נולדתי ב 19.2.1911 בטלוסטה בפולין. אבא שלי היה פקיד בבית המשפט ואימא שלי הייתה עקרת בית. היו לי עוד 4 אחים ואחיות. שני אחים מבוגרים יותר ואחות ואח קטן. 3 שנים לאחר שנולדתי , בשנת 1914 אבא שלי החליט לעבור מטלוסטה לצ'ורטקוב על מנת לאפשר לילדיו השכלה טובה יותר. משנת 1917 עד 1925 למדתי בצ'ורטקוב בבית ספר עממי. וכשגמרתי אחרי חמש שנים תיכון הלכתי ללמוד בסמינר על מנת לעבוד כמורה בבית ספר עממי. (קיבלתי דיפלומה בסיום לימודי).
האח הגדול שלי נפל במלחמת העולם הראשונה ואבי נפטר זמן קצר אחר כך ב-1918 . גם האחות הגדולה שלי נפטרה ב- 1928. אחרי מות אבי, אימי קיבלה פנסיה נמוכה מאד ולכן נאלצה לתת שיעורים פרטיים בגרמנית להכנסה נוספת. אחרי שסיימתי את הסמינר ב1937-8 לא מצאתי עבודה, אבל אחר כל מצאתי עבודה בצ'ורטקוב בתור מורה עד שהכרתי את בעלי. ב- 2.1.1940 התחתנו בצורה דתית ואחר כך נאלצנו לאשר את הנישואים הדתיים בנישואים אזרחיים ב- יולי 1940.
אחרי שהתחתנו לקחנו דירה אצל אמא שלי. ב- 1939 נכנסו הרוסים. בתקופה זו רמת החיים שלנו לא השתנתה. מצבנו לא הורע. הרוסים לא ייחסו משמעות להיותנו יהודים. המצב השתנה לחלוטין כשפרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה ותוך שבוע אחרי תחילת המלחמה נכנסו הגרמנים לצ'ורטקוב.זמן קצר אחר כך נאלצנו לענוד טלאי צהוב (בצ'ורטקוב הטלאי נקרא אופסקה וצבעו היה לבן) עם מגן דוד. נאלצנו לעזוב את הדירה שלנו ולהיכנס לגטו, שעוד היה פתוח. זה קרה זמן קצר אחרי לידת בתנו סוניה ב- 5.9.1941 . בגטו גרנו בחדר קטן עם עוד אישה אחת והבת שלה. בעלי, שהיה רוקח, נאלץ לעבוד עבודות כפייה בשביל הצבא הגרמני בבית המרקחת. הוא נמצא כל היום מחוץ לגטו בבית המרקחת גם בזמן האקציה. אני ניסיתי לעזוב את הגטו ולהתחבא עם הבת שלי. לפני האקציה הראשונה ניסיתי להיכנס לבונקר שהיה בתחום הגטו יחד עם אנשים אחרים אבל הם אסרו עלי להיכנס בגלל הפחד שהילדה תבכה ותסגיר אותם. נאלצתי לחפש מחבוא מחוץ לגטו. לפני האקציה השנייה, שבה נלקחו אימהות וילדים בטרנספורטים, נודע לי על ידי מישהו שגר באותו בית בגטו. זה היה מהנדס ששמו מרגולין. הוא אמר שהכול מאד לא שקט ושמפחדים מאקציות שעוד יהיו. בגלל דבריו עזבתי למחרת את הגטו והלכתי לבית שבו גרתי פעם. בגטו עוד דיברתי עם ילדה בת תשע שביקשה ממני לקחת אותה איתי ולא חשוב לאן אני הולכת. התיישבתי על המדרגות וחיכיתי. למחרת בעלי שידע את תוכניותי, היגיע אלי וסיפר לי שבאמת הייתה אקציה בגטו ותפסו 500 נשים עם ילדים ולקחו אותם. נכנסתי למרתף של אותו בית ובעלי נעל אותי בו. גם שם לא יכולתי להישאר ושוב נאלצתי לחזור אל הגטו.
