בית הכנסת הגדול במרכז העיר צ'ורטקוב המכונה "השיל" בית הכנסת בצ'ורטקוב המכונה "הגדול", הוא אחד המבנים העתיקים שבעיר. נבנה תחילה מעץ, ככל הנראה עם תחילת התיישבות יהודים בצ'ורטקוב במאה החמש עשרה. עד אמצע המאה ה-18 שימש כנראה בית תפילה יחידי בצ'ורטקוב. המקום נקרא לאחר מכן בית המדרש של ר' הירשל, שעליו יסופר בהמשך. ישנם חילוקי דעות לגבי מועד בנייתו של בית הכנסת כפי שאנו מכירים. א. ליטוין בספרו "נשמות יהודיות" טוען שבית הכנסת נבנה בתקופת השליט הפולני יאן סובייסקי (1670). יאן סובייסקי נטה חסד ליהודים ופטר אותם מתשלום מיסים כדי לתמוך בשיקום הקהילה. סובייסקי אף אישר את כל הזכויות שהיו ליהודים תחת שלטון המלכים הקודמים.
ואילו הסופר הגרמני יליד צ'ורטקוב אמיל פרנצוז כותב שבית הכנסת הוקם עוד בימי הביניים ונקרא בפי הגויים "מבצר היהודים".
לעומתם, ד"ר אפרים זוננשיין, בספרו  מ-1938 "פרקים מתולדות היהודים בטשורטקוב" ושהייתה לו גישה לפנקסי הקהילה העתיקים (שנעלמו בשואה), העלה מתוכם תאריכים ונתונים אחרים הקשורים בתהליך הקמתו של בית הכנסת:
בשנת 1753 החלה בניית בית הכנסת במבנה אבן, כפי שהוא נראה היום, בעזרת מימונו ותמיכתו של ר' מאיר כ"ץ.
בניית בית הכנסת ערכה מספר רב של שנים בגלל מחסור במימון. נעשו מאמצים רבים וממושכים למצוא מקורות כספיים להשלמתו. ואכן, כשהושלמה בניית בית הכנסתו נקבעה מזוזה בתאריך: 1770.
בשנת 1778 הושלמה בניית הגג והתקרה וכן המדרגות לעזרת הנשים. המדרגות לעזרת הנשים היו חופשיות בלי מבנה ותמיכה סביבן. וחומת בית הכנסת הייתה ללא סיוד.
בשנת 48 -1847 הושכר בנין בית הכנסת לטובת הצבא האוסטרי ומהרווחים נבנתה כיפת בית הכנסת. (גג היה אך לא כיפה).
בשנת 1899 נאסף כסף "בשביל גמר הבניין ואז נתנו לבית הכנסת גם כלפי חוץ אותה הצורה שיש לו היום". (זוננשיין עמ' 48).
בקיר המערבי בעזרת הנשים נכתב: "תרנ"ט" וליד "בונה ירושלים".
בקיר המזרחי היה כתוב: "נתחדש פארה בשנת תרנ"ט" (המילה תרנ"ט נמחקה עם הזמן) (ד"ר אפריים זוננשיין.
בשנת 1921 נעשה שיפוץ גדול אשר שינה במידה ניכרת את מראהו של בית הכנסת.

