ליהודים. הם אלה שנדרשו להגיש רשימות שמיות של היהודים ומקומות מגוריהם ומשלח ידם. הם נדרשו לספק עובדים לעבודות כפיה בצ'ורטקוב ובמחנות העבודה מסביב לה. הם אלה שנדרשו לדרוש דמי כופר "קונטריבוציות" מהיהודים, לאסוף את רכושם בשלבים ולהעבירם לגסטאפו. הם היו המסגרת המתווכת בכל נושא בחיים בין הגרמנים ליהודים. תזונה, בריאות, ניקיון, כל בקשה של יהודי מהשלטונות הופנה דרך היודנראט שדרש תשלום לעצמו ולממונים. עדויות של ניצולי שואה מצורטקוב מעידים על הפחד מפני אנשי היודנראט לעיתים יותר מאשר מפני הגרמנים.  תפקידם היה "מלוכלך" במהותו עד בלתי אפשרי. אחרי המלחמה הואשמו בשיתוף פעולה עם הגרמנים שגרם לרצח יהודים. אחרי המלחמה, חלקם לא יכל להגיע לישראל מחשש לאיומים על חייהם. היהודים לא סלחו למי ששיתף פעולה והפקיר את בני משפחותיהם.

The Special Investigation Commission considers the following persons guilty of committing crimes:
1.  מפקד משטרת הבטחון -היילדמן   Hildeman   Captain, Chief Gestapo
2.מפקד משטרת הביטחון הסיפו: פקמן Pekman  Captain, Chief Gestapo
3.   סטפן  וילהלם  Stefan     Chief Prison
4. Maierhofer Chief Prison
5. Rozenhof   Chief Prison
6.   פאל  Paal  – Commander, Jewish Camp
7.   טומנק Tumanek    Commander, Jewish CampGestapo מנהל מחנה עבודה בצ'ורטקוב

Men:  1.  – מומחה לעיניני יהודים בגסטאפו. קלנר Kelner,
2. Richter, Lt.,
3. Frank,
4. Keltswich,
5.    אלברט ברטשניידר Breitschneider,
6. Hagerman,
7.רימפלר- מומחה לענייני יהודים בגסטאפו  Rimpler,
8.  רוקס  Ruks,
9.Radke,
10. קצמן- אחראי לנושא היהודים Kuchman,
11.  טיץ'  Tsich,
12. Meier,
13. Basso,
14. משטרת הביטחון אייסל Eisel,
15. Martin,
16. Miller,
17. Velde,
18. Kimperg,
19. Keller,
20. Lutsel,
21. Knispel,
22. Kaminsky,
23. Ferus,
24. Grocholsky,
25. Shudert,
26. Hubert,
27. Otto,
28. Gross,
29. Urban,
30. Frynd.

Traitors of the Fatherland. (Ukrainian Nationalists):  1. Mula Ivan,  2. Mulyk,  3. Roshko,  4. Mykechans,  5. Hushulak,  6. Starovsky,  7. Skab,  8. Skorevych,  9. Ivasiv,  10. Moroz,  11. Podlubny,  12. Gnatkivsky,  13. Slobodyan,  14. Leschinsky,  15. Kachmanyuk,  16. Krchak,  17. Melnychenko,  18. Tyll.

בצ'ורטקוב היו: שלושים אנשי גסטאפו,  20 שוטרים אוקראינים,   שניים עשר ווכמנים,   3000 איש במשטרת עזר אוקראינית.

חבל הארץ רחב הידיים במזרח אירופה, המשתרע מצפון להרי הקרפטים, כונה בתקופה שבה –
שלטו בו האוסטרים ) 1918-1772 ( בשם 'גליציה'. 'שם זה בוטל ב- 1919 , כאשר חזר השטח
לפולניה המחודשת. כעת הוא נחלת ההיסטוריה', כתב א"י ברוור, גיאוגרף והיסטוריון של יהדות
גליציה, מילידי האזור. והוסיף : 'מעטות הארצות שדיפלומטים קבעו להן על המפה גבולות לא-
טבעיים ולא היסטוריים כמו גליציה זו.

יהודית שיפריס לבית שטרנשוס נולדה בשנת 1921בצ'ורטקוב שבפולין. בעדות זו היא מספרת על אירוע שהתרחש בימים הראשונים לכניסת הגרמנים. בית הסוהר היה מלא בגוויות אסירים שנרצחו על יד הרוסים ערב נסיגתם מהעיר.  האוקראינים "ניהלו את המבצע" בשפלות ואכזריות שהוציאה מהם את החיה שבאדם. זוועות האירועים שהתרחשו שם הממו והחרידו את האוכלוסייה היהודית. זה היה רמז לבאות…

בעטקע טשאבון ילידת 5.2.36, מבורשצוב. עם פרוץ המלחמה, גרנו בורשצוב, ביולי 41 החל הכיבוש הגרמני. אפשר היה עוד לסבול וכל אחד גר עדיין בביתו. הייתי בת 5. הפסקתי את הלימודים בכתה א'. בתחילה, לא היה גטו ולא אקציות. היו חטיפות של צעירים שנשלחו למחנות שונים. תוך זמן קצר, הקימו גטו. הקימו גטו במרכז העיירה, שם תמיד גרו יהודים. נשלחו לבלזץ לעבודת כפייה. משפחתנו עדיין נשארה יחד. הילדים היו קטנים. למרות שהייתי קטנה, ידעתי שעלי להסתתר.

כץ ישראל יליד 1910, זבארש, 5 ילדים בבית. עד 1941, הייתי עם כל משפחתי. עבדנו בשדות. ב-1938 נישאתי לשרה (סלה) לבית הלפרין. נולדו לנו שתי ילדות: רוזיה ומלבינה. ב-1939-1941, בתקופה הרוסית, עבדתי את שדותי. עד הכיבוש הגרמני, 1941, נלקחתי עם כמה מאות יהודים למקסימובקה, ליד זבארז'. שם היינו כ-6 חודשים. עבדנו בתיקון פסי רכבת. בראשית 42, נלקחנו ממקסימובקה לבורקיה- וילקיה . מנהל מקסימובקה, בן כ-44, שפרינגר והשני גובלמייר גם – כ – 42  מתוך כ-300 יהודים הוכו בזמן העבודה.

כץ יואל, יליד צ'ורטקוב.  האב שמואל, פרוון, עצמאי, עבד בבית, האם רבקה- עקרת בית. במשפחה 4 בנים: אלי, יואל, אברהם ויצחק. בית דתי- מסורתי, התפללו ב"יד חרוצים". השכלת יואל – 5 שנות לימוד. 1939- בכיבוש הרוסי- היה להם טוב. ב-1941- כיבוש גרמני הגרמנים נכנסו כמו "קצבים" על אופנועים. בבית הסוהר נרצחו כ-500 יהודים, ביניהם דודו, אח אביו. אלי, אחיו הבכור נלקח לקמיונקה. האם נסעה אליו עם אוכל, כל שבוע. כעבור זמן, גם אביו נלקח לקמיונקה.

מר יעקב ברנוב   380504371797+    380681508394+  דובר אוקראינית ורוסית.

