(לפי פנקס טשורטקוב ישן)
בזמן היותי בגליצייה, ערב המלחמה, יעצו לי לקבל פנקס ישן אקסטרא של "בעלי מלאכות". זה בוודאי פנקס פועלים יחידי בעולם, הוא היה במצב טוב מאוד, זה בא לי אמנם בקשיים, אך הייתה לי הזדמנות לרשום שורות שלמוות של דברים מעניינים שמתארים את השמחות והסבל של חיי פועלים היהודים בגליצייה לפני כמאתיים שנה.
הפנקס מראה שבטשורטקוב ובודאי גם בערים אחרות של גליציה בעלי המלאכות היו מאוגדים כבר לפני כמה מאות שנים. האיגוד וכן הקונסטיטוציה (ספר החוקים) שלהם, נשאו אופי יותר דתי.
חלק חשוב מאוד, בדיוק כמו חברות שמנהלות משק מסודר, עסקו "בסעודה", אשר כל חבר היה חייב לעשות בשביל החברים, בהיכנסו לחברה, או כעונש כשפשע נגד החברה.
"סעודה" נזכרת עשרים פעם בכל דף ובכל הזדמנות.
אין צורך לחשוב שסבי סבים שלנו היו חלילה כאלה "זוללים ושובעניקים", אלו היו לרוב, פשוט נפשות מורעבות, שהרשו לעצמם סעודה משופרת רק מיום טוב ליום טוב. אך לשמחה עם חברים, מטרת החברה הייתה לשמח את הזקוקים סוציאלית ורוחנית. שבתקופה ההיא יכלו להתבטא רק ב"עליות", "גבאות", ללמוד פרשה בחומש, לומר ביחד תהילים, ללמוד משניות א.ר.ג. ו סעודה גופא היה צורך כבלוי חברתי. לא לעיתים קרובות היו "לחברה" פתרונות לשאלות כלכליות, לנהל מלחמת מעמדות נגד הבעלים העליונים והגבירים, לעיתים גם איתם, עם המעמדות העליונים, לעזור לסחוב , בכוח קבוצתי את העגלה היהודית הכבדה.
אנו פותחים את ה"פנקס" ומוצאים כבר בדף הראשון רישום מאורע חשוב. על הדף כתובה כותרת עם אותיות מצועצעות בלשון קודש: "למען יראו דור אחרון ויספר לבניהם". "באשר- היה מנהג ישן"- מספר הפנקס- "כאשר בעל מלאכה יהודי, חייט או פרוון רצו להתיישב בקהילה,אסור היה לו לעסוק בשום מלאכה, מה שלא עבר עליו ,כמו- אגפים של הגויים, הוא קודם כל חייב היה לתת כמה שהם ביקשו, (מה לתת? לא ברור: את המילים קשה לקרוא "בפנקס" במקור של א. ליטווין) וכן ליטר יי"ש (שנאפס) מהסוג הטוב ביותר, חבית בירה ותֶמד (סוג של יין פשוט) כמה שהם דרשו, גם שעווה וכסף לכנסיה שלהם, בנוסף הם היו מכריחים יהודי לעמוד לפניהם ללא כובע, עד שליהודי פשוט נמאס.
ולכן – כתוב ב"פנקס" היו האלופים הראשיים שלנו, הנציגים של החברה שלנו "פועלי צדק" ("אנגעגורט זיירע לענדען"-לא ניתן לתרגם) בעזרתו של העליון ובעזרת האלופים, המנהיגים הנכבדים וקצינים מהקהילה שלנו, הם הוציאו כמה מאות "גילדן" ומילאו את ידינו למען שר "ירום הודו" וביטלו (ד.ה.את האגף של הגויים) את מנהגם הכעוס והנהיגו, שבעל מלאכה יהודי ישלם לאגף בבית החרושת לא יותר משישה גילדן למפרע ושני גילדן כל שנה.
מעניינת יותר היא עוד כתבה תחת הכותרת : "ד' הפיר עצת גויים" (אלוהים הפריע את העצה של הגויים).
