"קולות מהיער השחור" מאת מרטה גורן

קולות מהיער השחור הוא פרי מחקרה של מרטה גורן ילידת צ'ורטקוב, המספר את קורותיהן של קהילות היהודים במחוז צ'ורטקוב בתקופת מלחמת העולם השנייה.  מתוך פרק רביעי : עבודות כפייה כשירות מוניציפלי
"ניצול היהודים כמשאב כלכלי היה אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו את השלטונות הגרמניים מתחילת כיבוש פולין. מאות מחנות עבודה שהוקמו מילאו תפקיד כלכלי ובו בזמן נוצלו גם כחלק חשוב בתהליך מימוש " הפתרון הסופי של הבעיה היהודית", בשיטת ה"מוות הטבעי".

בהיסטוריוגרפיה של השואה, השמדת יהודי אירופה הייתה המרכיב המרכזי באידיאולוגיה הנאצית, לפיכך השמדתם הייתה חשובה יותר מתרומתם למשק המלחמה הגרמני. (20)
חיסולם הטוטלי והשיטתי עמד לעיתים בסתירה לצורך המידי במשאבי כוח האדם היהודי הזמין שהיה חיוני לצורכי הצבא, בעיקר אחרי מפלת סטלינגראד, בפברואר 1943.

עבודת הכפייה נועדה, נוסף על ניצול כלכלי של כוח אדם, להשיג תמורות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות במסגרת "הסדר החדש". להפעלתו של המנגנון היה קשר סיבתי עם השמדת יהודי אירופה. אולם מול 360 מיליון אירופים בארצות הכבושות שעבדו למען גרמניה, תרומתם הכלכלית של היהודים הייתה שולית. לעומת זאת, בעיני הגרמנים, להשמדתם של היהודים הייתה חשיבות פוליטית ואידיאולוגית מן המעלה הראשונה. (21).

אלפרד רוזנברג, השר לענייני השטחים הכבושים במזרח, הקים מחלקה מיוחדת לטיפול בנושאים הקשורים ליהודים, כמו הקמת גטאות ועבודות כפייה (Arbeitszwang ) בצו שפרסם ב- 16 באוגוסט 1941, על עבודת כפייה ליהודים, נאמר שחובת העבודה חלה על גברים ונשים בגילים
14-60 וכן נקבע שיוקמו בתי דין מיוחדים לטיפול במשתמטים שדינם מאסר או מוות. (22)

ב- 7 באוגוסט, כשבוע לאחר סיפוח גליציה המזרחית לגנרל-גוברנמן, פרסם המושל הנס פרנק, בהסתמך על הצו של רוזנברג, פקודה על חובת היהודים לעבודת כפייה. פרנק בחר להעביר את הטיפול ביהודים לידי ס"ס. הוא הטיל על פרידריך וילהלם קריגר, המפקד העליון של ה ס"ס והמשטרה בגנרל גוברנמן, לנסח את התקנות ואת הנהלים הדרושים לביצוע הפקודה. כך קיבל הס"ס את השליטה על כוח העבודה היהודי. למעשה בכך ניתנה לו שליטה מוחלטת על כל עניני היהודים. כך גם קיבל פריץ קצמן, מפקד הס"ס ומשטרת הבטחון בדיסטריקט גליציה, שהיה כפוף לקריגר, את השליטה המוחלטת על כל ענייני היהודים בדיסטריקט גליציה, ובמיוחד על ניצולם בעבודות כפיה. לביצוע התכנית נתנו לקריגר ולקצמן סמכויות נרחבות בהפעלת כוחות משטרה שסייעו בחטיפות יום יומיות של יהודים שלא התייצבו לעבודה מרצונם. (23)

