ב־ 1941, בפרוץ מלחמת גרמניה-ברית-המועצות, גוייס בעלי לצבא האדום ואני נשארתי עם שני ילדים: ילדה בת 7 וילד בן שלוש.
נשארנו לגור בעיירה שלנו, צ׳ורטקוב, מערב אוקראינה ועברו עלי כמה שחיטות. ימים אחדים אחרי הכיבוש הגרמני את האזור שלנו, כבר היו הקרבנות הראשונים בעיירתנו. הם ציוו ל-200 יהודים להתאסף במקום מסוים, לעבודה. לאחר שהתאספו, לקחו אותם לבית־ הסוהר.

"סבא שלי נתן שור הגיע בסביבות 1870 לעיר צ'ורטקוב (CHORTKOW) (בזמנו גליציה המזרחית על נהר הסרט (SERET) בתור חייל ששירת במבא האוסטרי. לאחר שחרורו מהשרות הכיר את סבתי איתה, הם התחתנו ובשנת 1890 נולד אבא שלי נחום שבתאי שור. נחום היה בן בכור ואחריו נולדו עוד שני בנים: הרמן והאח הצעיר בר-דב.

לינק לספר: זיכרון פרטי מאת נתן טרגר. 
https://drive.google.com/open?id=1CkD8uPnXakq5Qige4F7_HDT9t9eHt83q

עדות, כפי שנמסרה למראיין מטעם יד ושם: משה ברנדס אוקטובר 1995 . הראיון בוצע בביתו של אברהם בפתח תקוה.
נמצא בארכיון יד ושם סרט מס. 033C/ 3951  עדות מספר: 03/8482
ת. שמי ורטנפלד אברהם. נולדתי בצ'ורטקוב  CZORTKOW ב 2 בנובמבר  1923. אבי היה סוחר. אימי עקרת בית. היו לי עוד אח ושתי אחיות. האזור היה שייך לפולין, מה שנקרא גליציה. למדתי בבית ספר עממי והמשכתי בבית ספר מסחרי.
ש. בני כמה היו האחים שלך?
ת: האח הגדול (יעקב, בובי) היה יליד 1906, וב 1934 נסע ארצה ונשאר בארץ ישראל. אחותי היותר צעירה קלרה ( נ. 1912)עזבה את צ'ורטקוב ב-1935 ונסעה ארצה. אני נשארתי עם האחות היותר גדולה רוזה ילידת 1909, שהייתה נשואה עם ילדה, והם נשארו. אנחנו נשארנו כל התקופה.

זיכרונות מן החורבן
בהתקפת הגרמנים על רוסיה ביוני 41 לא הורו הסובייטים להעביר את כל האסירים לרוסיה,
בין האסירים שנותרו היה מספר לא מבוטל של יהודים.
אלה שנותרו בבתי הכלא נורו ע"י הרוסים וערמות של הרוגים נותרו במרתפי הכלא.
כשרק נכנסו הגרמנים אספו האוקראינים בבניין הדו-קומתי של בית המשפט המחוזי
המוני גברים ונשים בתואנה, שהיהודים אשמים ברצח שבוצע ע"י הרוסים.
האוקראינים והגרמנים הסתדרו משני צדי המדרגות עם אלות,
מקלות וברזלים בידיהם ובברד של מכות נוראות ואכזריות הכו ביהודים,
שנאלצו לרוץ הלוך ושוב על אותן המדרגות.

