המחלוקת בין העולם הישן לרוחות ההשכלה: טשורטקוב היינה עיר יהודית עתיקה בגליצייה ובעלת ערך רב כמרכז-תרבותי ולכן חשוב להעביר את הידע למען הדורות הבאים.
טשורטקוב היינה אחת מהעתיקות בערי גליצייה ויש לה חלק נכבד בסיפור חיי היהודים בפולין.
אני בעצמי נוכחתי בעניין שגילתה קבוצת צעירים סטודנטים שערכו סיור לימודי בבית העלמין בצ'ורטקוב.
היו שם מצבות מלפני שלוש מאות שנה, שבחלקן ניכרת עבודת אמנות יוצאת מהכלל.
ביניהן למשל הייתה מצבה מתקופת פרעות חימלניצקי בשנת ת"ח. (1647). זו מצבה על קבר של שלושה יהודים שנרצחו באותם פרעות.
דורות הקודמים הבינו את חשיבות העיר והתחלו לנהל פנקס קהילה. (מה שנשאר מהם הועתק לספר טשורטקוב) . טשורטקוב היא מהערים הבודדות שהיה ברשותה פנקס קהילה כה עתיק, שבו היו מצוינים תאריכים ואירועים, עובדות וסיפורי אגדות שערכם רב לפולקלור האיידשאי, שחורג מגבולותיה של העיר ומאירה את העיירות האידישאיות הקטנות המקיפות אותה.
אינני רוצה לתאר את התפקיד של טשורטקוב בסיפור של פולין היהודית ובעיקר בגליציה. אני רוצה להתעכב רק על נושא אחד חשוב שהייתה לו משמעות במאה הקודמת (במאה התשע עשרה) ואשר בהם צ'ורטקוב שיחקה תפקיד מרכזי: המתח והמחלוקת בין העולם הישן לרוחות ההשכלה.
טשורטקוב הייתה מצד אחד מרכז ודוגמה להשפעת רוחות ההשכלה ולהתארגנות מסגרות חינוכיות לדור היהודי הצעיר והיוותה מרכז חינוכי חשוב לכל מזרח גליציה. ומצד שני שיחקה תפקיד חשוב בחיי התרבות של עמנו בכך שהייתה מרכז רוחני לאלפי חסידים שנשאו עיניים לרבי מטשורטקוב. בתקופה זו בולטת דמותו הרוחנית של הרב שפירא כמנהיג ומורה של תנועת ההשכלה בטשורטקוב. דמותו מתבלטת ובעלת תפקיד משמעותי על רקע פריחת החסידות ואישיותו הקורנת של ר' דוד משה פרידמן.
אני עצמי נולדתי לאחר מות הרב שפירא במחנה נגדי של מפלגתו. אני גדלתי במרכז החסידות של טשורטקוב, רק מאוחר יותר הזדמן לי להכיר את המשמעות החשובה של הרב שפירא, אישיותו ומעשיו. רבות נכתב על ה"קרייז-רב", אותו מעגל רבנים ואנשים שהיו מקורבים לרב שפירא.
הכרתיו באמצעות ההשלכות הישירות של מעשיו כגון – מוסדות שהוקמו על ידו:
שני המוסדות המעניינים אשר משמעותם רבה לקורות החברה היהודית של מזרח גליצייה היינו איגוד "יד חרוצים" ואיגוד "בני ציון".
שני מוסדות אלה שיקפו הלכי רוח והיו לתנועות חברתיות מהקבוצות המאורגנות הראשונות של תנועת "חיבת ציון" שהייתה מוכרת בתקופה המאוחרת יותר בפעילות ציונית.
הרב שפירא עשה מאמצים ופעל כדי להביא את בשורת ההשכלה למזרח גליצייה והשפעתו ניכרה על השטעטאלעך בכל הסביבה.
הרב שפירא שהיה בעצמו משכיל ורכש את השכלתו באוניברסיטה למברג/לבוב. הוא דגל בשיטת חינוך חדשה: בעוד שבזמנים ההם בביתי-הספר למדו תנ"ך עם ביאור כמו לימודים אחרים לפי נוסח "ברלין" שפירא דגל בלימודים נוסח "אליאנס" בפריז.
