מתוך ויקיפדיה:
"צ'אק (צארלס) שומר, מכהן כסנטור דמוקראט מטעם מדינת ניו-יורק בסנאט ופעיל בשדולה למען ישראל בקונגרס. (איפאק). נולד בברוקלין (1950) למשפחה יהודית. אביו- אברהם שומר ואמו סלמה לבית רוזן. שומר, למד בבתי ספר ציבוריים בברוקלין, וסיים כבוגר המצטיין בשכבתו בתיכון. ב-1967. למד באוניברסיטת הרווארד ושם החל להתעניין בפוליטיקה והיה פעיל בקמפיין של מקארתי, למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1968. אחר שסיים את התואר הראשון, למד וסיים לימודי משפטים ועריכת דין, אך פניו היו לפוליטיקה. בשנת 1974 רץ לבית הנבחרים של מדינת ניו-יוורק, ובחירתו, בגיל 23, הפכה אותו למחוקק הניו יורקי הצעיר ביותר מאז רוזוולד. ב-1980, אחרי שלוש תקופות כהונה רצופות בבית הנבחרים המדינתי, התמודד על מושב שהתפנה בבית הנבחרים של ארצות הברית, מטעם מחוז הנמצא בברוקלין ובקווינס, שבו התמיכה במפלגה הדמוקרטית היא בין הגבוהות במדינת ניו יורק. שומר נבחר מחדש שמונה פעמים. בשנת 1998 החליט שומר להתמודד על ייצוג מדינת ניו יורק בסנאט וניצח. ב2017 מונה למנהיג המפלגה הדמוקרטית בסנאט".

בסרטון הוידאו,  שצולם באירוע פרטי ב- בורו פארק, ברוקלין, אפריל, 2010, מספר הסנטור צ'אק שומר, על שורשיו והמורשת המשפחתית, ששורשיה בצ'ורטקוב. (תרגום לעברית נלי סגל)

"הסבא רבא שלי היה יהודי מאמין, מאוד דתי, ותלמיד חכם. היו לו 18 ילדים. רוב זמנו היה יושב ולומד בבית המדרש, והפרנסה לא הייתה מצויה. ולכן, בשנת 1890 הוא שלח את שלושת הצעירים מבין ילדיו לאמריקה. סבי, יעקב שוימר, היה אחד מהם.

כידוע לכם, במזרח אירופה היהודים היו האחרונים לקבל שמות משפחה, ואלו נקבעו לרוב ע"פ מקצוע או תעסוקה. אבות אבותיי היו שומרי חומת [אולי הגדר?] הגטו של צ'ורטקוב, ולכן שם משפחתם היה שוימר. כשסבי הגיע לאמריקה ונשאל לשמו ואמר שוימר, פקיד ההגירה שלא היה יהודי, רשם Schumer  וכך משוימר נהיינו ל- Schumer.

על סבי אמור היה לשמור דוד שכבר התגורר באמריקה, אבל למעשה איש לא שמר עליו. איש לא סוכך עליו.  וכך הוא הפך בעצם לנער רחוב. הוא ישן בכניסות לבתים, גנב תפוחי עץ ואכל אותם, וביום גשום אחד, כשהיה בן 14, הוא נכנס לבניין שנקרא, "בית כנסת לתנועת העבודה" [Labor Temple] שהיה בלואר איסט סייד [Lower East Side ] בניו יורק. זה לא היה בית כנסת במובן המקובל של המילה. זה היה מרכז יהודי חילוני שמטרתו הייתה לעודד את השתלבותם של המהגרים היהודים החדשים בתרבות ופעילות האיגודים המקצועיים.

יעקב שומר הצטרף לתנועת העבודה, נעשה פעיל, והיה בין מארגני האיגודים, בעיקר בצפון מדינת ניו יורק, שם אירגן את היהודים שעבדו במפעלים לטחינת נייר, ועזר להם להצטרף לאיגודים.

אבי היה מאוד מוכשר, ובמלחמת העולם השנייה הוא התגייס לצבא האמריקאי, שרת כנווט, וטס במטוסי אספקה מעל להרי ההימלאיה.

כששב מהמלחמה, סבי, שהיה לו שירות הדברה, העביר לאבי את העסק. אבל אבי לא היה איש עסקים, והעסק לא היה מוצלח ביותר. הוא היה מאוד מוכשר ולמעשה היה צריך ללכת ללמוד באוניברסיטה.

אמי, זה סיפור אחר. היא באה ממשפחה ייקית שהיגרה לניו יורק בשנת 1860. הסבא שלה היה קבלן בנין בברוקלין, ונשיא בית הכנסת הרפורמי ב- Borough Park.

