תמונות
אלבום משפחת שטרנשוס
תמונות ממסע שורשים לצ'ורטקוב שנת 2000
מסע שורשים לצ'ורטקוב שנת 2005
מסמכים/עדויות/זכרונות
אנה באוור מכתבים ממחנה עבודה בגרמניה
אוסף מכתבים זה הינו צד אחד בהתכתבות בין אנה באוור, נערה גרמנייה בת 18, לבין לוניה שטרנשוס נערה יהודייה שהשיגה ניירות מזויפים והיגיע בזהות בדויה, למחנה עבודה אגפא פבריק בוולפן ביטרפלד שבגרמניה. שתיהן הגיעו לעבודה במחנה בנסיבות שונות, מעולמות שונים. לוניה היהודייה, נמלטה מאימת האקציות בצ'ורטקוב ואנה הגרמנייה, גוייסה לעבודה למען הרייך. השתיים התיידדו וקשר נפשי מיוחד במינו נרקם בין השתיים. כשהן הוזהרו ונאסר עליהן לדבר הן השאירו זו לזו פתקאות ומכתבים מלאי אהבה ויופי, למרות הסכנה והאזהרות והאיומים והאיסור המוחלט על קיומו של קשר זה.
מקצת המכתבים המובאים כאן הם דוגמא, שגם בשעות המחרידות ביותר של האנושות, הייתה פינה בה השתמרה הרוח האנושית, החמלה והאהבה. הקשר בין אנה באוור למי שהפכה בישראל ליהודית שיפריס נשמר גם אחרי המלחמה.
אבא חוזר מקולומיאה מוסתר בעגלת חציר
בקולומיאה גרה אחות של אבא שלי רוז'ה (רחל) עם בעלה יחזקאל וילדיהם: סבינה ינצ'ה ו… אבא עזב לקולומיאה מפני הקומוניסטים שנכנסו לעיר וששמו עליו את כוונותיהם בגלל שהיה סוחר (בורז'ואי) הוא הוזהר שימררו את חייו.
אני הצטרפתי אליו ואת שנת הלימודים הזו העברתי בקולומיאה כשבחופשות באתי לבקר את המשפחה שנשארה בצ'ורטקוב. את אמא שלי, אחותי, בעלה ובתם מרטה שהתגוררו ליד ביתה של פלשובה. הרוסים סלקו אותנו מביתנו ברחוב רינק ולכן עברנו לגור ברחוב שפיטלנה. לאחורי ביתה של פלשובה.
הסיפור שאני רוצה לספר היה בזמן שהגרמנים כבר היו בצ'ורטקוב וכבר פונינו לתחומי הגטו.
עברנו לגור יחד עם משפחת אוקה וזליג ליבסטר ובנותיהן. אוקה הייתה אחות של אבא שלי. הם גרו ברחוב נוסה שהיה בתחומי הגטו אליו צוונו לעבור.
הגיעו שמועות, אני לא יודעת מימי ואיך, שבקולומיאה הייתה אקציה איומה ורצחו יהודים אבל שאבא ניצל. אז עוד לא ידענו מה זה אקציה ולמה הגרמנים מסוגלים. בצ'ורטקוב עוד לא היו אקציות.
האם אבי העביר מסר שהוא במצוקה… איך ועם מי, אני לא יודעת.
היינו במתח גדול מאד.
נטקה, שהייתה הקשר שלנו אל העולם יצרה קשר עם חלופ ( כינוי בוטה לאיש כפרי, בור ועם הארץ) שהיה בעל עגלה ושני סוסים ושכרה את שירותיו . הוא התבקש לנסוע לקולומיאה ולהביא את אבא. סוכם שהוא יחזור עם עגלה עמוסה בקש או בחציר שיסתיר בתוכה את אבא. האיש נסע. אנחנו פחדנו.
האם הייתה לו כתובת ואיך ידע למצוא את אבא אני לא יודעת.
קולומיאה רחוקה 80 ק"מ מצ'ורטקוב. זה לקח לפחות יומיים הלוך ויומיים חזור.
ואולי עוד שהות במקום לחיפוש.
אנחנו חיכינו בבית מלאות מתח וחרדה לקראת בואו.
בוקר אחד קמתי וראיתי אותו ישן על מיטה מתקפלת, כזו כמו אלונקה. אני לא זוכרת את הפגישה.
אחר-כך סבא סיפר שכשהייתה האקציה בקולומיאה הוא ברח לבית שימוש ציבורי שהייתה בו שורת תאים.
הוא רץ, ברח, נכנס לתא האחרון וסגר את הדלת. כשהגסטפו היגיע בחיפושיו לבתי השימוש, הם עברו ופתחו דלת אחרי דלת ורצחו את מי שהסתתר מאחוריה. הדלת שלפני האחרונה נפתחה וחסמה את הדלת האחרונה שמאחוריה הסתתר אבא שלי. הם הלכו, פספסו דלת, ואבא ניצל.
סיפרה יהודית שיפריס על סמך עדות של דוד שוואגר שראה את רצח אמה: מרים מוניה שטרנשוס.
"בקרית מוצקין(?) גר דוד שוואגר. הוא סיפר שאמא שלי נורתה ברחוב מיצקביצה, על יד הסנדלר וחנות הנעליים סנצקי. היא נפלה על הכביש. ככל הנראה מישהוא הילשין, אולי האשה שהביאה להם אוכל?. בחנות של סנצקי אמא שלי הזמינה נעליים. הוא עשה לה נעליים מזמש, מעור רך.
דוד שוואגר עבד בחנות נעליים של דוד זוננשיין (דוד של יהודית שיפריס).
