שטרנברג ורמוט

תמונות

תמונות מאלבום טוניה ורמוט לבית שטרנברג

מפגש בבית טוניה ורמוט לבית שטרנברג

מסמכים/עדויות/זכרונות

עדות יהושע ורמוט מהורודנקה

האקציה בהורודנקה

דצמבר 41, הייתי מחוץ להורודנקה, כנרדף ע"י הרוסים. ב- 39- 41, נאלצתי לעזוב עם משפחתי וגרנו בקולומיאה. לכן עברתי השחיטות בקולומיאה. ב- 8.42 חזרתי להורודנקה ועם חברי חיפשתי דרך להינצל. הגרמנים נדרשו רישום כל היהודים. על כולם היה להתאסף עם פנקסי העבודה להחתמת הכרטיסים. כל מי שיישאר ללא חותמת-יירה. היודנראט קיבל פקודה, שכולם יתייצבו תוך הבטחה שאלה שיבואו- לא יקרה להם דבר.

לפי ניסיון ההתייצבויות הקודמות, התעורר מתח. הם חשו שמתקרבת השמדה סופית. היודנראט אמר להתייצב למרות שידעו מה יקרה, כי אחרת הם יהיו האחראים להפרת הפקודה. יומיים לפני כן, היודנראט באו רבים ומתלבטים יחד, האם להתייצב. כולם היו מיואשים ואיש לא ידע מה לעשות. כולם הרגישו שאסון גדול מתקרב. ברגע האחרון היודנראט דרש שכולם יתייצבו. נקבע סדר ההתייצבות. רק בודדים לא צייתו. הכינו מזון והתחבאו בבונקרים. ביניהם הייתי גם אני. הצעירים שעבדו התייצבו.

ב-7.11.42 , התאספו בכיכר השוק.

המקום כותר. הגרמנים ומשטרה אוקראינית, מצוידים במכונות ירייה וכולם הובלו ישירות לקרונות, משם הובלו לבלזץ. רק 80 בעלי מקצוע שוחררו ורק להם הותר להישאר בעיר. לכל היתר נאמר שיירו. המתחבאים היו במצב ללא מוצא: לצאת אסור וכל אחד יכול היה להיירות. הברירה היחידה הייתה לברוח. לאן? איש לא ידע לאן. הגויים פחדו להסתיר יהודים. משפחות שהיו להם ידידים גויים, קיוו שהם יעזרו. אולם המכרים, ברגע האחרון- סירבו. הגבול לרומניה היה שמור וכול יום הגרמנים חיפשו יהודים, שניסו לחצות את הגבול. רק בודדים ניסו דרך זו. הגיעו ידיעות שבחוף השני של הדנייסטר, באזור בוצץ-טלוסטה, חיים עוד יהודים רבים ועדיין לא בגטאות. לא האמנו שזה אפשרי ש-50 ק"מ מאתנו יש יהודים שעדיין לא נכלאו בגטאות.

שלחנו אדם לבדוק את המצב. השארתם הייתה מזימה גרמנית, כדי שהבורחים מאזורים אחרים, יתכנסו שם וכך יהיה קל ללכוד את כולם יחד. התחלנו לעבור לבוצץ וטלוסטה. כל לילה יצאה קבוצת אנשים. חלקם הגיעו בשלום, הרוב נתפסו בדרך. חלק מתו, כי אי אפשר היה לקנות אוכל, כי שדדו אותם בדרך. כ-200 הגיעו לטלוסטה ולבוצץ- 120. אני עם קב' חברים הגענו לבוצץ. יהודי הורודנקה היו בקשר מתמיד עם אלה, שנשדדו ועזרו להם.

שלושה חודשים מאוחר יותר, החלה השמדה לפי השיטה המוכרת ואז הקמנו מחתרת מזוינת. ידענו שממילא אנחנו נידונים למוות. רצינו לנקום ברוצחים. השגת הנשק הייתה מאד קשה. אקדח עלה 5.000-7.000 זלוטי(?). זה היה הון תועפות. פנינו ליודנראט ובקשנו עזרה לקניית נשק. היודנראט לא התייחס- היו אדישים.

בכל זאת קיבלנו מהיודנראט סכום כסף מסוים וקנינו מספר אקדחים ושני רובים מקוצרים. שלחנו מספר אנשים ליער להכין תנאים כאשר נעזוב את העיר. האקציות הגדולות, הבלתי צפויות באזור צ'ורטקוב, שיבשו את התוכניות, לגייס צעירים מעיירות הסביבה. בזמן האקציה, טרם היינו מוכנים להתנגדות מזוינת. כל מי שהיה לו נשק, התנגד (כלומר, במאורגן לא- כיחידים כן). נרצחו 2 גרמנים ו-3 אוקראינים. אחרי האקציה התברר, שרק בודדים מהחברים שרדו, ואלה יצאו בקבוצות קטנות ליערות הסביבה. יצאנו בלילה בשלוש קבוצות. היו 40 איש, ביניהם 8 מהורודנקה.

ביערות   לא היה לנו מושג איך נחיה ללא קורת גג ואוכל. לכן, הרוב חשבו שזה יהיה המשך הסבל. אולם, כבר בימים הראשונים, נוכחנו שזו טעות של אלה שפחדו לחיות ביער. כשהיינו חופשיים ולא מוקפים בגדרות תיל ובפחד מתמיד מאקציות- התחלנו לנשום בחופשיות.

נוכחנו לדעת שרק כאן יש סיכוי להחזיק מעמד, אם רק נדע להסתדר. הימים הראשונים היו קשים. שבוע ימים ירד גשם ללא הפוגה. לא היינו מוכנים ונרטבנו עד עצמותינו. היינו חסרי ניסיון בארגון המזון. תוך זמן קצר הקמנו אוהלים ובהמשך חפרנו בונקרים. הצלחנו להשיג מזון וארגנו מטבח, שבשלו 3 פעמים ביום. את המצרכים קנינו מהכפריים. כל ערב, כמה חברים הלכו לכפרים והביאו מזון לכל היום. היינו מזויינים רק באקדחים. החיים ביער הוכיחו שלאקדחים תפקוד חלש. חשובים הרובים האוטומטיים, לכן, מטרתנו הראשונה לרכוש נשק שמתאים ליער. הצלחנו להגשים תכנית ותוך זמן קצר "התעשרנו" ב-5 רובים. כל היהודים בסביבה, חסרי נשק, התקבצו סביבנו. מצבם היה קשה כי הכפריים האוקראיניים היו מסתתרים בדרכים שהובילו לכפרים וכל יהודי, לא מזוין, קיבל מכות רצח. ושדדו כל שהיה להם, כולל בגדים. השאירו אותם ערומים. אנחנו היינו מספקים להם בגדים. בכפר ממנו יצאו השודדים, משם לקחנו מה שהיה נחוץ לנו.