זמן קצר אחרי כיבוש מחוז צ'ורטקוב החלו הגרמנים בעזרת המיליציה האוקראינית לחטוף יהודים ברחובות ומבתים לצורך ביצוע עבודות מזדמנות. (24) בשלב זה התחילו להתבהר דפוסי האינטראקציה בין הגרמנים השליטים "המעבידים", לבין היהודים ה"עבדים", שחייהם תלויים מנגד. בקבוצת יהודים שנשלחה לתקן את הגשר ההרוס בדרך צ'ורטקוב קופוצ'ינצה, היה חיים הויזנר, נער בן 15. הוא נורה למוות באתר ללא כל סיבה. רצח הנער מציין בקרב אנשי צ'ורטקוב את תחילת "טרגדיית הדמים" שלהם.(25) החטופים היו לרוב צעירים, והם נדרשו לבצע עבודות מזדמנות וזמניות, כמו ניקיון משרדים וקסרקטין, תיקוני תחזוקה, בניין, גינון, סבלות וכדומה. אחרים אולצו לעבוד כמשרתים במשקי בית במגורי הגרמנים והאוקראינים. רוב העבודות היו קשות והיחס משפיל. יהודים הסתגרו בבתיהם ופחדו לצאת לרחוב כי לא ידעו היכן אורב להם האסון. הם ניסו להתחמק מכל מגע עם השלטונות וכך לשמר את חייהם. גרמנים ואוקראינים נהגו לפרוץ לבתים באישון לילה ולחטוף אנשים באמתלות עבודה. במהלך כל  הקיץ והסתיו של 1941 נמשכו חטיפות. היהודים כינו חטיפות אלה בשם "אקציות רחוב". (26)

ידועים מקרים נוספים שהעובדים נרצחו מיד כשסיימו את המשימה שהוטלה עליהם.

לייבל שוורץ נחטף יחד עם 150 יהודים. בתום שני ימי עבודה, 140 מהם נרצחו. שוורץ היה בין עשרת הצעירים שהצליחו לברוח. כאשר חזר לביתו, מצא שהאוקראינים רצחו את הוריו ושני אחיו הצעירים ושדדו את כל שהיה בביתם. יהודים לא קיבלו שכר עבור עבודתם. במקרה הטוב, נתנו להם לחם. זה היה יתרון גדול כי קיצוב המזון שאמור היה להבטיח אספקת מזון חיוני לקיום, היה פיקטיבי. ליהודים הותר לקנות רק בחנויות של יהודים, ואלה היו ריקות. (27)

יהודים הוכרחו לעבוד ביערות בכריתת עצים וחיתוכם. אחרים עבדו בפירוק סחורות מקרונות וממשאיות. (28) מרק בולכובר, מהנדס צעיר ומוכשר, שהיכיע לצ'ורטקוב כפליט, נאלץ עם יהודים נוספים לסחוב בשארית כוחותיו עגלות מלאות סיד, כאשר "צעירון גסטפו מלווה אותם ומצליף בהם בשוט כדי לזרזם". (29)
למנהל האזרחי בצ'ורטקוב הייתה השפעה מכרעת על ארגון העבודה של כל התושבים ובעיקר היהודים. מוסדות ממשלתיים, הרשות המוניציפאלית, משטרת הבטחון על זרועותיה, הצבא, חברות גרמניות, בתי מלאכה וגם קצינים גרמניים היו זכאים לקבל עובדי כפייה יהודים, דרך לשכת העבודה של הגסטפו. היודנראט סיפק את העובדים. במהלך הקיץ התמסדו הנהלים ודרכי הקשר בין שני הגופים, לשכת העבודה של הגסטפו והיודנראט. היהודים אורגנו בפלוגות עבודה. הגרמנים עמדו על כך שהקשר עם היהודים יתקיים רק באמצעות היודנראט. (30)

למחרת הקמתו של היודנראט בצ'ורטקוב, דרשו מהם הגרמנים לספק 150 עובדים. אולם רק 48 איש התייצבו מרצונם. הם נלקחו לעבודה בשדה התעופה, שם נדרשו לסחוב, תוך כדי ריצה, ארגזי תחמושת כבדים וחביות שבורות מלאות מסמרים שפצעו את בשרם. מי שפיגר, הוכה. איש ס"ס ששמר עליהם איים שיהרוג אותם כנקמה על כך שיהודים רצחו אוקראינים בתקופה הרוסית. כדי להוכיח שכוונתו רצינית, שלח 10 מהם להכין בורות. על האחרים ציוו לשיר ביידיש, לרקוד ולחייך וכך צילמו אותם הגרמנים למזכרת. חייהם ניצלו כאשר לפתע, ללא הסבר,  עזבו אנשי הס"ס את המקום. הטבח הגרמני שנשאר לשמור עליהם גילה אמפטיה וייעץ להם להסתלק במהירות מהמקום כשהוא עוצם את עיניו. (31)
זמן קצר אחרי הקמת יחידת היודנראטים הם נדרשו להכין רישום של היהודים בגיל העבודה. לשכת העבודה של הגסטפו שנועדה ליהודים, השתמשה ברשימות אלה להנפקת "מלדקרטה", תעודה שנרשמו בה הפרטים האישיים ומקום העבודה. לתעודה צורפה תמונת פספורט. התעודה הונפקה בשלבים הראשונים של ארגון הממשל האזרחי ושימשה לזיהוי, לסידור העבודה וכ"ו. בהמשך נדרשו בעלי הכרטיסים פעמים מספר להחתים את התעודה ולאשרה, כנראה במטרה שהגרמנים יוכלו לעדכן רשימות שמיות לפי מקום מגורים של היהודים ובני משפחותיהם ולחשוף פליטים לא מוכרים וזיופים.