בבית הכנסת היו כלי קודש: מנורה בעלת תשעה קנים, כוס כסף, קופת צדקה מנחושת.
את מראהו של בית הכנסת מבפנים מתאר צבי בן ציון בספר צ'ורטקוב:
"הכניסה לבית הכנסת הגדול הייתה מצד צפון, מהמגרש שנמצא בינו לבין בית המדרש. תחילה ירדו ל"פוליש" ולאחר מכן פנו שמאלה וכשירדו בכמה מדרגות נכנסו להיכל. הקירות והקימורים שתמכו בתקרה היו גדושים ציורים אמנותיים ולסרוגין גם תפילות. מהציורים זכור לי: "גיבור כארי", "רץ כצבי", "עז כנמר", ו"קל כנשר" אשר מילאו את ארבעת הפינות של ההיכל, וכמו כן היו שם ציורים "שער יפו בירושליים", "הכותל המערבי", "כרם היה לידידי", ו-"קבר רחל". על הקיר המערבי צויירו שתי תמונות במסגרות לזכר קרבנות הפוגרומים.
זכורני שהיו מצויירות התפילות: "אבינו מלכנו" "ויהי בנסוע אהרון", "ספירת העומר", "מזמור שיר ליום השבת" ועוד. עובדה שניתן היה בבית הכנסת הגדול בצ'ורטקוב להתפלל חלק ניכר מהתפילות על ידי קריאתן מציורי-הקיר.
בחלונות שפנו לצד מזרח היו ויטראז'ים ועל הקימורים שתמכו בתקרה היו מצוירים המזלות. "הבימה" הייתה גבוהה מהרצפה כמטר בערך והייתה מגודרת בגדר ברזל עם פיתוחים אמנותיים. בגדר היו שני שערים דרכם היו עולים ויורדים, אחד מצד דרום ושני מצד צפון גם סביב ארון הקודש הייתה גדר ועלו אליו במדרגות. ארון קודש נוסף נמצא בקיר המערבי ושם היו שמורים ספרי התורה שהיו טעונים בדיקה. התיבה עמדה בשקע שעומקו טפח כדי לקיים: "ממעמקים קראתי ה' ".
רצפת בית הכנסת עשויה מלוחות אבן חול.
עזרת הנשים נמצאה מעל ל" פוליש" ומעל לאולם הצדדי הקטן וגם היא הייתה מקושטת בציורים.
תקרת בית הכנסת הייתה צבועה בצבע תכלת וממנה השתלשלו שרשראות עליהן היו תלויות מנורות נחושת ופליז עתיקות יומין שבחלקן עובדו ושמשו כנברשות חשמל. מעל לעמוד התפילה עמדה מנורה בעלת תשעה קנים (תיאור המנורה וכן תיאור הכלים העתיקים מובאים בספרו של הרב זוננשיין).
בפרוזדור עמד כיור נחושת עתיק אשר שימש את מתפללי בית הכנסת עד פרוץ השואה. הכניסה לאולם הצדדי נמצא מצד ימין של הפרוזדור והכניסה לעזרת הנשים בדלת מיוחדת מבחוץ.
(המשך התיאור בספר צ'ורטקוב עמוד 170).
מסוף המאה התשע עשרה- תחילת העשרים ועד חיסולה של הקהילה, בית הכנסת שימש כמקום תפילה עירוני ביום חול ובחג. מקום שריכז אליו את כל יהודי העיר על אמונותיהם ודעותיהם.  בית הכנסת שימש גם כמקום מפגש לאספות, לישיבות, להרצאות, לדרשות ולקונצרטים של מוזיקה דתית ולמקהלתו המפורסמת של החזן מוניש, שרבים היו מגיעים במיוחד להאזין לשירתו.
בחגים הלאומיים של פולין היו מתכנסים בבית הכנסת לתפילות בהשתתפותם של נציגי השלטון האזרחי וקציני צבא פולני.
בית כנסת זה פתח שעריו, בניגוד לבתי כנסת אחרים בעיר, גם לחילונים ולמתבוללים, שהיו מגיעים אליו בימים הנוראים.
יהודית שיפריס (לוניה שטרנשוס) ונתן טרגר זכרו את מורה הדת, פרופסור שאדר מהגימנסיה, שבזמן, שהמורים הפולנים הרביצו בתלמידיהם נושאי דת, בחגים דתיים או לאומיים, היה שאדר לוקח את תלמידיו היהודיים אל בית הכנסת הגדול. היה מספר להם על חגי ישראל , על ארץ ישראל ולמדו שירי גאולה. כך כתב נתן טרגר בזכרונותיו:
"בזמן החגים הרשמיים היינו מסתדרים לפני הכתות והלכנו כמו במצעד צבאי: נוצרים לכנסיה ותלמידים יהודיים לבית הכנסת הגדול שם ניהל ד"ר שאדר את התפילה, נאם נאום חגיגי אקטואלי ואחריו שיחרר אותנו הבייתה. בבית הכנסת הייתה לנו הזדמנות להפגש עם החברים מהכתות האחרו, ומבתי הספר האחרים. פה ארגנו את עניניינו החברתיים כמו משחק כדור-רגל או תכנון טיול מחוץ לעיר, ובכתות הגבוהות יותר ערב ריקודים".
יהודית שיפריס מספרת:
שאדר, איש נמוך קומה וגיבן, היה המנטור והמורה לדת שלנו, היהודים. בכל החגים הפולניים כשהילדים הלכו לכנסייה, שאדר היה מוביל אותנו אל בית הכנסת שלנו בעיר.  הוא לימד אותנו שירי קודש כמו: "אדון עולם" והסביר לנו על החגים והמסורת היהודית.

כיום בית הכנסת עומד בחורבנו. סימני הזמן ומעשה ידי אדם נותנים בו אותותיו. הלוואי ונוכל לשפץ ולשמור על נכס תרבותי זה השייך לקהילתנו ומקפל בתוכו חיי קהילה עשירים ותוססים.

הגשר נבנה בתקופת שלטון משפחת הגרף פוטוצקי. ה גשר קישר את העיר עם הפרבר ווגננקה, שהיה עד אז ישוב נפרד. מאז המאה העשרים, ווגננקה, היא חלק בלתי נפרד מהעיר.  בשנת 1930 נהרס הגשר בשל החורף הקשה הקור והקרח העבה שהתפוצץ לחתיכות שהחלו לזוז ובעקבותם הגשר. הגשר נבנה מחדש.