בשנת 2010 התארגנה קבוצת חברים צ'ורטקובאים, לביקור בבית הכנסת "תפארת ישראל" בעיר העתיקה בצפת, שהוקם ביוזמת האדמ"ור משה דוד פרידמן מצ'ורטקוב. המארח היה גבאי בית הכנסת הרב אריה פרומוביץ.

1. בבוצץ חיו 8.000 יהודים. הפוגרום הראשון היה ב- 28.8.41 . לפי פקודת הגסטפו, נערך רישום של כל הגברים בני  18-50. לדרישתם, רוכזו כ-1000 גברים בחצר היודנראט, בגילים שונים, מחכים לפקודות שייתן מפקד המשטרה האוקראיני- קוזנובסקי. בערב, לפי פקודה, כולם הלכו לכיוון שהובלו. איש לא ידע לאן. לא ידעו מה יקרה. לקראתם יצאה המשטרה האוקראינית, שהובילה אותם לחצר בית הסוהר ושם תוך מכות באלות גומי, החל הרישום. מפקד הגסטפו ATAMANIUK , קרא שמות מקומות עבודה ומי שמצא חן בעיניו קיבל מקום. איש לא ידע מה המקום הטוב. לבסוף, חלק שוחררו ונותרו – 625. אקדמים, רופאים וכמה נשים ונוער- הוחזקו כל היום בשמירת האוקראינים, ששדדו את תכשיטיהם ודברי הערך שעליהם. ב-4 לפנות בוקר, נודע בעיר, ש-625, הוצאו מחצר בית הסוהר, הובלו ליער  "FERDOR SOSIKNKI", לבורות שהוכנו מראש ע"י הכפריים ושם נרצחו במכונות ירייה. הצעקות נשמעו בכל העיר.

על "חורבן צ'ורטקוב" מתוך חוברת "לזכר צ'ורטקוב"
ב-17.9.1939, הרוסים השתלטו על צ'ורטקוב. הציבור היהודי היה מאושר כי פחדו מהגרמנים. בעיר היו כ -10,000  יהודים.  החיים התנהלו בשקט עד ה- 22.6.1941, עם כניסת הגרמנים לצ'ורטקוב. ב-  6.7.1941 הגרמנים השתלטו על צ'ורטקוב. כמה מאות יהודים נמלטו לרוסיה למרות שהשלטונות אפשרו לכל אחד להצטרף לצבא הרוסי הנסוג.

העדות נמסרה ב- 1948 29.1. לאייכנבאום – קומיטט יהודי

עד 1939 גרתי עם הורי ב- יגלניצה (YAGELNICA))  ע"י צ'ורטקוב. למדתי בבי"ס בצ'ורטקוב. חמישה ימים אחרי הכיבוש הגרמני נאסרתי עם קבוצה של 35 איש, ביניהם אחי הבכור, באשמת קומוניזם ע"י ה"סוטש", (צבאו של חמילניצקי), המשטרה האוקראינית הלאומנית. בלילה הראשון נכלאנו בבית הסוהר ביגלניצה, בתא שהיה בו מקום ל-10 אסירים. כל הזמן, נאסרו אנשים נוספים, עד שהיינו 35. שוטרים היכו אותנו בצורה רצינית. מים לא קיבלנו ואחד מאיתנו, זנוויל בילאמאן, חייט, עונה קשות. דחפו לפיו מסמרים. לפנות בוקר, הוצאנו, סודרנו ברביעיות, הוקפנו בשמירה חזקה. אסרו לגשת אלינו והובלנו לבית הסוהר בצ'ורטקוב. שם הכריחו אותנו לשתות בוץ, להרוות את צימאוננו. בשער בית הסוהר, יצאה קבוצת סוכנים, שהרביצו לנו מכות רצח, עד שהגיע מנהל בית הסוהר, שציווה להעמיד אותנו בפנים לקיר וכל השוטרים נעמדו עם נשקם מכוון אלינו. כלאו אותנו בבית הסוהר ושוב הרביצו בצורה אכזרית, עד שהוכנסנו לתאים. בשבועיים הראשונים שכבנו על הרצפה וקיבלנו 1/2 ליטר קפה ו-150 גר' לחם. בצהרים: 1/4 ליטר מי תפוחי אדמה. כך היינו כלואים 4 חודשים. מתוך ה-35 נותרנו ארבעה, שעבדו במקצוע. בגלל העזרה הכספית הגדולה מהבית-נשארתי בחיים.

הנחיות: בדף זה תמצאו הפניות למקורות מידע על העיר צ'ורטקוב. חלק ממקורות המידע הם מסורתיים כמו חוברות וספרים וחלק מקורות מידע אינטרנטיים. אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לאלו האחרונים, בהם ייחשף בפניכם אוצר מסמכים שלא היה זמין עד כה.
לאחרונה, נפתחו לציבור הרחב ארכיונים ברחבי פולין, אוקראינה, גרמניה וארצות הברית . קבוצות מתנדבים סרקו ועדיין סורקים את המסמכים ומעלים אותם לאינטרנט. כך, הם הופכים להיות זמינים לכל אחד מכם. ניתן למצוא באותם אתרים  תיעוד של לידות, נישואין, פטירות, תשלום מסים, רשימות תלמידים, רשימות בעלי מקצוע, מפות עירוניות  וחלוקה לשטחים. בכנס גניאולוגיה יהודית, שהתקיים בוורשה 2018, נחשף הציבור בצורה פומבית להיצע המידע האינטרנטי העומד היום לרשות כל מי שמחפש מידע על שורשי משפחתו. בדף זה אני מפנה את המתעניינים לכתובות האינטרנט של הארכיונים. כל אחד יחפש באותו אתר, על פי שם משפחתו ושם העיר או המחוז.
כמה נקודות לתשומת לבכם:
צ'ורטקוב עברה מכובש אחד לאחר ובנוסף לכך משפחותינו נדדו מעיירה קטנה או כפר לעיר גדולה יותר, במיוחד, במהלך ואחרי מלחמת העולם הראשונה. חלק מהמסמכים שתחפשו, שייכים לתקופה האוסטרו-הונגרית וככל הנראה נמצאים בארכיונים בפולין וחלק מהמסמכים נמצאים בארכיונים באוקראינה. מומלץ לחפש בכמה ארכיונים. לעתים, עיר הייתה תחת מחוז זה ואחר כך אחר. עליכם לבדוק באיזה מחוז ולפיכך באיזה ארכיון יהיה המידע. אמנם, המגמה הרווחת היא שיתוף פעולה בין הארכיונים כך, שביד ושם, למשל, יהיה מידע מארכיונים בפולין, גרמניה אוקראינה וארצות הברית אולם עדיין כדאי לחפש בכמה ארכיונים. אין ספק שהמגמה ברורה והמידע הופך זמין יותר ויותר. כל יום "עולים לאוויר" עוד ועוד מסמכים ועלינו להמשיך ולעקוב אחרי אותם אתרים ארכיוניים. פעולת החיפוש באינטרנט אינה קלה, נדרשת סבלנות והתמדה אך מובטחת גם שמחת ההפתעה עם גילויו של כל מסמך. בהצלחה. (מירי גרשוני שיפריס)