היה ברור שלא אוכל להימלט מהאקציה הבאה. בעלי ואני החלטנו להיפרד. אני אברח מהגטו ואנסה להישאר בחיים, למרות שהאפשרויות היו כמעט אפסיות. נפרדתי מבעלי בנובמבר 1942 ובאופן מדויק ב- 14.11.1942. היה קר מאד. השלג היה גבוה וכיסה את הכול. אבל אני לא חשבתי פעמיים ובעלי תמך בהחלטתי. נפרדנו. לא חשבנו שעוד ניפגש. גם בעלי היה פסימי ובגלל זה הבריחה מהגטו נעשתה קלה יותר. קיבלתי מאיזו מכירה ארית ניירות עם תעודת לידה ותעודה מבית ספר ועם הניירות האלה, תחת שם בדוי גיזלה שברסקה ברחתי מהגטו. פני היו מועדות לתחנת הרכבת. בקושי רב הגעתי לתחנת הרכבת בגלל השלג הרב שנערם. בדרך נפלתי לבור שלג והבת שלי איבדה את אחת מנעליה. בתחנת הרכבת ניגש אלי מנהל התחנה ושאל מה אני עושה פה? הסברתי לו שהילדה שלי חולה ושאני מוכרחה להגיע איתה לרופא. השקר הזה התקבל על דעתו ואפילו הביא לי כוס תה חם. מצ'ורטקוב נסעתי ברכבת לבז'ז'נה, שם גרה מכירה שלי. למכירה הזו היו 5 ילדים מתבגרים והיא עצמה גרה בחדר קטן. למרות זאת היא קיבלה אותי. המצב הזה לא נמשך זמן רב כי התעורר חשד שאני יהודייה שחיה תחת שם בדוי. המכירה שלי סיפרה לי שאנשים אמרו לה וטענו שהם אף פעם לא ראו אותי בבז'ז'נה לפני כן. זה עורר את חשדם והיא סיפרה לי. המצב נעשה מסוכן ואני שיניתי את מקום מגורי. כך זה קרה עוד 8 פעמים בהמשך התקופה. אני אף פעם לא הודעתי לאיש שאני עוזבת ואף פעם לא אמרתי לאן אני הולכת. רציתי לטשטש עקבותי וצעדי. המצב שלי היה מסוכן כי לא היו לי ניירות רישום מצ'ורטקוב. כדי לקבל כרטיסי מזון וחלב בשביל הבת שלי הייתי צריכה להוכיח שאני תושבת בז'ז'נה ולשם כך הייתי צריכה ניירות נצ'ורטקוב שלא היו לי. למכירה שלי אסור היה להחזיק אותי או לקבל עבורי תלושי מזון. זייפתי את התעודות וכתבתי לעצמי רישום בצ'ורטקוב. עם הניירות המזויפים האלה הלכתי למשרד בבז'ז'נה. המצב היה שכל פולני היה צריך לשאת תעודת זהות. היה ברור לי שעם התעודה הזו אני לא יכולה להתקיים. בהצגה של תעודת הזהות צריך גם להוכיח את המוצא הארי וברור היה לי שאני לא יכולה להשיג מסמך כזה. תעודת הלידה של המכירה שלי לא יכלה לעזור לי. אני לא יכולתי להשתמש בתעודת הזהות שלה כי במקומות מסוימים היה כתוב משהו שמנע ממנה להשתמש בתעודה הזו. הייתה סתירה בין מנות האוכל שהיא זכאית לבין מנות האוכל אותן צרכו. אני לקחתי את הסכנה על עצמי וחייתי בלי תעודת זהות. לו היה נופל ספק בקשר לכשירות הניירות שלי זה היה הסוף שלי. הגסטפו כמנהגו היה לוחץ עלי והייתי נשברת והייתי מודה בזיוף. הם עשו את זה לאחרים. נורא פחדתי שהם ישתמשו בבת שלי כדי להוציא ממני הודאה. חששתי שהם יענו אותה מול עיני כדי שאודה. הטכניקות שלהם היו ידועות ואני נמלאתי אימה כל פעם שחשבתי על זה.