בחודשיים הראשונים, לא היה קשר עם פרטיזנים רוסיים. בכלל לא ידענו על קיומם בסביבה. שמחה גדולה, כאשר נודע לנו שביערות נמצאים פרטיזנים רוסים. תקופה ארוכה ניסינו למצוא איתם קשר. במקרה 2 בנות שהלכו להביא מים, נתקלו ב"פטרול" פרטיזני והביאו אותם למחנה שלנו. היה לנו חג משותף. הכנו ארוחת צהרים חגיגית. הם סיפרו לנו על מצב המלחמה. אחרי התקפת נגד שנכשלה בקרפטים, בפיקודו של גנרל קולפאק, אבד הקשר עם המפקד והפרטיזנים נותקו מהקבוצה שמשכה מזרחה. הודות להם, הצלחנו להצטייד ביותר נשק. יחד איתם פעלנו וכך התארגנו החיים ביער. לא חסרנו דבר. כל אחד קיבל בגדים, לרוב מדי ס"ס. אפילו קיבלנו רדיו על בטריות וכך ידענו מה קורה "בעולם שבחוץ".

האוכלוסייה האוקראינית בסביבה וגם המשטרה האוקראינית והזנדרמריה הגרמנית, ידעו עלינו, כי בסביבה נמצאים יהודים עם נשק. לאחר מספר פעולות, האוכלוסייה הפיצה ידיעות, כי ביערות יש יהודים עם נשק ומהווים כוח חזק. זה גרם לפחד רב ואף גוי לא העז להיכנס ליער. (נפוצו שמועות)

מידי פעם, הגרמנים והמשטרה האוקראינית עשו  מצוד (OBLAWA). בקיץ, לא נפלו קורבנות, כי ביערות הגדולים, שם היינו, היה קשה לאתר קבוצות קטנות מתחבאות. המשטרה לא העיזה להיכנס עמוק. הם חיפשו בעיקר בשוליים ובדרכים. בכלל, בקיץ היה יותר קל, כי יכולנו לעבור ממקום למקום מטעמי בטיחות. בחורף, נאלצנו לשנות את הטקטיקה. העקבות בשלג  הובילו למקום המצאנו. הטקטיקה שלנו הייתה לנדוד אל מחוץ ליער כל יום במקום אחר. בגלל המצוד, החליטו הפרטיזנים, ללכת לכיוון החזית. קבוצתנו החליטה לא ללכת בדרכים, כי זה היה מוות בטוח.

הכרנו היטב את האוכלוסייה וידענו שכדי להתקרב לחזית, נאלץ לעבור כפרים, מאות ק"מ מחוץ ליער ואלה יסגירו אותנו לגרמנים. לכן חשבנו, שאם נמשיך כמקודם, יש יותר סיכויים לשרוד. חברים אחדים הצטרפו לרוסים. כל לילה צעדנו ממקום למקום, 20-30 ק"מ והטקטיקה הזו התבררה כטובה, כי כשנודע על הימצאותנו במקום אחד, תוך לילה כבר היינו יותר רחוקים. בגלל הקור והרוחות, לא יכולנו לשהות תחת לכיפת השמים והתחלנו להכין מסתור ליום, יומיים, אצל איכרים, לרוב פולנים. היו שברצון עזרו להתחבא, בעליית הגג או בגורן. הם עזרו לא מתוך ידידות, אלא, שילמנו להם טוב עבור קורת הגג. כל יום יומיים, החלפנו מקום. היו 8-10 נקודות כאלה, אולם מטעמי ביטחון, האיכרים לא ידעו מתי נבוא. כך עזרנו גם להודים שהתחבאו אצל האיכרים. היינו איתם בקשר וגם סיפקנו מה שהיו זקוקים לו.

בחודשי החורף 43, כשהאוקראינים כבר ציפו למפלת הגרמנים, רצו לחסל את הקבוצות היהודיות המזוינות, כדי שלא יישארו עדים בחיים. הם ידעו שהרוסים יעשו איתם חשבון. לכן, תפקיד קדוש של כל אוקראיני, קטן וזקן, לעזור למשטרה לחסל את המסתתרים. הם ידעו שאנחנו ניידים בלילה, לכן העמידו שמירה מיוחדת שהיו צריכים להודיע על כיוון ניידותינו. על הטקטיקה הזו נודע לנו. לכן, נמנענו ללכת בדרכים ולהיכנס לכפרים, הלכנו בשדות. מצבנו היה קשה, לא פעם התנפלו עלינו גרמנים ומשטרה אוקראינית, כי העקבות בשלג הובילו אותם להיכן שהסתתרנו ביום. אף פעם לא נתקלו בנו ללא התנגדות ואז הם היו נסוגים.

יום, יום הוצאו יהודים שהתחבאו אצל איכרים וירו בהם. הם ניו גיבורים גדולים מול נשים וילדים, אולם כשנתקלו בקבוצות יהודים עם נשק…הם נסוגו הראשונים.

בינואר 43 היינו 30 ק"מ מהרודנקה, ע"י הדנייסטר. 4 מהורודנקה נכנסו העירה, לקבל מידע על יהודים מתחבאים אצל איכרים וליצוא איתם קשר ולקחת אותם ליער. כשהתקרבנו לעיירה בה נולדנו, התחנכנו, היינו נרגשים. כל אבן ועץ הזכירו להם חופש, משפחה וחברים. התגנבנו בלילה כפושעים. כשנכנסנו למכרים, לבושים במדים, פחד גדול נפל עליהם, הם לא זיהו אותנו ומאוחר, כעשר זיהו, רצו להיפטר מהם. לא צמחה תועלת, אבל נודע לנו על יהודים יחידים שהסתתרו בדרך לרשקוב.

לא הצלחנו לקשר איתם. היינו חייבים לעזוב. פנינו למספר גויים וביקשנו מקלט ליום. כולם סרבו, נאלצנו לעזוב, חטפנו, החרמנו גוי עם זוג סוסים, שחשב שאנחנו גרמנים ואילצן אותו להובילם לעיירה ריבק, משם חזרו לחבריהם ביער.

בחודשים האחרונים לפני השחרור, מצבינו היה קריטי. קבוצות גדולות של אוקראינים, "בנדרובצים" מזויינים שניסו בכל דרך לחסלנו. כל הדרכים היו מלאות עם הצבא הגרמני וההונגרי הנסוג. התנגדות מזויינת הייתה כמעט בלתי אפשרית. באותה תקופה, ה"בנדרובצים" היו מתנפלים על האוכלוסייה הפולנית בכל הסביבה. מציתים ורוצחים כפרים שלמים, כי גם הפולנים היו מסוכנים כעדים.