ספרים כללי:
"חוברת לזכר צ'ורטקוב" בהוצאת ארגון יוצאי צ'ורטקוב בישראל
"ספר יזכור לזכר קדושי צ'ורטקוב" הוצאת ארגון יוצאי צ'ורטקוב בעריכת אוסטרידן
ספרי יזכור בפורמט PDF-  ניתן לקריאה ולהורדה למחשב בחינם והזמנת גרסה מודפסת במשלוח הבייתה, (בתשלום) בלינק:
https://www.yiddishbookcenter.org/collections/yizkor-books/city-or-town
"תרגום פרקים מספר צ'ורטקוב מאידיש לעברית" מאת אסתר וינשלבוים
"קולות מהיער השחור" מאת מרטה גורן

ספרים אישיים:
"מחוץ לקופסת הנעליים" מאת ירון רשף.  לינק לאתר רכישת הספר  http://www.amazon.com/dp/B00ONT6N0A
"בת כזו רצינו" מאת נעמי מורגנשטרן
פעמיים שואה מאת פנינה קאופמן בלום
"הלב המאובן" מאת משה שווארץ
"יומנה של גרטה הולנדר" גרטה הולנדר
"לי נקם ושילם" מאת יוסף פרידמן (מירסקי)
"זיכרון פרטי" מאת נתן טרגר
"שיהיו לך תמיד עיניים צוחקות" מאת מרטה גורן

אתרי אינטרנט לחיפוש שורשים:
קובץ PDF של ספר צ'ורטקוב באתר הסיפריה הלאומית בניו יורק:   http://yizkor.nypl.org/index.php?id=1864
מאגר תעודות לידה נישואים ופטירה .www.jewishgen.org   או    JRI POLAND
ארכיון פולני   IPN             https://ipn.gov.pl/en
יד ושם מאגר השמות    www.yadvashem.org
מאגר נתונים בפולין בנושא יודאיקה: http://judaika.polin.pl/dmuseion
מרכז מחקר במוזיאון יהדות פולין לשאלות: resourcecenter@polin. pl
אתר השטאטל    https://sztetl.org.pl/he
אתר האוניברסיטה העברית     www.sites.huji.ac.il/archives
רשימות המורמונים
גשר גליציה   www.geshergalicia.org
ארכיון הצבא הפולני    https://wbh.wp.mil.pl/pl
ארכיון המלחמה והצבא האוסטרו הונגרי      https://www.statearchives.gv.at/krieg
אתר חברה קדישא    www.itim.org.il
144 של בזק
אתר הנופלים של צה"ל   www.izkor.gov.il

דוחות בתי הספר מפולין וגליציה.   genealogyindexer https://genealogyindexer.org/school
בתי הספר הגבוהים פרטו מדי שנה את פעילותם. בדוחות פרטים על: המקצועות הנלמדים והפרטים האישיים של המורים; רשימת מצטיינים בלימודים ופרטיהם האישיים; דוח רופא בית הספר; שמות חברי קבוצת הצופים ופרטיהם האישיים; החברים בחוג ה"צלב האדום" ופרטיהם; חסכונות התלמידים בקופת עזר הדדית ופרטיהם; סטטיסטיקה לגבי התלמידים ודתם על פי תחומי לימוד; סטטיסטיקה לגבי מקצועות הורי התלמידים; פירוט של הזכאים לתעודות בגרות כולל כתובותיהם ודתם; נושאי עבודות תיזה של התלמידים ופרטי התלמידים; רשימת כלל התלמידים.
תודה ל Logan Kleinwaks ולאלי בראונר, שמשתף בידע הרב שלו על מקורות מידע.

אתר חיפוש שורשי המשפחה:   https://www.familysearch.org/search/collection/1202535

אוסף של כ4 מליון רישומים גרמניים, של אסירים ורשימות משלוחים תוך חלוקה למחנות ריכוז והשמדה, שנתפסו לאחר המלחמה והועברו לארה"ב:
1.   https://www.jewishgen.org/InfoFiles/CapturedGermanRecords.html
2.  https://www.ushmm.org/online/hsv/source_view.php?SourceId=33026
uide to the Displaced Persons Camps and Centers Photograph Collection
http://digifindingaids.cjh.org/?pID=2262096#serI    1920s-1959  and Centers Photograph Collection

 ארכיונים:

ארכיון פולני בווארשה

ארכיון מרכזי עוסק בשואה בגרמניה באד-אורולסן    www.its-arolsen.org
ארכיון המסמכים של יד ושם  https://documents.yadvashem.org/index.html
ארכיון מוזיאון השואה בוושינגטון http://libguides.usc.edu/vha/Holocaust
ארכיון הציוני        www.zionistarchives.org.il
ארכיון זבוטינסקי    www.jabotinsky.org

יצחק מילר, חייט מצ'ורטקוב, גר ברחוב גלמבוקה 17, הצליח להימלט ממחנה קמיונקה ומסר לנו את הפרטים הבאים: "בראשית 1942 זימן היודנרט את כל היהודים לאספה והבהיר כי חייבים לשלוח מספר מסוים של יהודים לעבודה במחנות: בורקי, סטופקי, קמיונקה ליד סקאלאט. באספה הבטיחו לכולם כי כעבור שניים- שלושה חודשי עבודה יוחלפו האנשים. חלק גדול האמינו להבטחות. כ-300 יהודים התייצבו מרצונם לעבודה ומיד נשלחו אל קמיונקה.

ביום ד׳ שחלף, בשעה שמונה ושלושים בבוקר, במטוס חברת "אל־על", טיסה מס׳ 612, יצא בדרך לגרמניה ד״ר ישראל שור בן ה־65, לפי מקצועו רופא־רנטגנולוג ומנהל המכון הרנטגנולוגי של קופ״ח בפתח־תקוה, ובמציאות – אדם שהצליח לפרוש מעל כל אירופה רשת שבתוכה נלכדים אותם פושעים נאציים אשר פעם, לפני שמוגדר עשרה שנה, שדדו ורצחו את יהודי צ׳ורטקוב, עיירת מולדתו שבמזרח־ גאליציה.

גם עתה, שעה שעלה על כבש המטוס, החזיק בידו לא רק דרכון כחול שעל שערו מתנוססת מנורה, אלא גם מכתב ארוך המזמינו לבוא ולהעיד במשפטם של ראש הגסטאפו פקמן ועוזרו לענייני היהודים – קורט קאלנר. מכתב זה, החתום על־ידי התובע הכללי של סאארבריקן, נפתח במלים: " ד״ר שור היקר, אלמלא עזרתך לא היינו מצליחים לעולם להשלים את תיק כתב האישום."