בזהות בדויה במחנה עבודה בוולפן בגרמניה
אחרי האקציה השנייה בצ'ורטקוב המצב היה נורא. הפחד כרסם כל חלקה טובה. גרנו אז בתחומי הגטו שהצטמצם, בבנין של סוקלסקי באחת הדירות. ההורים דיברו על אפשרות לבנות על הגג על הקומה העליונה מקום מסתור אבל לא היו לנו חומרים. אנשים היו בונים "סחורונה"- מחבוא. קיר מקרשים שיוצר חלל שמאחוריו מסתתרים בשעת סכנה. אבל נדמה לי שלא עשו זאת. הטבעת סביבנו הלכה והתהדקה כל יום הביא מראות נוראים, צעקות וצווחות, פחד משתק. כמו עכברים הסתתרנו בחורים שלנו. רק רציתי לברוח מהמקום הזה.. יום אחד נטקה באה. אמא ואני היינו בדירה, אבא לא היה בבית. הוא עבד עבור הגסטפו כסמרטוטר וכחוטב עצים. נטקה היגיעה וסיפרה שיש אפשרות כזו לנסוע לגרמניה לעבודה. הגרמנים אוספים פולניות לעבודה לבתי החרושת שלהם בגרמניה. נטקה סיפרה שגברת אנדרמן סיפרה לה שהיא השיגה עבור אחותה הצעירה ניירות לעבודה בגרמניה אבל אחותה מפחדת לעזוב את המשפחה והסביבה המוכרת, כך שיש ניירות ואולי אפשר להשתמש בהם. אמרתי "על המקום" כן. הרצון לברוח מצ'ורטקוב כבר קינן בי זמן רב, אך לא ידעתי על האפשרות הזו. אמא החרישה ולא אמרה דבר. הכל היה צריך להתנהל במהירות. נטקה עזבה את הבית לבקש ולקחת את הניירות מגברת אנדרמן. כשנטקה חזרה התחלנו למלא את הפרטים. המצאתי לעצמי שם חדש יוליה וישניבסקה. הייתה לי חולצת פסים שעל כיסה היו כתובות האותיות JW קוראים לזה מונוגרמה. המצאנו שלאבא קוראים איגנץ לאמא מריה תאריך הולדתי נשאר כשהיה.
עם המסמך הלכה נטקה לכומר בצ'ורטקוב שילמה לו משהו והוא שם את חותמתו על הניירות. חותמת הייתה אישור שאני מעתה יוליה וישניבסקה. את הפרווה שהקיפה את צווארון החולצה מסרנו לגרמנים ממזמן כשנדרשנו למסור דברי ערך ופרוות. במקום הפרום תפרתי בד שחור. בדיעבד אני יודעת, עד כמה זה היה טיפשי ועד כמה זה היה יכול להסגיר אותי . רק היהודים פרמו את צווארוני הפרווה מבגדיהם כשנאלצו להישמע לצווי הגסטפו.
סיכמתי עם נטקה שכשאגיע לגרמניה ואתחיל לעבוד אכתוב להם לכתובתה של ליטרוביצה.
וליטרוביצה תעביר להם את מכתבי. הם יכתבו לכתובת שאשלח להם ולשמי החדש.
סיכמנו שמעתה כל אחד יקבל שם בדוי חדש: אבא הוא איגנץ אמא מריה, נטקה היא אירקה ומרטה היא קרישה. הבנתי את המצב החדש אליו אני עתידה להיכנס ואת המשמעות שלו, אבל מעבר לזה – לא הייתה לי היסטוריה משפחתית מסודרת. לא היה לנו זמן לתכנן מראש, הכל התנהל בבהילות.
נטקה שהייתה רוקחת ובעלת אישור להיכנס ולצאת מהגטו לעבודתה בבית המרקחת, פנתה לאישה שהכירה ושעבדה במשרד העבודה "ארבייטץאמכט" (משרד העבודה שמוקם בבית הספר היהודי. המקום נמצא היום ברחבה שלפני העירייה. לא נותר מהמבנים ההם זכר.)
נטקה אמרה לאישה במשרד העבודה שאחרי הצהריים תבוא ילדה בשם יוליה וישניבסקה. כשבאתי, היא קראה לשוטר שלקח אותי מספר רחובות, לא רחוק, לבית הספר העממי והכניס אותי לאולם גדול שהיו בו עוד בנות פולניות שעתידות היו לנסוע גם כן לעבודה בגרמניה. הטרנספורט, כלומר הנסיעה הייתה למחרת.
שכבתי על הרצפה ונרדמתי. למחרת סידרו אותנו בשורות והצעידו אותנו ברחובות העיר דרך רחוב רינק לכיוון רחוב קוליובה לתחנת הרכבת. בצידי הדרך עמדו בחורים שזיהו אותי וקראו בשמי "הנה לוניה שטרנשוס" אמרו: "הנה יהודיה"… פחד מוות נפל עלי. הידקתי את המטפחת שעל ראשי והסתרתי את פני. עברנו ליד ביתנו שברחוב רינק 4 , בית המשפחה, 4 קומות עם חזית פיתוחים מפוארת ועם אופציה למעלית (הישווצתי)……. נולדתי וגדלתי בבית הזה עד שהרוסים גירשו אותנו מביתנו ב- 1939. הרמתי את ראשי לעבר הבית, ליטפתי אותו במבטי וחשבתי- מתי אראה אותו בשנית. האם? אני לא אשכח את הרגע הזה, את המבט הזה. זה גם מה שמשך אותי כל כך לחזור לצ'ורטקוב ולראות את הבית.