מסלול 1: אנדרטה לנספים בשואה ביער צ'רני לס Monument to mass graves in the Tzarni Las ForestMonument to mass graves in the Tzarni Las Forest,   גשר סטרה צ'ורטקוב    , בית הכנסת של חסידות האדמור פרידמן Hasidic synagogue, חיפוש אחר שרידי הארמון מאחורי בית הכנסת, מצבת האדמור בבית העלמין העתיק מאחורי בית החולים ברחוב שפיטלנה (פיחוטה), בית החולים, מנזר דומיניקני Dominican Church of St. Stanislaus, בית הקברות הישן בעיר Old Jewish cemetery ,
תצפית מפארק שצ'נקה  Shzanska Park Panorama
בית משפט מחוזי Historic District Court  44 Bandera Street
בית הסוהר Jail-prison
גימנסיה אוקראינית Ukrainian Gymnasium
תצפית מרחוב גרונדוולדה, בית המרד הפולני ברחוב גרונדוולדה Wasilewski family manor, Grunwaldzka 6,
אנדרטת החיל האלמוני, הדואר, הצלמניה,
הסוקול  House of Culture,
בית המרקחת של קרייבסקי רחוב מיצקביצה- בנדרה שבו מרטה הסתתרה, Krajewski Pharmacy 143 and Bank Zalitskowa Bandera 20
רחוב נוסה The People's House on Nusa Street   בית משפחת אלטניי ברחוב נוסה 12, בניין פאל נוסה 8 (בית מרגוליס) מחסני רכוש יהודי,
בית העם ובית ספר עברי,
גשר נהר הסרט טיול לאורכו banks of the Seret River Gymnasium . (סיפור לולה מתחת לגשר).

מסלול 2:
סיבוב סביב הבזאר The bazaar ישן וחדש  City centre and the old Town Hall and New city hall : around the Rinek st
פסל קרל אמיל פרנצוז  statue Karl Emil Franzos,
בונקר בסמטאות הרינק Bunker,    בתים של יהודים, חנויות של יהודים, "כיכר שילוחים", בית היודנראט ברחוב סקלדובה 12,
בית מרקחת פאלק Pharmacy of Palek,
מלון בריסטול Bristol hotel,     מסעדה גרין, חנות לבהרט, (מפת חנויות ועסקים), כנסיה קתולית Catholic Church St. Stanislaus Church,  בית כנסת גדול השיל  Old synagogue (17th century), Petruszevycha,  אזור שוק הירקות-  איזור בתי הכנסת,
תחנת אוטובוסים בעבר Old Bus Station in the past, בית העיריה City hall, גימנסיה יהודית  Jewish Gymnasium (ליד האנדרטה של צ'אוצ'נקו מול העירייה. הגימנסיה אינה קימת), עירייה City Hallof Chortkiv, גימנסיה פולנית Gymnasium, בית ספר עממי לבנות primary school, מחנה טומנק בחצר בית הספר וגב בניין העירייה, כנסיה חדשה, שוק ירידים, קרקסים, בית אולקה שטרן, בית שור, מסתור משפחת שור,
מוזיאון היסטורי ואתנוגראפי Museum of Local History, Zelena 3,
כנסיה עתיקה Belltower of Assumption Church
סיבוב ברחוב ג'לונה, בתים יפים ורחוב החלקה על הקרח. Jelona street

מסלול 3:
גורנה ווגננקה panorama Vagnanka for observation, (אפשרות ביקור בכפר פרחודה אצל גלה),
בית קברות חדש בסטרה צ'ורטקוב New Jewish Cemetery
פארק ואנדרטה לזכר רצח הכמרים, מתוך כרוניקה של הכנסיה ומתוך עדותו של שוטר.
קבר אחים ביער אורין,
סכר תחנת הקמח, (כאן ניתן לספר את הארועים שהתרחשו בתחנת הקמח ערב פסח 1942, תחנת הקמח הוצפה במים… עדותם של דוז'ו ורטנפלד וטוניה ורמוט לבית שטרנברג))
כנסיה פרובוסלבית Orthodox Church of the Dormition of the Holy Virgin Mary (Uspenska) (1635), Cerkovna,
מבצר "הזמק" Castle ,
בית וונדה ברחוב זמקובה, משפחתה של וונדה היצילו 11 יהודים בתקופת המלחמה בכפר ליד בוצץ בשם בויצחובקה היום מרטינובסקה.
בית ספר עממי לבנים, Elementry School near the Zamek
רחוב קוליובה- כנסיות עתיקות Orthodox Church of the Assumption (1717), wooden, Zalyznychna, בדרך לתחנת רכבת.

אפשר לסיים את המסלול בתחנת הרכבת Railway station לכאן היגיע האדמור מווינה לצ'ורטקוב, לכאן היגיעו צעירים מישראל לביקור משפחות, מכאן נסעו וחזרו לעניני מסחר, כאן נפרדו הורים מילדיהם שנסעו לישראל ומכאן נסעו ברכבות מסע יקירנו למחנה ההשמדה בלזץ.

נסיעה מיוחדת לקבר אחים בשדה התעופה בדרך ליגלניצה. Shooting pits at the airport

בית הקברות העתיק של צ'ורטקוב, ממוקם בסמוך לרחוב שפיטלנה, ליד מבני בית החולים שהיה בעבר. מבית הקברות העתיק והמפואר של של צ'ורטקוב, נשארה מצבתו המחודשת של האדמו"ר הראשון לשושלת רוז'ין משה דוד פרידמן, שהקים את חצר חסידית מפוארת וידועה. משה דוד פרידמן נפטר ב 1904 ונקבר במקום, שמושך אליו חסידים הפוקדים את קברו. השטח הריק סביב מצבתו, מספר על בית קברות, שנהרס בתקופת מלחמת העולם השנייה ואבני המצבות המפוארות שהיו במקום נלקחו לבניין ולכבישים. נשארו תמונות של מצבות המעידות על כך.