עזבתי את בית המכירה והגעתי לאיזו חצר של איכרים. בעל המשק שאל אם יש לי תעודת זהות, אמרתי לו שאני אסדר את זה. ונשארתי לעבוד במשק שלו. במשק הזה עבד האח של בעל המשק עם פועלים. האח הזה חשד בי שאני יהודייה ולא פעם התבטא באופן חופשי על כך. פעם אחת, כשישבתי עם הבת שלי תחת עץ דובדבנים והבת שלי רצתה להכניס דובדבן לפה הוא נתן לה מכה הגונה עם מקל בגבה ואמר: מה את עושה פה יהודייה מקוללת…. הפועל שעבדתי אצלו הרגיע אותו. הוא היה זקוק לי כי אשתו הייתה חולה והוא נזקק באופן דחוף לעזרה בעבודות הבית והמשק. לכן נשארתי אצלו עד השחרור ביולי 1944. את בעלי פגשתי אחרי השחרור. הוא חיפש אותי בכפרים והיגיע בסופו של דבר לבז'ז'נה. הוא מצא אותי וחזרנו לצ'ורטקוב.
אנחנו עזבנו זמן קצר אחרי זה כי לא רצינו לחיות תחת שלטון רוסי. היינו בביטום והיינו בפריז וביולי 1951 הגענו לארצות הברית.
לפני הרדיפות האלה הייתי תמיד בריאה ועכשיו אני סובלת מאד. הפחד התמידי מהמוות בתקופת הגטו, והפחד להיחשף עם הניירות המזויפים בזמן הבריחה, עשו ממני בן אדם עצבני. אני לא רק פחדתי על חיי אלא על חיי הילדה וחיי בעלי. בזמן שהייתי בגטו לא יכולתי להאכיל ולטפל בילדה כמו שצריך. דברים בסיסיים חסרו ולא היו אמצעי תזונה לילדים, לכן נאלצתי להזין אותה רק עם חלב אבל זה לא הספיק. לא היו בגדים, לא היו חיתולים. אני תפרתי חיתולים לתינוקת מסמרטוטים שאנשים מכירים נתנו לי. סבון קיבלתי ממכרים קתולים. כשפעם קיבלתי חתיכת סבון שמרתי עליו כמו על עיניים. אבל זה לא הספיק כדי לשמור על הילדה ולהגן עליה מפני זיהומים ומחלות ועל כך אספר בהמשך. הבעיה הזאת הצטרפה לבעיות אחרות. ואני כמו התנתקתי מהחיים ורק חיכיתי ליום השחרור. מאז השחרור אני מטופלת רפואית ואת הניירות הגשתי לאן שצריך. אני מאד עצבנית ודפרסיבית ולא חיה חיי חברה ובקושי חיה. גם העניין שלי במשפחה שלי הוא לא מלא. ואלמלא בעלי שכל כך מלא הבנה היחסים שלנו היו מתערערים. אני כל הזמן עייפה ובזמן עבודות הבית אני כל הזמן רוצה לנוח. לעיתים קרובות יש לי סחרחורות ונצנוצים בעיניים וכאבי ראש חזקים. אני צריכה לשבת 10 דקות עד שהכאבים עוברים. בחלומות שלי אני חיה את הרדיפות. אני חולמת שאני מסתתרת. אני חולמת שאני נמצאת עם שני ילדים ותמיד אני מאבדת אחד משני הילדים. כשאני מוצאת ילד אחד אז השני נעלם לי. כשאני הולכת ברחוב יש לי בעיות שיווי משקל ואז יש לי הרגשה שאני באוויר. אני מוכרחה להחזיק חזק במשהו כדי לא ליפול. אני לא יכולה להישאר בבית לבד כי אז תופס אותי פחד גדול. בעלי מתקשר הרבה פעמים ממקום העבודה שלו כדי שלא ארגיש שאני לבד. יש לי גם כאבים מצד שמאל של הגוף ולפי חוות דעת הרופאים זה נובע ממצב מעורער של העצבים שלי.