הורי רצו שאהיה עורך דין, ואני אהבתי פוליטיקה. וכך, בגיל 23 התמודדתי בבחירות לייצג ב- State Assembly את אזור  פלאטבוש [Flatbush] שבברוקלין, ונבחרתי. ב-פלאטבוש היו מספר ישיבות ידועות, ואחוז משמעותי מהאוכלוסייה היה יהודי. עם זאת, הדמוגרפיה החלה להשתנות. ואחוז הפשע עלה. ותפקידי היה להיות "שומר השכונה."

הייתי קשוח בכל מה שקשור לפשע. כתבתי מספר חוקים, ומהחשובים ביניהם, ואין צורך להיות "תלמיד חכם" לדעת זאת, זו החקיקה שמבטיחה שפושעים מורשעים, שלא כמו בעבר, אכן יבואו על עונשם ברובו.

וכל זה חלק ממהותו ותפקידו של השומר…"

The story behind the architect that designed Chateau Marmont and his unknown family. written by Yaron Reshef.

The Chateau Marmont is a hotel located at 8221 Sunset Boulevard, West Hollywood, CA. The Chateau Marmont was designed by Arnold A. Weitzman and was built in 1927 .It was modeled loosely after the Château d'Amboise, a royal retreat in Loire Valley in France. The hotel has 63 rooms and suites.

In 1926 Fred Horowitz, a prominent Los Angeles attorney, chose the site at Marmont Lane and Sunset Boulevard to construct an apartment building. Horowitz had recently traveled to Europe for inspiration and returned to California with photos of a Gothic Chateau along the Loire River. In 1927 Horowitz commissioned his brother-in-law, European-trained architect Arnold A. Weitzman, to design the seven-story, L-shaped building based on his French photos. When deciding upon a name for the building, Chateau Sunset and Chateau Hollywood were rejected in favor of Chateau Marmont, a name conceived by the small street running across the front of the property.

On February 1, 1929, Chateau Marmont opened its doors to the public as the newest residence of Hollywood. Local newspapers described the Chateau as "Los Angeles's newest, finest and most exclusive apartment house … superbly situated, close enough to active businesses to be accessible and far enough away to insure quiet and privacy." For the inaugural reception, over 300 people passed through the site, including local press.

Due to the high rents and inability to keep tenants for long-term commitments during the depression, Fred Horowitz chose to sell the apartment building to Albert E. Smith for $750,000 in cash. The following year, Chateau Marmont was converted into a hotel. The apartments became suites with kitchens and living rooms. The property was also refurbished with antiques from depression-era estate sales.

Designed and constructed to be earthquake proof, Chateau Marmont survived major earthquakes in 1933, 1953, 1971, 1987 and 1994 without sustaining any major structural damage. Nine Spanish cottages were built next to the hotel in the 1930s and were acquired by the hotel in the 1940s. Craig Ellwood designed two of the four bungalows in 1956, after he completed Case Study Houses.
(Sources of Information: California State Library and Los Angeles Relics Facebook page)
On March 24, 1976, Chateau Marmont was named "Los Angeles' Historical-Cultural Landmark 151".

Who was Arnold A. Weitzman?

Arnold A. Weitzman, an architect, was born in Czortkow, Poland in 1889 as Abraham Aharon Weitzman. He was the son of Chaim Selig Weitzman and Szeina Ruchel Stolar. My aunt Ethel Lea Finkelman (my father's oldest sister) had a love affair with Arnold, a good looking young architect in Czortkow (their hometown). Ethel got pregnant, and gave birth to Feivush; Philip. Arnold didn't marry Ethel, left her and immigrated to America in 1914, just before WW1, Maybe promising Ethel that she will come after him with the baby.WW1 separated them for 6 years. Ethel and her son immigrated to the States only in 1920. She met Arnold in New York and they lived there for a short time and moved to Los Angeles CA where they lived together until 1925-6.
In 1927 Arnold met Bertha Horowitz (Fred Horowitz's sister) and left Ethel. He married Bertha and took Philp to live with them. Ethel was left alone and moved back to New York. There are records from 1930 Census showing that Arnold, Bertha and Philip lived together in LA. There are no records about Ethel in that Census. In the 1940 Census Ethel Weitzman (Finkelman) lived alone at 713 E 6th Street Manhattan NY and worked as a dress finisher. I found her son Philip in 1940 Census, 27 years old, married to Eva (Zucker) and their son Irving, 10 months. They lived in Brookline NY.
Ethel died in 1958, in the same year my father Shlomo Zvi Finkelman died.
In 1974 Philip (Arnold's and Ethel's son) searched for my father, his uncle. Philip didn't know that my father passed away already 16 years before, when he was only 50 years old. Philip didn't write my father's first and middle names (Shlomo, Zvi) on the search application he sent to Israel and because my father wasn't alive he never got an answer. I got the original application in which Philip looked for my father, from Lawyer Elinor Kroitoruthat worked at The Company for the Restitution of Holocaust Victims' Assets.
I found, only a week ago, that Philip had three children. The youngest was named after Arnold Weitzman. I called Arnold and we had a beautiful telecon on September 2nd 2018 in which he was told for the first time about his grandfather and his achievements as an architect.
(This new information is based on Lia Halstuch Sragovicz, Lisa Margolin and my research through the last three years.)
The photos of Chateau Marmont were taken by me during my trip to Hollywood on September 6th 2018.