הבזאר בצ'ורטקוב הוא לבה של העיר. בו וסביבו התרחשה הפעילות הכלכלית של העיר. לבזאר הלכו ילדים לקנות את הגלידה או הסוכריות ולשם הלכו לקנות בגדים, גבינות ירקות מכשירי כתיבה ובשר שהיה באטליזים שהיו בקומה הראשונה. סביב הבזאר התפתח מסחר, שגלש גם לרחובות הסמוכים והמפורסם שבהם הוא רחוב "רינק" (רחוב השוק) המקיף מתחם ריבועי שבאחת מפינותיו ממוקם הבזאר.  את המבנה המיוחד של הבזאר מפאר שעון יפיפה מעשה ידי שען/אמן שוויצרי. תוכנית הבזאר בוצעה בהשראת ארכיטקטורה שהייתה מקובלת בפולין.

לקראת סוף חורף 1942 התרוצצו שמועות בצ'ורטקוב, שהגרמנים ידרשו מהיהודים להצטופף בגטאות בערים ועיירות. בסוף מרץ נתלו כרזות רחוב בעיר (כמו זו המופיעה למטה) הדורשות מיהודי צ'ורטקוב להיכנס לתחומי הגטו. נתלו מפות וצוינו הרחובות שתוחמים את גבולותיו. המועד הסופי הוא הראשון באפריל 1942, ומי שיעז להפר את הצו יוענש עונש מוות. הגטו כלל את הרחובות: טרגובה, זזניצקה, סקלדובה, לזננה, פודולסקה, שקולנה ונוסה. מהומה והתרוצצות הייתה בעיר. המשפחות ה"מסודרות" מצאו עגלה רתומה לסוסים והעבירו בה את חפציהם האישיים ואפילו רהיטים, והיתר סחבו את מיטלטליהם ההכרחיים בידיהם או בעגלות.

בית המשפט המחוזי נבנה בסביבות 1910 עם תקווה גדולה שהסתיימה באכזבה ומשבר כלכלי עמוק שנפל על תושבי צ'ורטקוב.
על בית המשפט המחוזי ועל טשורטקוב החדשה והישנה  כותב א. ליטווין (1913):
"הנקודה המרכזית של חיי יהודי טשורטקוב בכלל, היא בוודאי הרבי וחצר הרבי. אך אודות הרבי וחצרו יש לדבר בנפרד. טשורטקוב החדשה למעשה לא מזמן נולדה, רק לפני כשש, שבע שנים. בין טשורטקוב החדשה לישנה קיים פער עצום. בטשורטקוב הישנה הכל מסביב מוזנח, מלוכלך ועזוב. בטשורטקוב החדשה יש וילות מקסימות, חופש, מסודר ומטופח, כאן עיירת וילות אמיתית, על כל צעד ושעל נבנים מבנים חדשים, ההבדל בהחלט ניכר.

היודנראט היה אחראי על הקשר בין דרישות הגרמנים ליהודים. הם אלה שנדרשו להגיש רשימות שמיות של היהודים ומקומות מגוריהם ומשלח ידם. הם נדרשו לספק עובדים לעבודות כפיה בצ'ורטקוב ובמחנות העבודה מסביב לה. הם אלה שנדרשו לדרוש דמי כופר "קונטריבוציות" מהיהודים, לאסוף את רכושם בשלבים ולהעבירם לגסטאפו. הם היו המסגרת המתווכת בכל נושא בחיים בין הגרמנים ליהודים. תזונה, בריאות, ניקיון, כל בקשה של יהודי מהשלטונות הופנה דרך היודנראט שדרש תשלום לעצמו ולממונים. עדויות של ניצולי שואה מצורטקוב מעידים על הפחד מפני אנשי היודנראט לעיתים יותר מאשר מפני הגרמנים.  תפקידם היה "מלוכלך" במהותו עד בלתי אפשרי. אחרי המלחמה הואשמו בשיתוף פעולה עם הגרמנים שגרם לרצח יהודים. אחרי המלחמה, חלקם לא יכל להגיע לישראל מחשש לאיומים על חייהם. היהודים לא סלחו למי ששיתף פעולה והפקיר את בני משפחותיהם.

המבצר העומד היום על חורבותיו, מספר את סיפורה של העיר מאז ימי יז'י צרטקובסקי המכונן של העיר. המבצר נבנה לראשונה על ידי בעל האדמות יז'י צ'רטקובסקי בסוף המאה ה- 14 ותחילת ה- 15. המבצר נבנה מעץ ומטרתו הייתה לעצור את התקפות התורכים והטטרים על העיר. המבצר מעץ נהרס בהתקפות החוזרות של התורכים על המקום. בשנת- 1552 לפי "חוק מגדנבורג", התקבלה החלטה להפוך את צ'ורטקוב לעיר.  בשנת 1578 נמכרה העיר ליגלסקי שבנה את המבצר מחדש והפעם מאבן. את המבצר הקיפה חומה וחמישה מגדלים בעלי חרכי ירי התנוססו בפינותיה.

