הוועדה ההיסטורית באד-רייכנהל, גביית עדות מיונה פריימן. עיבוד: צבי רוזנבוים. סיג' 1509\1622.עדות יונה פריימן נמצאת גם בארכיון מסמכים יד ושם M-1/ E/ 1509
"כשפרצה מלחמת גרמניה-פולין, נכנס הצבא האדום, כעבור שלושה שבועות, אל צ'ורטקוב. זה קרה ב-17 בספטמבר 1939. יהודי צ'ורטקוב קיבלו את האירוע באדישות, לא זזו מן המקום והמשיכו לחיות בשלווה כמו לא הייתה כלל מלחמה בעולם. היהודים המשיכו בפרנסותיהם המסורתיות ללא הפרעה מצד האדמיניסטרציה הסובייטית. הן מורלית, הן כלכלית לא חשו היהודים בשינוי וחיו באין מפריע עד 22 ביוני 1941. עם פרוץ המלחמה הגרמנית-סובייטית, ב-22 ביוני 1941, נכבשה צ׳ורטקוב בידי הגרמנים כעבור שבועיים, ב-6 ביולי.
מיום הכיבוש הראשון החלה החיה הנאצית במעשיה הפרועים. הצו הראשון היה, שעל היהודים לשאת אות קלון על יד ימין, סרט לבן ועליו מגן דוד. בו בזמן נאסר על היהודים ללכת על המדרכות. מדי יום הופיעו חוקי אפליה חדשים כנגד האוכלוסייה היהודית של צ׳ורטקוב. חיי הכלכלה בעיר התכווצו מיום ליום, ומצב היהודים נעשה קשה מאוד. ייאוש ודכדוך נדחקו אל לבבות האוכלוסייה היהודית. כך החלה התפוררות והתמוטטות החיים היהודיים בצ׳ורטקוב.
ב-6 ביולי תפסו קבוצת יהודים לעבודה, לבנות מחדש את הגשר ההרוס של צ׳ורטקוב-קופיצ׳ינצה. היהודים שיצאו לעבודה הוכו באכזריות. החיות הנאציות הפגינו כאן לראשונה מה ביכולתן לעולל. הקרבן הראשון היה חיים הויזנר בן החמש-עשרה. עם מותו החלה למעשה הטרגדיה העקובה מדם של יהודי צ׳ורטקוב.
ב-14 ביולי באה ועדה מיוחדת בשם: רול קומנדו [כוח השמה\כוח נע?], לבחון ולבדוק את הפרופורציות בקרב האוכלוסייה היהודית. בו ביום נתפסו 300 יהודים. חבשו אותם בבית הכלא העירוני. הם הוכו שם מכות רצח. המכים בני הבלייעל היו אוקראינים, שזה כבר ביקשו הזדמנות נוחה לשדוד ולרצוח יהודים. המעשה עקוב הדם הראשון בוצע באופן חייתי. הובילו כמה יהודים אל חדר חשוך של בית הכלא ושם הכו אותם עד צאת נשמותיהם. החלשים מתו מיד; החזקים יותר החזיקו מעמד זמן רב יותר, פצועים עד זוב דם הורו להם האוקראינים לעשות דברים שונים ומשונים, שאין להעלותם על הנייר, והם נאלצו לבצע את כל פקודותיהם.
300 הקרבנות הראשונים נרצחו באופן מזעזע. חלק מהם נורה, קבוצה אחרת של אסורים עונתה למוות, והחלק האחרון נצטווה לחפור בורות בחצר בית הכלא. מי שנותרו בחיים עד תום העינויים, חלקו את גורל המתים. ביום ההוא בלעה אדמת חצר בית הכלא את הקרבנות הראשונים החפים מפשע, 300 יהודים מעונים, ביניהם היו גם כאלה שנקברו חיים, בין קרבנות אלה היה בני בן העשרים, ישראל פריימן.