אחרי כל התחבולות – אומר "הפנקס" – מה שהתקבל לשימוש בחברה שלנו, הערלים מהאגף בכל זאת פתחו את פיותיהם וחיפשו בכל האמצעים ללחוץ על היהודים כמו קודם. למשל, עקבו אחרי בעל מלאכה יהודי עני, לחוץ ומותש ובמחשבתו: היכן להשיג חתיכת לחם לעצמו ולבריאותו ובפרט לשבת או ליום טוב, בדיוק באותה עת היו נוהגים חמישה או שישה ערלים להתפרץ אל היהודי הביתה, לצעוק ולצרוח עליו והיהודי העני ששרוי בפחד ורעדה, לחטוף ולשדוד כל מה שמצוי בביתו-את כלי העבודה, על מנת שלא יוכל להתפרנס. בנוסף ראינו שהם מתכוננים לנסוע ולבטל את "כתב החירות" שלנו.
החברה שלנו התעוררה, לא שקטה ולא ויתרה. כל בעלי החנויות ומלאכות נסגרו לחצי שנה, העמידו עצמם בפני השררה ירום הודו, יום ולילה לא נחו, זה עלה להם הרבה כסף…. עד 200 גילדן: הגיעו עד בתי משפט סיכנו את עצמם ובכך, שמו נפשם בכפם …
והעליון עזר להם – הגויים לא יכלו לבצע את תכניתם. לא רק שהם לא יכלו לבטל את "החירות" שלנו, אלא להיפך: הנציגים של החברה שלנו השפיעו לבטל את התשלום הקודם שהיו צריכים לתת להם כל רבע שנה- גילדן אחד והם (הערלים) היו עושים חמישה או שישה רבעים בשנה והיו מוצצים יותר מאשר מגיע.
כעת לא צריך לשלם כל בעל מלאכה בנפרד, רק כל החברה שלנו ולא יותר משלושה… (המילה בהמשך אינה מובנת-כך כתוב במקור של א. ליטווין) בשנה. הנציגים שלנו השיגו עוד דברים. כל זה רשום על נייר בחתימתו של "קי"רה" (קייזר) בעצמו.
….כעת, חבריה אהובים שלנו, – הפנקס נוהג בהתלהבות גדולה, עימדו וראו את הפלא הגדול – הנייר שרשום בשני הצדדים וראו את הנס הגדול, מה ש"השם יתברך" עשה עמנו : כיצד היד של הגויים הורמה עלינו וכעת העליון הנמיך אותם תחת רגלינו…. שהוא, הקייזר, לא אפשר שיהיה להם ייצוג לאגף בבית החרושת שלהם ללא הסכמתנו והם צריכים לתת לנו דין וחשבון ולא רק של הכספים, שהם לוקחים מאיתנו, אפילו מהסכומים, שהם אוספים מעצמם. (נרשם: ערב ראש חודש תמוז, תקמ"א. ד.ה. 1781).
"תקנות" של פנקס בעלי מלאכה כפי שנאמרו, כמעט כולם בעלי אופי דתי.
"ראשית חוכמה" – אומר הפנקס- יראת ד'. – "תחילת החוכמה הינה יראת כבוד אלוהים". במילים אלו ממש מתחיל בעל המלאכה –שער פנקס.
הדבר הראשון שהונהג הוא לשרת את אלוהים ביראת כבוד וברעדה, רק להביט לעומק למנהגים הדתיים, אנו רואים, שכמעט לכולם יש זכויות סוציאליות וכלכליות. אפילו לתקנות הדתיות ביותר יש שאיפה להתיישר עם בעלי הבית, לרומם את המצב הרוחני של בעלי מלאכות.
יש לציין למשל, איסור על כל בעל מלאכה לבצע עבודה לפני שהוא התפלל בבית הכנסת, או במניין, בבית המלאכה אסור להתחיל לעבוד לפני שהציבור הולך מבית הכנסת, כנ"ל יש להפסיק את העבודה בשעת מנחה: "בהישמע דפיקת הפטיש של השמש על הדלת – אומר הפנקס- "אנו מחויבים לעזוב את העבודה וללכת לבית הכנסת".
נקודה שנייה אוסרת על עבודה בראש חודש עד חצי היום.
איסור שלישי: יינתן קנס של שבעה גילדן לבית הכנסת עם עובדים בחול- המועד יום שלם.