ברם, ד"ר שור אינו נראה כלל כשרלוק הולמס או כמפקח מאגרה, גיבור ספריו של ז׳ורז׳ סימסון, ואף לא כקצין ־  משטרה רגיל. עיניו השקועות קמעה, משקיפות על העולם בשלווה ומתינות. תנועותיו איטיות ורכות ואין בהן שמץ של אימון צבאי או משמעת עיוורת. כאשר אני מופיע בדירתו הפרטית שבדרך חיפה 23, הוא מקבל את פניי באי ־ רצון : פרסומת, הוא אומר, אינה אהודה עליו. וכאשר צלם העיתונות מבקש לצלמו על רקע שורת תיקים, אותם תיקים שעליהם אמר לפני רגע; "בכל תיק רובץ פושע״׳ — מסרב ד״ר שור בתוקף.

טועים אלה החושבים כי ימצאו בדירתו של ד״ר שור משרד עם מזכירה, מכונת ־ כתיבה, ארונות של תיקים, וכל אותו ציוד חדיש המאפיין מפעלים גדולים. לד״ר שור אין אפילו טלפון. ותיקי החומר ה-מרשיע נעולים בתוך ארון ־ קיר לבן הניצב על המרפסת, אולם אין בכך כדי לשנות את העובדה, שפעולות העיקוב הסתיימו ברובן בהצלחה ושד״ר שור יוצא לגרמניה המערבית כבר בפעם הרביעית במשך השנים האחרונות, כדי להעיד במשפטיהם של פושעים נאציים, שחלקם נתגלו על ידו וחלקם הובאו לפני כס ־ המשפט הודות לחומר המרשיע שאסף נגדם.

כאשר אני שואל מי מממן את פעילותו, הן כרוך הדבר בהוצאות רציניות, הוא מחייך, מצביע על כיסו, והופכו כלפי חוץ: הכיס ריק, ריק לגמרי.

— אני עצמי משלם בעד הכול — הוא אומר.

נו, כן זו האמת היא, שד״ר שור אינו מתרוצץ ברחבי-תבל, אינו דולק אחרי הפושעים ב"מטוסי ־ סילון" או במכוניות ־ מרוץ. למעשה אינו מש כלל מתל אביב, אלא רק כותב מכתבים. על שולחנו נערמים  מכתבים. איזו מציאה לאוספי בולים.

שור מנהל חליפת־מכתבים ענפה, מחפש עדים, מחפש קרבנות, מחפש כל אדם המסוגל לומר דבר ־ מה על רדיפת היהודים בעיירתו צ׳ורטקוב. ומוצא אותם.

40 אלף נרצחים

בצ׳ורטקוב וסביבתה נרצחו כ40-  אלף יהודים. עד כה נתגלו שבעה נאצים, ארבעה כבר נידונו.  נגד אחד מהם. בוטלה החקירה. שניים אחרים עומדים עכשיו לדין בסאארבריקן, — מדווח ד״ר שור, כרואה-חשבון המסכם הפסדים ורווחים במאזן. והוא מוסיף: למעשה, הכול החל כך: נאצי כשם טומאנק, מפקד מחנה צ׳ורטקוב, העיד מטעם ההגנה במשפטם של פושעים נאציים מטארנופול. מיד החלטתי לאסוף חומר נגד אותו איש. מסרתי עדות. טומאנק נאסר. התקיים משפט, דנו אותו ל־15 שנות מאסר. עלי להודות שפסק־הדין זיעזעני: לטומאנק היו מאות יהודים על מצפונו. החלטתי לפעול…

כך פתח ד״ר שור בפעילותו: תוך זמן קצר. הודות ליוזמתו, הוגש ערעור פסק-הדין במשפט טומאנק. ובשנת 1960 יצא ד״ר ישראל שור לגרמניה בראש קבוצה של עדי תביעה. הקבוצה מנתה… 23 איש!

טומאנק נידון למאסר־עולם עם עבודת פרך, הוא מודיע. ולפתע אני מגלה בעיניו הרכות מין ברק מוזר של שביעות רצון.

בשעת חקירה משתמש ד"ר שור במונחים משפטיים, כאילו היה עורך דין ותיק, הוא בקי מאוד בשטח זה, אם כי בעבר לא נפגש עם החוק — אלא רק עם אלה שרמסוהו תחת רגליהם.

לפני שנים מספר, וליתר דיוק ב28 בינואר 1957, מצאתי ב -"הארץ" ידיעה קצרה שמתוכה למדתי כי אדוארד לוציוס. חבר כתת יורים של הס.ס. נידון בגרמגיה לארבע שנות מאסר. שם זה היה מוכר לי היטב מצ׳ורטקוב. ידעתי שעל מצפונו של לוציוס רובצים מעשי־רצח רבים ולא יכולתי להבין כיצד חמק מידי הצדק בפסק- דין כה מתון. התעניינתי בדבר, מספר ד״ר שור.

שבועת שקר

באמצעות חליפות מכתבים גילה איש-שיחי כי בפסק־הדין נומק שלוציוס עדיין קטין היה בעת ביצוע הפשעים. אולם ישראל שור לא הסתפק בזאת. הוא המשיך לגמל חליפת מכתבים עם גרמניה, ולבסוף נודע לו כי הנאשם לא הציג תעודת־לידה, כיוון שנולד באוקראינה ובית־הדין הסתפק בהצהרה בשבועה שמסר הנאשם. על ההאשמות הרבות הכלולות בכתב האישום, נגד לוציוס, נתווספה איפוא עוד אשמה: שבועתך שקר. כי איש שיחי הצליח תוך זמן קצר להשיג את תעודת הלידה האורגינאלית של לוציוס.

ברם. בתי הדין הגרמניים אינם עוסקים בחקירת מסכת הסבל של היהדות, אומר ד״ר שור. הם אינם מסתפקים בהוכחות כלליות כי מישהו הרג. לשם מתן פסק ־ דין חמור יש להביא הוכחות כי הנאשם רצח. התקשרתי עם אדם בשם קסלר. יהודי מצ׳ורטקוב המתגורר עתה בווינה. ידעתי כי אמו של קסלר נרצחה על-ידי לוציוס בפורים 1943. קסלר כתב לי, כי אמנם הוא עצמו לא היה נוכח בשעת הרצח, אד ידוע לו כי בבניין הגסטאפו נמצא אותה שעה עד יהודי אחר, פלוני בשם ב. קרמר. חיפשתי את קרמר זה בכל העולם, עד שלבסוף מצאתיו חולה ״אנוש" בבית החולים הדסה בתל-אביב. קרמר מסד עדות והתיק מספר אור/58/8, תיקו של לוציוס, נפתח מחדש.

ד״ר שור עקשן מאוד במאמציו, ולעולם אינו אומר נואש. ושוב אני חושב לי בלבי כי שום אדם לא חיה חושד בו בכך, כה חביב ונוח מזג נראה האיש. אולם כפי הנראה אינו יכול לגרש מזכרונו מראות מהעבר הלא־רחוק.  והרי עבר זה חתר בחלום ובהקיץ, ביום ובלילה, אל כל אחד מאתנו, כל אחד שהיה שם, ונותר בחיים.

ספרו מל פרידריך הגדול

בשעה מאוחרת, בערב שלפני ההמראה. אורז ד״ר שור את מזוודתו.

