ד"ר אפריים זוננשיין מצ'ורטקוב מפרסם בשנת 1938, בדפוס בוורשה, את מחקרו ההיסטורי על יהדות צ'ורטקוב. מחקר המתבסס על פנקסי הקהילה היהודית בצ'ורטקוב. פנקסים אלו משנת 1738 ואילך, הן עדות יוצאת דופן ואותנטית לחיים היהודיים בעיר. (הקובץ באדיבות אתר www.hebrewbooks.org)

חבל הארץ רחב הידיים במזרח אירופה, המשתרע מצפון להרי הקרפטים, כונה בתקופה שבה –
שלטו בו האוסטרים ) 1918-1772 ( בשם 'גליציה'. 'שם זה בוטל ב- 1919 , כאשר חזר השטח
לפולניה המחודשת. כעת הוא נחלת ההיסטוריה', כתב א"י ברוור, גיאוגרף והיסטוריון של יהדות
גליציה, מילידי האזור. והוסיף : 'מעטות הארצות שדיפלומטים קבעו להן על המפה גבולות לא-
טבעיים ולא היסטוריים כמו גליציה זו.

TOPOGRAPHY OF THE TOWN

The town lies on the right bank of the river Seret, in a deep valley surrounded by mountains some of them covered with forests, the others greening with herbs in summer and snowcapped in winter. The river flows from north to south, and falls into the Dniester. Two of the bends of the river cross the town at two different points and largely add to its charming beauty. From the top of the mountains roundabout, an exquisite scenery is visible which one can feast his eyes on for hours.

א. ליטווין, סופר יהודי שבתחילת המאה העשרים נדד בין עיירות פולין ואוקראינה ותיאר בספריו "איידישע נשמות" תיאורי נופים ודמויות בגולה. ליטווין ביקר בצ'ורטקוב בשנת 1913 ולהלן קטע מספרו. (המקור באידיש)
"רק שבועיים ימים שהיתי בצ'ורטקוב. אולם ברור לי, שלו הייתי מבלה כאן עשרות מונים יותר מזה, לא היה סיפק בידי לדלות ולמצות את כל מה שראוי לבקר ולראות בעיר זו. בלי כל שמץ של הפלגה אפשר לומר, שאין לך עיירה שנייה בעולם כולו שכה רבות ומעניינות דמויותיה כמו בצ'ורטקוב. ואני תוהה ומשתומם: מנין באו לכאן, לפינה נידחת זו בגליצייה, שפע כזה של חיים חברתיים, עושר כזה של דמויות יהודיות, על שלל גווניהן ועמקות מקוריותן?