הסוקול– הבניין נבנה בין 1908 ל- 1912 במימונם של   תושבים פולניים ובתמיכתו של ראש העיר באותה תקופה לודביג נוסה. המבנה שימש כמרכז ספורט תרבות ותיאטרון.

במקום התקיים ארגון צבאי ספורטיבי שנקרא: "סוקול" שפירושו ציפור "נץ" . הארגון הזה בדומה לגדנ"ע, טיפח בנוער צבאיות, צופיות, ותרם להתפתחות הספורטיבית של הנוער.

במבנה היו שני אולמות. אולם תאטרון בו התקיימו הצגות ואספות תושבים ואולם ספורט בו התקיימו שיעורי ספורט לתלמידי הגימנסיה האוקראינית והפולנית. הייתה פה גם ספריה עם אולם קריאה ומועדון בו שחקו ביליארד. במקום התקיים קונצרט תלמידים לפסנתר, בו הפגינו תלמידים את כישרונם והתקדמותם לקראת סוף שנת הלימודים בפני הורים וחברים ועוד אירועים חברתיים לקהילה.

מלון בריסטול ברחוב רינק איננו יודעים אם שימש כמלון עוברי-אורח, אך ידוע כמקום אירוח בחתונות.
שמו נישא בפי הצ'ורטקובאים בשל יופיו של המבנה ומיקומו. נמצאות תמונות והזמנות לחתונות שהתקיימו במלון זה.

המבנה נהרס בתקופת המלחמה. בית הספר היה באזור רחבת העירייה כיום ליד הפסל.

הגימנסיה היהודית הוקמה בשנת 1937 בעקבות דחיקת רגליהם של התלמידים היהודים מהגימנסיה הפולנית. השלכות  ה-"נומרוס קלאוזוס" הלכו והחריפו.  פרידה גייזלר כתבה בספר צ'ורטקוב, שהגזירה על צמצום נוכחותם של התלמידים היהודים בגימנסיה נפלה באופן פתאומי בקיץ 1936 שלפני שנת הלימודים. תלמידה פולנייה שנכשלה בבחינות,  פנתה למשרד החינוך בטענה שלא התקבלה ללימודים בגלל המספר הרב של היהודיות שהתקבלו. באותו קיץ תלמידים יהודים קבלו הודעה על דחייתם מסיבות שאינן תלויות בגימנסיה.

האירועים הדרמטיים, שהתחוללו בימים הראשונים לכיבוש הגרמני, בקיץ 1941, במתחם בית הסוהר, היה אות ראשון ואזהרה לגבי העתיד להתרחש. בית-הסוהר הפך מקום נורא בפרק שואת יהודי צ'ורטקוב:  בארבעת הימים, שבין נסיגת  הרוסים מצ'ורטקוב ב- 2.7.1941 , ועד כניסת הגרמנים ב- 6.7.1941 , נרצחו על ידי הרוסים, בתוך תאי בית הסוהר, אוקראינים, פולנים ויהודים. מספרם נאמד כ- 600 איש. הם נרצחים על ידי הרוסים הנסוגים בעילת התנגדות למשטר ואלה לא רצו ש"הבוגדים" יצאו לחופשי. הגופות נשארו בתאים במשך ימים והחלו להעלות ריחות קשים.

מתוך עדותם של בני משפחת ורטנפלד:
"בינתיים גילה הצבא הגרמני בחצר בית הסוהר גוויות של אנשים שנורו על ידי הרוסים בעת נסיגתם. חיילים חמושים של ה"וורמכט" בלוית פורעים אוקראינים התחילו להתפרץ לבתי יהודים וסחבו את היהודים לחפור ולהוציא את הגוויות מהמרתפים והבורות.

בית הספר העברי בצ'ורטקוב החל את צעדיו הראשונים ב- 1904, בהשראתו של הרב שפירא שכיהן כרב העיר מ-  1860 ובהשפעת שני יהודים' שברחו מרוסיה והיגיעו לצ'ורטקוב, החלו בארגון קורסים מרוכזים ללימוד השפה העברית.
הרב שפירא היגיע לצ'ורטקוב בסיום לימודיו בלבוב, שהושפעו מתיאוריות פדגוגיות ושיטות לימוד מהפכניות שמקורם בפריז וברלין. הוא סלד מדרכי ההוראה המקובלים ב"חדר" ובתלמודי התורה  ויצר את המושג "חדר מתוקן". כך נקרא בית הספר העברי בצ'ורטקוב בתחילת דרכו. הוא שאף להרחיב את אופקיו וכישוריו של התלמיד היהודי. הוא תמך בלימודי מקצוע ומלאכות שונות במטרה לעודד את השתלבותו של הצעיר היהודי בסביבתו, ברוח תנועת ההשכלה והאמנציפציה שרווחו באירופה.
עברי בצ'ורטקוב

טחנת הקמח נבנתה בתחילת המאה השבע עשרה. היו בה בימיה הראשונים, שני אבני רחיים. באותה תקופה צ'ורטקוב הייתה מרכז מוצרי עור וטקסטיל. בית החרושת למוצרי טקסטיל היה מונע בעזרת האנרגיה של טחנת הקמח. טחנת הקמח נמכרה ב- 1621 יחד עם המבצר לסטפן פוטוצקי. שרידיה האחרונים של טחנת הקמח, כנראה ייעלמו מהנוף בתקופה הקרובה.