בקשר לדרך הייסורים של הבת שלי סוניה. כבר כתבתי על זה אבל אני רוצה להוסיף. כשהייתי תחת שם בדוי בבז'ז'נה חלתה בתי. אני ראיתי שהיא אפטית והצוואר שלה נפוח. אני לא העזתי ללכת לרופא כי פחדתי שיזהו אותי כיהודייה. לכן, ביקשתי ממכירה שלי לקחת את בתי לרופא וכך היה. הרופא אמר שיש לילדה דלקת גרון. אבל המצב לא השתפר זה היה משהו קשה יותר. שכנה הסתכלה לגרון ואמרה: אני מכירה מקרה דומה ויודעת איך לטפל במחלה. אני ראיתי איך שהיא בישלה דבש ונתנה טיפות לילדה. זמן קצר אחרי זה הילדה ירקה איזה נוזל צהוב שלא ידעתי בדיוק מה זה. אני חושבת שזו הייתה מוגלה. כשהמצב לא השתפר לא הייתה לי ברירה. הייתי צריכה עזרה מקצועית. מצאתי בית חולים ושם היה ד"ר בלינסקי. והרופא הזה אמר שלילדה יש דיפטריה ושזה נס שהילדה בכלל נשארה בחיים משום שאחד מאלף עוברים את המחלה בלי זריקות וטיפולים. אחרי כן היו סיבוכים בעקבות המחלה: יום אחד הילדה התעטשה וירקה חתיכת חומר שהרופא זיהה כחלק מהחיך. הילדה התחילה לדבר בצורה מוזרה והחלב ששתתה נזל החוצה מהאף. הרופא אמר שהמצב ישתפר אבל הילדה צריכה טיפול טוב ואוכל טוב. אחרי שלושה חודשים המצב השתפר. אני נתתי את טבעת הנישואים שלי ואת המעיל הישן שלי תמורת כרטיס מזון, כך שבאותה תקופה נתתי לילדה אוכל טוב יחסית. הרופא אמר שהיא צריכה להישאר תחת השגחה רפואית ועם לב כבד נפרדתי מהילדה. היא נשארה בבית חולים. אני ביליתי הרבה על ידה ויום אחד ראיתי שהיא עומדת עקום. הרופא הסביר שזה בגלל חוסר מזון והדיפטריה שגרמה לעצמות להיות פריכות. הוא היציע לי לעשות לה תרגילי התעמלות ולשכב על קרש. הילדה שלי חלתה והשתעלה באופן קשה. יכול להיות שהילדה לא זוכרת את כל ההתרחשויות האלה. הזיכרונות הראשונים שיש לה, היא אומרת, זה שאנחנו נוסעים בג'יפ של הרוסים מבג'ג'נה לצ'ורטקוב וחייל רוסי נתן לה מלפפון חמוץ במתנה. מכל מקום כנראה שהילדה קיבלה באופן מעשי את כל תהליך הרדיפה וחייתה את זה כי אנחנו בתור הורים כל הזמן דיברנו על זה ולא יכולנו להפסיק לשוחח על הנושא הזה. הילדה לא יכלה בגלל זה לחיות ולגדול באווירה מאוזנת ושקטה, כמו ילדים אחרים. אני יודעת שהילדה סבלה וסובלת בגלל זה עד היום. כל פעם שאנחנו מדברים על נרדפות היא אומרת שאנחנו מכאיבים לה. הילדה סובלת מהערכה עצמית נמוכה. היא סגורה. היא חושבת את עצמה פחותה מילדים אחרים. היא חושבת שהיא פחות יפה מילדות אחרות (לא מדובר על יופי חיצוני אלא יופי אנושי). הרדיפות, חוסר ההשכלה גרמו לה לפגיעה נפשית. היא לא קיבלה השכלה מתאימה