בדיוק הוא מגיח בתוכה העתק מצולם של "מכתבים על הדת", ספרו של פרידריך הגדול. מה זה? אני שואל בפליאה.

זהו ספר שהשגתי בעמל רב במכון ההיסטורי היהודי בווארשה. ידעתי כי קאלנר, האיש שנגדו אני נוסע להעיד, קיבל פעם, אחרי אחד ממעשי הרצח. את ספרו של פרידריך הגדול עם הקדשה -"לאות הוקרה" מראש האס.אס. והמשטרה בגאליציה, קאצמן. והנה, השגתי את הספר!

כן, כזהו ד״ר שור: קטנוני, אוסף פרס לפרט וחוט לחוט, עד שיהיה לו די כדי לטוות מהם עניבת־חנק לפושע הנאצי הבא. ואם נתקל בו מישהו מכם במקרה. שעה שעבר באולם ההמתנה של נמל התעופה בלוד והחזיק בידו מסגרת־עץ עם זגוגית מנופצת, יידע כי זוהי מסגרת אשנבו של הבונקר שבו הסתתרו, הוא ובני משפחתו, במשך חודשים רבים. עד לשחרור.

אין זה שום מוצג תביעה הוא אומר.  פשוט. אני רוצה להראות להם זאת. למען יידעו לפחות איך זה היה.

מחזה שדוגמתו לא ידע מעולם בית המשפט הישראלי אירע בשבוע שעבר באולם המשפטים של שופט השלום ד״ר ב. נ. יעקבי, שעמד לפתוח בשמיעת עדויות לפי בקשת בית דיו המושבעים במנהיים — נגד אלברט ברטשניידר וריכארד פאל, הנאשמים בפשעים במלחמת העולם השנייה. העדויות עמדו להישמע בנוכחות אב בית הדין הגרמני שבפניו מתברר משפטם של שני הנאצים ד״ר ג. שמידט והשופטים יוהן ריכטר וד״ר מילר; מטעם התביעה הגרמנית הגיע התובע מר גלטה ומטעם הנאשם פאל הופיע עו״ד בוק מגרמניה. את ממשלת ישראל ייצג הקצין אדלסברג.

שקט נשתרר באולם כאשר לפני שהועלה העד הראשון לדוכן העדים, ביקש עו״ד בוק את רשות הדיבור והכריז כי "אחרי התחלת המשפט במנהיים, נודע לנאשם פאל כי בשעת בירור משפטי בעניין פשעי הנאצים שנערך בהסן, נפסל שופט מקצועי שישב בדין בהנמקה ש-אחד מאבותיו, סב אביו, היה יהודי, והנאשם חשש מן האפשרות, ששופט זה לא יוכל לשפוט ללא משוא פנים בגלל העינויים האיומים שנעשו ליהודים על־ידי הנאצים. לכן נתבקשתי על־ידי הנאשם לדחות כל שופט הפעיל בהליכים נגדו, אם יהיה זה יהודי. בשמו של הנאשם אני מציע אפוא את פסילת השופט ד״ר יעקבי. אני מעלה הצעה זאת לפי משאלתו המפורשת של הנאשם פאל, בלי להזדהות עמה".

מוכי מבוכה ציפו הנוכחים להחלטת השופט שקרא בקול שקט וצלול את תשובתו לתביעה המחוצפת: "אני פעיל כאן על יסוד הליך עזר משפטי. תפקידי לשמוע עדויות אנשים המתגוררים בישראל למען משפט המתנהל בפני מושבעים במנהיים נגד שני נאשמים בפשעי הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה. עכשיו עלי להחליט אם עלי לקבל את הצעת הסניגור בוק המייצג את הנאשם פאל הפוסל אותי כנוגע בעניין. ההנמקה היא שכיהודי לא אוכל לשפוט בפשעי הנאצים ללא משוא פנים.

"יש מקום לקבוע אם יכול להעלות הצעה זאת בפני בית משפט ישראלי סניגור שאין לו זכות הופעה בישראל… אולם במסגרת שיקולי אעסוק בהצעת הנאשם פאל.

"פשעי הנאצים בוצעו ברובם נגד העם היהודי וכל היהודים בני־דעת מאוחדים בדבר הזוועה שבפשעים אלה. אין אפשרות למצוא בישראל שופט שיתיחס אחרת לפשעים אלה. אם ירצו לחפש כאן שופט שיתקבל על דעתו של הנאשם פאל, יהיה בכך משום שיתוק קביעתי העונש. גם השופטים הערביים בישראל יחושו עלבון בהנחה שהם יראו את פשעי הנאצים באור שונה מעמיתיהם היהודיים. לכן יהיה קשה למצוא בכל העולם התרבותי שופט שיראה באור שונה את פשעי הנאצים. זה מצביע על חוסר ההגיון, שבהצעה זאת. "בכל אופן, תפקידי בתהליך זה לא להוציא פסק־דין על מידת החומרה שבפשעים שבוצעו, אלא לשמוע. עדים כדי שייקבע אם הנאשמים ביצעו פשעים מסוימים.

"אינני מכיר את הנאשמים, לא היה לי מגע עמם והנני אובייקטיבי כלפיהם כפי שרק שופט יכול להיות. אני מבוגר דיו ומנוסה מספיק כדי להבחין בין הבעיה של חומרת הפשעים שבוצעו לבין הבעיה של קביעת המבצע. אולם תפקידי כאן עוד יותר צנוע. אין זה עניני לשפוט את ההוכחות לצורך קביעת המבצע. אני רק מגיש סעד לבית משפט מוכר על־ידי שמיעת עדים בנוכחות השופטים המקצועיים של חבר המושבעים, התביעה והסניגוריה, שכולם קיבלו את הזכות להעמיד שאלות לעדים ולהתרשם מהם באופן בלתי אמצעי.

"נראה לי שהנאשם פאל צריך היה להעלות את התנגדותו ל-שמיעת עדים בישראל, בפני המושבעים במנהיים. מאחר שאותו בית משפט החליט לשמוע את העדים באמצעות שופט בישראל, ניתן היה לצפות כי גביית העדויות תיעשה באמצעות שופט יהודי בישראל.

"מנימוקים אלה הנני דוחה את ההצעה כבלתי מבוססת לחלוטין. שקלתי את העניין ללא זעם. בין אם הסניגור הזדהה או לא הזדהה עם הנאשם פאל, הרי זאת עזות מצח לפסול בישראל שופט בגלל יהדותו. ניתן תביעת כזאת לראות גם כבזיון בית המשפט. אם יופרע המשך ההליכים שוב על-ידי הצעות כאלה, אהיה נאלץ לנקוט באמצעים מתאימים כדי להבטיח המשך בלתי מופרע של ישיבות בית המשפט".

*

ריכארד פאל היה איש ס. ס. שפעל בגיטו צ׳ורטקוב בגאליציה המזרחית בשנים 1942 — 1944 כממונה על איסוף רכושם של יהודים שנרצחו או גורשו. בימי האקציות או אחריהם ביצע שדידות ותוך כדי כך, לפי ה-עדויות, רצח יהודים. בין קרבנותיו היה חבר היודנראט ראובן הלפרן. כן רצח פאל — לפי כתב האישום — יהודים בסביבות צ׳ורטקוב, בטלוסטה ובוצ׳אץ׳. הוא נעזר באיש גסטאפו אלברט ברטשניידר. פאל נעצר ב־1965 ומשפטו נמשך כבר יותר משנה.