לילה אחד, כשהתחבאנו אצל פולני, מכר, שהיה גם בקשר עם AK   והודות לו השגנו בהתחלה נשק, באה אלינו משלחת של פולנים והציעו. מכיוון שמצבם כמצבנו והם מעריכים את גבורתנו, המוכרת לכל האוכלוסייה, הם הציעו שנצטרף לשורותיהם, כקבוצה מאורגנת ונעזור לארגן הגנה מזוינת, נגד השודדים האוקראינים-שונאינו המשותפים. הם גם הבטיחו שישמרו עלינו כאילו ילדיהם ולא יקרה לנו דבר. בטחוננו היה קריטי. הספקת המזון הייתה קשה, לכן הסכמנו. ערכו לנו קבלת פנים מרשימה. נציגי הכפרים הפולנים שבחו את התנגדותנו וקראו יחד נגד השונאים. המשותפים- האוקראינים.

אמרנו, על מספר גדול של פולנים ששיתפו פעולה עם גרמנים ברצח יהודים, הם הצטדקו ואמרו שבכל עם יש בודדים בעלי אופי פלילי. אך רוב הפולנים הזדהו עם היהודים.

חשוב לציין, שלמרות שבמשך 20 השנים, בין שתי המלחמות, הייתה לפולנים מדינה עצמאית, ובכל כפר ועיירה פולנית היו איגודים ספורטיביים כמו:"סוקול", לאוכלוסייה הפולנית לא היה נשק. מפחד מהרוסים, בין 39-41, מסרו את כל הנשק. האוקראינים, לא מסרו הנשק, כך, שלכל איכר אוקראיני, היה נשק, אפילו מכונת ירייה.

מספר חודשים היינו בכפרים הפולנים. רבים באו לגור בכפרים אלה. האוכלוסייה הפולנית התייחסה אלינו בהתאם להבטחתם. כל ערב הוכנה סעודה ולא חסר דבר. את הפעולות עשינו בלילה. בימים הסתתרנו, כך שרק איכרים בודדים ידעו היכן. רק ביום א' בלילה, היינו יוצאים ממקומות המסתור, עם הנשק האוטומטי ושמרנו על הכנסייה, כשהפולנים התקבצו לתפילה. לפני שהגענו, הם פחדו מה"בנדרובצים" ללכת לכנסיה. כי במספר כפרים, ה"בנדרובצים", התנפלו עליהם וזרקו חומר דליק לכנסייה דרך החלונות.

ארבעה מאתנו שמרו על הכנסייה. הכומר פנה למתפללים ואמר:

"היום אתם יכולים להיות שקטים, אתם במקום מוגן".

סוף העדות.   איו"ש, 03-656

בעקבות התמונות

בעקבות הכנסת התמונות של  סבתא טוניה לאתר צ'ורטקוב הסתכלנו יחד בתמונות ואלה הדברים שסיפרה: להוריה, חנה ומנדל שטרנברג,  הייתה חנות מכולת סיטונאית מזון גדולה  ברח' רינק,  אותה ניהלו שניהם.  קימת מפה המתארת את מיקום החנות. הייתה חנות נוספת של שמואל שטרנברג. ביתם היה ברחוב טרגובה. בקומה למטה הייתה מאפיה של גרינברג ולמעלה גרה משפחת שטרנברג.
תמ' 1 – חנה הייתה אישה מאד מוכשרת הן בניהול הכלכלי פיננסי והן בניהול הבית והמשפחה (5 ילדים) היא התברכה גם בכישרון אומנותי שהתבטא בעיקר בעבודות היד: תפירה, סריגה, קרושה.

תמ' 2 – דורה/דבורה, התחתנה שנה וחצי לפני פרוץ המלחמה עם מרכוס בחור יהודי חרוץ ומוכשר, יליד  צ'ורטקוב, המבוגר ממנה בשנתיים. משפחתו של מרכוס הייתה עשירה מאד. מרכוס עצמו ניהל חנות לעיבוד ותפירת מוצרי עור ובנוסף עזר במפעל המשפחתי לגידול וייבוש טבק.

תמ' 3 – פרימקה,  האחות השנייה, הצעירה מדבורה ב 3 שנים, הספיקה לסיים תיכון לפני פרוץ המלחמה. בתמונה יחד עם חברה.

תמ' 4 –   טוניה ויהושוע, צעירי המשפחה, היו עדיין תלמידי תיכון. בשל יהדותם לא יכלו להתקבל לבתי הספר הטובים ונאלצו להסתפק בבית ספר תיכון למסחר בו למדו בעיקר הנהלת חשבונות ונושאים שונים בכלכלה, בנוסף לשעורי הלימוד הקונבנציונאליים.

תמ' 5 – בכתה של טוניה למד גם בן דודה, הנקרא צבי (הירש)

תמ' 6 – שלמה, אחיה הגדול של טוניה , שירת בצבא הפולני ובצילום מופיע במדי הצבא.

תמ' 7- פריד'גה  בת דודה של טוניה, צעירה ממנה ב 4 שנים. היא, אימה ואחיה הובאו ע'י חנה לדירת משפ' שטרנברג  לגור עימהם בגטו  מאחר ונזרקו לרחוב.

תמ' 8 – לולה – רחל, בת דודה של טוניה, מבוגרת ממנה ב 8 שנים, הייתה האישה היפה ביותר במשפחה. גרמני התאהב בה ורצה להצילה אך היא פחדה ממנו , לא הסכימה ללכת אתו ולעזוב את משפחתה.

תמ' 9 – האחיות דבורה וטוניה לבית שטרנברג  ולידן שתי האחיות גרינברג שהוריהן היו בעלי המאפיה. הילד היושב למרגלותיהן הוא כנראה אחיהן הצעיר יהושוע  שטרנברג. בני משפחת גרינברג היו אנשים נפלאים שעזרו מאד, במשך תקופה ארוכה, להרבה מאד אנשים. איש ממשפחתם לא נותר.

תמ' 10 – יהושע ופרימקה שטרנברג מצטלמים ברח' רינק בקרבת החנות של הוריהם. מאחור נראה השוק הבנוי.

תמ' 11 –  טונקה שטרנברג עם חברות ארבע בנות :  משמאל בת למשפחת פארדס, טוניה,  פפה קרמר, ולושה ברינשטיין. טוניה לובשת סוודר – עבודת יד של אמה חנה.

תמ' 12– בחצר מגרש הכדורסל, ליד החלון שני המורים. טוניה לאחר משחק הכדורסל ולכן עדיין בבגד התעמלות. כולן במדי ביה"ס.