נולדתי ב  19.2.1911 בטלוסטה בפולין. אבא שלי היה פקיד בבית המשפט ואימא שלי הייתה עקרת בית. היו לי עוד 4 אחים ואחיות. שני אחים מבוגרים יותר ואחות ואח קטן. 3 שנים לאחר שנולדתי , בשנת 1914 אבא שלי החליט לעבור מטלוסטה לצ'ורטקוב על מנת לאפשר לילדיו השכלה טובה יותר. משנת 1917 עד 1925 למדתי בצ'ורטקוב בבית ספר עממי. וכשגמרתי אחרי חמש שנים תיכון הלכתי ללמוד בסמינר על מנת לעבוד כמורה בבית ספר עממי. (קיבלתי דיפלומה בסיום לימודי).
האח הגדול שלי נפל במלחמת העולם הראשונה ואבי נפטר זמן קצר אחר כך ב-1918 . גם האחות הגדולה שלי נפטרה ב- 1928. אחרי מות אבי, אימי קיבלה פנסיה נמוכה מאד ולכן נאלצה לתת שיעורים פרטיים בגרמנית להכנסה נוספת. אחרי שסיימתי את הסמינר ב1937-8 לא מצאתי עבודה, אבל אחר כל מצאתי עבודה בצ'ורטקוב בתור מורה עד שהכרתי את בעלי. ב- 2.1.1940 התחתנו בצורה דתית ואחר כך נאלצנו לאשר את הנישואים הדתיים בנישואים אזרחיים ב- יולי 1940.

העדות נמסרה ב 27.3.1947 בפני הוועדה ההיסטורית המחוזית היהודית בקרקוב.
רושם העדות אריה הולנדר או מריה הולנדר (שם הכותב העדות מפי רוזנצוויג אינו ברור)
מוסר העדות ד"ר אמיל רוזנצוויג, נולד בצ'ורטקוב ב- 8.9.1906 מחוז טרנופול. גר בצ'ורטקוב
ברחוב סובייסקי מס' 6 , כעת חי בקרקוב סטרו-ויסלנה 35/10

כשפרצה המלחמה בין גרמניה הנאצית וברית המועצות נמצאתי בלבוב, לשם באתי להשתתף
בקורס להשתלמות רופאים. ב- 22.6.1941 בשעה 3.30 לפנות בוקר, הקפיץ רעש מחריש אוזניים,
בשל מטוסי המלחמה שעברו מעל, את כל שוכני המלון "ניו-יורק", ממיטותיהם. לאחר דקות ספורות
נמצאנו כולנו ברחוב מבולבלים כי איש לא התמצא במצב. אולם מיד החלה תנועת טנקים ופלוגות
חיילים שפנו מערבה, שהעמידו את האנשים על חומרת האירועים. נודע שהגרמנים התקיפו את
ברית -המועצות והתחיל הקרב שקבע את גורלה של מלחמת העולם השנייה.

הספר בהוצאת בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד- ושם.
פרק  מהספר
"לילה אחד, אחרי שגמרנו ללמוד ושכבנו לישון, ליטפה אימא את שערות ראשי ולחשה: "מרטוש, עלינו להיפרד". מה, קפצתי ונעמדתי על המזרון כמי שנשכו נחש.  אימא התיישבה ואחזה בידי בעדינות. התיישבתי. "המצב מחמיר מיום ליום", אמרה אימא כשהיא מלטפת את ידי, כמעט שאין עוד יהודים בגטו. הגרמנים הכריזו שצ'ורטקוב היא אזור נקי מיהודים וכל ייהודי שייתפס דינו מות. עוד מעט גם ייאסר עלי להמשיך ולעבוד פה בבית המרקחת".  "אז נתחבא יחד במרתף"…

יצחק גוטפריד היה בן 11 כששיחק ברחוב עם חברים, כשלפתע נשמעו צעקות  "יודן יודן"
לא הרחק מביתו רחוב קוליובה 90 , הייתה המולה ואנשי אס אס השתלטו על הרחוב,
במרחק מה הוא קולט את אמו שיצאה מביתה למשמע הצעקות, מחפשת אחריו
והוא רץ לקראתה, לפתע שולף הנאצי איש האס אס את המקלע שבידו ומרסס את אמו-
רוזה גוטפריד לבית אנדרמן והיא נופלת מתה.
כך החלה המלחמה לחיים של הילד הצעיר שבין יום עולמו התהפך.