צעדנו ברחוב קוליובה עד לתחנת הרכבת. הכניסו אותנו לרכבת נוסעים והתיישבתי על ספסל. הייתה לי כרית רקומה שמתי ראשי על הכרית והסטתי את מבטי החוצה. ראיתי על הרציף את בעלה של ליטרוביץ. הוא התבונן בי, מבטנו נפגשו. כנראה נטקה שלחה אותו להשגיח עלי ולראות שהכול בסדר איתי. לא דיברנו.
ליטרוביץ עבד ברכבת ולכן יכול היה להסתובב על הרציף ללא שאלות מציקות. את ליטרוביץ הכרתי מאחת הפעמים כשהייתה שמועה על אקציה. בתם יואשה, בת גילי, הופיעה בדירתנו ולקחה אותי אליהם הביתה. ואני הסתתרתי בביתם שהיה רחוב צדדי מקוליובה. . גברת ליטרוביצה הייתה מורה ומיודדת עם המשפחה שלנו. בתקופת שלטון הרוסים בצ'ורטקוב כשהיינו צריכים לחסל את חנות הבדים שהייתה לנו ולהסתלק מצ'ורטקוב לתקופת מה. אבא שלי העביר אליה גלילי בדים מהחנות למשמרת, עד שתגמר המלחמה. הייתה מערכת יחסים קרובה ומלאת אמון.
רכבת הנוסעים יצאה לדרך. אינני זוכרת כמה זמן נמשכה הנסיעה. כשהגענו ללבוב העבירו אותנו לקרונות של בהמות והעלו עוד הרבה מאד בנות פולניות ואוקראיניות שנאספו בתחנת הרכבת של לבוב וכולם לעבודות בגרמניה. הגענו לוולפן. היה חורף. את הכריסמס של 1943 כבר חגגנו בוולפן. בוולפן הייתה תעשיית סרטי אגפא בעיצומה.
את המכתב הראשון הבייתה כתבתי לליטרוביצה והיא הביאה את המכתב לבית המרקחת לנטקה. ודרכה גם הייתי מקבלת מכתבים מהבית..
כשרק הגענו למחנה העבודה "יוהנס לגר" העמידו אותנו מול צריפים ארוכים כשבדיוק באותו זמן עשו בהם חיטוי נגד פלוסקווה , כמו כינים. זה לקח זמן עד שנכנסנו למבנה. במרכזו של המבנה היה אולם מרכזי שבו ברזי מים וממנו כניסה לארבעה חדרים. החדרים היו גדולים ובהם 24 מיטות בשתי קומות ומזרון קש בכל מיטה. בתוך מזרוני הקש הייתה קללת הפלוס קווה. נכנסנו 24 בחורות לחדר אחד. קראו לזה "שטובה". נכנסתי ובחרתי מיטה. התיישבתי וראיתי על העץ הולכת כינה. אמרתי: " הנה פלוסקווה" (כינה). באותו רגע נכנס הלגר-פירר. הוא היה איש מפחיד: פנים מפחידות ועיניים חולות, עם משקפיים עבות כמו משקפת. הוא נכנס וטייל בין המיטות ושאל: " איך זה שיש עוד פלוסקווה? אז הוא הרים את קולו וצרח כמו חיה: "הגזע המקולל שלכם, אתם הבאתם את הדבר הזה" ואני מתי מפחד. הלב שלי דפק לי בגרון.
כל זמן שהותנו במקום היינו פולים את הכינים הללו שמים בבקבוקים כדי למחוץ אותם. אחרי כמה ימים העבירו אותי לחדר אחר. וכמה ימים אחר כך היגיעה מרישה.
מרישה הופיעה בשטובה שלנו ומיד נוכחותה אמרה משהו אחר. היא הייתה לבושה אחרת. כל הבנות היו לבושות סמרטוטים עם המטפחות על הראש והיא עם שער בהיר, חלק, אסוף בקוקו, עיניים כחולות, מסקרה על הריסים… היא נראתה כמו מורה מבית כפרי. מיד בחרו בה להיות ה- "שטובן אלטסטה". אחראית על הביתן – על 24 נשים. אפילו הלגר פירר היה לו כבוד אליה. היא הייתה המקשרת בין הבנות ללגר פירר (מנהל מחנה עבודה)בכל תלונה ובעיה.
היו בחדר מספר יהודיות שמיד זיהיתי אבל אני התכרבלתי בפינתי כרוצה להיעלם. בשעות שאחרי העבודה לבנות לא היה מה לעשות אלא לפטפט. לעיתים הפטפוטים עסקו בהימצאותם הסמויה של יהודיות בזהות פולנית. כל הזמן זה היה נושא שיחה. אולי זו יהודיה ואולי זו……….. היו כל הזמן הלשנות והרגשתי כל הזמן את האש בוערת תחת רגלי. כדי לא להסגיר את עצמי עם ההסמקות המפורסמות שלי הייתי נכנסת למיטה ומעמידה פני ישנה. השינה הייתה המפלט שלי מהעימותים עם הסביבה. לא פעם הייתי שומעת את הרינונים מאחורי גבי "בעודי ישנה". למחנה הזה היגיעה עוד בחורה פולניה מצ'ורטקוב והיא אמרה לי מיד בהתחלה, אני מכירה אותך את הבת של שטרנשוס. הרגשתי את האדמה בוערת תחת רגלי מיד בהתחלה. אני חושבת שהרינונים סביבי התחילו ממנה. זה היה נושא להט, כולם שנאו יהודים ופה היה להם קורבן, נושא לרכילות. ואז הם אמרו שאני יהודייה ושצריך ללכת ללאגר פירר ולספר לו שאני יהודייה. בואו נלך לגסטפו להסגיר אותה.