My Name is Yaron Reshef, the son of Shlomo Zvi Finkelman. I am the author of "Out of the Shoebox": An Autobiographic Mystery (Historical Nonfiction story) which you can find on Amazon.

ד"ר  ישראל שור אינו מפורסם. את פעולותיו, למען יבואו פושעי הנאציים בצ'ורטקוב לדין, עשה, כשתחושת הצדק ההיסטורי והאנושי, נמצאת במוחו וליבו. אני חשה חובה לפרסם בקרבנו את פועלו ולתת לו ולזכרו, את הכבוד הראוי לו, בדפי ההיסטוריה של הקהילה היהודית מצ'ורטקוב.
מתוך עיתון "על המשמר מאי 1962:
" ד"ר ישראל שור, רופא, שרדף את הרוצחים הנאציים, שפעלו בצ'ורטקוב וכאשר צלם העיתונות מבקש לצלמו על רקע שורת תיקים, אותם תיקים שעליהם אמר לפני רגע; "בכל תיק רובץ פושע״ — מסרב ד״ר שור בתוקף.

טועים אלה החושבים כי ימצאו בדירתו של ד״ר שור משרד עם מזכירה, מכונת ־ כתיבה, ארונות של תיקים, וכל אותו ציוד חדיש המאפיין מפעלים גדולים. לד״ר שור אין אפילו טלפון. ותיקי החומר ה-מרשיע נעולים בתוך ארון ־ קיר לבן הניצב על המרפסת, אולם אין בכך כדי לשנות את העובדה, שפעולות העיקוב הסתיימו ברובן בהצלחה ושד״ר שור יוצא לגרמניה המערבית כבר בפעם הרביעית במשך השנים האחרונות, כדי להעיד במשפטיהם של פושעים נאציים, שחלקם נתגלו על ידו וחלקם הובאו לפני כס ־ המשפט הודות לחומר המרשיע שאסף נגדם.

כאשר אני שואל מי מממן את פעילותו, הן כרוך הדבר בהוצאות רציניות, הוא מחייך, מצביע על כיסו, והופכו כלפי חוץ: הכיס ריק, ריק לגמרי.

— אני עצמי משלם בעד הכול — הוא אומר.

נו, כן זו האמת היא, שד״ר שור אינו מתרוצץ ברחבי-תבל, אינו דולק אחרי הפושעים ב"מטוסי ־ סילון" או במכוניות ־ מרוץ. למעשה אינו מש כלל מתל אביב, אלא רק כותב מכתבים. על שולחנו נערמים  מכתבים. איזו מציאה לאוספי בולים.

שור מנהל חליפת־מכתבים ענפה, מחפש עדים, מחפש קרבנות, מחפש כל אדם המסוגל לומר דבר ־ מה על רדיפת היהודים בעיירתו צ׳ורטקוב. ומוצא אותם.

40 אלף נרצחים

בצ׳ורטקוב וסביבתה נרצחו כ40-  אלף יהודים. עד כה נתגלו שבעה נאצים, ארבעה כבר נידונו.  נגד אחד מהם. בוטלה החקירה. שניים אחרים עומדים עכשיו לדין בסאארבריקן, — מדווח ד״ר שור, כרואה-חשבון המסכם הפסדים ורווחים במאזן. והוא מוסיף: למעשה, הכול החל כך: נאצי כשם טומאנק, מפקד מחנה צ׳ורטקוב, העיד מטעם ההגנה במשפטם של פושעים נאציים מטארנופול. מיד החלטתי לאסוף חומר נגד אותו איש. מסרתי עדות. טומאנק נאסר. התקיים משפט, דנו אותו ל־15 שנות מאסר. עלי להודות שפסק־הדין זיעזעני: לטומאנק היו מאות יהודים על מצפונו. החלטתי לפעול…

כך פתח ד״ר שור בפעילותו: תוך זמן קצר. הודות ליוזמתו, הוגש ערעור פסק-הדין במשפט טומאנק. ובשנת 1960 יצא ד״ר ישראל שור לגרמניה בראש קבוצה של עדי תביעה. הקבוצה מנתה… 23 איש!