השותק נפטר בשנת 1929 בעיר צ'ורטקוב, בפולין בגיל 83 שנה. האיש שתק כ- 40 שנה.
הייתי רופאו עד סוף ימי חייו.
כמעט לעת לאחר מותו פרצו לחדרו במרתף ומצאו אותו מונח על הרצפה- ובגופו לא נגעו העכברים
אף על פי שבזמן חייו שרצו ב"מעונו" ראיתי את גופו ברגע זה.
לא רק בעיר צ'ורטקוב ובסביבתה יצא לו מוניטין בתור שותק אלא אפילו במרחקים. לא פסק לעסוק
התורה ומתפלל יומם ולילה.  כשהיה זקוק לדבר מה היה משתמש ברמיזות, בתנועות ידיו, בנהימות "נו, ע, אי, א וכאשר סוף סוף לא תפסו את רמיזותיו כתב על פתקה את בקשותיו. ידעו שהשותק שלט בארבע שפות: באידיש,
לשון הקודש, פולנית ורוסית. חסידי צ'ורטקוב העריצו אותו מאד ואנשי צ'ורטקוב (אפילו הנוצרים) התיחסו אליו ביראת הכבוד והערצה רבה בראותם את התנהגותו ודבקותו בעבודת הבורא.
לפני המלחמה הראשונה התבודד השותק לגמרי והסתגר בחדרו המיוחד"ד' על ד'" שבחורבות ארמון הרבי ולא נתן לשום איש לגשת אליו רק ליחידי סגולה הייתה דריסת רגל. הוא הסתגף בסיגופים שוניםואפילו ל"מקוה" לא הלך, איש אחד היה רגיל לבא אליו בכל ערב שבת ויצק על גופו שבעה דליים מים וזה שימש לו בתור "מקוה".
בזמן המלחמה הראשונה שמש אותו נוצרי אחד בשפ "ניסטורקו". בשעה ארבע אחר הצהריים סעד את לבו ועד שעה שתים עשרה בלילה התעסק בעבודת הבורא. לא שכב במיטה, ישב על יד שולחנו וראשו נתמך על ידו וככה ישן. בשעה שלוש בבוקר התעורריום יום וערך "חצות" והוריד דמעות על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה.
על שולחנו היה עומד בקבוק מים גדול ובתוכו שטו דגים קטנים ובכל שנה שמשו לא המים הללו לעריכת "תשליך". בשר אכל פעם בשבוע, רבע עוף לשבת שבשל בעצמו. כל ימי המלחמה הראשונה פרנס אותו משה ליב אורבך ע"ה ונשים אחדות שהביאו את המזון על ידי ניסטורקו השמש.
לו היה השותק פותח את דלתו לרווחה היו נוהרים אליו חסידים מכל קצוות הארץ והיו מביאים לו "פדיונות". בזמן המלחמה, אחרי החורבן של כל ארמון הרבי הביאו למרתפו נוצרים וגם חיילים רוסים עצים להסקה ומזון ברווחה אף על פי שמצב יתר היהודים בעיר היה קשה מאד לעיתים.
ר' שמואל בן ר' מאיר פרומקין או פרומר נולד בשנת 1846 בכפר סלאווצין, היה גר בקונסקא וואליא (זדאנסק באידיש) מחוז זמושץ. אמו ילדה אותו בגיל 50.. הוריו היו אנשיפ פשוטים "ישובניקס ולא נתנו לבניהם שום חינוך עברי אך השותק כשגדל והצטיין במוחו העילוי, מסר אותו אביו לרבי מגענשעוו ועסק בש"ס, בפוסקים, ולמד אצלו עד חתונתו וממנו קיבל סמיכת רבנות, ברם רב שמואל לא רצה להשתמש בכתר של רב אלא עסק במסחר מתכת, נחושת, עופרת ואבק שריפה.
את החומר הזה החזיק במרתפו בסודי סודות ואפילו לבני משפחתו, אשתו ושלושת בניו לא היה שום מושג על דבר מסחרו זה. וכאן מתחילה הטרגדיה שלו השזורה באגדות שונות. ברם האגדה העיקרית שהייתה רווחת בימים הללו היא כדלקמן:
פעם נתלקח איזה סכסוך בינו לבין אשתו ור' שמואל קילל  אותה קללה נמרצת- שתישרף. וכך היה.
אשתו ירדה למרתף לחפש דבר מה ובידה נר דולק שנפל מידה וכדור אבק השריפה התפוצץ ובעטיה של ההתפוצצות נהרגו אשתו ושתי בנותיו. בתו השלישית ניצלה בדרך נס.
ר' שמואל הצטער מאד, כי סבר שבגלל קללתו נגרמה התאונה האיומה הזאת. ר' שמואל ארז את חפציו לקח אתו 90 רובל, הנדוניה שהכין בשביל בתו השלישית ונסע לרבי מצ'ורטקוב- רבי דוד משה פרידמן, בנו של הריזנאי, על מנת להוציא "תשובה" ממנו.     "א זא צונג דארף שווייגען"אמר הרבי . מן היום ההוא והלאה קבל עליו ר' שמואל את דברי הצדיק ושתק עד יום מותו.
על מצבתו שעמדה עוד באביב 1944 אחרי חורבן כל הישוב היהודי ובית העלמין היה כתוב:
"ר' שמואל בן ר' מאיר השותק"
נכדתו שושנה פלמה חיה בקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן,. בצריף 14    

משה דוד פרידמן, אחד מצאצאי ישראל פרידמן מרוז'ין בחר בשנת 1856 את מקום מושבו בצ'ורטקוב ובכך הפך את העיר לידועה ומפורסמת בכל הסביבה. מאמר זה מציג בצורה ידידותית, את הסיבות להתפתחותה והתפשטותה של החסידות ועל המאפיינים היחודיים של
בני שושלת רוזין ואדמורי צ'ורטקוב.