אני שכבתי במיטה. מרישה עדיין עבדה. מרישה עבדה במטבח במשמרות. היא חזרה באותו יום בעשר בלילה מהעבודה. וכשהיא נכנסה אני ניגשתי אליה, מיטתי הייתה קרובה לדלת. סיפרתי להמה קרה וכמו שהיא הרימה את הראש כי היא הייתה השטובה אלטסטה, הלגר פירר מינה אותה לאחראית, היא נעמדה ואמרה: מה אתכן, תתבישו, אין פה יהודים, אתם יודעים שהגרמנים בודקים, אין פה יהודים, גמרו עם היהודים," היא נזפה בהם ואמרה: "אני לא רוצה יותר לשמוע דיבורים כאלה. בלתי אפשרי שיהיו פה יהודים".
הייתה לה פרזנטציה, היה בה משהו.
אני חזרתי למיטה, התכסתי בשמיכה ובכיתי. באותו לילה כשכולם נרדמו, היא ירדה אלי. מיטתה הייתה באלכסון לשלי. בלילה ירדה אלי, נשכבה על ידי במיטה , חיבקה אותי, ליטפה אותי, הרגיעה אותי ופתאום הרגשתי שירדה עלי "השכינה" מלמעלה. אף פעם לא הרגשתי הרגשת תודה ממשהו שמציל לך את החיים. בכיתי ובכיתי ולא יכולתי להירגע.
מאותו לילה היו לנו מפגשים סודיים. אף פעם לא יצאנו מהשטובה יחד.. נפגשנו רק מחוץ לראיית אנשים. לא רצינו שיראו אותנו ביחד. היא הייתה מחכה לי באיזו פינה. לא היה מקום קבוע. זה היה רחוק מהצריפים שלנו כדי שלא יראו.. היא פחדה שהסטיגמה שהייתה עלי ושתידבק בה. היא לא רצתה שידעו שיש לה קשר אלי. יום אחד ליוויתי אותה לעבודה בבית החרושת, אני לא זוכרת למה, הייתי מבוהלת ומפוחדת ומלאת חרדות ואז התפרץ ממני ובכיתי נורא. אמרתי לה שאני יהודייה. ואז היא שמעה ולא אמרה מילה. היא שאלה: סיפרת לעוד מישהו? אמרתי: לא. ומאז הקשר העמוק בינינו התחיל. היא קראה מכתבים שנטקה כתבה לי וסיפרתי לה על משפחתי והיא לא סיפרה על עצמה כלום.
נושה הייתה בקבוצה אחרת בזהות של אוקראינית במחנה של אוקראיניות ולכן היו להן פריווילגיות שלנו במחנה לא היו. מותר היה להם ללכת לראות סרט מחוץ למחנה והיה להם אוכל טוב יותר. כמו שלי הייתה מרישה, לנושה הייתה אולגה. הן היו חברות בלב ובנפש גם אחרי המלחמה. נושה יצאה עם יוצה ואולגה יצאה עם אוקראיני בשם ניקולה שהיה חבר הכי טוב של יוצה. הם היו שני זוגות. יוצה ונושה הכירו בפאב
יום אחד כשמרישה ואני טיילנו ביער, היא סיפרה לי שנושה רוצה לדבר אתה.
למרישה היו קשרים. היא הייתה בולטת ומוערכת ונושה ביקשה להתייעץ איתה. יוצה היה צריך לצאת לחופשה והוא היה צריך להחליט אם להצטרף לפרטיזנים ולא לחזור יותר למחנה או שאם נושה מבטיחה להם עתיד משותף הוא יחזור למחנה וימשיך לעבוד בו כמתורגמן. נושה הייתה צריכה להחליט אם היא רוצה בעתיד עם יוצה. הדילמה שלה הייתה מורכבת. לפני שהיגיעה לוולפן מפולין, מקולומיאה, גוי אוקראיני הסתיר אותה והציל אותה ממוות. אחר כך סידר לה ניירות מזויפים וכך נסעה למחנה עבודה בגרמניה. הוא היה מאוהב בה והיא הבטיחה לו שאחרי המלחמה לחזור אליו ותינשא לו. נושה הייתה בדילמה האם להפר הבטחה למי שהציל את חייה או ללכת עם האהבה החדשה. עם הדילמה הזו באה נושה למרישה.
תארי לך מה היה במרישה שנתנו בה כזה אמון? תארי לך אמון כזה שבן אדם פורש את חייו בפני זר ומסגיר את סודותיו … מה זה אומר על מרישה?…..
אהבתי אותה כ"כ כמו שלא אהבתי אף אחד עד אז ולא תיארתי לעצמי שאני יכולה להיפרד ממנה. תלות כזו כמו תינוק שנדבק לפטמת אימא. רגש עצום אליה. והיא הייתה כל כך טובה. היו לה שדיים קטנות והיא הייתה דוחפת לחזייה תפוח אדמה או גזר או משהו ומביאה אלי.
ביציאה מבית החרושת עמדו שוטרים ומי שהיה חשוד היו בודקים. היא הסתכנה. היא הייתה מכניסה לארון שלי ואף אחד לא ראה שהיא נותנת לי.
זמן קצר אחר כך מרישה סיפרה לי שהיא יהודייה. לא זוכרת למה ומתי ומה היו הנסיבות. זה היה בזמן המלחמה לא אחריה.
