מחנה עבודה טומנק הוקם בנובמבר 1942 והאחראי על העובדים בו היה פאול טומנק, (צ'כי במוצאו) שהיה אחראי על כל מחנות העבודה שהוקמו בחוות חקלאיות באיזור. בארגון עבודת הכפייה חל שינוי יסודי. האגף של משרד העבודה בגטו התפרק, את כל העניינים הכרוכים בעבודתם של היהודים הסדיר מעתה אך ורק מפקד האס אס תומנק שנשלח אלינו לשם יסוד מחנות כפייה בצ'ורטקוב גופה והסביבה. "מחנה עבודת הכפייה של תומנק הוקם בכמה רחובות של הגטו ובהם טרגובא, חלק מהשקולנה, ז'ז'ינצקה עם בנין היודנראט (תלמוד תורה לשעבר) ובתי ספר תיכוניים עירוניים, בתוך השטח הזה, שהוגדר בגדר תיל גבוה וחזק". עדות ד"ר שור
תומנק שבא מקמיונקי הביא אתו כמה יהודים כגון: וולף, סבירסקי, קומלרסקי? (קוטלרסקי?) ובעזרתם התחילה לשלוט בבעלי מלאכה יהודיים, שהיו צריכים על משפחותיהם וכלי עבודתם לעבור לגור במחנה זה. בהתחלה שרר לכאורה חופש תנועה במחנה. הכניסה והיציאה היו חופשיים, אך גם זו הייתה תחבולה. לאט לאט הועברו כל בעלי המלאכה ונראה היה כאלו לאנשים הנמצאים תחת כנפיו לא צפוי כל רע. החלה ריצה והשתדלויות להתקבל למחנה ע"י שוחד
המחנה גבל מצד אחד במבנה שהיה "תלמוד תורה", שצמוד היה לבית הכנסת הגדול "השיל" (ואיננו היום), בו היו בתי מלאכה. מחסנים היו לאורך נהר הסרט והמגורים של העובדים היו בבית הספר היסודי לבנות ברחוב שקולנה ובחצר שמשותפת עם העירייה. הייתה הפרדה בין גברים לנשים וילדיהם. העובדים במחנה טומנק לא יצאו מגבולות המחנה, גם לא אל הגטו, פרט לעובדים שיצאו בהשגחה לעבודה במחנה פאל, שהיה מחוץ לגטו. תנאי העבודה במחנה היו סבירים יחסית למחנות עבודה אחרים. יהודים רצו להתקבל לעבודה בו אך רק אנשי מקצוע -"מומחים" קבלו אישור לעבוד בו.
ב- 23.61943 חוסל מחנה טומנק. "עוד בטרם עלה האור הראשון, כותר המחנה על ידי שוטרים וכל העובדים נצטוו לצאת לכיוון טרגובה/שקולנה פינת זז'ניצקה. בקבוצות הועלו למשאיות שהובילו אותם אל גיא ההריגה בבורות הירי בשדה התעופה בדרך ליגלניצה. עובדים ספורים נשארו במחנה".
כך פותחת גרטה הולנדר את יומנה בבונקר:
23.7.1943
היום, לפני חודש, רבצתי, שטופת זיעה, בנישה שבעליית הגג בבית הקטן במחנה CZORTKOW. מכל הרגעים הנוראים שנאלצתי לחוות מאז פרוץ המלחמה הזאת, הרת האסון, הרגע הזה בוודאי היה הנורא ביותר. כמעט נבצר ממני לנוע, שכבתי על בטני צמודה לקרקע, פי היה מלא אבק, והשמש קפחה על גג הפח. בחוץ שמעתי את קולות חברותי לגורל האומללות, שאולצו לחכות בלהט השמש למשאית שתוביל אותן להוצאה להורג. רק לפני חצי שעה הייתי ביניהן והמתנתי כמותן.
מימיננו, ליד גדר-המחנה, עמדו שני שוטרים אוקראיניים. משמאל, לפני דלת בית מרחץ המחנה עמדו עוד שלשה כמותם. הם שמרו עלינו, אבל נראה שלא הרגישו הכי טוב. לראשונה, הייתי כמעולפת. הכול היה צריך להיגמר?…. בעוד שעות מעטות אני צריכה לעלות על הלוח לפני קבר ההמונים, תהדהד ירייה וסוף?… רק אתמול הבטיח לנו מנהל בית הדפוס בו עבדנו: "השכונה היהודית כנראה תחוסל, אבל לכן, במחנה, לא מאיים עליכן הדבר הזעיר ביותר". ("אקציה" ו-"חיסול" נהיו מילים חשובות בהיסטוריה הטרגית שלנו). אבל אחרי הבטחה של גרמני במעמד כל כך גבוה, שידענו עליו שהוא רוצה בטובתנו, נרגענו, כמובן.
הערב האחרון במחנה לא נבדל מהאחרים. אמנם, נמסר מפה לאוזן משהו על "אקציה" למחרת, אבל השמועה דעכה, וכל שוכנות המחנה שכבו לישון.