שושלת אדמו"רי צ'ורטקוב לבית רוז'ין: דוד משה פרידמן ובנו ישראל

דוד משה פרידמן (נ' 1826) הוא האדמו"ר הראשון של צ'ורטקוב. הוא צאצא למשפחת אדמור"ים בגליציה המזרחית. אביו- ישראל פרידמן מרוז'ין הוא נין למגיד ממזריץ', שהיה מתלמידיו וממשיכי דרכו של הבעל- שם- טוב מייסד החסידות. רבי ישראל פרידמן הקים את חצרו בעיר רוז'ין וממנה הופצה רוח החסידות הייחודית לאזור.
לאדמו"ר ישראל פרידמן עשרה צאצאים , שהמשיכו את דרכו של אביהם:

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 לא היה בצ׳ורטקוב בית מסחר לספרים. אפשר היה לקנות זוג תפילין, מזוזה, אגודת ציציות, חומש קטן, סידור קטן, לוח, ספרון קטן ובו ברכת המזון, תחינה, גמרא ישנה לקרוא בה בעת זמן של לימוד ותשמישי קדושה אחרים – אצל סופר [סת״ם], מלמד, מוכר הספרים נודד. ספרים גדולים ויקרים יותר, כמו סט חומשים עם כל הפירושים, בכריכת עור משובחת; תנ״ך, משניות, מדרשים, "עין יעקב", שו״ת, ש״ס – המתינו ליריד השנתי של לשקוויץ [לשקוביץ, אולשקוויץ], מרחק 15 ק״מ מצ׳ורטקוב, כדי לנסוע לקנותם. שם הצליח כל אחד לקנות מה שרצה בו ומה שלבו התאווה אליו אצל מוכרי הספרים הגדולים מלמברג [לבוב], קרקוב, פרמיסל [פשמישל]. רצה הגורל, שתזכה צ׳ורטקוב עצמה בבית מסחר לספרים. בכמות לא יכול להשתוות לבתי העסק הגדולים של מוכרי ספרים, אך באיכות היה מן הגדולים בגליציה. זה המקום לספר את סיפורה של הגיבורה, שהמאמר נושא את שמה, כך יכיר הקורא טיפוס מעניין של אישה, אשת חיל, דמות נדירה של נשות העבר.

סיפור "הלל הזקן מגליציה" – על  ר' ישעיה מאיר שפירא.
הסיפור נלקח מתוך ספרו של א. ליטווין נשמות יהודיות. תרגמה מאידייש בתיה גבאי.
פרט לרבי יצחק לווינזון- האבא של ההשכלה, (שהינה תקופה מעוררת עניין ברוחניות היהודית בתחילת ובאמצע המאה הקודמת), לא הייתה אישיות  גבוהה ועשירה יותר מכפי שהיה הרב של טשורטקוב, רבי ישעיה מאיר שפירא.
זה לא היה  ה"הלל"  מגליציה, יתכן שזה היה  ה"הלל" השני מגליציה שנמצא לעם היהודי לאורך כל ההיסטוריה. רק בעתיד ההיסטוריונים והפילוסופים יוכלו לאמוד בעתיד את גדולתו של הרב שפירא ולהפכו לגיבור לאומי וייתנו לגיבורים הנשכחים שלנו את מקומם, לא דור אחד יתלהב מסיפור חייו השקט והמלא באהבה ובהתנהגותו ומעשיו למען האושר של העם. 

זקני צ'ורטקוב זוכרים את הוריהם לוקחים אותם לבית הכנסת כדי לא להחמיץ את שירתו המופלאה של החזן מוניש ליא'ס.  כל יהודי העיר גם המתבוללים שביניהם היו נוהרים לשמוע את קולו ונעימותיו. ישראל בוימל, בן זמננו, חוקר את המוזיקה של העיירות הקטנות באזור גליציה ומנסה לשמר ואף להחיות את אותם לחנים נפלאים.

אהרלה שואב המים
לא בכל הבתים בצ'ורטקוב היו מים זורמים.
בשתי מקומות בעיר היו משאבות. האחת ברחוב מיצקביצה ליד הדואר והשנייה ליד בית העירייה.
למקומות אלה קראו: "קריניצה" (המעין).
זכורה דמותו המיוחדת של פרץ. אדם עני כשסמרטוטים מלופפים סביב כפות רגליו ואתם הוא הולך ונושא מים בשני הדליים על כתפיו ועל ראשו כובע קסקט. זכור כי היה נעצר מניח את הדליים ומתחיל לרקוד לפני העוברים ושבים. לאחר מכן נוטל את הדליים ומביאם לעניי העיר שלא היו מים בבתיהם. כך עבד מבוקר עד לילה.

דרפץ' ביזן (מטאטא)- אדם צעיר, יהודי, כבן שלושים, רזה וכחוש. גר ברחוב ג'לונה, שם היה מסתובב עם מקל מטאטא, רודף עם המקל אחרי ילדים שהיו מתגרים בו וזורק עליהם אבנים.