כבר עתה בקיץ 2008 היה קושי רב לזהות את שרידיו של המבנה שהלך ונהרס במהלך השנים. סביר להניח שהמקום יפונה מהריסותיו בזמן הקרוב, אך אין זה אומר שאנחנו לא נזכור את המקום בלבנו. נזכור, לא רק בשל רבים מבני משפחותינו שעבדו או ניהלו את המקום או עסקו בתבואה, אלא בשל אירוע בחורף 1942 כמה שבועות לפני חג הפסח. סיפר: אברהם (דוז'ו) ורטנפלד:

רחוב מיצקביצ'ה, בפי הורינו, היה רחוב מרכזי ב"צ'ורטקוב החדשה". הרחוב מתחיל במורד הרחוב, לפני הגשר המוביל לווגננקה ועולה מעלה לכיוון הדרך לביאלה וליגלניצה. הרחוב רחב, לאורכו מבנים כמו בית סוקלסקי, השעון בבזאר, הכנסייה הקתולית בה מתפללים פולנים, בית המרקחת של קרייבסקי, בנק זליצקובה, הספריה, הדואר, הצלמניה, בית המשפט המחוזי, ביתי הקברות הקתולי והיהודי  ועוד. הרבה יהודים גרו ברחוב מיצקביצה: ויסמן, בטיצקי, מוזלר, זיבנר בולכובר פירברג, מרגולס, מרבך, זוננשיין ועוד… בקומה הראשונה של הבתים היו חנויות לעורות, ומכולת וספר ומסעדה וחנות תכשיטים ושעונים וזגג ועוד ועוד.

בשנת 1942 הוקם מחנה עבודה פאל לאיסוף מיון ותיקון רכוש שנגזל מיהודי צ'ורטקוב . במעלה רחוב נוסה, נמצאים שני מבנים בהם פעל מחנה פאל. אחד מהם, בנין בן שלוש קומות היה בבעלות ד"ר מרגולס ושותפו קרפ. מחנה פאל הוקם באוגוסט 1942 אחרי האקציה הראשונה בהם נרצחו יהודים ורכושם הפך הפקר. ריכרד פאל התמנה כאחראי לאיסוף מיון ותיקון הרכוש היהודי שנאסף. אחרי כל אקציה נשלחו יהודים, גברים ונשים לאסוף מבתי היהודים, כל מה שנותר בהם. את הבגדים פרמו כדי למצוא בהם דברי ערך מוסתרים בכיסים נסתרים ואח"כ נשים יהודיו היו מכבסות, תופרות ומגהצות. נגרים יהודים תקנו ושפצו את הרהיטים, רפדים ריפדו את הספות והכורסאות ושענים תיקנו את השעונים. את כל אלה, היו שולחים לרייך. היהודים הללו שעבדו במחנה פאל ישנו במחנה טומנק.

עדות טונקה ורמוט לבית שטרנברג נגד פאל

פאל היה מנהל המחנה. אדם אלים, גס רוח, שונא יהודים ומתעלל בהם. לאחר המלחמה שוחרר מבית הסוהר היות ולא נותרו בחיים אנשים שיעידו נגדו או יזהו אותו. מאחר ואני מילאתי טפסים לקבלת פיצויים זיהו בגרמניה שהייתי במחנה של פאל. בשנות השישים בא אלינו הביתה שוטר ובקש שאסע עמו לגרמניה, על חשבון המדינה, כדי לזהות את פאל ולהעיד במשפטו. נבהלתי מאד, הכול חזר אלי לאחר שהצלחתי להשתקם מכל הטראומות. זה השפיע עלי קשה גופנית ונפשית ולא הסכמתי לנסוע. נסו לשכנע אותי בזה שגם בעלי יצטרף אלי אבל נפשית לא יכולתי לעמוד בכך.
הזמינו אותי למשטרה בחיפה שם זיהיתי את תמונותיו בבגדים אזרחיים ואח"כ במדי הצבא הנאצי. מאחר והייתי היחידה שנותרה בחיים כדי לזהותו ולהעיד נגדו החליטו לא לוותר על עדותי. העדות נלקחה אצלנו בבית. הגיע עו"ד גרמני, מזכירתו ושני שופטים גרמנים, וכן עו"ד ישראלי ומזכירתו. קבוצה של 5 אנשים ישבו אצלנו בסלון ורשמו מפי את העדות לאחר תחקור. עברתי טראומה נפשית קשה אבל לא ויתרתי כי רציתי שיקבל את עונשו. בזכות עדותי הוכנס חזרה לבית סוהר ושם סיים את חייו.