לאחר האקציה הראשונה העקובה מדם, ניכר בעיר מיד כי היהודים התמוטטו. צער עמוק אפף את כולם ותחושה של אי־שקט מוזר. כולם החלו לחיות תחת הרושם שיום המחר צופן בחובו משהו נורא, שאיש אינו יודע במה יסתיים; כל אחד חי בתחושה נוראה של פחד. הגורל הוא עיוור. הנה עלולה חית הפרא לשלוח לעברך את טלפיה, וגורלך חתום.
ב־8ו ביולי, בשעה תשע בלילה, נכנסו שלושה נציגים ממועצת העיר – המהנדס וורובקוויץ', הרוקח קיז׳ימוב, איווסיוו – בליווי חמוש של גרמנים, לבתים יהודיים רבים, בהם גם ביתו של שמעון ברגהופר, ואסרו שבעה־עשר יהודים, בתואנה – שהייתה כמובן עלילה – שבלילה הקודם ירו על גרמנים. היהודים ניסו ללמד זכות על עצמם אך ללא הועיל. בו בלילה הובלו אל בית הכלא ברחוב מיצקביץ', שם ירו בכולם.
מספר זה של קרבנות לא השביע את החיה הנאצית צמאת הדם, ועוזריה במשטרה האוקראינית. החלה שורה של מעשי רצח מזעזעים ותקיפות בתואנות ועלילות שווא שעלו בחיי יהודים רבים.
ב־26 באוגוסט פרצה בהלה בעיר. החלו לחטוף יהודים ברחובות ובבתים. בפעם זו נשבו כ־ססו יהודים, שהובלו אל אותו בית כלא עירוני. במשך לילה תמים עינו אותם שם, הכו באכזריות, אילצו אותם לעולל זה לזה מעשים נתעבים. עם שחר הובילו אותם ליער אורין, מרחק 5 ק״מ מצ׳ורטקוב. שם חפרו לעצמם היהודים, לפי פקודה, את קבריהם ונקברו בהם חיים. ועדה סובייטית מיוחדת קבעה עובדה זו לאחר שחרור צ'ורטקוב ב-1944.
לאחר אקציה זו השתרר זמן־מה שקט. אך בני הבלייעל הנאצים ניהלו כסדרה מדיניות השמדה שיטתית כלפי היהודים. שיטתם הייתה, שלאחר כל אקציה הפיצו שמועות ויצרו את הרושם כי זה המעשה הרצחני האחרון, והאוכלוסייה היהודית אכן הייתה נרגעת במידה מסוימת. אך תמיד היו מתנפלים שוב על האוכלוסייה, דווקא בשעה שאיש לא ציפה לכך, ואסרו עשרות ומאות קרבנות יהודים חפים מפשע. היהודים בצ׳ורטקוב חיו כמו בחלום בלהות שלא הייתה אפשרת להשתחרר ממנו. אימה והשמדה השתוללו סביב.
ב-18 באוגוסט 1941 באה מחלקה של אנשי גסטפו, שהתיישבו בעיר באורח קבע. בעת ההיא הוקם יודנרט ובו עשרה אנשים, בראשם ד״ר חיים אבנר. משימתו הראשונה של היודנרט הייתה לספק מדי יום מאות יהודים לעבודה. בערב, לאחר העבודה, כשכולם כבר היו מוכים מאוד, הציבו אותנו בשורה והחלו לעשות אתנו התעמלות, ותוך כך ללגלג וללעוג לנו. נאלצנו לציית למרות שחשנו כי השפלתנו המורלית היא גמולם הגדול.
בעת ההיא קיבל היודנרט פקודת לרשום את כל האינטליגנציה היהודית בעיר. ב-20 באוגוסט הוטל על האוכלוסייה היהודית תשלום הכופר הראשון. על היודנרט הוטל להמציא בו ביום סכום של 5,000 זלוטי. עם מסירת הפקודה, נלקחו חמישה עורכי דין יהודים כבני ערובה. בו ביום נאסף הסכום ונמסר לראש הגסטפו.