שנתי הייתה מאד טרופה, וכבר בשעה 5.00 בבוקר הייתי ערה לגמרי. הבטתי דרך החלון אל החצר, שהייתה עדיין אפלה. הכול היה שקט, וכבר רציתי לשכב חזרה כדי לנוח עוד קצת כאשר לפתע…קולות פקודה קרעו את שלוות הבוקר.
צעדים כבדים הדהדו בחצר המרוצפת, ומשטרה אוקראינית הקיפה את המחנה. עשרת הנשים, שבחדרי, ישבו בפנים חיוורות ומעוותות מפחד על מיטותיהן. בשפתיים רועדות לחשו: אולי יש שוב אקציה ברובע היהודי, כמו בשבוע שעבר. גם אז המשטרה הקיפה את המחנה שלנו. ברם, אף אחת לא האמינה באמת. הרגשנו, שבפנינו דבר נורא. קודחות מהתרגשות התלבשנו, וניסינו לעודד האחת את השנייה.
פתאום זעקה נערה בחדר שכן: "או אלוהים!". THOMANEK תומנק, מנהיג המחנה שלנו, שבעיניו הריגת יהודי הייתה פחות מאשר הריגת זבוב, נכנס למחנה, מוקף שני תריסרים "חברים לגזע", ושאג למפקד היהודי שלנו, לWOLF .
מיד אחר כך דהרו השוטרים היהודיים דרך החדרים וגרשו את כולנו למפקד בחצר.
יכולתי להסתתר בבית בדפוס, אבל מאחר ותומנק הבטיח לדירקטור שלנו ש-"היהודים שלך יהיו האחרונים בLAGER–" (מחנה), הרגשתי בטוחה ובאתי גם כן.
בחצר כבר התאספו כמעט כל יושבי המחנה.
נעמדתי ליד שתי חברותי: NUSIA ו ETKA. עמדנו בחמישיות, ומפקד משמר המחנה היהודי ספר אותנו כמו שעושים בצבא. ואז בא תומנק. "בא" לא מציין את המצב. הוא התגנב כחית טרף. ראשו היה שפוף מעט, פניו המפוטמות והוולגריות סמוקות, עם נצנוץ רצחני בעיניו.
נפתחה דלת צדדית של גדר התיל. קרוב ל- 100 שוטרים אוקראיניים הקיפו אותנו וכיוונו אלינו את רוביהם, מוכנים לירייה.
תומנק: "כולן לשכב על הארץ! מי שמרימה את הראש תיירה!"
דיירי המחנה הטילו את עצמן לתוך האבק. היה זה מראה מעורר רחמים.
תומנק בחר את המעטות, שלעת עתה תשארנה בחיים. כמה בעלות מקצוע, צוות המשרד של המחנה וחלק מצוות המטבח. בעיקר אנשים, שהכיר אישית. מבית הדפוס: אפילו לא אחת. ראיתי איך MAX, עומד על ברכיו, ביקש דבר מה מאחד השוטרים המוכרים לו. זה בא לתומנק ואמר לו: "PAUL" את היהודי הדפס הזה אתה יכולת לשחרר. תומנק סרב. "אני כבר לא יכול לשלוח אותו לעבודה, ואני עצמי לא צריך אותו!" עכשיו ידעתי, שלנו אין יותר תקווה. כמה מוגי לב היינו אז!
500 איש נשכבו בפקודת עוזר רוצח אחד לארץ. נתנו שימיינו אותם כמו בהמות. שכבו למשך שעות באבק, לבושים רק למחצה ומצפים בייאוש אילם למשאית, שבהפסקות של חצי שעה לקחה כל פעם 50 קורבנות למקום ההריגה.
איש לא התנגד, רק כמה התחננו על חייהם בפני הרוצחים. תומנק ירה באומללים הללו על המקום, בחצר. האחד שכב על ידי והתענה עוד איזה 10 דקות, עם ירייה בריאתו, מחרחר בזוועה ומקיא דם.
כמעט שלא התרשמתי אז מהמוות הזה, מעורר החלחלה. כל כך הייתי המומה מהמתרחש סביבי. זה כנראה קרה גם לחברי האחרים לצרה, ומשום כך איש לא הרים קול. מה גם היה מועיל מול הרובים? תומנק חנן כ- 100- בני אדם. כל היתר רוכזו, הגברים לימין, הנשים לשמאל. הספקתי לראות שהתחילו לחפש בבגדים. ראיתי איך קורעים מבגדו את הסמל שהיה ל- MAX, ואיך דחפו אותו מהחצר. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
אחרי הבדיקה, בה לקחו לנו את הכול, הוכרחנו כולנו להתיישב בכיכר שלפני בית-המרחץ. עכשיו התחילה הציפייה למוות. כמה מזוויע היה כל זה!.
120 נשים, לרוב צעירות, יפות, בריאות, מלאות רצון חיים, נדונו למות בידי רוצחים בהמיים, כלאחר יד.
מעלינו שמי-יוני כחולים ללא ענן.
סנוניות התעופפו בעליזות, וילדים שיחקו ללא דאגה ברובע הארי, אבל אנחנו, אנחנו ידענו, שבשבילנו הכול נגמר. מדוע? למה?