כנסיית העלייה לשמיים נמצאת ברחוב זליזניצקה 83 Zaliznychna   (קוליובה בעבר) הרחוב שמוביל לתחנת הרכבת. כנסיה זו היא מהעתיקות שבצ'ורטקוב. היא נבנתה לראשונה בשנת  1630. הכנסייה עלתה באש בשנת 1640 ובשנת 1672  נהרסה כליל בהתקפות הטורקים והטטרים.
בשנת 1717 נבנתה מחדש. כנסיה זו היא דוגמא לארכיטקטורה אוקראינית אופיינית. היא בנויה מעץ, ונבנתה בטכניקה ללא מסמר אחד ועל כך גאוות המקום. ולנקודה היהודית של המקום: א. ליטווין כותב בשנת 1914 :
"בחלק העיר הנקרא "ווגננקה" מצביעים על מבנה עתיק מעץ , מבנה מאוד אורגינלי, שנשמר היטב, לפי האגדה, בעבר אספו בו את כל היהודים הטשורטקובאים וגרשו אותם מהעיירה. על כן נקרא הרחוב  "ויגננקה" שפירושו לגרש. בשלב מאוחר יותר לפי אגדה אחרת מסופר  שה"בעל שם טוב"  הוחזק באותו מבנה וכי הוא חי תקופה ארוכה בסביבה זו".

בבית העם היה מרכז פעילות יהודי. היה בו בית ספר עברי בו למדו כל יום אחרי הלימודים בבתי הספר הפולנים. למדו שם עברית וזו הייתה השפה המדוברת בין הצעירים. בית הספר העברי בצ'ורטקוב החל את צעדיו הראשונים ב- 1904, בהשראתו של הרב שפירא שכיהן כרב העיר מ-  1860 ובהשפעת שני יהודים שברחו מרוסיה והיגיעו לצ'ורטקוב והחלו בארגון קורסים מרוכזים ללימוד השפה העברית.

מחנה עבודה טומנק הוקם בנובמבר 1942 והאחראי על העובדים בו היה פאול טומנק, (צ'כי במוצאו) שהיה אחראי על כל מחנות העבודה שהוקמו בחוות חקלאיות באיזור. בארגון עבודת הכפייה חל שינוי יסודי. האגף של משרד העבודה בגטו התפרק, את כל העניינים הכרוכים בעבודתם של היהודים הסדיר מעתה אך ורק מפקד האס אס תומנק שנשלח אלינו לשם יסוד מחנות כפייה בצ'ורטקוב גופה והסביבה. "מחנה עבודת הכפייה של תומנק הוקם בכמה רחובות של הגטו ובהם טרגובא, חלק מהשקולנה, ז'ז'ינצקה עם בנין היודנראט (תלמוד תורה לשעבר) ובתי ספר תיכוניים עירוניים, בתוך השטח הזה, שהוגדר בגדר תיל גבוה וחזק". עדות ד"ר שור

תומנק שבא מקמיונקי הביא אתו כמה יהודים כגון: וולף, סבירסקי, קומלרסקי?  (קוטלרסקי?) ובעזרתם התחילה לשלוט בבעלי מלאכה יהודיים, שהיו צריכים על משפחותיהם וכלי עבודתם לעבור לגור במחנה זה. בהתחלה שרר לכאורה חופש תנועה במחנה. הכניסה והיציאה היו חופשיים, אך גם זו הייתה תחבולה. לאט לאט הועברו כל בעלי המלאכה ונראה היה כאלו לאנשים הנמצאים תחת כנפיו לא צפוי כל רע. החלה ריצה והשתדלויות להתקבל למחנה ע"י שוחד

המחנה גבל מצד אחד במבנה שהיה "תלמוד תורה", שצמוד היה לבית הכנסת הגדול "השיל" (ואיננו היום), בו היו בתי מלאכה. מחסנים היו לאורך נהר הסרט והמגורים של העובדים היו בבית הספר היסודי לבנות ברחוב שקולנה ובחצר שמשותפת עם העירייה. הייתה הפרדה בין גברים לנשים וילדיהם. העובדים במחנה טומנק לא יצאו מגבולות המחנה, גם לא אל הגטו, פרט לעובדים שיצאו בהשגחה לעבודה במחנה פאל, שהיה מחוץ לגטו. תנאי העבודה במחנה היו סבירים יחסית למחנות עבודה אחרים. יהודים רצו להתקבל לעבודה בו אך רק אנשי מקצוע -"מומחים" קבלו אישור לעבוד בו.
ב- 23.61943 חוסל מחנה טומנק. "עוד בטרם עלה האור הראשון, כותר המחנה על ידי שוטרים וכל העובדים נצטוו לצאת לכיוון טרגובה/שקולנה פינת זז'ניצקה. בקבוצות הועלו למשאיות שהובילו אותם אל גיא ההריגה בבורות הירי בשדה התעופה בדרך ליגלניצה. עובדים ספורים נשארו במחנה".
כך פותחת גרטה הולנדר את יומנה בבונקר:

בנין רב דירות ששמו ניתן לו על שם בעליו של הבניין- סוקלסקי. בתקופת המלחמה חלק מהמשפחה נמלט לרוסיה. צאצאי המשפחה חיים בישראל. הבניין ממוקם במרכז העיר בסמוך לבזאר.
בתקופת המלחמה, אחרי האקציה הראשונה, כשצומצמו תחומי הגטו, היודנראט שיכן בבניין זה משפחות מיוחסות. אמיל רוצנצוויג כותב בעדותו, ש"בבניין מרכזי בגבול שבין הגטו לחלק הארי שוכנו רופאים". הכוונה ככל הנראה לבניין סוקלסקי. גם נטי וינטר שהייתה רוקחת בבית המרקחת של קרייבסקי, קיבלה דירה בבניין זה. (גם הרוקח משה וינראוב ומשפחתו גרו כאן).