ערב שבת וערב יום טוב –חצי יום. לשורה שלמה של נקודות יש שאיפה להגן על האינטרסים של בעל הבית נגד העובד וכן של בעל מלאכה מקומי כנגד זר.
(אריינגעפאהרענעס- יתכן שהכוונה לתקנות, לא ניתן לתרגם)
"לבחור אסור עד חתונתו לעבוד כעצמאי" – בפנקס בהמשך אוסרת התקנה.
פועלים צעירים צריכים לשלם לקופת החברה שני גרושן מכל גילדן ממה שהם משתכרים: זה שמשתכר לשנה אינו משלם יותר מגרושן אחד מגילדן.
אם הם עובדים לפי יחידה, כל פועל שעוזב את בעל הבית באמצע השנה בגלל איזו שהיא מרידה, הינו "חתיכא דאסורה" – היינו – כל מומחה לא ייקח אותו לעבודה.
מי שלא יהיה ממושמע ייענש על פי החלטת החברה, בכל מקרה הוא חייב (המורד) להלך בטל ארבע שבועות.
אם בעל בית מקומי לביתו לעבודה בעל מלאכה לא מקומי, אז הזר צריך לשלם לחברה שני גרושן מכל גילדן ממה שהוא משתכר. במידה ולא – בכל מקרה הוא אינו יכול לעבוד כאן.
מעליות השבת מותר "שלישי" , "שישי", "אחרון" ו"מפטיר" (ד.ה. העליות השמנות),
לא לתת לזר, מה שאינו שייך לחברה "פועלי צדק".
"אם מגיע חייט מעיר אחרת" – כתוב בפנקס בתקנה 36 – "כאן אני רוצה להישאר, משום שכאן מוצא חן בעיני ומוצא אני חן בעיני הרב, המנהיג של הקהילה, אסור לחייט הזה לצאת עם המחט שלו לעסוק במלאכתו עד אשר ישלם לקופת החברה חמש (לפי א. ליטווין- המילה אינה ניתנת לקריאה).פרוטה לא פחות ומתחייב להיות שמש בחברה שלוש שנים רצוף, אין לו שום זכות לחתום על ההחלטות של החברה עד אשר הוא יעשה סעודה עבור החברה.
מאוד מעניין ואופיינית היא התקנה ה-37 בפנקס: אם יבוא מעיר אחרת חייט וירצה לקחת לו לאישה מנשי עירנו, אם יש לו אישור מאדון קיסר ירום הודו, שמותר לו להתחתן, כזה הוא הדין: אם הכלה היא בת של חברנו, הוא אינו צריך לתת יותר מאשר 12 גילדן לחברה ולהיות שמש בבית הכנסת. אם הכלה אינה מבעלי מלאכות שלנו, הוא צריך לשלם 24 גילדן. וכל שנה לשלם גילדן אחד. במקרה של מלחמה בין בעלי מלאכות, צריכים שני הצדדים לבוא עם טענותיהם לגבאים של החברה. בדברים יותר חשובים עליהם לפנות לרב. מהתקנות המובאות ניכר, שלחתונה "בזמנם הטובים" ההם היה צורך באישור מיוחד מהקייזר, חוץ מזה, בעל מלאכה זר נשא מס יהודי מיוחד של 12 עד 24 גילדן, וכשהגיע בעל מלאכה חדש מעיר אחרת הוא היה חייב חוץ מתשלומים שונים ומגבלות כנגד בעלי מלאכה מקומיים, רבץ עליו כמו שנאמר מין מס-גוף: הוא היה חייב להיות בין שנה לשלוש שנים שמש בבית הכנסת ללא תמורה.
בנוסף, החברה של בעלי מלאכה לא הייתה לגמרי עצמאית, בהנהלה שהייתה מורכבת מחמישה אנשים, היו חייבים להיכנס שני בעלי בתים…
בעלי המלאכות בכלל היו חייבים להיות כפופים לבעלי הבתים, בית כנסת לא היה בחזקתם, קהל השכיר להם פינה (ביידיש – פליש) בכניסה לבית הכנסת הגדול. אמת, לא תמורת תשלום יקר: סך הכל עבור שני גילדן(גילדם פולניים שהם 15 סנט) אך בתנאי "שלבעלי מלאכות לא יהיו פיות גדולים" נגד המנהיגים של הקהילה ונגד הרב. במקרה והם פותחים פה, ההסכם בטל ומבוטל, הם צריך לעזוב ללא טענות.
