"הפחד והאימה חלחלו בכל פינה בגוף ובנפש, אחרי האקציה השנייה שהייתה באוקטובר 1942. יום אחד, לפנות ערב, בתחילת דצמבר חזרה אחותי הגדולה ממני, נטקה, מהעבודה בבית המרקחת של קרייבסקי , שמחוץ לגטו, עם הצעה: " נערה, שאיני זוכרת את שמה, ויתרה על הניירות המזויפים, שהשיגו עבורה. ניירות מפוברקים, שאפשרו לה לצאת לעבודות כפיה בגרמניה, בזהות פולנית. הנערה ההיא התחרטה ויש ניירות. האם תרצי לנסוע לעבודות בגרמניה עם תעודת עבודה ממשרד העבודה של הגסטפו בצ'ורטקוב?
הייתי אז בת 18.
מיד הסכמתי. לא הייתה לי התלבטות. באותו זמן החיים בגטו לא היו חיים, היה כל-כך נורא, שכל אופציה לצאת מהגטו, נראתה לי טובה יותר מהגטו עצמו. נטקה, אחותי אמרה שצריך לנצל את זה ואמא שלי הסכימה איתה.
למחרת, יצאתי מתחום הגטו לכיוון בית המרקחת קרייבסקי, שם עבדה נטקה. אמא שלי הכינה עבורי תיק עם בגדים ועם אוכל. קשרה לראשי מטפחת , כפי שנוהגות הנשים המקומיות, ענדה לצווארי שרוך עם צלב מזהב. לבשתי חולצה שהשיגו לי מגיסתה של נטקה , בשם יטקה, שעליה הייתה מונוגרמה J W . אז הוחלט, שהשם שיירשם בתעודה המזויפת, שהייתה ריקה משם יהיה: יוליה וישניבסקה. מעכשיו אני יוליה וישניבסקה. בנינו סיפור כיסוי. סיכמנו שבתקשורת מכתבים, שתהיה בנינו יכונה כל אחד מבני המשפחה בשם אחר, וסיכמנו שהמכתבים שישלחו יהיו לגברת שגרה ליד הזמק. היא תעביר את המכתבים למשפחה. זה היה ההסדר והסיכומים בינינו.
נטקה אמרה לי, כשמקללים – תקללי, ואמרתי: איך אני יכולה?
נטקה אמרה שלצאת עם תיק, זה רעיון לא טוב. התיק מחשיד שיש פה התכוונות והתכוננות, והרי הגסטפו חוטף נערות מקומיות פולניות מהרחובות ושולח אותן לגרמניה ללא התראה. יציאה עם תיק תעלה חשד.
ואז נטקה הורידה את הטבעת שלה ואמרה לי: "תשמרי על הטבעת, כי אולי יום אחד תזדקקי לה. אל תענדי את הטבעת, כי לכפריות הפולניות אין טבעות זהב. תסתירי את הטבעת לשעת צרה.
לא בכיתי, לא התנשקנו, לא התחבקנו ואז התחלתי ללכת לכיוון מקום הריכוז, שהיה במשרד העבודה של הגסטפו, שהיה בחצר הגימנסיה ברחוב שקולנה. ומשם, למחרת לקחו אותנו ברגל לתחנת הרכבת. בדרך סידרו אותנו בקבוצות צעידה. אני צעדתי בשורה, כשפתאום שתי בנות ברחוב מזהות אותי וצועקות: "תראו, תראו, זו לא הבת של שטרנשוס?" המשכנו ללכת. כלום לא קרה. עברנו דרך רחוב רינק. ליד הבית שלנו, ברינק 4 הרמתי את ראשי, ליטפתי במבט עגום את הבית וכמו נפרדתי ממנו.
הטבעת ליוותה אותי כל המלחמה וכשהסתיימה המלחמה, ואחרי שנים רבות בישראל, נפרדתי מהטבעת ומסרתי אותה למרטה גורן – בתה של נטקה, ששרדה את המלחמה אצל חסידי אומות עולם: משפחת שולץ וגברת צ'פלינסקה בווארשה. נטקה וינטר- אחותי ואימי מרים שטרנשוס נרצחו.