תמ' 13 – תלמידי בית הספר למסחר בכתתם. מקדימה המורה. טוניה מימין.

תמ' 14 – בית הספר למסחר בו למדו גויים ויהודים. צלם הגיע לחצר וילדים מכתות שונות הצטרפו לצילום עם המורים שהיו שם. צילום אקראי. ראשון מימין מוריץ שר, רביעית מימין אחותו . שביעית טוניה  עשירית פפה.

תמ' 15 – פפה וטוניה בקיץ שטות בסירה על נהר סרט

תמ' 16 – פפה, טוניה וחברתן  בנות ה 16 מצולמות בסוודרים עבודת יד.

תמ' 17 – משפחתו של הדוד שמיל ואתם שתי האחיות של אשתו בשה. איש לא נותר מהמשפחה.

תמ' 18 – טוניה  ופרידז'ה  בחצר ביתו של הדוד שמיל, אביה של פרידז'ה.

תמ' 19 –  טוניה , עם פרידז'ה ושלוימה, ילדיו של הדוד שמיל על מרפסת ביתם הגדול, הנפתחת לחצר ולגינה.

תמ' 20 –  משה קרמר, חבר טוב של טוניה.  אחותו, פפה קרמר הייתה חברתה הטובה ביותר. שניהם בנים למשפחה עשירה וגדולה שלא נותר ממנה איש.

תמ' 21- דולו ובומק חבריה של טוניה. דולו הוא אברהם ורטנפלד הנמצא בישראל, ובומק הוא  אברהם מורגנשטרן הנמצא בארה"ב.

תמונות 23, 23 – טונקה שטרנברג

תמונה 24- ביום הזיכרון לשואה והגבורה 2011 – השתתפו קצינים וחיילים בפרויקט " פרח לניצול" והגישו תעודות  הוקרה לניצולי שואה הגרים ב"דור כרמל" בתמונה החייל נדב מגיש תעודה לטונקה.

תמונה 25-  זה הניצחון הפרטי שלי.

פרקים בקורותיה של טונקה ורמוט לבית שטרנברג

1. חיים קשים ביותר בגטו
2. יציאה לעבודה מחוץ לגטו לתקופות זמן שונות.
3. עבדה במחנה פאל, וגם בביתו של ריכארד פאל (הוא אישית בחר בה ובבחורה נוספת בשל
   אמינותן וחריצותן. ) בשנת 1970(?) העידה נגדו בביתה בחיפה בנוכחות עורכי דין שהגיעו
   מגרמניה במיוחד.
4. עבדה במחנה בחווה חקלאית לגידול מטעי הקוקסוגיס להפקת גומי.
5. אחיה נורה על ידי גרמני שהשיט בנהר
6. אמה נרצחת בגרזן בדירתם על ידי אוקראינים
7. אביה משתתף בחפירת מנהרה לבריחה
8. תוך כדי שימוש במנהרה – הגרמנים הציפוה בשל הלשנה, כולם נהרגים אבל אימא לא
   הייתה שם. זה נודע בדיעבד.
9. בריחה ליערות, מסתור, הישרדות, חבירה לאנשים נוספים במצבה.
10. חיים בבורות ביערות, כל פעם עם קבוצה אחרת.
11. יציאות בלילה, בתורנות, לכפרים לחיפוש מזון בזבל.
12. חזרה למסתור ומציאת האנשים ירויים. (קרה פעמיים בעקבות חלומות של אימא, שעליה
    להחליף תורנות ולצאת)
13. בריחה בשלג בחורף קשה ממקום למקום.
14. מציאת מסתור אצל כפריה בודדה עם שני ילדים שחלמה בלילה כי תבוא מישהי להסתתר
    אצלה וזה אכן התממש.
15. קבוצת הפרטיזנים של אבא מוצאים אותה ועוד נערה, מחביאים אותן אצל אוקראינים תוך
    איום עליהם בנשק אם יקרה משהו לבנות.
16. מחבוא באסם אוקראיני
17. במעבר גבול לוקחים לה את היומן שכתבה מחשש שהיא מרגלת
18. בסוף המלחמה חוזרים לצ'רטקוב לראות מה נשאר מהבית, מבית המסחר, והרכוש הרב
    שהיה
19. מגיעים לאיטליה כפעילי "עליה ב' " אבא פעיל בשליחת עולים לישראל.
20. חיים חצי שנה אצל זוג מבוגר בפירנצה, שמאד רצה לאמצם כבניהם.
21. 1945 עולים לארץ. מחנה בעתלית (?)
22. 1946 גרים עם משפ שטרן, פנקה ויוזק, בדירת 2 חדרים ברח' מ'א בקרית חיים. אבא עובד
    בסולל בונה כחשב.

כשנכנסו הגרמנים הם הודיעו שצריך ללכת להירשם לעבודה. הצעתי למשפחתי שאני אלך ראשונה וכך נדע אם זה טוב או לא להתייצב לעבודה. לקחו אותנו לבית הסוהר ומבית הסוהר למילובצ'ה ומוחבקה. עבדתי במוחבקה ולא היה לי קשר הבייתה. התחילו להגיע שמועות ושמעתי ממשהו שהורי נהרגו. החלטתי שאני מוכרחה לחזור לצ'ורטקוב. יום אחד כשהלכנו כולם להתרחץ בנהר, החלטתי שזו ההזדמנות שלי להתחמק ולברוח. החלטתי שאני חוזרת הביתה. הכנתי לי עוד סט בגדים, כך שבלי שאף אחד מהמשגיחים לא שם לב התחלתי להתרחק מכולם ולמצוא לי שיחים שיסתירו אותי. כשקראו לכולם לצאת מהמים אני לא יצאתי. כשכולם הלכו התלבשתי והתחלתי ללכת על הכביש במשך שעות. פגשתי בדרך מישהו מהמשטרה היהודית, שכטר, והוא אמר לי: אל תלכי כי "מנקים" את העיר. אימא שלך לא חיה. הוא אמר אל תלכי. הוא עזר לאנשים. הוא אמר לי "חכי פה" אני אבדוק. אני ישבתי שם עד שנהיה שקט. ואז הלכתי הביתה. כשהגעתי הביתה ראיתי את אימא שלי שרועה על הרצפה כשראשה פתוח. ספרו שאוקראינים רצו להיכנס לדירה ואימא עמדה וחסמה את כניסתם. אמרו שאח אחד, הקטן, יהושע, שיקו, ברח ותפסו אותו. את אבא לקחו עוד קודם באקציה הראשונה. שכטר הזהיר שעומדת להיות אקציה נוספת. אחותי ובת דודתי באמת הסתתרו בבית ונצלו.
בתחילת הגטו נכנסתי לעבוד במחנה פאל. אחר כך עבדתי בנקיון, בבית של טומנק, יחד עם פרלה. הוא היה אדם אכזרי. היה משתכר והיה הופך כועס ואלים. הוא היה סופר את האגוזים כדי לבדוק שאנחנו לא גונבים. הוא עשה לנו סימן שאנחנו לא גונבים ולא שותים ולא נגענו בכלום.  " אתם לא תסבלו. כדור אחד ויגמור אתכם".  בזמן העבודה התיידדתי עם אשתו. כשרצו לפזר את הלאגר שלנו ולהעביר אותנו למחנה שבידובה, באה אשתו של טומנק ואמרה "אותה אני רוצה, התחילה לסרוג סוודר ולא גמרה"…