בהמשך יש שורה שלמה של רישומים מעניינים שאני מעביר כאן בקצרה. בעל מלאכה כל שהוא רשום בדף קכ"ג- התבטא בגסות נגד הגבאים של החברה ולכן הוא הוענש, שיהיה שמש שש שנים במקום שלוש שנים, ובמשך שלוש שנים אסור לו להחזיק שום פועל, אפילו אם הוא יתנצל בפני החברה ,יכול אחד החברה לא לאפשר.
חייט אינו יכול להחזיק יותר משלושה עובדים ומתלמד.- כתוב על דף אחר.
פועל אינו יכול לקחת עבודה אצל בעל בית, רק המומחה בעצמו חייב ללכת.
כמו כן, שום חייט אינו יכול לשכור עובד יומי, שבועי או חודשי, כמו כן לרבע שנה.
כמו כן הוא אינו יכול לשכור עובד לפי יחידה. חייט אינו יכול לקבוע תנאים לעבודת החברים. כאשר אפילו מישהו רשם עם גיר או החתים בחותמת.
שום חייט אינו יכול ללכת לבעל בית לבקש עבודה, אלא אם בעל הבית דיבר איתו קודם.
בעל מלאכה שאינו בקיא בדינים של "שעטנז" חייב לשאול בעלי מלאכות אחרים.
חל איסור על חייט או פרוון בשנה הראשונה לאחר חתונתו להחזיק עובד או מתלמד.
בשנה השנייה הוא יכול להחזיק מתלמד ובשנה השלישית עובד.
אסור להחזיק שום עובד בלי הסכם כתוב אצל הרב.
מתלמד או עובד צריך לתת גרוש אחד מכל גילדן לחברה.
אם עובד רוצה לעזוב את המומחה, הוא מחויב לעבוד ארבע שבועות.
השמש חייב להישמע לגבאי גם בבית (אצל הגבאי), אם הגבאי אינו בבית, צריך השמש ללכת אל ממלא מקומו.
אם חייט נוסע לעיר אחרת לתקופה של לא יותר משלוש שנים, הוא יכול אחר כך לחזור בחזרה ולהיות חבר בחברה כמו קודם. אם חוזר אחרי למעלה משלוש שנים, הוא חייב לעבור עם החברה מחדש כמו זר.
אם בעל מלאכה אינו רוצה להיות בחברה, הוא צריך לשלם כל שנה גילדן.
שום בעל מלאכה אינו רשאי ללכת מלכתחילה ל"ערלים" : אינו יכול להתיישב לעבוד עד שאינו מסכם עם החברה. שום בחור אינו יכול לעבוד כעצמאי לפני שמתחתן.
אם חייט רוצה להיות פרוון או להיפך, הוא חייב להסדיר זאת עם חברה.
אם בין שני בעלי מלאכה יש מחלוקת, הם צריכים לפנות תחילה לגבאי ללא שמות, אם אחד דורש, חייב הגבאי לקרוא לאסיפת כל החברה, עם הפסק הכתוב שלהם, הולך הזוכה אל הרב ולפרנס העיר, כמו שהם מורים, כך חייב להיות.
על אף שלגבאים לא הייתה משטרה וז'נדרמים , הייתה שליטתם גדולה על אנשי החברה. היו מענישים עם לא קוראים לתורה, איסור להחזיק עובד, להאריך את תקופת השמשות.- והעונש הכבד ביותר היה – הוצאה מהחברה.
זה נקרא כמו לשפוט למיתת רעב, משום שבעל מלאכה שהחברה לא הגינה עליו עם כנפיה – לא היה מקבל עבודה. המוענש יכול היה להתנצל בפני החברה ואם בנוסף הוא היה עורך סעודה, או חצי סעודה את המחצית השנייה היה נותן כמס לחברה בעצמה הכול נמחל לו.
כך התנהלו סבי- סבינו – בעלי מלאכות יהודיים בגליצייה לפני 150 -200 שנה.