אני הייתי מאוהבת בה. כשהיגענו לפרנוואלד והיא התחילה לצאת עם נתן ואני הייתי רגילה שהיא איתי, אני קינאתי וכעסתי ולא יכולתי לקבל את זה שיש מישהו אחר שלו היא מעניקה אהבה.
אני רוצה לספר לך אפיזודה.
הייתה למרישה פרשה עם אמה, בחורה מבלגיה. זה היה לאחר שעברנו מיוהנס לאגר למחנה השני. יוהנס לאגר היה מבנה צריפי עץ ועכשיו עברנו למבני אבן. אמה הייתה בחורה בלגית הן עבדו יחד במטבח. אמה חיזרה אחרי מרישה. יום אחד במעבר בין יוהנס לאגר לביתנים קיבלתי אנגינה עם חום גבוה והעבירו אותי לבית חולים לכמה ימים עד שהבראתי. אמה ניצלה את ההיזדמנות ובאה למיטה שלי. בלילה כשכולם ישנו אמה עלתה אל מרישה למיטה וכפתה את עצמה על מרישה. בבוקר מרישה באה אלי מפוחדת ומבוהלת. היא סיפרה שפחדה להתנגד ושכולם יתעוררו וישמעו ותתעורר בעייה ולכן סבלה ושתקה ואמרה שאמה בערה כמו אש. היא הייתה מאוהבת במרישה עד מוות. יום אחד כשהלכנו שלושתנו לאורך הנהר שעבר ליד, אני הלכתי קדימה והן דיברו ואז אמה עזבה נכנסה לנהר וניסתה להתאבד. אנשים שעברו שם קפצו לנהר והצילו אותה.
הלילה הזה היה מאד דרמטי למרישה. היא לא רצתה לצעוק ולעורר עניין עם המשטרה. היא רצתה להשתיק. זה היה טראומתי. היא באה מזועזעת ושבורה.
מרישה אמרה לי שאחרי המלחמה אני אתחתן עם אושו (אשר) אח שהיה לה ברוסיה. היא אמרה: תתחתנו ויהיה לכם בית קטן ואני אטפל בילדים שלכם.
אחרי המלחמה עשינו את הדרך יחד……
סבא מאד העריך ואהב את מרישה אבל הוא הרגיש שהקשר הזה לא טוב לעתיד שלי, שהוא דאג להפריד בינינו. כשהתארגנו הקבוצות לעלייה לארץ הוא אמר לי תעלי על המשאית ומייד מרישה תבוא בעקבותיך, ובעצם מרישה לא באה…. אנינישארתי לבד עם קבוצה חדשה קבוצת התחייה . קבוצה של צעירים בגילי שנשארו לבד אחרי המלחמה והיו בדרכם כמוני מגרמניה לצרפת למרסי ולארץ ישראל , זו פרשה אחרת. כאן נותק הקשר שלי ממרישה.
אני זוכרת כשהיינו בקפריסין, הלינה (אשתו של סלק אח של נתן) סיפרה לי שמרישה התחתנה עם נתן. אני זוכרת כאילו מישהו תקע לי סכין בלב. סלק היה אתנו בקבוצת התחחיה.
אחרי שנפרדנו הקשר הלך ודעך. שמרנו על קשר חם. היא הייתה באה הנה וסוחבת פרחים וכלים .
היו משברים.
"בשטובה שלנו הייתה סטפה שדלצקה. בחורה פולניה מלודג', בת בכורה למשפחת פועלים ענייה מרובת ילדים, מרובע הכי נמוך בעיר. שם עבדה בבית חרושת והייתה כמו אמא לכל הילדים במשפחה, ולמרות מוצאה היא הייתה ליידי בהליכתה ובהופעתה. היא החזיקה תמיד את ראשה הבלונדיני גבוה כמו מלכה, אבל בשיחות האינטימיות שהיו בנינו היא סיפרה לי מאיזה בית עני היא. היא לא למדה אבל הייתה מאד משכילה ואינטליגנטית. קראה המון וידעה שירים וסיפורים בפולנית. סטפה אהבה אותי. סטפה ידעה שאני יהודיה. אני לא זוכרת מתי סיפרתי לה. זה היה סוד נוראי שאסור היה לספר. מי שידע עליך סוד כזה- חייך היו בידיו.
יום אחד כשאני במעבדה עסוקה, ניגש אלי הלגר פירר (מנהל מחנה עבודה) עם דף קרוע מספר התורה. הוא מראה לי את הדף ושואל בלגלוג, מה זה? מה כתוב פה? אומרים שאת יהודייה, שאת יודעת מה כתוב פה? לקחתי את הדף והפכתי אותו מצד לצד ועושה עצמי כלא יודעת. הופכת והופכת ואומרת אני לא יודעת לא ראיתי דבר כזה מעולם. בעודי מתחמקת ומתפתלת פני החלו להאדם ולהסמיק. לא יכולתי לכסות את פני שעוד מעט ויסגירו אותי. אני פונה מיד לסטפה שעבדה לידי ואומרת לה בלגלוג: "הוא אומר שאני יהודיה". סטפה, כמו שהיא במלוא הדרה נעמדה ואמרה לו: "אתה יהודי ואני יהודיה כולנו יהודים..וצוחקת. ח… ח… ח… סטפה לא פחדה מהגרמנים , הייתה מעליבה אותם ואומרת להם: דויטשה כפוט! (גרמניה גמורה, שחוטה) בלי חשש.
לאט נרגעתי וחזרתי לשולחן העבודה שלי. הרבה זמן לא יכולתי להוציא מילה מהפה.