1. מותו של אחי – שלוימה הרשל

כמה שבועות לפני פסח, במרץ 1942 , בזמן הפשרת השלגים עלה הנהר סרט על גדותיו והציף את טחנת הקמח החדשה של מר וייזר. התבואות במחסנים, בקומת הקרקע, נרטבו. היהודים נדרשו להוציא את שקי התבואה שנרטבו ולהעלותם לקומות העליונות . אחי התנדב לעבודה זו. אנשי האס.אס. הגרמניים השגיחו על העובדים היהודים, התעללו בהם והריצו אותם עם מטען השקים. את המתקשים בריצה הכו מכות רצח.

אחי היה בחור חזק ובריא  והצטיין בעבודה זו. הוא וחבריו עזרו ליהודים אחרים. מר דרוהוביצ'ר סיפר לנו כי אחי סחב גם את השקים עבורו. שני אנשי אס.אס. שראו את אחי בעבודה התרשמו מיכולתו ונכונותו לעזור והזמינו אותו שישיט עבורם את סירת הקיאק בה עברו את הנהר הסוער. תוך כדי השיט, במרכז הנהר, התכופף אחד מהם והסירה התנדנדה. באותו רגע העלילו על אחי כי רצה להטביעם ואחד מהם ירה באחי והרגו.
לאחר שכולם שבו מהעבודה ואחי בושש לחזור  הייתה לאמי הרגשה כי משהו רע קרה לאחי. מרוב דאגה חשה בליבה וקבלה התקף לב. כל הזמן מלמלה "אין לי יותר בן, אין לי יותר בן"…
בלילה ההוא נודע לנו כי אחי הוא אחד משלושת הקרבנות שנרצחו באותו יום.

למחרת , מוקדם בבקר, הלכנו פרימקה (אחותי) ואני הוצאנו את גופת אחי מהמים בקושי רב. מלבד היותו אדם גדול ובריא בגופו, היה גם ספוג מים. סחבנו אותו שתינו בדרך לא דרך, והבאנו אותו לקבורה בבית הקברות. מותו היה לנו מכה קשה. הוא היה אדם עדין נפש, תמיד היה מוכן לעזור  לזולת, ומסביבנו היו הרבה אנשים שהיו זקוקים לעזרה. במחשבה זו התנדב, בימים הראשונים, למשטרת היודנראט.
הנה אחד הסיפורים:
נודע לו כי הולכים להחרים מאזניים אצל אישה ענייה בתואנה כי היא מזיפת במשקל המוצרים שמוכרת. הוא רץ במהירות להודיע לה שתחביא אותם. כשהגיעו  השוטרים ולחצוה לא יכלה לעמוד בלחץ וגילתה מי יעץ לה להחביאם.  באותו יום פוטר אחי ממשטרת היודנראט.

2. זיכרונות מהגטו ומחנות העבודה

לפני הכניסה לגטו, כאשר היהודים עדיין חיו ברובע היהודי של צ'ורטקוב, הודיעה משטרת היודנראט על  הרשמה למחנה עבודה. התנאים ברובע היו קשים מנשוא. לא הייתה פרנסה , קשה היה להשיג מזון ותרופות. דאגה רבה הייתה לכל בני המשפחה. אני הייתי בין הבנות הראשונות ברובע שהחליטו ללכת להירשם. הסכמתי עם משפחתי כי יציאתי תהיה יציאת הניסיון ואם לא ישמעו ממני לאחר זמן ידעו האחרים לא להירשם ולא לצאת. היו מחנות במוחבקה ורוז'ינובקה.  אני נשלחתי למחנה שהיה במילובצ'ה, ליד העירה טלוסטה. היה זה מחנה סגור, לא ניתן לצאת ממנו. הוא נועד לבנות בלבד.

יחד אתי היו גם בוז'קה גלזר, פפקה שטרנשוס– בתו של בעל חנות הבדים, שלושת בנות האופה איציק-אלי גרינברג ובנות אחרות מהעיירות בסביבה. ביניהן הייתה גם חנה'לה, שהיא ואחותה היו בזמנו פעילות בשומר הצעיר. (עמה התיידדתי כי הייתה אמיצה מאד). עבדנו בעבודות שדה שונות ובניהן בגידול קוקסאגיס – צמח ששמש כתחליף לתעשיית הגומי. הינו נתונות לשרירות ליבם של המשגיחים שהעבידו אותנו קשה, שעות רבות . האוכל היה מועט ביותר.
מקרה אחד מכל מה שהיה שם  נחרט בזיכרוני:
פעם, בזמן העבודה בשדה עבר המשגיח וצבט אותי. באופן אימפולסיבי נתתי לו סטירת לחי. המשגיח התנקם בכל הקבוצה והעביד אותנו שעות נוספות.  הבנות כעסו עלי על שלא כבשתי את יצרי והבאתי עליהן סבל נוסף.  דבר הסטירה הגיע עד למנהל האחוזה. כאשר הובאתי לפניו סיפרתי לו את העובדות ובנוסף לכך הצעתי לו שאביא עבורו זוג מגפי עור חדשים תמורת הרשות לבקר את משפחתי. (בזמן השלטון הסובייטי המגפיים היו יקרי המציאות וקשה היה להשיגם). הבטחתי שאביא את המגפיים עם חזרתי למחנה מהביקור המשפחתי. ייחסתי חשיבות גדולה לביקור בבית כי רציתי שההורים ידעו את מקום המצאנו. בפקודת המנהל הועברתי לעבוד במטבח כדי למנוע ממני את נקמנותו של המשגיח. משם גם יכולתי לעזור לבנות בקבלת מנות אוכל מועטות נוספות. באחד מימי ראשון זה אכן התממש. קבלנו תעודות מעבר ושתי עגלות ונסענו לצ'ורטקוב.

