בצ'ורטקוב היו מעט גילויי התנגדות לנאצים וגם הם נקטלו בעיבם: אחרי אוגוסט 1942 קבוצת צעירים יהודים בגטו צ'ורטקוב החלו להתארגן לפעולה מחתרתית. ראובן רוזנברג הדמות המרכזית בקבוצה, יצר קשר עם חוגים מחתרתיים פולנים שעזרו לקבוצה של 10 -12 צעירים יהודיים שיצאו ליער לקנות אקדחים. הם בנו לעצמם מראש בונקרים ביער כבסיס לפעולתם. אולם הם לא הצליחו להגשים את תכניותיהם ; עקבותיהם התגלו וחלק מחברי הקבוצה חוסל תוך זמן קצר.
קבוצה נוספת שהתארגנה הייתה מורכבת בעיקרה מחברי בית"ר, ובראשה מאיר וסרמן. חברי קבוצה קטנה זו ניסו לכל דרך אפשרית להשיג נשק ולהתאמן כדי לזנב בגרמנים. הצלחתם הייתה מצומצמת וללא נשק יכולתם הייתה מראש מוגבלת. הגרמנים חיפשו ומצאו אותם ושלחו אותם ברכבת למחנה השמדה בלזץ. מאיר וסרמן ואנשיו פרצו חלון בקרון הרכבת, השתחלו, קפצו ממנו וחזרו לגטו צ'ורטקוב. כשחזרו הביתר"ים לגטו צ'ורטקוב נתקלו בחשש והסתייגות מצד היהודים איש לא רצה לסכן את עצמו ולהיחשב משתף פעולה עם המחתרת. לכן קשה היה לחברי בית"ר לגייס כסף וללא כסף היה בלתי אפשרי להשיג אמצעי לחימה. היחידים ששיתפו פעולה היו הבית"רים עצמם. כשהגרמנים החלו בנסיגתם, הבית"רים בראשות מאיר וסרמן, יצאו ליערות בין טלוסטה לייגלניצה כדי לפגוע בגרמנים הנסוגים. וסרמן שיצא לחפש כלי נשק נתקל בפולקסדויטש. הם נאבקו ותוך כדי מאבק מכות וחילופי יריות ווסרמן נורה ונפצע אנושות בצווארו. הוא הצליח לשרוד ימים בודדים ביער עד שהאוקראינים שחיפשו פרטיזנים מצאוהו והרגוהו. הם פשטו מעליו את בגדיו ושמחו בראש חוצות על מותו של הפרטיזן הגיבור היהודי. אחר כך פשטו על היערות בחיפוש אחר פרטיזנים ורצחו את שארית חברי בית"ר. כך באה אל קיצה המחתרת הבית"רית בצ'ורטקוב.
מדוע בגטו צ'ורטקוב לא היה מרד או התקוממות ראויים לשמם? מדוע הקהילה היהודית בצ'ורטקןב לא הצמיחה את המנהיגות שיכלה הייתה להתקומם ולחבל בתוכניות הגרמנים, כמו שקרה במקומות אחרים?
יתכן וזה בשל גודלה הקטן יחסית של העיר לעומת ערים אחרות בהן היה מרד. יתכן ובגלל הכיבוש הגרמני שהיה שנתיים מאוחר מבמקומות אחרים בפולין. זמן שהיה נחוץ להתארגנות תאים שיובילו מרד. האמת חייבת להיאמר: המנהיגות הצעירה של צ'ורטקוב, שהייתה יכולה להתארגן נעלמה. המדריכים והנוער שהיו בתנועות הנוער, עלו לישראל. הקינים התרוקנו עוד לפני המלחמה מכוחות המנהיגות שצמחו בתוכם. והנותרים בעיר, הצעירים הקומוניסטים, ברחו מצ'ורטקוב לרוסיה יחד עם נסיגת הרוסים. העיר התרוקנה מפוטנציאל מנהיגותי צעיר מהפכני, משמעותי. בנוסף לכך, בצ'ורטקוב לא הייתה סולידריות חברתית: צ'ורטקוב הייתה מפולגת בין חסידים לשאפירניקים, בין השומר הצעיר לבית"ר וגורדוניה ובין עשירים לעניים. כל אחד דאג לעצמו. היו ארגוני צדקה וחסד אבל הם התפוררו ככל שנערמו הקשיים והמצוקות הכלכליות. אחרי האקציה של האינטליגנציה בה נלקחו לבורות הירי ונרצחו כל עורכי הדין והמשכילים, התמוטט גם עמוד השדרה האחרון של הקהילה. זו הייתה מטרת המכוון.
איש איש למשפחתו. הנאמנות הייתה אך ורק בתוך הגרעין המשפחתי המצומצם, ולפעמים, למרבה הזוועה גם זה לא היה. אנשים לא שיתפו זה את זה בתוכניותיהם, כל משפחה חיפשה לעצמה גוי שיחפור או ייצור עבורה מסתור, העשירים הצליחו יותר, אם מצאת גוי שהסכים להסתיר אותך לא תספר על כך לאיש, שמא העסקה תיחטף על ידי מישהו אחר תמורת יותר כסף. כל אינפורמציה שמרת לעצמך כי חשבת: "כמה שפחות אנשים יידעו, יותר טוב". הפחד הוציא מהאדם את העלוב שבו, כל אחד חשב רק על עצמו: "אם אפתח את הדלת בפניך זה יהיה על חשבון פת המזון והאוויר שאין לי".