לשיטות החינוך של הרב שפירא היה המשך בדמותו של מנדל רוזנצווייג (או כפי שכינו אותו – "מנדל הכנר") מענדעל פידלער, כיוון שהוא ניגן בכינור וגם למד לשיר, לקרוא תווים ולהעביר מידע מוזיקלי בחדר היהודי וכל זאת לפני כ-75 שנה. בשלב מאוחר יותר פגשתי את אחד מילדיו בארץ ישראל כתושב, גם את יעקב רפפורט "יאקוב" היה אחד המחנכים שפנה לדרכי חינוך של הרב שפירא.
האנשים המוזכרים מעלה וכמו רבים אחרים ניהלו את החינוך היהודי עד שנוסד בטשורטקוב, בתקופת מלחמת רוסיה-יפן, באמצעות מורים יהודים שנמלטו מרוסיה, בשלב מאוחר יותר "חדר מתוקן".
הרעיונות ושיטות הלימוד של ה"חדר המתוקן", שהגה שפירא נדדו לבית הספר העברי החדש והשפיעו על החינוך המודרני היהודי בטשורטקוב ובמזרח גליציה בכלל. שינוי זה פתח את הדלת לרעיון "חיבת ציון" ומאוחר יותר לתנועה הציונית המודרנית. זה החל בשורות של השאפירניקים, שהיו ראשוני נושאי הדגל של רעיון "ציון בטשורטקוב".
בתקופה מאוחרת יותר התקיימו אספות בהן היו הרצאות ונאומים של מרצים אורחים ומקומיים. בין המרצים צריך להזכיר הלל הויזנער שהיה מהשאפירניקים המתלהבים. (נפטר במושבה חיטין ).
ביניהם היה גם אהרון שווארץ, שהיה שנים רבות נשיא האיגוד הציוני ושמואל לייב שאר. הם היו נואמים את נאומיהם באולמות של הציונים הטשורטקובאים. תלמידי הגימנסיה וסטודנטים החלו להתארגן באותם מפגשים והפכו לחוגים שמהן התפתחה התנועה הציונית בצ'ורטקוב. בניהם התבלט ב. הויזנער שהיה תלמיד בגימנסיה והפך להיות ממשיכו הרוחני "כמו נכדו הרוחני" של חוג הרב שפירא. (דר' ב. הויזנער היה אביו של היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דר' גדעון הויזנער הקטגור של אדולף אייכמן במשפט בירושליים). מיותר לציין שתנועת ההשכלה הישנה כמו כן החדשה של טשורטקוב ובעיירות סביבה, היה מקום משלהם בחוגי שפירא. בחוגים המאוחרים, בלטה דמותו של יענקל ביקאל, יהודי למדן ומשכיל מהטיפוס הישן. אודותיו סיפרו שבליל שבת, כשהחסידים חזרו לבתיהם אחרי הטיש אצל האדמו"ר, ראו אותו יושב שקוע ברמב"ם עם סיגאר בפיו. אותו יאענקל ביקאל פיתח מאוחר יותר פעילות ספרותית מדעית בגרמניה.
דמות בולטת נוספת מתנועת ההשכלה בטשורטקוב היה יהושע פרמינגר– אדם בעל ידע רב במשנה- תורה ועד נבוכים וכתב פירושים לספר "הזוהר" בעברית. מאידך- היה בעל השכלה גבוהה והתעניין בכל שטחי המדע. הוא היה בעל ספרייה גדולה בעלת ערך מדעי רב, אך בשנת 1914, בעת מלחמת העולם הראשונה, נשרף ביתו ע"י הרוסים יחד עם ספרייתו.
אישיות מעניינת נוספת היה הסופר היהודי-גרמני קרל אמיל פרנצוז, שהיה הראשון "לטפל" ברומנים, בנובלות ובסיפורים קצרים על חיי היהודים. הוא היה טשורטקובאי וביצירתו היהודים מברנוף תיאר את חיי היהודים בטשורטקוב (ברנוף= טשורטקוב). היצירה במידה מסוימת מזכירה את "היהודים מצירנדורף" של יעקב וסרמן.