בואנו היה מאורע מיוחד לכל הרובע ורבים התחרטו על שלא נרשמו אתנו לעבודה. באותו יום חזרנו למחנה. לקחנו אתנו כמובן את המגפיים ומתנות למנהל המחנה וגם דברים שונים להחלפה בין האיכרים כדי לקבל אוכל. המתנות השפיעו והמנהל היה מסדר הסעה אחת לשבועיים לחלק מהבנות. הדבר היה לעזר גם למשפחות שלנו בעיר. בכל נסיעה היינו מביאות להם מצרכי מזון  שהחלפנו בכפר, ולוקחות שוב חפצים להחלפה.
במחנה זה הייתי עד לאקציה הראשונה.

3.האקציה הראשונה.

כשנודע לי על האקציה, ושמוציאים יהודים מצ'ורטקוב רציתי להצטרף למשפחתי. חשבתי שמעבירים אותם למחנה אחר דוגמת המחנה שלנו. רציתי שנשאר כולנו יחד. הלכתי כל הלילה ברגל מהמחנה במילובצ'ה לצ'ורטקוב. כשהגעתי לרובע היהודי פגשני יהושע רוסלר בנו של ישראל השוחט, אשר שרת עדיין במשטרת היודנראט, והזהיר אותי להתרחק מהמקום ולהתחבא.
מאוחר יותר סיפרה לי אחותי כי יהושע רוסלר עזר ליהודים רבים להסתתר והצליח להוציא אותה ואת בת דודתי מאזור האקציה. הוא הפנה למחבואים אנשים רבים שנשארו בלי משפחה וסיפק להם מזון ומים בהיותם במסתור עד שנתאפשר להם לצאת.
החלה האקציה הראשונה. לא ידענו לאן הובלו האנשים. רבים חשבו שמעבירים אותם למחנה עבודה. רק אחרי שגניה ברקוביץ' , שהצליחה לקפוץ מהרכבת, חזרה, היא סיפרה שהצליחה להימלט מהמשלוח. גניה ספרה על התנאים האיומים בהם הובלו האנשים, איך רבים מתו מדוחק, חנק, צמא ורעב. היא גם סיפרה כי על הקרונות הייתה הכתובת – BELZEC.
לגטו חדרה ההרגשה של "אין אונים".  רבים התחילו להבין כי הגרמנים מתכוונים  להשמיד את היהודים. אלה שהייתה להם אפשרות החלו להכין בונקרים למחבוא, תעלות מילוט, ולדאוג למקומות מסתור אצל איכרים בסביבה.  יחד עם זאת השתדלו לחיות את חיי השעה ולנצל ככל האפשר כל יום שנשאר, כדי לחיות את מה שהחיים מציעים . "אכול ושתה כי מחר תמות".

4. אחרי האקציה הראשונה

אבי, מנדל שטרנברג, ודודי ורבים אחרים, נשלחו למחנה קמיונקה. אחי הצעיר, יהושע היה בקמיונקה עוד לפני כן ופדו אותו משם בכסף. ממנו שמעו גם מה מתרחש במחנה. מהמשפחה הגדולה  נשארנו בבית רק שלוש בנות: אחותי, בת דודתי ואני.  גרה אתנו גם נערה בשם קלרה מהעיירה בוצ'אץ' שנשארה יחידה ממשפחתה. נהלנו מטבח קטן עבור אנשים בודדים שנשארו ללא משפחתם. קלרה הייתה מבשלת ואנחנו שלושתנו היינו מוכרות את האוכל בדרכים שונות.
לפני שנשלח לקמיונקה חילק אבא לכל אחד מבני המשפחה סכום כסף מסוים למקרה ויהיה צורך לשלם כופר נפש.  את החלק הגדול של הכסף החביא אבא במחסן. בלילה כשהכין את המחבוא לקח את כל בני המשפחה להראות להם היכן זה. אני לא רציתי בכלל לדעת. לא יכולתי לחשוב על המצב בו אחיה ללא אבי ולכן לא התעניינתי במקום המחבוא. הצטערתי מאד על כך לאחר זמן, כאשר נודע לי כי בעזרת הכסף אפשר לפדות אנשים מקמיונקה. חיפשנו את המחבוא ולא מצאנו אותו.
ניסינו להשיג כסף בהלוואה על מנת להחזירו בשוב אבי מהמחנה , אבל שום יהודי, אפילו מבני המשפחה הקרובה, לא רצה ולא יכול היה לעזור לנו בזה.
הייתי אז מאד אומללה. ישבתי בחוץ ובכיתי.
עבר יהודי אחד שכינויו היה "הגנב" ושאל אותי לסיבת בכיי. סיפרתי לו על מאמצי להשיג הלוואה. האיש הכיר את המשפחה  והבטיח לעזור. כעבור זמן חזר עם סכום גדול של כ  10000 זלוטה.
לאחר שהיה לנו כסף ביקר קצין האס.אס. ממנהלי מחנה קמיונקה אצל היודנראט.
כנהוג לא אפשרו ליהודים להראות בסביבת בנין היודנראט (מועצת היהודים). אחותי פרומה העיזה.
היא התחבאה ליד בית היודנראט וכאשר יצא הקצין היא רצה, נעמדה לפניו והתחננה שישחרר את אבינו. הציעה לו תשלום כופר נפש. הוא קבע סכום ואחותי שילמה במקום.
ד'ר עבנר כעס מאד על החוצפה ועל כך שהעסקה הנ"ל לא הייתה בתיווכו.  יש לציין את עוז רוחה של אחותי באשר לפי חוקי הגרמנים אסור היה ליהודי לפנות ישירות לגרמני אלא רק באמצעות היודנראט. וד"ר עבנר היה המתווך.
באותו זמן היה אבי חולה בדלקת ראות וגם סבל משברים בצלעות כתוצאה מתאונה בה נמחץ בין שתי מכוניות בקמיונקה. הקצין שקבל את הכסף, לפני ששחרר את הפדויים, התעלל בהם עד כדי כך שאבי חשב כל הזמן שמובילים אותם להורג. מידי פעם היו הגרמנים יורים באוויר כדי להפחידם. לבסוף אפשרו להם לחזור לגטו. במאמצים גדולים הצלחנו לרפא את אבינו, וכמובן שהחזרנו את ההלוואה למלווה.