טומאנק נידון למאסר־עולם עם עבודת פרך, הוא מודיע. ולפתע אני מגלה בעיניו הרכות מין ברק מוזר של שביעות רצון.

בשעת חקירה משתמש ד"ר שור במונחים משפטיים, כאילו היה עורך דין ותיק, הוא בקי מאוד בשטח זה, אם כי בעבר לא נפגש עם החוק — אלא רק עם אלה שרמסוהו תחת רגליהם.

לפני שנים מספר, וליתר דיוק ב28 בינואר 1957, מצאתי ב -"הארץ" ידיעה קצרה שמתוכה למדתי כי אדוארד לוציוס. חבר כתת יורים של הס.ס. נידון בגרמגיה לארבע שנות מאסר. שם זה היה מוכר לי היטב מצ׳ורטקוב. ידעתי שעל מצפונו של לוציוס רובצים מעשי־רצח רבים ולא יכולתי להבין כיצד חמק מידי הצדק בפסק- דין כה מתון. התעניינתי בדבר, מספר ד״ר שור.

שבועת שקר

באמצעות חליפות מכתבים גילה איש-שיחי כי בפסק־הדין נומק שלוציוס עדיין קטין היה בעת ביצוע הפשעים. אולם ישראל שור לא הסתפק בזאת. הוא המשיך לגמל חליפת מכתבים עם גרמניה, ולבסוף נודע לו כי הנאשם לא הציג תעודת־לידה, כיוון שנולד באוקראינה ובית־הדין הסתפק בהצהרה בשבועה שמסר הנאשם. על ההאשמות הרבות הכלולות בכתב האישום, נגד לוציוס, נתווספה איפוא עוד אשמה: שבועתך שקר. כי איש שיחי הצליח תוך זמן קצר להשיג את תעודת הלידה האורגינאלית של לוציוס.  ברם, בתי הדין הגרמניים אינם עוסקים בחקירת מסכת הסבל של היהדות, אומר ד״ר שור. הם אינם מסתפקים בהוכחות כלליות כי מישהו הרג. לשם מתן פסק ־ דין חמור יש להביא הוכחות כי הנאשם רצח. התקשרתי עם אדם בשם קסלר. יהודי מצ׳ורטקוב המתגורר עתה בווינה. ידעתי כי אמו של קסלר נרצחה על-ידי לוציוס בפורים 1943. קסלר כתב לי, כי אמנם הוא עצמו לא היה נוכח בשעת הרצח, אד ידוע לו כי בבניין הגסטאפו נמצא אותה שעה עד יהודי אחר, פלוני בשם ב. קרמר. חיפשתי את קרמר זה בכל העולם, עד שלבסוף מצאתיו חולה ״אנוש" בבית החולים הדסה בתל-אביב. קרמר מסד עדות והתיק מספר אור/58/8, תיקו של לוציוס, נפתח מחדש.
ד״ר שור עקשן מאוד במאמציו, ולעולם אינו אומר נואש. ושוב אני חושב לי בלבי כי שום אדם לא חיה חושד בו בכך, כה חביב ונוח מזג נראה האיש. אולם כפי הנראה אינו יכול לגרש מזכרונו מראות מהעבר הלא־רחוק.  והרי עבר זה חתר בחלום ובהקיץ, ביום ובלילה, אל כל אחד מאתנו, כל אחד שהיה שם, ונותר בחיים.

ספרו מל פרידריך הגדול

בשעה מאוחרת, בערב שלפני ההמראה. אורז ד״ר שור את מזוודתו. בדיוק הוא מגיח בתוכה העתק מצולם של "מכתבים על הדת", ספרו של פרידריך הגדול. מה זה? אני שואל בפליאה. זהו ספר שהשגתי בעמל רב במכון ההיסטורי היהודי בווארשה. ידעתי כי קאלנר, האיש שנגדו אני נוסע להעיד, קיבל פעם, אחרי אחד ממעשי הרצח. את ספרו של פרידריך הגדול עם הקדשה -"לאות הוקרה" מראש האס.אס. והמשטרה בגאליציה, קאצמן. והנה, השגתי את הספר!

כן, כזהו ד״ר שור: קטנוני, אוסף פרס לפרט וחוט לחוט, עד שיהיה לו די כדי לטוות מהם עניבת־חנק לפושע הנאצי הבא. ואם נתקל בו מישהו מכם במקרה. שעה שעבר באולם ההמתנה של נמל התעופה בלוד והחזיק בידו מסגרת־עץ עם זגוגית מנופצת, יידע כי זוהי מסגרת אשנבו של הבונקר שבו הסתתרו, הוא ובני משפחתו, במשך חודשים רבים. עד לשחרור.

אין זה שום מוצג תביעה הוא אומר.  פשוט. אני רוצה להראות להם זאת. למען יידעו לפחות איך זה היה".