עדות כפי שנמסרה בכתב אחרי המלחמה ליד ושם. (הטקסט הועתק כלשונו אך ישנם פסקאות מטושטשות בצילום המקור) הכיבוש הרוסי ספטמבר 1939 עד יולי 1941
האוכלוסייה היהודית בצ'ורטקוב היגיעה בזמן פרוץ המלחמה ל-9000 נפשות בערך, כולל מספר פליטים ממערב גליציה ומפולין המרכזית וגם מגרוש זבונשין והונגריה וכ'ו. הצבא האדום נכנס לצ'ורטקוב ב- 17.9.39 בצהרי היום ובזה הציל לזמן קצר את היהודים מאכזריות הנאצים, לפי שעה.

עדות זו נכתבה על ידי פרידה כמכתב לנכדתה
עפריתי יקרה שלי
השבוע קבלתי את מכתבך וכרגיל שמחתי מאד. את הרי יודעת היטב כמה אני מתגעגעת ודואגת לשלומכם. כמה אני רוצה להיות קרוב ולראות יום יום את התפתחותכם ולא פעם אולי לומר איזו מילה, לעוץ עצה ולשאול שאלה. כמובן שאני שמחה מאד שהנך מתקדמת יפה בלימודיך ופרק חיים זה וידיעת השפה האנגלית על בוריה (כמובן בנוסף לעברית תעזור לכם בלימודים הגבוהים. אני מתפללת לאלוהים ומבקשת יום יום שייתן לכם את התבונה לרצות ללמוד ולדעת לנצל בצורה נכונה את השכל והכישרונות שקבלתם כמתנת אל.

יום הולדתי השנה חל ביום השואה. חשוב לי, ביום זה, לשתף אתכם באמצעות הסיפור האישי שלי במה שאירע להורי ולי בשנים 1941 – 1944, אך גם למה שקרה לניצולים כמוני ששרדו ושאחרי שחרורם ע"י הצבא האדום, חוו נדידה ברחבי אירופה תוך כדי ואחרי המלחמה, עלייה ארצה ולחימה יחד עם אנשי הישוב היהודי בארץ נגד צבאות ערב וערביי ארץ ישראל במלחמת הקוממיות. חשוב גם לספר מה עשו אותם הניצולים עם חייהם מאז, במהלך כל שנות קיום המדינה. הדיווחים בתקשורת מתייחסים בעיקר לגורל הנזקקים מבין ניצולי השואה. וטוב שכך, שהרי הצורך לסייע להם לסיים את חייהם בכבוד ובלי מחסור זוכה לקונסנסוס מקיר אל קיר. מדינת ישראל חייבת רבות לניצולים אלה וצריכה לעשות הרבה יותר למענם.

Someone is Watching Over Me     A Memoir by Florence Mayer Lieblich

The Storm  The War Years: 1939-1945
World War II started in 1939. Hitler and Stalin made a pact and divided Poland in two. Stalin occupied Ukraine and the Germans occupied the other part. On September 17, 1939 the Red Army entered our city, Czortkow. The Jewish population breathed freely for a while. We were safe from the Nazi tyranny. Life continued normally.

ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה הכרתי את גנק ברגמן, גנק היה בן למשפחה אמידה שכל רכושה הולאם ע"י הרוסים, עם היכנסם לצ'ורטקוב. אבי היה רופא וגנק היה רופא שיניים. מאחר שאבי וגנק נולדו באותה עיר, שררה ביניהם ידידות סנטימנטלית. התחלתי לצאת עם גנק, הייתי בת 19 והוא היה מקסים. רציתי ללמוד רפואה ,אבל יהודים לא הורשו להתקבל לאוניברסיטה, למדתי בבית ספר לאחיות. כשהרוסים נכנסו, הם החרימו את הבתים שלנו ואת כל רכושנו.