כשם שהקהילה היהודית של טשורטקוב נעשתה מרכז השכלה עבור מזרח גליציה באמצעות החוג של הרב שפירא, כך באמצעות הרב דוד משה פרידמן, נעשתה טשורטקוב מרכז חסידות שהשפעתה התפשטה סביב הארצות הסובבות אותה והיגיעה, כפי שנזכר כבר עד הישובים היהודיים במערב אירופה. מאחר והרבי קבע את מושבו בצ'ורטקוב, העיר נעשתה מרכז תנועת החסידות, אשר אליה נמשכו העיניים של מאות אלפי יהודים במשך שני דורות.
יש להזכיר כאן את האמרה העממית: למה נקראת העיר טשורטקוב? –
משום ששם גר הרבי הטשורטקובאי- והיא נקראת על שמו.
מי מאתנו לא היה נרגש ממראה טשורטקוב בחגים?
זה היה מחזה יוצא מן הכלל, בהם אלפי יהודים מארצות שונות, מערים קרובות ורחוקות ומכפרים נידחים, כולם מלוכדים, רוקדים, שמחים ומתלהבים בדבקות "בחצר" הרבי. חשבנו אז שקדושה כזאת ורגש כזה ביום טוב, לא ניתן לחוש בשום מקום חוץ מירושלים, בתקופת בית המקדש.
כל עולמו ומצב רוחו של יהודי השתנה ממש ברגע כשהוא החליט: "אני נוסע לרבי". הוא חש את הברכה הממשית שזה זמן רב הייתה בליבו ובמחשבותיו. כרגיל היו בוחרים "יומא דפגרא", יום טוב, שבת מיוחדת כגון: שבת שושה, שבת חנוכה, שבת שירה, או פרשת שקלים. בעצם ההחלטה כבר הייתה מידה רבה של חגיגיות והתקדשות , היות והיו מסירים מעל עצמם את דאגות היום-יום וכל המחשבות היו סביב תחושת "הנסיעה לרבי". התחושה של "הנסיעה" לבד, היא כמו בימינו- הפלגה באנייה. הצביעו אחד על השני, התכוננו לקרבה אנושית, מדברים על הכול מהלב, לעיתים מספרים מעשיות על הצדיק, וכך טווים ללא הרף את המסורת.
תקופת האביב, חיי קיץ, נושמים את ריחות השדות הפורחים, מרימים את העיניים למעלה ורואים את יופי עולמו של אלוהים. מברכים והנשמות מקבלות את התיקון.
יושב בעל העגלה על ה- קעלניע ושר קטע מימים נוראים: "ויאתיו" "היום תאמצנו", והשדות והארץ מצטללת ונעשית כמו קדושה וכשמגיעה שעת המנחה יורדים ונעמדים להתפלל ביער. העצים מתנועעים על פי הניגון, והעולם נספג ביהדות. חשים שכבר אינם זרים בגלות. אחרי התפילה שותים לחיים ויש בכך גדולה שמקרבת את הלבבות.
כשפוגשים בפונדק על פרשת דרכים איזה בחור יהודי חדש, נוצרת מיד קרבה ונוסעים ביחד הלאה. ככל שמתקרבים לעירו של הרבי כך יש זרם גדול יותר של אנשים שמגיעים מכל מיני כיוונים.
ככל שהדרך ארוכה יותר, ההתרשמויות עשירות יותר.
תמיד בין הקהל יש כמה צוציקים צעירים שבפעם הראשונה יבקרו אצל הרבי.
עד היום הם הגיעו , לכל היותר עד הגשר של העיירה, והיום בפעם הראשונה חשים את הרעד הראשון מהנסיעה. בפעם הראשונה הם בעולם של אלוהים. העיניים פקוחות לרווחה והלב מלא התרשמות שתישאר אתם לכל החיים. עם גירסא דינקותא צומח הדור הצעיר והזקן והחוט של המסורת ממשיך להיטוות — וכך מגיעים לטשורטקוב.