5. בנית הבונקר לבריחה
   עם שובו מקמיונקה החל אבי לתכנן בנית בונקר גדול ומשוכלל. התכנית הוכנה ע"י מהנדס והכוונה הייתה שקצהו השני של הבונקר יצא אל מחוץ לתחומי הגטו. העבודה בוצעה בידי אנשי המשפחה והשכנים הקרובים ביותר בסודיות רבה. בלילות העברנו את האדמה בשקיות ושפכנו בנהר. כסף רב הושקע בבונקר המשוכלל הזה. היו בו מערכות מים וחשמל. אבי עשה חישובים כי עד לשחרור נותרו עוד כתשעה חודשים ואנחנו הכנו וארזנו אוכל לשנה. הבונקר התחיל מתחת לבית מגורנו בגטו, ביתה של ציופה וייזר, ונמשך עד מתחת לחנות שלנו ליד המסעדה של פיגה קאהן, בסביבות ה"סטרטינר קלויז". היו לבונקר מחילות צדדיות לשם הסוואה והיה קשה לגלותו.
   פעם, באחד הלילות , בעבדנו בחפירת הבונקר שלנו נפגשנו תחת האדמה עם קבוצה שחפרה גם היא בונקר מתחת לבית החלב הצמוד לביתו של גיצל גרינברג האופה. (פינצז'ה-רינדז'ה).נדמה לי שבבונקר ההוא היה גם מנחם רוזנצוויג – אמיר.
   אבא דאג גם לאלטרנטיבה ולאחר שנודע לו כי משפחת ישראל שוחט הכינה להם מקום מחבוא אצל איכר בשם … ביזלוביץ', אבא סיכם אתו שהוא ישלם עבור כולם, ובמקרה והבונקר שלנו יתגלה נוכל גם אנו לעבור לשם.
   אחותי דבורה, שני אחי, אמא ויתר בני המשפחה כבר לא היו בחיים. תכנית הבונקר והתעלות לבריחה שאבא ממן והשתתף בתכנונם וחפירתם כמעט הושלמו. לאחר היציאה מהתעלות היינו אמורים להגיע לעיירה שבידובה  אולם אבא סיכם עם גוי אדק שמו, בעיירה יזלובצ'ה שנסתתר אצלו תמורת תשלום נכבד. עוד לפני כן העברנו אליו חלק מרכושנו למשמרת ואת התשלום הנדרש. בן השוחט של צ'ורטקוב  אמור היה להצטרף אלינו ואביו שילם עבורו.
   לאחר זמן רב הצלחתי לברוח אל הגוי הזה (אדק ) יחד עם בן השוחט, בנותיו, חתנו ונינה. הגוי הודיע על בואנו ומסר אותנו לגרמנים. היינו קבוצה די גדולה והובילו אותנו שני שוטרים. בזמן ההליכה התפזרנו, השוטרים רדפו אחרינו ואני, בריצה מהירה, יחד עם בן השוחט, הסתתרתי ביער. האחרים נתפסו. הסתתרנו יחד ואז הוא סיפר לי שפרימקה ואבא ניסו להימלט דרך תעלות המסתור שבנו. בשל הלשנה הגרמנים חיכו בפתח היציאה והחלו למלא את התעלות במים ובגז. הוא עצמו הצליח להימלט מאחד הסעיפים הצדדים של התעלה אותם הכיר  כי השתתף בחפירה. זו הייתה דרישת השלום האחרונה מפרימקה. היא בקשה ממנו לספר לי כי המים מגיעים להם כבר עד הצוואר.
   כך החל סיפור ההישרדות שלי ביערות פולין.
   ביערות אלה פגשתי מאוחר יותר את הפרטיזנים ובניהם שיקו, (יהושע ורמוט ) בעלי שהיה מדריך בגורדוניה עם אחותי הגדולה וכך הכיר גם אותי.
   הערה:
   כשנסעתי מהלאגר להסתתר אצל הגוי לקחתי אתי את אלבומי המשפחה. אח'כ, כשהלשין עלינו השארתי מאחורי את האלבומים וברחתי. הוא חיפש אותי לפי התמונות שהיו בידיו. מאוחר יותר נודע לי שהגוי הגרמני הזה נהרג ועמו כל משפחתו. נותרה בחיים רק בת יחידה. לאחר הרבה שנים היא סיפרה שהצילה יהודים והוזמנה (איני זוכרת ע"י מי ) לגור באוסטרליה.

עדות טונקה שטרנברג נגד פאל

פאל היה מנהל המחנה. אדם אלים, גס רוח, שונא יהודים ומתעלל בהם. לאחר המלחמה שוחרר מבית הסוהר היות ולא נותרו בחיים אנשים שיעידו נגדו או יזהו אותו. מאחר ואני מילאתי טפסים לקבלת פיצויים זיהו בגרמניה שהייתי במחנה של פאל. בשנות השישים בא אלינו הביתה שוטר ובקש שאסע עמו לגרמניה, על חשבון המדינה, כדי לזהות את פאל ולהעיד במשפטו. נבהלתי מאד, הכול
חזר אלי לאחר שהצלחתי להשתקם מכל הטראומות. זה השפיע עלי קשה גופנית ונפשית ולא הסכמתי לנסוע. נסו לשכנע אותי בזה שגם בעלי יצטרף אלי אבל נפשית לא יכולתי לעמוד בכך.
הזמינו אותי למשטרה בחיפה שם זיהיתי את תמונותיו בבגדים אזרחיים ואח"כ במדי הצבא הנאצי.
מאחר והייתי היחידה שנותרה בחיים כדי לזהותו ולהעיד נגדו החליטו לא לוותר על עדותי. העדות נלקחה אצלנו בבית. הגיע עו"ד גרמני, מזכירתו ושני שופטים גרמנים, וכן עו"ד ישראלי ומזכירתו. קבוצה של 5 אנשים ישבו אצלנו בסלון ורשמו מפי את העדות לאחר תחקור. עברתי טראומה נפשית קשה אבל לא ויתרתי כי רציתי שיקבל את עונשו. בזכות עדותי הוכנס חזרה לבית סוהר ושם סיים את חייו.

מחשבות שהעלתה על הכתב חנה אבני לילדיה ונכדיה:

הי נעם ,דנה ואמיר

הרבה פעמים בחיי חשבתי על הקשר שלי לשואה דרך הורי. על התיווך שלי את השואה לכם, כילדים צעירים וכבוגרים וכעת. לא פעם אני חושבת איך הייתי מתווכת את קורותיה של סבתא טונקה לנכדי שזו סבתם הגדולה:  לא הייתי רוצה לספר לילדים צעירים על הזוועות והקשיים. כן הייתי רוצה שידעו שטונקה ויהושע היו אנשים מאד אמיצים בזמנם. אנשים שלא חיכו למזל אלא לקחו את הגורל בידיהם ועשו דברים, קבלו החלטות אמיצות וקשות:

איך לעזור לפרנסת משפחתם בעבודות שונות בתנאים קשים מנשוא, איך לשאת אובדן נורא של בני המשפחה, איך להימלט, היכן להתחבא, ממי להסתתר ולמי להתחבר, איך לשרוד בחוסר כל, ולא לאבד תקווה. מזלם שמצאו האחד את השני ובכלל מזלם שהיה להם גם הרבה מזל…משני שורדים אנו היום משפחה של 18,  שעוד תגדל.