מיד כשהסתיימה המלחמה, במאי 1945, סטפה הייתה הראשונה לעזוב. מרישה ואני נשארנו עוד חודשיים בוולפן –ביטרפלד . מרישה עברה שם ניתוח של בלוטת התריס. חיכינו חודשיים כי הדרכים למזרח לכיוון פולין היו חסומות לחלוטין. לא הייתה שום דרך להגיעה מזרחה. רצינו לחזור הביתה לראות מי נשאר אחרי המלחמה.
כשמרישה ואני התחלנו לחזור לכיוון מזרח עצרנו בלודז' לבקר את סטפה.
אחרי המלחמה הרוסים עצרו אותה וחקרו אותה בעוון שיתוף פעולה עם הגרמנים.
מרישה ואני פנינו לעורך דין מסרנו עדות שהיא הייתה נגד השלטון הגרמני אבל זה לא עזר. סטפה הייתה בחורה בועטת . היא לא אהבה את המשטר הרוסי. היא הציקה להם והם חיסלו אותה, כמו שידעו לעשות לרבים.
במעבדה בחדר סמוך מול מכונת הלייפול עבדה אניה. מבטינו נפגשו. אניה בחורה גרמניה מעיר סמוכה שהיגיעה גם כן לעבוד למען המאמץ המלחמתי. התיידדנו. ובהמשך ממש אהבה קשרה בנינו ועדות לה נמצאת במכתבים יפיפיים.
חלק עבדו במרתפים בחושך וחלק עבדו ליד מכונות הליפול של הסרטים.
החיים בגלייביץ /גלביצה
הסתיימה המלחמה. האמריקאים כבשו את וולפן. בשבועיים הראשונים האמריקאים פינקו אותנו בשוקולדים וממתקים. אחר כך העבירו אותנו עם הדברים המעטים שהיו לנו מוולפן לביטרפלד. הם דאגו לנו למגורים. הם הכניסו אותנו לגור עם משפחה גרמניה שגרה בקוטג', ופינתה לנו חדר בבית שלה. זו הייתה משפחת ריכטר. גב' ריכטר בעלת הבית סידרה לנו שתי מיטות וככה צרפו אותנו למשפחה. זה היה מקובל. היינו רגילים לזה. הסתדרנו. בבית גרו גם דוד על כסא גלגלים ודודה- הגברת אקסו. היא הייתה מאד נחמדה. פעם ראשונה אחרי כל כך הרבה זמן הייה לנו פינה משלנו.
אחרי שבועיים בעקבות הסכם ילטה חולקה אירופה והשטח הזה עבר לידי הרוסים. עם האמריקאים היה לנו טוב מאד. היגיע אביב. קנינו עציץ פרחים ויצרנו לנו תחושת בית. המתנו.
בינתיים מרישה עברה ניתוח בבלוטת התריס ונדרשה תקופת החלמה.
היו לנו חששות מהרוסים וזה היה הטריגר שלנו לעזוב את גרמניה ולחזור לפולין לחפש מי נשאר מהמשפחה.
לא ידענו מה עלה בגורל כל אחד מבני משפחותינו. רצינו לחזור לפולין אבל לא היו רכבות. הרכבות היו עמוסות בחיילים רוסיים וסחורות שנעו מזרחה.
אירופה הייתה הרוסה. אי אפשר היה לנוע בדרכים. פחדנו לנסוע כי ספרו דברים נוראים על מה שהרוסים עושים.
רצינו להגיע לברלין ומברלין מזרחה לפולין לחפש את עקבות משפחותינו.
יוצה, בעלה של נושה חברתנו מהמחנה, עשה לנו עגלה ממשטח עץ והשיג לנו קופסאות בשר ומזון וגם ניילונים שחשבנו שהם מצרך יקר ערך ונוכל להשתמש בהם בסחר חליפין.. הגענו (איך הגעתם) לתחנת הרכבת (איך פתאום היה לכם מקום) בביטרפלד ומשם לברלין. חיפשנו דרך להמשיך מברלין. בברלין היה נורא. הכל הרוס, בית אחד שלם לא היה. קירות בתים קרסו. ראינו כסא עומד על בלימה בתוך דירה שחזיתה קרסה מטה. כשהגענו לברלין , הייתה לנו אותה עגלה שהבאנו אתנו וחיפשנו מקום להיות בו עד שנמצא רכבת להמשיך מזרחה.. באף מקום שדפקנו לא נתנו לנו להיכנס. רק אישה זקנה עם כלב זאב גדול נתנה לנו לגור אצלה. כל יום מרישה הלכה לתחנת הרכבת להיוודע מתי יש רכבת למזרח. לא הייתה תחבורה אחרת. כל הכבישים היו מופצצים וגם מסילות הרכבת נפגעו בחלקן.
מרישה פגשה בתחנת הרכבת קצין רוסי מטרנופול. היא התיידדה איתו והוא הבטיח לעזור לה .
יום אחד הוא אמר לנו שמגיעה רכבת דואר שנוסעת לפוזנן. הוא הבטיח לעזור לנו ושיסגור אותנו בקרון מתחת לשקי הדואר. וכך היה. כל הלילה שכבנו מתחת לשקים. פחדנו . פחדנו שיגלו אותנו. סיפרו על אונס, עינויים,פחדנו…
מרישה אמרה שנסע לפוזנן. מרישה הייתה היוזמת. היא אמרה לאן נסע. אמרה שנסע לפה ולפה. פוזנן היה קרוב לגבול המערבי הקודם של פולין.
משם נסענו ללודג' לחפש את סטפה. סטפה גרה בשכונת פועלים ענייה בלודג'. משפחתה של סטפה הייתה מאד ענייה. כולם עבדו בבתי חרושת לטקסטיל של יהודים.