בחודש זה, אוגוסט 1941, שוב עטף את צ׳ורטקוב אבל עמוק. לאחר שקיבל הגסטפו רשימה מלאה של האינטליגנציה היהודית בעיר, כותרו ביום אחד כל הבתים שכתובותיהם נמסרו, ונאסרו בעזרת הגסטפו והמשטרה האוקראינית כל עורכי הדין, המורים, הפרופסורים היהודים, כ-300 אנשים סך הכול. מטעמים מובנים חסו על הרופאים בלבד. כשקובצו כולם בכיכר, הובילו אותם תחת משמר כבד אל בית הכלא העירוני. שם הוכו כולם מכות רצח. עינו אותם והשפילו את כבוד האדם שבהם במעשי ביזוי שאין לספרם. הראשון שעונה למוות היה מוזלר, עורך הדין היהודי הידוע. למחרת בבוקר הובילו את כולם ליער השחור הסמוך, שם ציוו על חלקם לחפור בורות, הנותרים עמדו והמתינו למוות. העובדה היא, כי במקום שאליו הובאו הקרבנות כבר היו בורות מוכנים למען אלה שצפויים היו להיירות, אך בסדיזם הרצחני שלהם רצו החיות שהקרבנות יחפרו לעצמם בעצמם את קבריהם. כולם נורו, לאחר שהורו להם להיכנס אל קבריהם.
בנובמבר 1941 קיבל היודנרט פקודה מן הגסטפו לספק 500 גברים לעבודה במחנות קמיונקה, בורקי, סטופקי. בפקודה הודגש כי במקרה שלא תסופק כמות העובדים הנדרשת, תישא כל האוכלוסייה בעיר בתוצאות. בלית בררה סיפק היודנרט את המספר הנדרש של 500 יהודים, הם הובלו אל מחנה קמיונקה.
כעבור ימים אחדים נתקבלה ביודנרט פקודה נוספת מן הגסטפו, לספק מיד 3,000 גברים, מצ׳ורטקוב ומכל הסביבה, לעבודה במחלקת העבודה הגרמנית. מכסה זו של אנשים סופקה אף היא על ידי היודנרט, והם נשלחו אל מחנות קמיונקה ולמקומות עבודה אחרים. העבודה הייתה ריצוף דרכים, אך המחנות יועדו מלכתחילה להריגת האנשים שרוכזו בהם, ולכאורה רצו להשתמש בהם לעבודה פרודוקטיבית. התנאים האיומים גרמו לכך שמדי יום נפלו קרבנות חדשים. מים לא היו והמזון חולק במנות רעב. האנשים היו מזוהמים, מכוסים פצעים וצרעת. החיים נמאסו על כולם, אך לא היה לאן לברוח. מדי בוקר, כשהעירו אותנו ליום עבודה נורא, מצאנו מתים רבים מקרב ידידינו ומכרינו, אשר מתו במהלך הלילה. חרף זאת לא פחת מספר העובדים, כי מלאכת ריצוף הדרכים חייבת הייתה להתבצע במלוא הדייקנות. ברגע שחסרו אנשים, בשל מעונים ומתים מחמת מחלות וחולשה, מיד קיבל היודנרט פקודה לספק כך וכך ידיים עובדות חדשות והמספר הושלם תמיד. באופן זה נמשכו החיים, אם אפשר לכנות זאת כך, במשך שנה. בכל המחנות פשטו מגפות ומחלות מידבקות. לא אחת קרה שכאשר מחנה התמלא חולים, ופרצה מגפה בלתי נשלטת, היו אנשי הגסטפו מתיזים נפט על הצריפים, שומרים עליו מסביב, מציתים אותו על האנשים שבו ושורפים את כולם חיים. תכופות שרפו גם את שומריהם – שומרים יהודים ששיתפו פעולה עם הגרמנים – עם כל האסירים.