כולם שמרו על הופעה; איש לא קונן או בכה. היו בנות שהתלוצצו עם המשטרה האוקראינית.
אני כבר הייתי פעמיים בבית הסוהר, אבל תמיד השתחררתי מהר. הפעם ידעתי, שאין בשבילי ישועה. בכל זאת היה עלי שקט מוזר, והייתי לגמרי בלי פחד.
בהתחלה לא התכונתי להציל את עצמי, אלא לסרב לעלות למכונית, כדי להיירות במקום, וככה לחסוך מעצמי את מראה הקבר ההמוני. אבל אז נזכרתי, בילדתי המסכן שתשאר בדד לגמרי בעולם. ופתאום, אחז בי רצון אדיר לחיות. "את מוכרחה להציל את עצמך!" אמרתי לעצמי. "את מוכרחה ואת תצליחי!"
הסתכלתי סביבי בתשומת לב. מול בית-המרחץ, עמד בית קטן יחיד, שגם הוא היה שייך למחנה ודלתו הייתה פתוחה. החלטתי להיכנס לבית זה, ויהי מה.
ההמשך כבר יתגלגל בעצמו. השוטרים האוקראיניים לא היו מחמירים במיוחד. מותר היה לנו לקום, ולהתהלך קצת. שלש פעמים התקרבתי לדלת הבית, שלוש פעמים גרשו אותי השוטרים בכתות הרובים. השעה כבר הייתה 11.00 לפנה"צ. פעם אחר פעם שמענו את המכונית שהובילה את 300 הגברים, אבל למזלנו לא ראינו את העמסתם. פעם תומנק בא אלינו, מחייך שטנית. כנראה הגיע תורנו. נשים אחדות החלו להתחנן על חייהן. מוחי עבד בקדחתנות, אבל מדויק כמו מנגנון של שעון. עם הופעתו של תומנק, כל השוטרים נעמדו דום, והצדיעו ביראת כבוד. איש לא שם לב אלי. במהירות הבזק פתחתי את הדלת, שהייתה רק שעונה, וחמקתי לתוך הבית. היה בו רק חדר אחד, ומטבח קטנטן, ובכל מקום עמדו מיטות העץ של המחנה. בראשונה, זחלתי לתוך אחת המיטות, אבל מיד ראיתי, שזה לא היה מקום מסתור מוצלח. לפני החלון, עם גבו אלי, עמד ז'נדרם גרמני ולפניו תומנק , שלא ראה אותי, למרות שהסתכל הישר לתוך החלון.
הסתכלתי סביבי, וראיתי בקיר המטבח חור קטן עגול. תוך שניה סחטתי את עצמי פנימה; היה בפנים חלל קטן וצר. גם מסתור זה לא היה שווה הרבה, כי אפשר היה לראות בברור את החור בקיר. החלל הקטן הגיע עד מתחת לגג, ושם היה סדק קטן וצר. איך הצלחתי לדחוף את עצמי פנימה, למרות שגובהו היה בקושי חצי מטר, ומסמרים באורך אצבע קרעו את גבי עד זוב דם, יהיה לי לחידה לנצח. זה לא היה הכול. הצלחתי בעזרת הציפורניים להוציא כ- 20 לבנים מתחת לגג, ולסתום בהם את הפתח. ברגעים אלה גיליתי גמישות. דרושה הייתה גמישות של נחש, להסתובב בתוך הסדק ולסדר את הלבנים. אינני יכולה לתאר את השניות האלה. אני רק יודעת שעבדתי במהירות קדחתנית, ולבי נתן את הקצב עמום, כמו פטיש. סוף סוף גמרתי, ושכבתי ללא ניע, נושמת בכבדות, במסתור באמת נפלא. מיד אחרי זה שמעתי, שמישהו נכנס לבית, וזחל לתוך הבונקר הקטן בקיר. כמה שהבנתי מהלחשים הנרגשים, היו אלה שתי נשים. שכבתי ללא זיע, כמעט ולא העזתי לנשום. לרוע המזל, כאשר יגורתי-בא. השוטרים נכנסו לבית, מצאו את שתי הנערות המסכנות, גררו אותן מתוך המסתור, והכו אותן ללא רחמים. את הרגשתי, כאשר ראיתי, איך בודקים את הבונקר בעזרת פנסים, אינני צריכה לתאר. בקצור, לא מצאו אותי. ניצלתי. עוד שמעתי בברור, איך הוליכו את הנשים האחרות אל המשאיות, ואז השתרר שקט מוזר. הכול נגמר. 400 בני אדם נרצחו ללא סיבה ובאכזריות. והאדמה לא פצתה את פיה. גם השמש המשיכה לזרוח באדישות. עז פעתה, ובני אדם צחקו בעליזות. ידי התחפרו באבק עלית הגג, וזעם ללא מיצרים טלטל אותי. רציתי לזעוק, אבל לא זעקתי. רציתי לקלל, אבל יצאה לי תפילת הודיה על שניצלתי. כמה עלוב בן-האדם, כמה מוג לב וקטן.
מדוע קורה הבלתי נתפס, והנקמה כל כך רחוקה?.