אחרי יומיים שלושה עם סטפה עזבנו. סטפה סיפרה שפגשה את הלה קוליש. בחורה שהייתה אתנו בשטובה. סטפה סיפרה שהלה נישאה לקצין רוסי שהיה כלוא בפורט 8. פורט 8 נחשב למחנה איום ונורא בוילנה, במזרח פולין. הוא ברח מהכלא והצטרף לארמיה האדומה. חיפשנו ומצאנו את הלה בלודג'. היינו אצלה כמה ימים. (הלה, שחיה אתנו בשטובה, הייתה בחורה שדוחפת את עצמה לכל מקום ומסכנת את עצמה. הייתה בחורה טובה. הייתה בשלנית קבועה ויום אחד היא הביאה לי גזר מבושל. היא הייתה טובה בסך הכול אבל אני נזהרתי מפניה. פחדתי מהאופי שלה).
אחרי כמה ימים אצל הלה המשכנו בדרכנו לקרקוב.
נסענו לקרקוב כי בקרקוב הייתה קהילה גדולה של יהודים שבאה מהמזרח. חשבנו שנלך ואולי נפגוש מישהו שמכיר מישהו. הגענו והלכנו למרכז קהילתי שבו היו אנשים פליטים נרשמים. מי שהיגיע לעיר היה הולך ונרשם ומחפש ברשימות את קרובי משפחתו. כך מרישה מצאה את אבא אמא ואח של הלה אבוש, בת דודתה. (המשפחה, הייתה משכילה, גרה לפני המלחמה ברומניה והאבא היה שם מנהל אגף בעיבוד נפט. הם לא קיבלו את פניה של מרישה בהתלהבות גדולה כי לא היה קשר גם לפני המלחמה).
אני מצאתי ברשימה בקרקוב את משפחת וינטר. פגשתי את טרנה ופרימה (האחיות של ישראל וינטר) ובעליהן ואת אבא שלהם. הם סיפרו לי שלאון ויטקה חזרו לוינה לדירה שלהם, שנטקה איננה ושאבא נמצא בגלייביץ.
ליאון היה ביודנראט של צ'ורטקוב. כשחוסל הגטו הוא ויטקה הסתתרו אולי יחד עם אבא במסתור אצל גויים בגורנה ווגננקה .
הם אמרו לי שאבא וליאון נסעו לווארשה לחפש את מרטה. הם מצאו אותה והיא לא רצתה ללכת איתם. היא אמרה להם: "יהודים מסריחים, אני לא מכירה אתכם… תלכו מכאן". היא קיללה אותם ולא נתנה להם להיכנס. אני לא יודעת מה היה שם אבל היא נשארה עם צ'פלינסקה. אני לא יודעת באיזו צורה ואיך הם נדברו שצ'פלינסקה תביא את מרטה ללודג' ושהם יבואו לקחת אותה.
מרטה מספרת שהיא וצ'פלינסקה הלכו ברחוב נעמדו מול חנות ראווה. נכנסו 2 אנשים שנשכרו למשימה. הכניסו אותה לאוטו ונסעו. הם הביאו אותה לאבא.
אבא שהיגיע לפני כן לגלייביץ היכיר אישה שנתנה לו לגור והוא שכר אצלה דירה. האישה עזרה לאבא עם מרטה שלא נתנה לו לסרק אותה. היא סירבה להתרחץ וכתבה מכתבי יאוש לצ'פלינסקה שהיהודים מרביצים לה ומתעללים בה. מרטה התגעגעה לצ'פלינסקה ורצתה ללכת לכנסיה ועשתה המגות שלמות.
כשאנחנו הגענו לגליביץ ומצאנו את הדירה, אבא לא היה בבית. האישה פתחה לנו ושאלה מי אנחנו. אמרנו. היא אמרה ששטרנשוס לא בבית אבל מרטה בבית. מרטה שמעה שאנחנו מדברים והיא יצאה אלינו ונפלה עלי בקריאות "לוניה" "לוניה" והיא בכתה נורא. זה היה בקיץ. לא היו לימודים. מרטה הייתה אולי חודשיים עם אבא עד שהגענו. היא הייתה רזה כמו מקל, היא סירבה לאכול ועשתה שביתות רעב. מסכנה. מצאנו בחדר מכתבים שכתבה לצ'פלינסקה על היהודי שמענה אותה. כשאנחנו הגענו התמונה השתפרה. כשנוכחנו שמה שמעניין את מרטה זו הכנסייה ותמונות ישו, מרישה הציעה שנזרום אתה וכך היה הלכנו עם מרטה לכנסיה וזה היה נכון וטוב. היא שמחה אתנו: צעירות, מדברות פולנית, סבא לא דיבר טוב פולנית. מרטה הייתה מאושרת איתי.
זו הייתה תקופה נוראית אחרי שכל העולם התהפך.
סכנות ארבו בכל פינה. לא היו רשויות והחיים היו הפקר. יריות ברחובות היו בשגרה, אונס ואלימות בכל פינה. מסוכן היה להישאר. בעלת הדירה חששה שנביא עליה צרות וביקשה שנעזוב.
סבא מצא דירת גג באיזה בניין ועברנו לשם. לא ידענו שבצד השני של הגג היה בית זונות. כמובן שפרצו לחדרון שלנו וגנבו לנו את הדברים הבודדים שעוד נשארו לנו. מרישה קנתה לי שמלה לפני הנסיעה לפולין וגם אותה גנבו.