גורמים ישראלים הרואים ב-חומרה רבה את תביעת הסנגור הגרמני, מציינים בי בתקופה ה-אחרונה ניכרת הופעתם של ה-סנגורים הגרמנים במשפטי ה-פושעים הנאציים בתוקפנות ובשחצנות. במקום להתרכז בהגנת לקוחותיהם, תובעים הסניגורים רובם בשנות השלושים לחייהם — לפסול שופטים בגלל קרוב יהודי במשפחה ומנסים להכשיל את העדים על־ידי הטחת ההערה בפניהם כי הם משקרים בעדותם. הם מרבים להתעכב על פרטים חסרי ערך כגון: מה היה לפני 30 שנה צבע הבית בו ראית את הנאשם, או מה היה גודל המגרש בו פגשת אותו מכר. חקירת העדים היהודיים מצדם נעשית תוך גילוי עוינות. עם זאת נוהגים פרקליטים צעירים אלה להדגיש מאחורי הקלעים כי היו תינוקות בתקופת המשטר הנאצי ולא היו מעורבים בפשעיו. אך ידוע כי לא מעטים ביניהם נמנים עם אוהדי השמאל החדש העוין את ישראל. גם עו״ד בוק הוא בשנות השלושים שלו.

סוניה נולדה בספטמבר 1941 לשאוול שמיוק ופאולין לבית ברנקלאו. הגרמנים כבר היו בצ'ורטקוב חודשיים. כשהיה ידוע שגטו צ'ורטקוב עומד בפני חיסול שאול מצא מקום מסתור אצל משפחת קוטוביץ. הם בנו בביתם קיר כפול והסתירו שם 10 נפשות. את פאולין והתינוקת סרבו להכניס. בכי תינוקת עלול להסגיר את כל דרי המסתור ואת משפחת קטוביץ. שאול שהבין את הסיטואציה ארגן לאשתו ולתינוקת ניירות מזויפים שהיו אמורים לתת לה הגנה. והן יצאו עם בוקר לכיוון תחנת הרכבת………..

לחץ כאן לקריאת דו"ח הוועדה הרוסית לחקירת פשעי הנאצים בצ'ורטקוב (באנגלית)

לחץ כאן לקריאת רשימת משלוחי הרכבות :הטרנספורטים למחנה ההשמדה בלזץ  list of Transports to Belzec Camp

שלמה אלטניי מתאר ילדות עשירה בצבעים, ריחות טעמים ומשחקים. משפחה מרובת ילדים חמה, מקיפה ומגוננת. עיר יפה ואינטימית שהעתיד בה התרסק לרסיסים עם כניסת הצבא הגרמני לצ'ורטקוב. שלמה החליט ללכת בעקבות הצבא הרוסי הנסוג  ולחפש את הצלת חייו ברוסיה. אלף מדורי גיהנום עבר בצבא הרוסי ובשבי, עד שזכה ליום השחרור ובדרך לא דרך עלה לישראל ובנה בה את ביתו עם דורה ניצולת שואה שאיבדה את משפחתה, שהכיר ברוסיה.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 לא היה בצ׳ורטקוב בית מסחר לספרים. אפשר היה לקנות זוג תפילין, מזוזה, אגודת ציציות, חומש קטן, סידור קטן, לוח, ספרון קטן ובו ברכת המזון, תחינה, גמרא ישנה לקרוא בה בעת זמן של לימוד ותשמישי קדושה אחרים – אצל סופר [סת״ם], מלמד, מוכר הספרים נודד. ספרים גדולים ויקרים יותר, כמו סט חומשים עם כל הפירושים, בכריכת עור משובחת; תנ״ך, משניות, מדרשים, "עין יעקב", שו״ת, ש״ס – המתינו ליריד השנתי של לשקוויץ [לשקוביץ, אולשקוויץ], מרחק 15 ק״מ מצ׳ורטקוב, כדי לנסוע לקנותם. שם הצליח כל אחד לקנות מה שרצה בו ומה שלבו התאווה אליו אצל מוכרי הספרים הגדולים מלמברג [לבוב], קרקוב, פרמיסל [פשמישל]. רצה הגורל, שתזכה צ׳ורטקוב עצמה בבית מסחר לספרים. בכמות לא יכול להשתוות לבתי העסק הגדולים של מוכרי ספרים, אך באיכות היה מן הגדולים בגליציה. זה המקום לספר את סיפורה של הגיבורה, שהמאמר נושא את שמה, כך יכיר הקורא טיפוס מעניין של אישה, אשת חיל, דמות נדירה של נשות העבר.

…בתוך האסם, ישנה דלת עץ, המובילה אל המרתף, המחופה בקיר לבנים. יש שם תיבות תפוחי אדמה. הרצפה מלוכלכת באניצי קש. אנה הזיזה הצידה את הקש והלכלוך. לפנינו נגלה מכסה מעץ גס. היא הרימה את המכסה. חור נגלה מתחתיו, במרתף. זהו חור בתוך חור.

"היכנסי פנימה". אנה אמרה.

החלקתי פנימה, למטה, לחור העמוק והתת קרקעי.  רוחבו כשישה וחצי פיט ואורכו כשישה וחצי פיט. בשוליים- לכלוך, בוץ. האדמה העשירה והשחורה, הידועה של הכפרים. הרצפה גם היא אדמה מהודקת היטב. מיד כשנכנסתי, החזירה אנה את מכסה העץ למקומו. שמעתי אותה מפזרת את הלכלוך והקש מעליו. אני מוקפת בבוץ, מעלי מכסה מעץ המשמש גג. זה ממש כמו קבר.

כשאדם מסתובב בבתי הקברות בצ'ורטקוב ומוצא מצבה של קרוב משפחה, זו התרגשות עצומה. מצבה בבית הקברות הוא עדות פיזית להיותו וחדלונו של האדם. המצבה לעתים גם יוצרת חיבור נפשי למקום ולעבר המשפחתי. המצבה, עבור גנאולוגים, היא מקור מידע לשמות הורים, תאריך לידה ופטירה ולעתים מקום מגורים. בתצוגה זו הועלו חלק ממצבות בתי הקברות ובתקווה שהשאר יתועדו בעתיד הקרוב.

"אני הוצאתי מהגטו את אימא ואת אחי שקטן ממני בשמונה שנים. הלכנו כל הלילה ביער השחור, קראו לו שחור בגלל שהוא כל כך צפוף. הבאתי אותם לבחור הזה שגר בכפר. הגענו מאחורנית. לא הלכנו בדרך הראשית כי פחדנו. אבל זכרתי את הדרך. הוא פתח לנו את הדלת והכניס אותנו לאסם. ולמחרת בבוקר אני הלכתי בחזרה לגטו להביא את בת דודתי בת הארבע שנשארה עם הדוד והדודה בגטו. לבשתי בגדים של הילדה שלו עם מטפחת. ואני חוזרת לגטו ובדרך"….