made by me and are things that is not impossible to translate or gives info in swedish that gets lost in translation. Sometimes it might seem a little confusing, some of it is probably because my english is not the best and some of it is because the script is kind of confusing in swedish to and I tried to direct translate it with making as few language corrections as possible.    Flashes from our familys lifes

 When are you going to start writing mother? Is a question I gotten during the years. I thought a lot, but was and still am scared, not to write good enough, my swedish is not perfect. But now I am in a hurry. Daddy Genek is gone. He past away november 11 1993, for me during very tragical circumstances. When I got to Södersjukhuset [hospital in stockholm] were he was after an heartattack, I found him after a lot of searching, dead in the bathroom. It felt like this was the end of our destiny. But I will do my best and begin with the beginning.

שנים רבות שתקתי. לא יכולתי וגם לא רציתי לדבר על תקופת השואה, אותה עברתי כילד קטן בפולין. רק בתחילת שנות ה – 90 של המאה הקודמת, בהשפעתה של מינה רוזנר, הגעתי למסקנה  כי חשוב מאוד לכתוב את הזיכרונות שלי למען ילדיי, נכדיי והדורות הבאים.העליתי שכבות כבדות של "בטון" מעל הלב שלי, בכדי לקבור את זיכרונות הילדות בשואה, לא רציתי לחשוב עליהם ולא להיזכר בהם. מעטפת אבן קשה כיסתה את הכול. חייתי את חיי העכשוויים ללא עבר ילדותי.
צעדתי לכיוון העתיד מבלי לחשוב על העבר. העבר היה קבור עמוק מתחת להרבה שכבות של "בטון". הלב היה מאובן – וכך קראתי לזיכרונותיי. רק עכשיו מתחילת "ההפשרה" ההדרגתית שלי.  אני יכול להתבונן לתוך תוכי פנימה, להיזכר בכל ולהעלות את כל זיכרונותיי על הכתב.

הילדה הנחבאת – הסיפור האמיתי של השואה: לולה ריין – קאופמן ולואיס מצגר (הודפס בארה"ב ב-2008 ) תרגום לעברית נרי חנס
כאשר אימה נהרגה ע"י הגסטפו, ילדה יהודייה, ששמה לולה, נשלחה למקום מסתור. בתחילה, לולה חיה בחשאי, בביתה של משפחה אוקראינית, אבל כאשר מישהו איים לחשוף אותה לנאצים, לולה נאלצה לעזוב שוב, בפעם הזו היא מתחבאת עם משפחה נוספת בבור מלוכלך, מתחת לאסם. המשפחה הנחבאת נלחמת בקור וברעב, נאבקת בלי הרף באיום שתתגלה. לולה איבדה הכול, את ביתה ואת משפחתה. כול שנשאר לה הוא פריט לבוש אחד, שמלה שאימה, באהבה תפרה ורקמה לה. האם תמצא לולה אי פעם בטחון וחופש?

הראיון התקיים בקראקס –ונצואלה בשנת 1996, בהיותי בן 63.  נולדתי בפולין, בגליציה המזרחית, בעיירה צ'ורטקוב   ב -13.01.1933
כל המשפחה שלי נצלה מהשואה. זליג – אבי נולד ב-1896 , יטי –יהודית- אמי 1900, ישראל –אחי הגדול יליד 1924. לאבי היה עסק בצ'ורטקוב – חנות מכולת וגלנטריה. יחסיו עם הקליינטים היו טובים. היה נותן להם בהקפה בסוף החודש היו משלמים. אנשים חשו מחויבות כלפיו. בחנותו קנו לרוב עובדי הרכבת ועובדי הממשלה. גרתי בבית של שתי קומות, אתנו גרה גם סבתי חנה מצד אבי. היא גרה בקומה הראשונה שחזיתה  לרחוב רינק לכיכר השוק, החנות ומקום המגורים שלנו הבניין עדיין קיים.  הקומה העליונה הושכרה. גרנו שם עד 1941.  אז צ'ורטקוב הייתה תחת שלטון סובייטי. היו בה כ- 10.000 יהודים, מתוך 25.000 תושבים. חיי התרבות היהודיים היו מאד פעילים ודיברו עברית.