ואולי מזלנו שקבלנו מהם את הגנים האלה של בריאות נפשית ופיזית, של לקחת אחריות על החיים, של עזרה והתחשבות בזולת, ושל האמונה שבאמת באמת המשפחה והילדים הם הם הדבר החשוב ביותר בחיים שלנו ויש לוותר ולהתפשר לעיתים למענם.

אוהבת את כולכם מאד –  אימא
חנה אבני

טוניה שטרנברג עדות (מקור)

טוניה שטרנברג עדות נוספת (מקור)

תרגום התכתבות בין בני משפחת ורמוט מהורודנקה לבני משפחתם בישראל ומכתבים נוספים בין השנים 1939 - 1945. התרגום בוצע באדיבות דורה עופר בית לוחמי הגטאות. אוסף חנה אבני ועופרה מעוז. צילומי המקור נמצאים בידי עורכת האתר.

עצי משפחה

הילדים:

טונקה, פרימקה, יהושע, שלמה, דבורה.

ההורים:

אמא: חנה לבית זיילר ולה שני אחים ששמם לא ידוע.

אבא: מנדל לבית שטרנברג ואחיו: בלצ'ה, יעקוב, לוויצ'ק, לייביש, הינדה, שמיל ועוד אחד .

הסבים:

מצד אמא: חנה וצבי זיילר (אולי זיילי )  מצד אבא: אהובה ושלמה  שטרנברג.

דפי-עד

לזכרם של
חנה שטרנברג Sternberg נולדה ב Werenczanka שב Romania בשנת 1889 לצבי וצרנה זמלר. הייתה עקרת בית, 5 ילדים, ונשואה למנדל. לפני מלחמת העולם השנייה התגוררה ב Czortkow שב Poland. בזמן המלחמה היא הייתה ב Czortkow שב Poland. נרצחה באקצייה הראשונה 1942

מנדל שטרנברג Sternberg נולד ב Czortkow שב Poland בשנת 1890 לשלמה וליבה. היה סוחר ונשוי לחנה לבית זמלר. לפני מלחמת העולם השנייה התגורר ב Czortkow שב Poland. בזמן המלחמה הוא היה ב Czortkow שב Poland. נרצח עם חיסול הגטו קיץ 1943.

שלמה שטרנברג Salomon Sternberg נולד ב Tluste שב Poland בשנת 1917 למנדל וחנה. היה סוחר ורווק. התגורר ב Czortkow . נורה בזמן עבודות כפייה במרץ 1943

יהושע  שטרנברג Sternberg נולד למנדל וחנה לבית זמלר. הוא היה נער בן 17 ב- 1941 כשנורה וטבע.

אחות: דורה שוואגר לבית שטרנברג , נ. 1914 בטלוסטה, למנדל וחנה שטרנברג. הייתה נשואה למרכוס שוואגר. נרצחה ב-1942 בזמן החיסול במילניצה.

גיס: מרכוס שוואגר, נ. 1910 במילניצה היה נשוי לדורה לבית שטרנברג, היה סוחר, נרצח ב- 1942 בזמן החיסול במילניצה.

לזכרם של בני משפחת ורמוט מהורודנקה

מנציח: יהושע ורמוט

אמא: צ'רנה ורמוט לבית קרמר נ. 1886 ליהושע ואטל קרמר. נשואה למשה ורמוט היו להם 4 ילדים. הייתה עקרת בית. גרו בהורודנקה. בזמן המלחמה הייתה בקולומיאה. אחרי האקציה הראשונה בסוף 1941 הובלה ככל הנראה ? למחנה השמדה בלזץ.

אחות: רחל ורמוט. נ. 1915, למשה וצ'רנה ורמוט, נרצחה בזמן שנסעה מהורודנקה לקולומיאה ובדרך הייתה הלשנה והיא נמסרה למשטרה במקום ונרצחה.

דודה: חנה זייפר  לבית ורמוט, נ. 1895 לנוטע ופרימה ורמוט  מהורודנקה, נשואה ליוסף זייפר . היו להם שני ילדים. נרצחה בהורודנקה ב-1941 באקציה הראשונה

בעל הדודה: יוסף זייפר, נ. 1890 חי בהורודנקה היה נשוי לחנה לבית ורמוט היו להם שני ילדים: נוטע -נתן ובלימה, היה בעל מסעדה.

בן הדודה חנה ויוסף : נוטע זייפר , נ. 1914 בהורודנקה. היה רווק, טכנאי שיניים, נרצח בהורודנקה ב 1941 באקציה הראשונה.

בת הדודה חנה ויוסף: בלימה זייפר, נ. 1911, ליוסף וחנה זייפר, הייתה נשואה לגוטפריד, הייתה עקרת בית. חיה בהורודנקה, נרצחה בבוצץ ב 1942 בזמן החיסול

דוד: מכאל ורמוט, נ. 1898 בהורודנקה לנטע ופרימה ורמוט . היה נשוי לינטה לבית דמנר. היה פקיד, נרצח בקולומיאה ב1941 באקציה הראשונה.

אשת הדוד מכאל: יטי ינטה ורמוט לבית דמנר, נ. 1902 ב מיכלצ'ה (ליד הורודנקה) נשואה למכאל ורמוט והייתה להם בת בשם פרידה. ינטה נרצחה בקולומיאה ב1941 באקציה הראשונה.

בת הדוד מיכאל וינטה ורמוט: פרידה ורמוט נ. 1922 בהורודנקה, בתם של מכאל וינטה ורמוט, הייתה פקידה, רווקה, נרצחה בקולומיאה ב 1941 באקציה הראשונה.

דודה: חיה/גיטל שכטר לבית ורמוט  נ. 1902, לנוטע ופרומה, נשואה להירש שכטר ולהם שני ילדים שנרצחו: נוטע/נתן ומרדכי, הייתה עקרת בית, נרצחה באקציה השלישית בהורודנקה.

בעלה של הדודה חיה/גיטל: הירש שכטר, נ. 1900 בהורודנקה למרדכי. היה נשוי לחיה לבית ורמוט . היה שען. נרצח בבוצץ ב 1942 באקציה האחרונה לפני החיסול.

בן הדודה חיה גיטל : נוטע/נתן נולד לחיה/גיטל והירש שכטר בהורודנקה. נרצח.
בן הדודה חיה/גיטל: מרדכי, נולד לחיה/גיטל והירש שכטר בהורודנקה.