לאה חסון ילדה קטנה רואה איך מוציאים את אביה מהבית והוא לא שב. אמא ולאה מתחילות במסע ההימלטות ממקום למקום. אמה מתייאשת, מאבדת את הרצון לחיות, אך לאה הקטנה לא מרפה, היא רוצה לחיות נופלת לרגלי קצין הגסטפו שתופס אותה ואומרת: "אני ילדה קטנה, תן לי לחיות, אני כל כך רוצה לחיות….זה רק ארבעה חודשים, אבל כמה ימים זה? כמה ימים זה ארבעה חודשים? זה 120? 130?  150? וכמה שעות? וכמה רגעים? בלי בגדים, יחפות, אני יחפה לא יכולה ללכת, לבושה בסמרטוטים שנדבקים לי למוגלה…..

הצייר אנדרה בלונדל 1909-1949,  נולד למשפחה יהודית, אורתודוכסית, עניה, בצ'ורטקוב. ההורים מרקוס/מרדכי ואסתר ואחיו המבוגר ממנו- פישל, שגם לו היה כישרון לאמנות. הם התפרנסו ממכירת נעליים זולות לאיכרים מקומיים. הדלות לא דיכאה את תשוקתו האמנותית של בלונדר. ליאופולד לוויצקי, חברו ב"גרופה קרקובסקה", סיפר, שבספרייתו של בלונדר היו ספרי אמנות וכשפגש אותו ב- 1926, יחד דפדפו בספרים והכירו את עבודותיהם של: ואן גוך, סזאן, שאגאל, סוטין ופלמינק. בשנת 1926, כשבלונדר בן 17, חלומו לנסוע לפריז מתגשם בסיוע ההורים של ארוסתו, סבינה אדלר. אין מידע על מה שהוא עשה שם. לאחר שחזר לצ'ורטקוב ב-1929, הוא העביר קורסי אמנות לצעירים ושיתף פעולה עם תיאטרון יהודי מקומי. כמצייר תפאורה.
שנתיים לאחר מכן, החליט לעזוב את אוניברסיטת פריז ולעבור ללמוד באקדמיה לאמנויות יפות בקרקוב. החלטה זו הייתה ככל הנראה מושפעת מחברו הצייר מצ'ורטקוב ליאופולד לוויצקי, שעמו שהה בפאריס ולמד בקרקוב. אך יתכן, שהחלטתו של בלונדר להמשיך את לימודיו בקרקוב נבעה מסיבות כלכליות, או אולי רצה להיות קרוב יותר למשפחתו בצ'ורטקוב. עם זאת קשה לדמיין את בלונדר שבילה זמן מה בפאריס – מתפשר על קרקוב. תיאור חי של המצב ניתן על ידי יונש שטרן, שדיבר כעבור שנים על הר האולימפוס של קרקוב ועל "הפראים" שהגיעו ל"אתונה הפולנית "כדי להפוך למישהו באמנות התקופה" .
ללא קשר למוטיבציה של בלונדר "להיות מישהוא", כולם חוו אכזבה. שטרן, אחד האמנים, ניסח זאת במילים חדות: "עד מהרה התברר שכל מה שנדרש כדי להיות חבר בבוהמיה של קרקוב היה "ללכת למסיבות, לספר בדיחות, ולנצל את הקלות של פטרוני האמנות של קרקוב."

למרות שקרקוב, הייתה מעוז אמנותי מסורתי, אקדמי, שעוצב כבר בתחילת המאה והתפתח לאורך שנות העשרים והשלושים,  נוסדה בו ב- 1917, "קבוצת האוונגרד הפולנית" הראשונה של המאה ה -20 – "הפורמיסטים", שמשכו אליהם מאוחר יותר, חברים מקבוצת: "גראפה קרקובסקה" (קבוצת קרקוב)

. כשבלונדר היגיע לקרקוב ב -1931, "הפורמיסטים" כבר לא היו פעילים והתנועה החדשה רק החלה לצוץ. הוא התחבר לקבוצת האמנים האוונגרדיסטים הללו, שכינו עצמם "גראפה קרקובקה"  – אחת התנועות האמנותיות הפולניות החשובות בתקופה, שבין שתי מלחמות העולם: האוונגרד האחרון לפני מלחמת העולם השנייה. חבריה היו פולנים ויהודים, בעלי השקפות שמאל קיצוניות. יצירותיו של בלונדר באותה תקופה, כללו יצירות מופשטות ופיגורטיביות. הוא היה האמן היחיד בקבוצה, שהתעניין גם בנושאים שנלקחו מהחיים היהודיים, ודוגמאות לכך ניתן למצוא ב"מחברות" שלו.

עם הגעתו לקרקוב, פגש בלונדר אמנים נוספים שאיתם ביססו את "גרופה קרקובסקה. ביניהם האמנים: סטניסלב אוסוסטוביץ, יונאש שטרן, מריה ג'רמה, הנריק ויצ'ינסקי, ומשה שננפלד. אחת מהציירות בקבוצה היא ברטה (בלימה) גרינברג, לה נישא. מתוך 15 חברי הקבוצה " Grupa Krakowska", רק אחד מהאמנים נולד בעיר. רובם, כמו בלונדר, הגיעו מאזורי הגבול המזרחיים. רבים מהם היו יהודים. כולם היו עניים. אחד מהם, לאופולד לוויצקי, אוקראיני, היה בנו של איש הרכבת. הודות לכרטיסי חינם שקיבלה אמו של לויצקי, היא הייתה מסוגלת, מידי פעם, להביא לו אוכל מצ'ורטקוב לקרקוב ולהאכיל את כל הקבוצה.

בשנת- 1937 עבר בלונדר לפריז.
ב 1941, בזמן המלחמה, כשצרפת נכבשה על ידי גרמניה, בלונדר הסתתר בדרום צרפת, בקרקסון, תחת השם הבדוי אנדרה בלונדל (André Blondel). זיכרונותיו שנכתבו בתקופה זו מעידים על הקשר החזק של בלונדר עם שורשיו היהודיים. מותו בגיל צעיר של 40 קטע את הקריירה של זה אמן מוכשר.

תרגום חופשי(מירי גרשוני ותרגום גוגל ) מתוך מאמרה של נטשה סטירנה, חוקרת יצירתו של בלונדל בין שתי מלחמות עולם ועל קבוצת האמנים מקרקוב: "הקבוצה הקרקובאית". (אוניברסיטת האפיפיור של ג'ון פאולוס השני, קרקוב)

מידע נוסף על הצייר ניתן למצא באתר האמן: http://blonderblondel.free.fr/EN/biography.html

תחילת ההתארגנות של "בנדה מבורשצוב"

בתחילת הכיבוש הגרמני, החל רצח יהודים בכפרי הסביבה. הבנו שימים קשים מתקרבים. אנחנו הנוער, לא רצינו לחכות ללא תגובה ומעשים. המהנדס אשנדורף, החל לארגן קבוצות נוער להתנגדות ורכישת נשק. צעירים במיוחד תלמידים הצטרפו. קבוצות במחתרת, שמאוחר יותר נקראו "בנדה מבורשצוב". הכינוי נשאר עד סוף הפעילות. החברים לא הכירו אחד את השני. הארגון נחלק לקבוצות, בכל אחת היו 4 חברים. בראש כל אחד היה מפקד. רק המפקדים הכירו אחד את השני. הזהירות, הסודיות, הייתה הכרכית להבטיח, כדי שבמקרה שיתגלו, לא כל הארגון יתגלה.