באוקטובר 1941, לאחר שלא עלה בידי לשכת העבודה של הגסטפו לקבל עובדים בהתאם לצרכיהם, לא בהתנדבות ולא בחטיפות הפראיות ברחובות, הורה הגסטפו ליודנראט בצ'ורטקוב להקים לשכת עבודה. (32) את ההכנות האדמיניסטרטיביות הטיל על מרגוליס, יושב ראש היודנראט המחוזי. קלנר הבהיר לו כי לפניו שתי אפשרויות: להתנגד לשיתוף פעולה ובכך לסכן את קיומה של כל הקהילה היהודית במחוז, או לשתף פעולה ובכך להבטיח את חייהם של בעלי המקצוע ושל הצעירים. קלנר, מפקד הגסטפו, שרצה לרכוש את אמונם של חברי היודנראט, העמיד פניםשל אדם מתון ומנומס, שאפשר לבטוח בו. כמחווה אישית החתים את ה"תעודות" . אך עבור חתימתו דרש כסף וזהב. (33)

לשכת העבודה נוהלה בידי ד"ר בלוך, פליט מגרמניה, לייזר כץ ודודיק שטרנברג. מאגר העובדים היו כל היהודים מגיל 14-65. הלשכה הייתה מוסמכת להנפיק תעודות מלדקארטה. בתעודה צוין שהמחזיק בה מופיע ברשימת משרד העבודה ו"עומד לרשות המשרד בכל עת ובכל שעה", והערה: חטיפת נושא התעודה ברחוב אסורה". כרטיסי העבודה היו טעונים אישור של המעבידים הגרמנים. היו מקומות עבודה שהוסמכו להנפיק לעובדיהם כרטיס עבודה, דבר שאיפשר להם לנוע בחופשיות בתחומי הגטו גם בשעות העוצר. (34)