עם הזמן – במרוצת שבועות, חודשים ושנים של פחד ואימה, רעב ומוות – הפכו היהודים אדישים לחלוטין לכל המתרחש סביבם ואף לגורלם האישי. ייאוש ודכדוך דבקו בנשמה. איש כלל לא העלה בדעתו שאפשר לעשות משהו כדי שדברים ישתנו ויהיו אחרים ממה שהם. אנשים התהלכו כצללים. התמוטטו מייאוש. זה גרם לזירוז אבדנם, משום שלא ׳״״ הייתה בהם כבר שום התנגדות פנימית.
באוגוסט 1942 הוציאה מחלקת העבודה הגרמנית כרטיסי עבודה מיוחדים ליהודים שהועסקו בסדנאות שונות: סנדלרים, חייטים, מכונאים, עובדי בניין וכן הלאה. ב-25 באוגוסט פרסם הגסטפו פקודה לכל העובדים לבוא לרשום מחדש את כרטיסי העבודה שלהם. אך יצאה הפקודה, התקבצו כל מי שהיו להם כרטיסי עבודה. אנשים נדחקו להתקבל לרישום החדש ולהחתים את הכרטיסים. אך משעברו כמאתיים אנשים, עצרו את ההחתמה, והיהודים הנותרים נעצרו מיד ונשלחו למחנות, שם נספו.
כתוצאה מכל האקציות, הרעב, המחלות, הצטמצם מספר היהודים בגטו, והקימו את הגטו הקטן. כל היהודים שנותרו רוכזו בשטח קטן של רחובות ספורים. גם ליהודים אלה לא שיחק המזל להישאר בשלווה זמן רב במקום מגוריהם החדש. המדיניות הגרמנית הייתה להשמיד את כל היהודים והם ביצעו זאת באופן שיטתי ובכל האמצעים הטכניים שעמדו לרשותם.
ב-26 באוגוסט 1942, בערך בשעה עשר בלילה, כותר הגטו הקטן בידי שופו (שוץ פוליציי [משטרת ההגנה והביטחון]), ובדיוק בשעה שתיים־ עשרה החלה התנפלות על הבתים. בגטו נוצרה בהלה גדולה. גברים, נשים וילדים רצו בחיפוש אחר מקום מחבוא. הגרמנים פתחו באש פרועה ממכונות ירייה ומרובים על הנמלטים. היריות והחטיפות נמשכו עד השעה שש בבוקר. מאות אנשים ירויים התגוללו ברחובות, ומתים רבים מאוד נותרו בבתים. באקציה זו נתפסו למעלה מ־2,000 יהודים, הם נשלחו לבית הכלא העירוני. במשך יום תמים עינו אותם שם מאוד, ולמחרת הובילו את כולם תחת שמירה קפדנית אל הרכבת. שם המתינו כבר קרונות משא, דחסו אותם בקרונות, 150 אנשים בקרון, וכולם הועברו אל מחנה המוות בלז׳ץ.
ב־5 באוקטובר 1942, שמחת תורה, בשעה חמש לפנות בוקר, שוב כותר הגטו, והיודנרט הודיע כי נתקבלה פקודה לרשום מחדש את כרטיסי העבודה. כולם נצטוו להתייצב בחצר היודנרט. כשנאסף שם כבר מספר ניכר של אנשים, נכנס הגסטפו, חטף את כולם ושלח בקרונות מסע אל בלז׳ץ. באקציה זו נספו 500 יהודים.
לאחר ביצוע שתי האקציות האחרונות הוקטן הגטו הקטן עוד יותר. ניתן לשער שלא נותרו שם יותר מ־2,000 יהודים. הגטו נדחס בשני רחובות שהיו מגודרים תיל דוקרני, ואת השטח הקטן והמצחין אטמו מכל עבריו בקרשים ומסמרים. בכך נעשו ההכנות האחרונות להפוך באופן ונדלי את צ׳ורטקוב היהודית יודנריין. שני צדי הכניסה בשני הרחובות היו שמורים בקפידה יומם ולילה, על מנת שנפש חיה לא תוכל להיחלץ משם. האנשים, שהובלו לעבודה תחת שמירה קפדנית, הוחזרו לגטו באותו אופן. המזון היה 100 גרם לחם ליום. כתוצאה מן הרעב הכבד והקור העז בחורף, פרצו מגפות שונות, בעיקר טיפוס, וכתוצאה מכך היו מקרי מוות רבים. כך נמשך המצב עד מאי 1943. ביוני החל החיסול הסופי של גטו צ׳ורטקוב. זה נמשך חודש ימים. ב-25 ביוני 1943, הוכרזה צ׳ורטקוב יודנריין.