בטשורטקוב מוצאים מכרים ותיקים, יהודים שהתראינו אתם כבר מספר פעמים אצל הרבי. מספרים זה לזה כיצד "האל העליון עזר" ונפתחים מקורות חדשים של התעוררות והולכים "לקחת" את היד- לתת שלום עליכם לרבי. ככל שעוברים הימים שמבלים בטשורטקוב, ההתלהבות והדבקות נוסקים השמימה. שרים ניגון חדש המתאר את מה שלוחץ על הנשמה, יש מה ליטול הבייתה, שתהייה נחמה עבור הזמנים החשוכים בחיים, ועד הביקור הבא אצל הרבי. שומעים אצל הרבי מילה חדשה "טובה", "דברי תורה", "מעשה" ומתמלאים בתקוות חדשות, מתחזקים ו….. העליון הרי יעזור, הרי יש לו כזה עם יפה-
ישראל וציון מתגעגעים. והקדוש ברוך הוא בעצמו מתגעגע והגואל שוכב כבול בשרשראות ברומא.
החזן שר ליד שולחן הרבי "פרוק ית ענך מפום אריותא ואפיק ית עמך מגלותא" (הצל את כבשיך מפיו של האריה ופדה את עמך מהגלות) וכשחוטפים מהרבי שיחיה איזו מילה, רמז לכך שהגאולה אינה רחוקה,
ואז יוצאים בריקוד: "ישמחו במלכותך"…
טשורטקוב הייתה כמקדש מעט. "חתיכת" מלכות שמיים. טשורטקוב הייתה גם "חתיכת" מלכות מבחינה פוליטית. "מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא"- שליטה רוחנית מושכת אליה במידה מסוימת שליטה פוליטית וטשורטקוב שלטה.
הדרכים המובילות לטשורטקוב לא היו רק צינורות שפע עבור אוצרות רוחניים. עורקי התרבות היהודית היו גם דרכי תקשורת לשליטה פוליטית מסוימת. עיירה עם מטרה גדולה. החסידים הטשורטקובאים שאפו שיהיה להם: רב, שוחט, חזן וכלי קודש אחרים, חסידים של רבם. האנשים הרי היו במידה רבה ממלאי מקום של הרבי בתוך הקהילה. כמו אנשים מהמקצועות הרוחניים ועם יותר טקטיקה תרבותית הם יכלו יותר לתרבת את המידות ההן של היהדות שהיו קרובות יותר למהלכי מחשבות ורגשות של החסידים שלהם. המאבק לכלי קודש עצמיים, היה מלחמה לשליטה עליונה תרבותית, שהייתה אגב קשורה באינטרסים כלכליים. גם לאדם שלא הייתה פרנסה וגם לרבי היה ממלא מקום תמידי, גזבר של מעמדות (גובה מיסים לצרכים של חצר הרבי), כמו כן מנהיג המילה של דרכו החסידית של הרבי בעיירה. בשבת, ביום טוב, אזכרה או ביום פגרא, היה קהל החסידים שלא היו יכולים לנסוע אל הרבי, היו מתאספים ליד כלי הקודש, לשבת "ביחד" ולספר מעשייה אודות הרבי, לשיר ניגון משלהם
וכך היו מתרפקים על מקור השפע. כך שטשורטקוב הייתה גם עיר בירה, עיר מרכזית שאימנה שליטה מסוימת על החיים הפוליטיים הפנימיים בחלק גדול של קהילות, אפילו הרחק מחוץ לגבולות פולין.
אנו רואים את בית עירנו טשורטקוב, ששיחקה תפקיד גדול כמרכז תרבותי בחיים היהודיים של גליציה בפולין, במיוחד במאה האחרונה.
אם אנו יכולים להשתמש בפסוק הישן "נצח ישראל לא ישקר", צריכים הטשורטקובאים לזכור, שמוצאם מקהילה חשובה והם צריכים לשאוף באמצעות מעשים, לא לבייש את מוצאם.
שהטשורטקובאים יזכו להשתייך לתרבות היהודית כפי שמתאים לילדים של מרכז תרבותי משמעותי כפי שטשורטקוב הייתה בבית הישן.
תרגמה מאידיש: בתיה גבאי לבית רוטנשטרייך וגרוסר בוק (2012)