בבנין שגרנו היה יהודי שנשאר בחיים אחרי כל המלחמה הארורה הזו, יום אחד באו פולנים וירו בו. החלטנו לעזוב.
שמענו באותה תקופה שיש מסגרות, שמתארגנות קבוצות שרוצות לעזוב את פולין ושמענו שאוספים ילדים יהודים שנשארו בלי הורים והם בעדיפות ראשונה לעזוב את פולין. אבא רצה לנסוע לארה"ב, הוא התכתב עם….. וביקש לסדר ויזה………..
אנחנו התחברנו לקבוצת נוער ואת מרטה הבאנו לבית ילדים בחושוב. ידענו ששם היא תהייה מוגנת, תמצא במסגרת, תלמד, והעיקר- יהיה לה אוכל ותצא מפולין בעדיפות ראשונה.
החיים היו בסכנה גדולה, חוסר ביטחון, כל אחד לבד היה אבוד. היה חשוב להתארגן בקבוצות. יחד זה כוח. חשבנו רק איך לצאת מפולין.
הבאנו את מרטה לבית הילדים שם התיידדה מהר מאד עם ילדים. אחת המטפלות במקום הייתה חברה טובה של נטקה שלקחה אותה תחת חסותה ולכן קיבלה יחס מועדף. היא לקחה אותה להתחמם ליד האח הצהוב כדי שלא יהיה לה קר. הפרידה מאתנו הייתה דרמטית. תארי לך מזה למצוא ילדה אחרי המלחמה הזו, היא הייתה כל כך יקרה לנו וקשה היה לנו להיפרד.
אנחנו נשארנו באותו מקום בחושוב, עם קבוצה שהצטרפנו אליה. זה לא היה רחוק מבית הילדים אבל אני לא זוכרת אם באנו לבקר את מרטה.
אני בינתיים נרשמתי לאוניברסיטה, חשבתי להתחיל ללמוד אבל אני חושבת שאחרי ההרצאה הראשונה הבנתי שאין לי יכולת ושקט נפשי ללמוד. זה לא הלך. היינו חסרי מנוחה ועל גלגלים. זו הייתה תקופה שקבוצות התחילו לצאת מפולין במשאיות.
היגיע תורנו לצאת מפולין. הוצאנו את מרטה מבית הילדים ועלינו על משאית: אבא- בן 64 אחרי המלחמה, מרישה, מרטה ואני. היו אתנו כל חברי קבוצת התחייה: רבקה, מרילקה, הייתה רוח חלוצית נלהבת, סבא השתלב וכולם מאד אהבו אותו. נסענו לגרמניה לפרנוולד.
מעבר הגבול לגרמניה היה חסום אז נסענו לפראג. הגענו לתחנת הרכבת בפראג והעברנו את הלילה החורפי על רציף התחנה.
הגענו לגבול צ’כוסלובקיה שוויץ, היה לילה. הלכנו ברגל בשלג כדי לעבור את הגבול "בשחור". ההליכה הייתה מאד קשה בשלג העמוק. הלכנו במרחק אחד מהשני. מרטה התעייפה והבחורים סחבו אותה על הידיים כי לא יכלה ללכת בשלג העמוק שכמעט כיסה אותה. היא הייתה מאד עייפה ורזה אבל התנהגה יפה.
עצי משפחה
מקור משפחת ברטשניידר בגרמניה או אוסטריה. הם דיברו גרמנית וברשותם היו רהיטים "ארופאיים".
למרדכי/מרקוס אח צבי ברטשניידר שחי בסטניסלבוב.
מרקוס/מרדכי נישא לחנה ונולדו 4 ילדים: הרמן, שרה, מרים וליפצ'ה.
הרמן נישא לגוסטה. חיו בלבוב. היה להם בן בשם זיגו. הרמן היה רופא.
שרה נישאה לדוד טננבאום ונולדו להם טילי ואולו.
מרים נישאה ליצחק שטרנשוס. נולדו להם 4 ילדים: נטי ? ? וי היא יהודית. נטקה נשאה לישראל וינטר ונולדה להם בת מרטה .
ליפצ'ה נישאה לדוד זוננשיין ולהם 2 ילדים: זיגו וברונק
צבי ברטשניידר, (אחיו של מרקוס) נישא לאהובה ולהם נולדו 7 ילדים: זיגו, אח שנספה בשואה, עוד אח שניספה בשואה, רגינה, אברהם, הלה ואטקה.
לאטקה נולדו 3 ילדים: יעל, צבי ומיכל
כשהסוביטים נכנסו ללבוב ב- 1939, הרמן וגוסטה היו בירח הדבש שלהם. הם היגיעו לצ'ורטקוב להיפרד והיו בדרכם לישראל. נסעו דרך רומניה, אלכסנדריה וישראל. הם עזבו את ישראל ועברו ללונדון.
יצחק שטרנשוס: נ. 1883 אביו מרדכי ואמו פולה לבית רוזנשטוק. ( הוריה: יהודה והניה ?). . הייתה לה אחות בשם חנה רוזנשטוק והיא נישאה ב- 1910 ליוסף סטמפלר. בנם של יוסף וחנה הוא מוניו סטמפלר, פולה ומקס
פולה מאוזיראן.ליצחק היו 4 אחים: יחזקאל, בלומה- ברטה, פרל רחל.
רחל נ. 1878 נישאה 1908 לזליג ליבסטר.
דפי-עד
 לזכרם של: |
|||||||
| לזכרם של משפחות דני גרשוני מגרמניה
פאולינה שוובה לבית שפייר מאייזנך גרמניה, נרצחה בטרזנשטאט ב- 1942 |