23.7.1943

היום, לפני חודש, רבצתי, שטופת זיעה, בנישה שבעליית הגג בבית הקטן במחנה CZORTKOW. מכל הרגעים הנוראים שנאלצתי לחוות מאז פרוץ המלחמה הזאת, הרת האסון, הרגע הזה בוודאי היה הנורא ביותר. כמעט נבצר ממני לנוע, שכבתי על בטני צמודה לקרקע, פי היה מלא אבק, והשמש קפח על גג הפח. בחוץ שמעתי את קולות חברותי לגורל האומללות, שאולצו לחכות בלהט השמש למשאית שתוביל אותן להוצאה להורג. רק לפני חצי שעה הייתי ביניהן והמתנתי כמותן.

17 לינואר, 1944.  סוף, סוף קיבלתי יומן. אחרי 200 ימים בתוך הבונקר (מקום מסתור). מי מסוגל  להבין במה מדובר, "בונקר", רק מי שישב בו יודע מה זה אומר. לעיתים קרובות אני תוהה, איך אדם צריך להרגיש כלפי האדם האחר שיצר- בנה "בונקר". האם עלינו לברך אותו או לקלל אותו- לעתיד פתרונים. בינתיים אנחנו יושבים ומחכים חסרי סבלנות. יום אחרי יום – סופרים את השעות. כרגע חלפו 4936 שעות מהרגע שנכנסנו לכאן. היה זה ב – 9.30 בבוקר ב – 25 ליוני, 1943, כאשר לולו ואני עזבנו את מחנה העבודה (לאגר).

January 17, 1944   Finally I got a note-book. After 200 days in the bunker (place of hiding). Who can understand what it means, “BUNKER”, only the one that sits in it knows what it is. Ever so often, I wonder how should one feel about the person who created a “bunker”. Should we bless him or curse him – the future will show. Meanwhile we are sitting and waiting impatiently. Day by day – counting hours – at this moment 4936 hours from the moment we entered here.

גיזה רז לבית גולדשטיין נולדה וחיה בכפר קטן לא רחוק מצ'ורטקוב בשם אולשקובצה או לשקוויץ. בקיץ 1941התרחש פוגרום ביהודי הכפר על ידי התושבים המקומיים שהוסתו בבוטות על ידי הכומר בכנסייה. בפוגרום זה נרצחו אחדים מבני משפחתה. היומן נפתח בתיאור הפוגרום. גיזה נערה צעירה כתבה על דפים ופתקאות את אשר עבר עליה. אחרי המלחמה היא אספה את הדפים המחברות והפתקאות וארגנה אותם יחדיו ביומן. בבואה לארץ היא העתיקה את היומן כמה פעמים וגם ותרגמה אותו לעברית.