עדות אמיל רוזנצוויג:
"באביב 1942 הוקם הגטו בצ'ורטקוב ובו רכזו נוסף ליהודי העיר גם את אלה שגורשו מהעיירות הסמוכות. באותו זמן גם הוקםמחנה העבודה הראשון בקמיונקה על יד טרנופול. על כל היודנראטים בערים ובעיירות של הסביבה הוטל תפקיד לספק יהודים לעבודה במחנה הזה. בהתחלה היו רבים שהתנדבו לעבודה מחמת שהאמינו כי על ידי כך יקבלו מזון ויבטיחו איכשהו את חייהם. אולם לא עברו שבועות מספר ובשורות האיוב החלו להגיע ממחנה קמיונקה. משלוש מאות איש שהתנדבו לעבודה נשארו רק ארבעים בחיים. נודע שהמחנה לא שימש כמחנה עבודה כי אם מחנה השמדה. מאחר שלא נמצאו יותר "מתנדבים" החלו לחטוף אנשים ברחובות ובבתים ולשלחם לקמיונקה. היודנראט אמנם אירגן משלוח חבילות מזון ובגדים לעובדי המחנה אולם המצב במחנה עצמו היה נורא. אין פלא, שכל אחד בצ'ורטקוב עשה מאמצים להסתדר בכל עבודה נחוצה או מדומה בעיר כדי לקבל תעודת פועל ולהינצל מלהישלח לקמיונקה".

תחנת הרכבת של צ'ורטקוב ראתה הרבה בחייה.
היא ראתה צעירים נוסעים ללמוד בוינה או לבוב. היא ראתה משפחות מבקרות זו את זו שבעיר הסמוכה. היא ראתה סוחרים שנוסעים לקנות או למכור סחורה. היא ראתה משפחות שנפרדו מיקיריהם שנסעו לארץ ישראל או לאמריקה….
אך, תחנת הרכבת היא מקום טעון עבורנו. המקום הזה נצבע מיד בצבעי הזוועה שהתחוללה כאן: לכאן הובלו יהודי העיר בדרכם להשמדה בתאי הגזים בבלזץ. שני תאריכים יזכרו כאן לדראון עולם.  ב- 27.8.1942  וב- 5.10.1942 . הגטו כותר בלילה  ובעזרת כוחות משטרה אוקראינית, הגסטפו והיודנראט הוצאו יהודים מבתיהם ונצטוו להתרכז בכיכר הבזאר. שם נעשתה סלקציה מי נחוץ עדיין וכשיר לעבודה ומי יפונה ל"יישוב מחדש". הם הובלו ברמייה לכיוון תחנת הרכבת. שם הועמסו 2500 ועוד כ-500 איש באוקטובר, על קרונות מסע, כ-140 איש, אישה וילדים בקרון, בצפיפות, ללא אוויר וללא מים.  בודדים הצליחו לקפוץ מהרכבת ולברוח. מי שהיגיע לבלזץ- לא נותר בחיים.

חיסולה הסופי של יהדות צ'ורטקוב התרחש ב-18 ליוני 1943 בבורות ירי בפאתי שדה התעופה בדרך ליגלניצה..

ב- 18.6.1943  חיסול גטו צ'ורטקוב והכרזת צ'ורטקוב יודן ריין (נקייה מיהודים). את היהודים הובילו במשאיות אל שטחים שהיו מיועדים לפני המלחמה לבניית שדה תעופה על יד יגלניצה ושם נרצחו בבורות ירי. היהודים המעטים שעוד שרדו בגטו עד חיסולו, חיפשו מקומות מסתור אצל הגויים בצ'ורטקוב ובכפרים בסביבה

יוני 1943-  נסגר מחנה פאל

ב-  23.6.1943 חיסול של מחנה הכפייה של טומנק ויחד עם היהודים האחרונים שעוד עבדו בו,

ב- 28.8.1943  הרגו את הרופאים והרוקחים שנשארו בחיים, שהאמינו שלא יקרה להם כל רע, היות ועבדו בקופת חולים או בבית החולים לשירותם של הגרמנים.

בלילה שבין הראשון לשני ביולי 1941 נרצחו על ידי ה NKVD, שמונה כמרים דומיניקנים ליד נהר הסרט. הנרצחים: אנטול זמנמירובסקי, אנדז'יי בויקובסקי, יאצק מיסוטה, ג'וסטין ספירלאק, הירונים לונגאווה, רגינלד צ'רווונקה, מתודיוס איוונושצ'וב ויוזה ווינצ'וביץ.
ב- 7.7.1941 יום – יומיים אחרי הכיבוש הנאצי, האוכלוסייה האוקראינית חיפשה נקמה על רצח הכמרים ומצאה ביהודים קורבן. שהתרחש "על התפר" שבין נסיגת הרוסים וכניסת הגרמנים. העדים כביכול לרצח, הפנו אצבע מאשימה כלפי היהודים. האשמה זו, שחררה את הרסן ונתנה אור ירוק לביצוע התעללות ורצח יהודים.
האנדרטה נמצאת בפאתי פארק האיצטדיון.