עדות יעקב וולקוביץ נמסרה לארכיון היהודי בפולין בעיר אופולה    ב- 11.07.1947 קוד ארכיון  301/2653   מיקרופילים: NR N-0747
יעקב וולקוביץ נולד ב- 8.9.1913 בצ'ורטקוב. בנם של קמיל וולקוביץ ופאני לבית פרל. שהה בתקופת הכיבוש חלק מהזמן בלבוב, בזולקי, בפשמשיל, בבוצץ, בקופוצ'ינצ'ה ובצ'ורטקוב. כעת (1947) הוא גר ברחוב שנקביצה 34, מקצועו מנהל חשבונות.
"ברחתי ב- 1.6.1942 מפשמשלן לבוצץ ושם הייתי עד 4.2.1943 . בתקופה שהייתי בבוצץ היו שם 3 אקציות של "העברת מקום". האקציה הראשונה הייתה בימים הראשונים של ספטמבר 1942. היהודים ידעו בדיוק את היום והשעה של התחלת וסיום האקציה. המידע הועבר באמצעות היודנראט שקיבל את המידע ממנהל מקומי בשם הופר. בתקופה זו היו גם אקציות בלבוב. דיברו אז שאקציות כאלה יהיו רק בערים גדולות. בחלק השני של יולי 1942 הייתה אקצייה בצ'ורטקוב. אנחנו בבוצ'ץ חשבנו, שאצלנו זה לא יקרה עוד פעם. מקום מושבו של הגסטפו היה בצ'ורטקוב ואצלנו בבוצץ לא היה גסטפו.

עדות זו היא חלק מעדות שהוקראה בטקס לזכר יהודי צ'ורטקוב, ביום השואה 2008 במרתף השואה בהר ציון ירושלים. מניה ורטנפלד נולדה בצ'ורטקוב להוריה פפי ואליהו גולדהבר בשנת 1926.
מניה מספרת: "זה היה ערב שמחת תורה ב 5 באוקטובר 1942. כל מי שהיה בצ'ורטקוב אז יודע – זה היה ערב האקציה השנייה בצ'ורטקוב. היודנראט הודיע לכל היהודים בגטו להתייצב לרישום במגרש ליד היודנראט. אבא שלי ואני הלכנו.

הלה לוביץ שוואבל נולדה בצ'ורטקוב 1923 HELENA SCHWEBEL LUBICZ
יולי 1941. החיים השקטים בעיר הקטנה CZORTKOW, טולטלו על ידי ידיעה מזעזעת:
"מלחמה". הגרמנים החלו ללא התראה בהפצצת ערים רבות. CZORTKOW  לא ניזוקה, אבל בפני התושבים ניכר פחד ואי הודאות ליום המחרת. המחר היה טרגי. הגרמנים התקרבו. הרעש של הצבא הממונע ואבק מהדרך הראשית בישרו על כיבוש צ'ורטקוב בידי הנאצים.

הוועדה ההיסטורית באד-רייכנהל, גביית עדות מיונה פריימן. עיבוד: צבי רוזנבוים. סיג' 1509\1622.עדות יונה פריימן נמצאת גם בארכיון מסמכים יד ושם  M-1/ E/ 1509
"כשפרצה מלחמת גרמניה-פולין, נכנס הצבא האדום, כעבור שלושה שבועות, אל צ'ורטקוב. זה קרה ב-17 בספטמבר 1939. יהודי צ'ורטקוב קיבלו את האירוע באדישות, לא זזו מן המקום והמשיכו לחיות בשלווה כמו לא הייתה כלל מלחמה בעולם. היהודים המשיכו בפרנסותיהם המסורתיות ללא הפרעה מצד האדמיניסטרציה הסובייטית. הן מורלית, הן כלכלית לא חשו היהודים בשינוי וחיו באין מפריע עד 22 ביוני 1941. עם פרוץ המלחמה הגרמנית-סובייטית, ב-22 ביוני 1941, נכבשה צ׳ורטקוב בידי הגרמנים כעבור שבועיים, ב-6 ביולי.