קלמן שטויס– היה מספר מעשיות ופנטסיה שלא היו ולא נבראו. הוא סיפר על ה"דיבוק" הכול יכול שהרגיש כאילו העיירה שייכת לו.. חלק מהסיפורים קשורים בצורה לא ברורה ברצח ארלוזורוב.

ברבע האחרון של המאה ה-19 התקיימה בטשורטקוב  "מחלוקת גדולה". כפי שהעם כינה זאת. למעשה היה זה מאבק תרבות. הצדדים במאבק היו – רב העיר ישעיהו-מאיר שפירא מצד אחד וגבאים אחדים מחצרו של הרבי מהצד השני. סביב החצר של הרבי התקבצו כל אלו שהיו חסידים – וסביב רב העיר ה"עם הפשוט", בעלי מלאכות וסוחרים קטנים.
הרב ישעיהו-מאיר שפירא נולד בעיר הנמל הבלטית מעמעל בשנת 1828. הוא התקבל למשרת הרבנות בטשורטקוב כשעוד לא מלאו שלושים שנה.אני נזכר במראהו, על פי תמונתו שפעם ראיתי. מצח מלומד גבוהה ומקומט, עם עיניים חולמניות ועצובות, טיפוס של אידיאליסט, משכיל, שמוכן לקורבנות אישיים על מנת להביא השכלה לעמו.

המחלוקת בין העולם הישן לרוחות ההשכלה: טשורטקוב היינה עיר יהודית עתיקה בגליצייה ובעלת ערך רב כמרכז-תרבותי ולכן חשוב להעביר את הידע למען הדורות הבאים.
טשורטקוב היינה אחת מהעתיקות בערי גליצייה ויש לה חלק נכבד בסיפור חיי היהודים בפולין.
אני בעצמי נוכחתי בעניין שגילתה קבוצת צעירים סטודנטים שערכו סיור לימודי בבית העלמין בצ'ורטקוב.
היו שם מצבות מלפני שלוש מאות שנה, שבחלקן ניכרת עבודת אמנות יוצאת מהכלל.
ביניהן למשל הייתה מצבה מתקופת פרעות חימלניצקי בשנת ת"ח. (1647). זו מצבה על קבר של שלושה יהודים שנרצחו באותם פרעות.

בית הכנסת הזעיר של חסידי טשורטקוב במאה שערים, משמר לא רק את זכרה של החסידות הנשכחת, כי אם משהו מדמותה של ירושלים של ימי מלחמת העצמאות. אגב אורחא, נחשפים אנו גם לטפח לא ידוע מדמותו של ש"י עגנון. לא כל חסידות זוכה לשני שולחנות. ישנן חסידויות שזכו הן להמשך פיזי של שושלת האדמו"רות המשפחתית,והן למקום של כבוד בתודעה היהודית והחסידית לאורך השנים. ישנן, לעומת זאת, חסידויות שהתברכו רק באחת מן הברכות: או שזכו להמשך קיום השושלת, אך מבחינה תודעתית וציבורית נדחקו לשולי הבימה, או שדבריהן ותורותיהן מונצחים ומסופרים שוב ושוב מעל כל שולחן חסידי, אף שלא זכו הן לכל המשך של ממש בצורת שושלת רבנית משפחתית.

אבות משפחת ברגמן מסטניסלבוב היו מיודדים עם האדמו"ר ישראל פרידמן. באחד ממסעותיו של האדמו"ר ישראל פרידמן מוינה, לפגוש את קהל חסידיו בצ'ורטקוב ובסביבתה, נהג לבקר ולהתארח בבית משפחת ישראל יצחק ברגמן בסטניסלבוב. באותה עת היו חסידי האדמו"ר מתדפקים על דלתות משפחת ברגמן כדי לזכות ולחזות ברבי ולקבל ממנו ברכה. באחד מהביקורים הללו, האדמו"ר ישראל פרידמן וישראל יצחק ברגמן החליפו ביניהם קפוטות.

בשנת 2010 התארגנה קבוצת חברים צ'ורטקובאים, לביקור בבית הכנסת "תפארת ישראל" בעיר העתיקה בצפת, שהוקם ביוזמת האדמ"ור משה דוד פרידמן מצ'ורטקוב. המארח היה גבאי בית הכנסת הרב אריה פרומוביץ.