ב-15 בדצמבר 1942 הוקם בצ׳ורטקוב מחנה עבודה קטן בבניין תלמוד התורה. למחנה נתקבלו בעלי מלאכה בלבד, הותר לצרף אליהם מספר מצומצם של עובדים "שחורים". סך הכול מנה המחנה 534 אנשים. יום עבודה רגיל נמשך שתיים־עשרה עד ארבע-עשרה שעות. המזון היה 100 גרם לחם, מעט קפה שחור ומעט מים דלילים שאמורים היו להיות מרק. המצב במחנה היו טוב בהרבה משום שלא היו התנפלויות ולא אקציות וגירושים, בצרות וסבל כבר היו אנשים מורגלים. מצב זה נמשך כשישה חודשים. ב־23 ביוני 1943, בשעה חמש לפנות בוקר, הוקף המחנה לפתע בשוטרים אוקראינים. כעבור שעות אחדות גורשו כל תושבי המחנה אל מקום האיסוף, שם נערכה סלקציה. חלק הארי הובלו אל יגלניצה ונורו שם. נותרו כ־100 אנשים שיועדו לחסל את החומרים שנותרו במחנה. איסוף החפצים והובלתם למקומות מיועדים נמשך למעלה משבוע.
באחד ביולי חילקו אותנו לשתי קבוצות, אחת נשלחה אל חליבצ׳ק [הלובוצ׳ק], אזור טרנופול, שהיה מחנה עבודה; הקבוצה השנייה, כ־50 אנשים, נשלחה אל שווידובה [סווידובה], לאחוזה באזור צ׳ורטקוב, שם עבדנו בשדות שלוש־עשרה עד ארבע־עשרה ביממה. מזוננו היה חצי קילו תפוחי אדמה לא מבושלים. הרעב ומאוחר יותר הקור ייסרו מאוד, והאנשים, שכבר היו מותשים ומעונים משנות סבל ארוכות, נפלו כזבובים. תכופות צצה לפתע מחלקה של שוטרים אוקראינים, וכל מי שהיו חולים או עבדו רע, נורו במקום. חלפו חודשים אחדים בתנאים נוראים אלה, ונותרנו בעבודה תשעה אנשים בלבד.
באחד מימי ראשון, בינואר 1944, הופיע לפתע מנהל המחנה והורה לנו, תשעה אנשים, להיעלם מן המקום תוך שעתיים. הוא אמר לנו כי אנחנו רשאים ללכת לאן שנרצה והוסיף: "אינני רוצה לזהם את ידיי בכם, יהודים מכונמים, ממילא תתפגרו ככלבים".
מיד עזבנו את המחנה, כל אחד פנה לאשר יכול ללכת. בחוץ שרר כפור אימים. אני ובני לא היינו לבושים, ליתר דיוק היינו כמעט עירומים ויחפים. הלכנו אל איכר מכר בכפר שווידובה. כשנכנסנו אליו, נבהל מאוד. נראינו כמו מתים חיים. ברוב ייאושנו הצענו לו להסתיר אותנו או לירות בנו. האיכר ריחם עלינו ומיד נתן לנו אוכל. לאחר מכן חפר בור עמוק בדיר החזירים ולשם הכניס והסתיר אותנו. מדי יום הביא לנו אוכל וחדשות מן החזית. מן החדשות הוברר כי הגרמנים ינחלו מפלה קשה.
כך רבצנו בבור עד כניסת הרוסים ב-23 במרץ 1944, ורק אז יצאנו לחופשי."
עדות יונה פריימן ארכיון יד ושם M-1/ E/ 1509