הגרמנים בדרכים מתוחכמות בשלבים ובמניפולציות, גרמו לאוכלוסייה היהודית לאבד את המרקם החברתי והאנושי שלה. על רקע קשה זה, התבלטה התנגדותו יוצאת הדופן של עורך הדין שמואל קרו, שנבחר להיות יושב ראש היודנראט הראשון. הוא נדרש למסור לגסטפו את רשימת האינטליגנציה של צ'ורטקוב. הוא סירב ועל כך שילם בחייו באקציית האינטליגנציה. הניצולים אחרי המלחמה לא שכחו את אצילות נפשו וזכרו לציינו כמי שלא מכר את נשמתו לשטן. הוא היה בודד.
התקוממות לא הייתה בצ'ורטקוב אבל מעשים קטנים של אנשים שחיפשו נואשות דרכים להינצל גרמו להם לעשות מעשה :
ברל'ה שכטר הרכיב מכשיר רדיו כדי לשמוע מה קורה בחזית ומה צפוי בעתיד. העניין נודע לגסטאפו שהוציא צו למצוא אותו ולהביאו אליהם, אחרת יירו במאה יהודים. מיהרו לחפש בכל העיר אחר הנמלט, תפסו אותו, ומסרו אותו לגסטאפו. האיש נספה בייסורים.
הנייק נוסבאום ירה בחמישה שומרים גרמנים והרגם. הוא נתפס ונמסר לגסטפו ….
מונדיק נוסבאום הצטרף לפרטיזנים והשתתף בפעולות נועזות שעליהם קיבל אותות הצטיינות מהפולנים אחרי המלחמה.
גנק ברגמן ירה בגרמני כשמקום מחבואו נחשף. הוא ברח ליער וניצל במסתור אצל גוי.
גבורה הייתה לעזוב את המשפחה המגוננת וללכת ללא נודע למחנות עבודה כמו יהודית שיפריס.
גבורה הייתה להיפרד מילד ולמסור למשפחה של גויים כמו נטקה וינטר אמא של מרטה גורן וכמו גרטה הולנדר והוריו של אליעזר ליניאל וולקוביץ.
גבורה הייתה לא להיפרד מתינוק ולומר: "גורלו גורלי" כמו פאולינה שמיוק אמא של סוניה צפליק.
גבורה- לברוח – כשכול הקבוצה מחכה למשאית המובילה לבורות הירי כמו גרטה הולנדר.
גבורה- לקפוץ מהרכבת המובילה לבלזץ כמו איציק שלו, סינצ'ו שווארץ,
גבורה- לצאת ממקום המסתור לחזור לגטו כדי להציל עוד בן משפחה ולהביאו למסתור כמו מניה וורטנפלד…
היו גם כאלה כמו נטקה וינטר שאמרה: "אני רוצה להיות מסוגלת להסתכל על עצמי אחרי המלחמה". התנאים לממש משפט כזה היו כמעט גבלתי אפשריים ועל פי רוב המלחמה הזו הוציאה מהאנשים דברים קשים מאד.
מספרים על:
גב' לוויטה שנדרשה להתפשט לפני הרוצחים. היא סירבה והבינה שתשלם בכל מקרה בחייה ואז נשאה נאום בגרמנית בו הוקיעה את הגרמנים על מעשיהם ואיחלה להם נקמה מהצבא הסובייטי. היא עונתה בצורה מחרידה.
מספרים על הלבורנטית מירה רמלר שעבדה עד הרגע האחרון במעבדה. כשהגסטאפו בא לתפוס אותה, אמרה: " בואו חזירים איתי" ובלעה ציאניד.
מספרים שכשפשטו הגרמנים על בית משפחת קסלר בגטו. כל בני המשפחה הסתתרו "בבונקר" פרט לאב המשפחה שנשאר בחדר הקדמי בכוונה תחילה להציל את כולם. כשנכנסו הרוצחים אל הבית ומצאו את אב המשפחה שאלו: איפה כולם? "כולם ברחו" ענה. "ולמה אתה לא ברחת? "מפני שזקן אני ואין בכוחי לרוץ" הם ירו בו והסתלקו.
גם אמא של טונקה שטרנברג נשארה כמטרה חיה וכמגן וכהסחת דעת מהמסתתרים. האוקראינים הכו אותה בראשה בגרזן והסתלקו.
נטקה וינטר שלחה חבילות מזון לחברתה שבלבוב כל עוד יכלה.
יהודה רוזנברג הגדיל את מכסות העובדים בנגרייתו כדי לאפשר עוד ועוד מקומות תעסוקה שמשמעותם חיים, לפחות לפי שעה, כי אתה נחוץ….
לסיום
הגיבורים של צ'ורטקוב אינם רואים עצמם כאלו והם יכעסו על ניסוחי. הם יגידו המעשים הקטנים הללו הם אינסטינקט ויצר חיים.
אני מתנצלת בפני הניצולים שנושא זה מרתיח את דמם וסבורים שמי שמתעסק בו לא מבין מה היה.
אני מקווה שהדרך בה כתבתי מפיסה קצת את דעתם.