יצחק שלו נולד ב- 1930 בצ'ורטקוב. יצחק הקרוי איציק, היה נער צעיר כשנכנסו הגרמנים לצ'ורטקוב. בן ליל הפך הנער הצעיר לבוגר אחראי הנושא באחריות להשגת מזון לבני משפחתו הסגורים בגטו. בזכות כישורי ההישרדות המופלאים שלו הוא קופץ ובורח מהרכבת שפניה למחנה ההשמדה בלזץ, הוא קופץ מהמשאית המובילה את היהודים, עם חיסול הגטו, לבורות הירי, הוא מסתתר ומצליח לשרוד עד תום המלחמה. הוא שרדן אמיץ בלתי נילאה.

בארכיון תוכלו למצוא מסמכים ששייכים לארגון יוצאי צ'ורטקוב מהעבר ומההווה

23.7.1943

היום, לפני חודש, רבצתי, שטופת זיעה, בנישה שבעליית הגג בבית הקטן במחנה CZORTKOW. מכל הרגעים הנוראים שנאלצתי לחוות מאז פרוץ המלחמה הזאת, הרת האסון, הרגע הזה בוודאי היה הנורא ביותר. כמעט נבצר ממני לנוע, שכבתי על בטני צמודה לקרקע, פי היה מלא אבק, והשמש קפח על גג הפח. בחוץ שמעתי את קולות חברותי לגורל האומללות, שאולצו לחכות בלהט השמש למשאית שתוביל אותן להוצאה להורג. רק לפני חצי שעה הייתי ביניהן והמתנתי כמותן.

1. 5 קברי אחים גדולים וקטנים בבית הקברות היהודי הישן במעלה רחוב מיצקביצה (ליד בית הקברות הקתולי)
2. 2 קברי אחים גדולים וכמה קטנים בבית הקברות החדש בסטרה צ'ורטקוב 450 גופות.
3. קבר אחים במתחם בית הסוהר. נקברו בו 580 יהודים, שנרצחו בבית הסוהר בחודש יולי 1941 . המקום רוצף בבטון ונבנה עליו מבנה.
4. באתר ביער אורין ליד הישובים שיינקובה ובשובקה בפאתי צ'ורטקוב נרצחו בין 92 ל- 120 יהודים שנחטפו מהרחובות (כונתה "אקציה פראית" התרחשה באוגוסט 1941) בין הנרצחים: ישראל וינטר, שמעון ברגהופר, ישראל ברגהופר, שמואל שווארץ, מרדכי פיצטניק, טיימר, יוזק הורוביץ וקרול הלסטוך. קבר זה נפתח על ידי הוועדה הרוסית אחרי המלחמה בהשתתפות ד"ר ישראל שור.
5. אתר ביער השחור (צ'רני-לס) . 2 קברים 140 גופות של יהודים ופולנים (15 אוקטובר 1941 אקציית האינטליגנציה) הבורות נחפרו לפני כן בידי מקומיים.
6. 16 קברי אחים בגדלים שונים, בדרך ליגלניצה, 400 מ' מהכביש הראשי. 1211 יהודים נרצחו בדרך ליגלניצה.

בעבודות חשיפת הקברים של הוועדה הרוסית השתתף מ. שוטר : "כל קבר המוני היה ארוך כ-50 מטר ובכל מטר היו 2 גופות, שכבות , 17,18 שכבות בכל קבר. היו כ-1700 1800 איש. היו כמה קברים כאלה. הסתכלנו על הגופות שהוצאו: היו כאלה שהיו ירויים, והיו כאלה שהגולגולת שלהם הייתה שבורה והיו כאלה שנראו שנחנקו. הגופות היו לרוב ערומות. הגרמנים ציוו על היהודים לקפוץ מהעגלות ולרוץ למקום איפה שהיו החפירות. שם ציוו עליהם להתפשט ולקפוץ לחפירות. הם נשכבו אחד ליד השני ואח"כ הגסטפו ירו על אלה שנשכבו מרובה אוטומטי. השכבה השנייה נשכבה על אלה שלא חיו, עד שהקבר היה מלא. (עמוד 198 בספר של צ'יסלק) (מדובר על הקברים בדרך ליגלניצה מ.ג.ש.)

מצלמת וידאו מטיילת על פני התמונות והגלויות הישנות מצ'ורטקוב, ומעבירה אלינו פנורמה חיה של העיר.

המלצות חמות מאד מקבוצה של 19 צ'ורטקובאים שחזרו ביולי 2019 מביקור של 5 ימים בצ'ורטקוב ובסביבה.
המלצה חמה מיסמינה גולדשטיין שעשתה סיבוב של שעתיים בעיר.
המלצה חמה מסוניה ציפליק ואחותה שעשו סיבוב כמה ימים בצ'ורטקוב ועיירות בסביבה.
ועוד…
פרטי הנוסעים והממליצים אצל מירי גרשוני- 0528575907

המלצה חמה מחברנו ירון רשף:
"בשבוע האחרון של אוגוסט 2013 ביקרתי במשך שבעה ימים בצ'ורטקוב. נסעתי לבד אבל לא הרגשתי לרגע בודד. למזלי הגדול מצאתי את ויקטור.
ויקטור מדריך תיירים בעל רכב פרטי, הוא יליד צ'ורטקוב המתגורר גם בטרנופול וגם בצ'ורטקוב בה הוא משפץ את ביתו. ויקטור בן 41 ואשתו טניה בת 34. שניהם דוברי אנגלית טובה לאחר שהתגוררו כ-10 שנים באירלנד.
היכרות וחברות אמיתית התפתחה ביני לבין ויקטור ומשפחתו פתחה לי את דלתות שני הבתים, שבהם התגוררו הורי אבי והורי אמי בצ'ורטקוב (משפחות קרמר ופינקלמן).

גיזה רז לבית גולדשטיין נולדה וחיה בכפר קטן לא רחוק מצ'ורטקוב בשם אולשקובצה או לשקוויץ. בקיץ 1941התרחש פוגרום ביהודי הכפר על ידי התושבים המקומיים שהוסתו בבוטות על ידי הכומר בכנסייה. בפוגרום זה נרצחו אחדים מבני משפחתה. היומן נפתח בתיאור הפוגרום. גיזה נערה צעירה כתבה על דפים ופתקאות את אשר עבר עליה. אחרי המלחמה היא אספה את הדפים המחברות והפתקאות וארגנה אותם יחדיו ביומן. בבואה לארץ היא העתיקה את היומן כמה פעמים וגם ותרגמה אותו לעברית.