העדות נמסרה בווארשה 1958 מספר 301/5660  "נולדתי ב- 4.4.1907 בלבוב להורי: הנריך איכל ואנטונינה לבית קושיה. אשתי הדויג מתילדה מבית טייכמן נולדה ב- 16.6.1918 . נישאנו ב- 5.9.1939 . גרנו בלבוב ברחוב נבייקה 36 . עבדתי כעורך דין במחלקת החוק והמשפט של בראונהB.R.  בלבוב. אחרי כניסת הצבא ההיטלראי ללבוב נאלצנו לענוד טלאי. זרקו אותי מהעבודה ובסוף יולי 1941 הועברנו לצד היהודי (לגטו) שזה ברחוב אנה הקדושה.

סיפורה של ילדה (ילידת 1939) על שהותה בבונקר אצל משפחה פולנית ב- Czortkow . העדות נמסרה בקרקוב בינואר 1949. תורגמה מפולנית לעברית בפרויקט יוסלה כרמין.

בזמן האקציה הראשונה בצ'ורטקוב, הסתתרתי יחד עם הורי במרתף של הבית בו גרנו. אני זוכרת בדיוק את האקציה השנייה.
באמצע הלילה אבי העיר אותי, תמיד ישנתי בבגדים, כי כל הזמן חיינו בפחד שתיערך אקציה נוספת. אבא עטף אותי במעילון שלי וירדנו לבונקר, בבונקר ישבתי בשקט גמור, כדי לא להעיר את תשומת לבם של הגרמנים, אשר חיפשו את היהודים במרתפים.

דוד שווייגר נולד 1907 היה מנהל עסקים.  "עד פרוץ המלחמה גרתי עם משפחתי בצ'ורטקוב. זו הייתה עיר לא גדולה, בת 20,000 תושבים בערך, מהם 8000 יהודים. למיקומה של העיר הייתה חשיבות רבה, כי היא שכנה בגבול של מזרח ומערב פולין, קרוב לגבולות בין פולין לברה"מ ורומניה. הודות למיקומה האסטרטגי, האוכלוסייה הייתה ברמה טובה גם מבחינה תרבותית. היו שם הרבה מפלגות פוליטיות וארגונים יהודיים והייתה פעילות תרבותית ענפה.  עם כניסת הצבא הגרמני עם היחידות המבצעיות של האס אס, ביוני 1941, נערכה אקציה שבה נספו 300 איש בצורה אכזרית ביותר על ידי מכות בקתות הרובים.

נולדתי ב – 20.51910 בעיר זברש בפולין. הלכתי לבית ספר עממי ציבורי בוינה אוסטוריה מ-1916 עד 1921. ב- 1921 התקבלתי לגימנסיה וסיימתי ב- 1929. מיד אחרי שקיבלתי את הדיפלומה מהגימנסיה נכנסתי לעבוד בבית מרקחת בזברש כעוזר לרוקח. במשך שנתיים של חניכות סיימתי קורס מכינה להתמחות ברוקחות באוניברסיטה. עברתי את הבחינה עבור אסיסטנט ברוקחות בלבוב בפולין.

שלמה אלטניי מתאר ילדות עשירה בצבעים, ריחות טעמים ומשחקים. משפחה מרובת ילדים חמה, מקיפה ומגוננת. עיר יפה ואינטימית שהעתיד בה התרסק לרסיסים עם כניסת הצבא הגרמני לצ'ורטקוב. שלמה החליט ללכת בעקבות הצבא הרוסי הנסוג  ולחפש את הצלת חייו ברוסיה. אלף מדורי גיהנום עבר בצבא הרוסי ובשבי, עד שזכה ליום השחרור ובדרך לא דרך עלה לישראל ובנה בה את ביתו עם דורה ניצולת שואה שאיבדה את משפחתה, שהכיר ברוסיה.