כי לא היה באפשרותנו לתת. לא יכולנו להציע לילדה יותר מלהחזיק אותה בחיים. זה היה הדבר היחיד שאנחנו בתור הורים יכולנו לתת בשביל הבת שלנו. זאת אומרת שאנחנו הצלחנו להציל את החיים אבל הבת שלנו לא מסתדרת עם החיים. ההריון השני עם הבת שלנו אני היה הריון לא רצוי, אבל כשראיתי שאני בהריון קיבלנו את זה והיא נולדה. היינו אז בפריז. היינו שנתיים אחרי השחרור וניסינו לתת לה את כל מה שיכולנו. התנאים היו קצת יותר טובים. התחלנו לקבל תמיכה ממוסדות של פליטים והשוני בין הבנות משמעותי. בו בזמן שסוניה הבכורה שעברה את הרדיפות היא סגורה וסובלת מרגשי נחיתות, הבת אני, ילדה שגם פיזית וגם נפשית מפותחת נורמלית.
עד מלחמת העולם השנייה, עד התחלת רדיפת היהודים בצ'ורטקוב בפולין הייתי בריאה לגמרי. אף פעם לא התלוננתי על מיחושים. בספטמבר 1941 נאלצתי לעבור עם בעלי לגטו ומיד התחילו הרציחות של היהודים. בתנאים לא יאומנו לא אנושיים ילדתי את בתי סוניה ויום אחרי זה כבר נאלצתי ללכת לעבודות כפייה. התינוקת שלי נשארה באותו זמן אצל משפחה שגם להם לא היה מה לאכול. לא היה לחם ולא חלב לתינוקת שלי. זה הרס לי את העצבים. נאלצתי לשחק עם גורל חיי וברחתי בליל חורף מושלג בנובמבר 1942 מהגטו. הסתתרתי תחת שם בדוי ותעודת זהות מזויפת בשם גיזה שמברובסקה. לא היו לי בגדים חמים ולא נעליים. נדדתי עם התינוקת שלי דרך חצרות של כפריים באזור בז'ז'נה ונאלצתי למרות המגבלות של היכולות הפיזיות שלי, לעבוד בתור משרתת בחצרות של איכרים. לא ידעתי כל אותו זמן מה עלה בגורלו של בעלי. גרתי עם התינוקת שלי עם הפרות ברפת וחייתי שמה חיים תת אנושיים אבל שם הרגשתי בטוחה. התינוקת שלי הייתה לבושה תמיד בסמרטוטים והייתה תמיד רעבה. אחרי השחרור עוד לקח זמן עד שבעלי מצא אותנו. הוא נדד בין הכפרים עד שהיגיע לבז'ז'נה. הוא מצא אותנו חצי מורעבים. מאז אני נמצאת בטיפול רפואי. גם עכשיו אני נמצאת באופן קבוע תחת השגחה פיזית ונפשית משום שאני מרגישה חולה.
הצהרת פרד שינדל:
אני מכיר את משפחת שמיוק-סמט מצ'ורטקוב.
בעלה עבד בחלק החופשי של העיר. גברת סמט עבדה עבודות קשות שהרסו אותה מבחינה פיזית. אני ראיתי את האימא והתינוקת בוכים כי לא היה לה חלב בשדיים וגם תנאי המחייה לא הספיקו בשביל לחיות. כשהחלו האקציות נגד יהודים נכנסה פאולין לאיזה מרתף על מנת להימנע מגרוש. הדבר הזה השפיע על מערכת העצבים שלה שנהרסה והיא סובלת ממנה עד היום. בסוף 1942 היא נעלמה מהזירה ולא נפגשתי אתה. בפעם האחרונה שראיתי אותה נראתה כמו בן אדם גוויית בן אדם.