יצחק מילר, חייט מצ'ורטקוב, גר ברחוב גלמבוקה 17, הצליח להימלט ממחנה קמיונקה ומסר לנו את הפרטים הבאים: "בראשית 1942 זימן היודנרט את כל היהודים לאספה והבהיר כי חייבים לשלוח מספר מסוים של יהודים לעבודה במחנות: בורקי, סטופקי, קמיונקה ליד סקאלאט. באספה הבטיחו לכולם כי כעבור שניים- שלושה חודשי עבודה יוחלפו האנשים. חלק גדול האמינו להבטחות. כ-300 יהודים התייצבו מרצונם לעבודה ומיד נשלחו אל קמיונקה.

על "חורבן צ'ורטקוב" מתוך חוברת "לזכר צ'ורטקוב"
ב-17.9.1939, הרוסים השתלטו על צ'ורטקוב. הציבור היהודי היה מאושר כי פחדו מהגרמנים. בעיר היו כ -10,000  יהודים.  החיים התנהלו בשקט עד ה- 22.6.1941, עם כניסת הגרמנים לצ'ורטקוב. ב-  6.7.1941 הגרמנים השתלטו על צ'ורטקוב. כמה מאות יהודים נמלטו לרוסיה למרות שהשלטונות אפשרו לכל אחד להצטרף לצבא הרוסי הנסוג.

כץ יואל, יליד צ'ורטקוב.  האב שמואל, פרוון, עצמאי, עבד בבית, האם רבקה- עקרת בית. במשפחה 4 בנים: אלי, יואל, אברהם ויצחק. בית דתי- מסורתי, התפללו ב"יד חרוצים". השכלת יואל – 5 שנות לימוד. 1939- בכיבוש הרוסי- היה להם טוב. ב-1941- כיבוש גרמני הגרמנים נכנסו כמו "קצבים" על אופנועים. בבית הסוהר נרצחו כ-500 יהודים, ביניהם דודו, אח אביו. אלי, אחיו הבכור נלקח לקמיונקה. האם נסעה אליו עם אוכל, כל שבוע. כעבור זמן, גם אביו נלקח לקמיונקה.

The First "action" in Czortkow  Zonka Berkowitz (Pollak)
Wednesday the night of August 26,1942. One can hear the first shots. crushing of window-panes, shattered doors, lamentation, weeping. screams. there is a feeling of a cruel slaughter outside. The "action" started. Midnight; a beautiful and clear August night. with the moonshine lighting up the rooms, so nice around, and in such a night you hear cries of innocent children, of mothers and men, shaking the air. Only a few streets separate us from the "Aryan" side, where evrybody sleeps freely in his bed.

נושה שטיזל לבית מיצל נולדה בשנת  1930.היא הייתה בת שלוש עשרה כשאמה רגינה ואחיה בוניו בן החמש הועברו ממחנה עבודה טלוסטה למחנה עבודה ליסובצה.
"כל בוקר אמא הלכה לעבודה ובוניו- אחי ואני הסתתרנו בברק הגדול. היה אסור לנו להסתובב בחוץ שמא מישהו יראה אותנו, ילשין ויחסלו אותנו. אסור היה לילדים לחיות במקום הזה. היינו מסתתרים בעלית גג ומתחת למיטות. כך במשך שנתיים. אמא הייתה חוזרת מהעבודה ומביאה לנו קצת אוכל. יום אחד בקיץ 43 הודיעו לנו ששוב תהייה אקציה במחנה. ברחנו מהמחנה לכיוון היער. מסביבנו כמעט ולא היו יהודים. היינו בודדים.