יהודים שמצאו עבודה צוידו בכרטיס עובד (Arbeitsausweis). אלה שעבדו אצל מעסיק כ"קבועים" קיבלו אישור של "עובד קבוע" וסרט לבן לענוד על הזרוע, עליו האות A  (Arbiet ). רובם היו בעלי מלאכה כגון חיטים, מסגרים, סנדלרים, מכונאים, פועלי בניין, עובדי מנסרה וכדומה. מנהלי העבודה היו אוקראינים ופולנים. יהודים שעבדו בקסרקטיני הצבא ובמשטרת הביטחון נחשבו "חיוניים", וקבלו נוסף על כרטיס העובד דסקית ממתכת ועליה האות W עם חותמת הוורמאכט. הדבר הקנה להם ניידות בעיר בשעות היום ופטור ממחנות עבודה. אלה שנתפסו בעת מצוד שוחררו בדרך כלל בהתערבות אישית של מעסיקיהם. בתחילה התקבלו לעבודות המועדפות רק צעירים, אך בהמשך אפשר היה להשיג כרטיס כזה תמורת שוחד שנמסר לממונה הגרמני באמצעות חבר היודנראט. היו גם מקרים כמו של פרץ וייסמן שהתקבל לעבודה בבית מלאכה לפרוות לאחר שאחיו ואחותו שכבר עבדו שם, הבטיחו למנהל הגרמני לתפור לילדיו מעילי פרווה. לרוב היהודים ניתנו עבודות מזדמנות: רק למיעוט היה מקום עבודה קבוע. כולם רצו לעבוד כי האמינו שכרטיס העובד יגן עליהם מפני מחנות העבודה. נוסף על כך, בעבודה היה קל יותר להשיג מזון בשוק השחור ולעיתים לקבל אוכל מהמעביד. (35)
ילדים מעל גיל 10 חויבו לעבוד: רובם כמשרתים בבתי הגרמנים או כמנקים ביודנראט. העדויות על כך מועטות. בארכיון לוחמי הגטאות נמצאים שלושה רישומים עזי הבעה שצייר הנער משולם מייזל מגטו בורשצ'וב, שכנראה לא שרד. הנער שעבד כשוליה בנגריה בגטו בורשצ'וב מתאר בציור הנושא כותרת ביידיש: "א טעמפע קלאפזעג" שפירושה "משור כהה". בציור מה- 27.5.1942 מוצג בסגנון הומוריסטי מאמצם המשותף של שלושה נערים לנסר קורת עץ.
יצחק גוטפריד, בן 12, היה בקבוצת ילדים שבחצר היודנראט צחצחו את מגפיהם של גרמנים. ילדים שהתרשלו או עבדו לאט, הוכו באלות על ידי עובדי היודנראט.(36)  לפנינה בלום, נערה בת 16, פליטה מהונגריה, היה מזל. היא עבדה בביתו של גרמני שגר עם משפחתו בבית פרטי. פנינה ויהודים אחרים עבדו בגן הירק הסמוך ובמשק הבית. הודות לעבודתם הקבועה הם קיבלו תעודת עובד ואוכל. (37) קובה קון עבד ב"עבודות שחורות" בבית החולים שהיה מלא פצועים ואחר כך בגינון בחצר קסרקטין הז'נדרמריה. המפקד היה גרמני מבוגר, שהתגלה כאנושי ונהג לתת להם לחם. (38) דורה זנדברג מסקלה פודולסקה, עבדה בניקיון ובגינון במשרדי משטרת הגבולות ובמשטרה האוקראינית.(39)  יהודית שיפריס, עבדה בניכוש עשבים במנזר הדומניקני, דבר שהעניק לה, תחושת מרחב וחופש. (40) לפלורנס ליבליך, לא שיחק המזל. היא נחטפה יחד עם בנות נוספות לעבודה במשרדי הגסטפו. הן עבדו בניקיון בתים ושירותים מזוהמים, סחבו בולי עץ כבדים להסקה והבעירו אש באח. אנשי גסטפו נהגו להתגודד סביבן וכשלא שבעו נחת מעבודתן הכו אותן.

עם חלוף הזמן פחות ופחות יהודים התנדבו לעבודה. ברוב המקומות מנת חלקם הייתה התעללות והשפלה. (41) חודשים מספר אחרי הכיבוש פתחו חברות מסחריות גדולות מהרייך סניפים בדיסטריקט גליציה, בעידוד השלטונות. בין הגורמים שהעסיקו יהודים הייתה גם החברה הגרמנית ויקטור קרמין (Viktor Kremin), שהקימה שלוחה בצ'ורטקוב. החברה עסקה באיסוף, במיון ובמחזור של מתכות, מכונות שונות ומוצרי טקסטיל. מקור הגרוטאות היה בבתיהם של יהודים שגורשו לגטו. עבודתם של יהודים נחשבה חיונית. סיווג כזה הגן עליהם מפני חטיפות ושילוחים למחנה עבודה והתיר להם ניידות מחוץ לגטו, ולכן רק מי ששילם לנציג החברה כ- 300 דולר שוחד, התקבל. הגסטפו ציידו אותם בדיסקית עשויה מפח כחול שענדו על צווארם ובתעודת עבודה שנקראה "לגטימציה" או  Auswais  ועליה חותמת  Alttostoffverfassung  (אוספי הגרוטאות). כפי שהעיד מיכאל חנקובסקי, יהודי, מנהלן החברה במחוז צ'ורטקוב, שבתוקף תפקידו היה לו קשר ישיר עם הגסטפו. קורט קלנר היה חותם אישית על התעודות. באקציה הראשונה בעת תהליך המיון, הורה קלנר להפריד את העובדים בעלי "לגטימציות" מהמיועדים להישלח לבלזץ, וכך ניצלו חייהם באקציה זו. (42). גם חברת "קונסט ואלברס" ((Kunst und Albers פתחה סניף בצ'ורטקוב, זו הייתה חברה סיטונאית שסיפקה סחורות לכל המחוז. מכיוון שהגרמנים ניצלו את מרבית תפוקת התעשייה המקומית לצורכי המלחמה, נוצר מחסור בסחורות לצריכה מקומית. מראשית 1943 פעלו שישה מפעלי תעשייה במחוז צ'ורטקוב, ובהם הועסקו 1,082 עובדים. (43) לא ידוע כמה מהם היו יהודים.

יהודים, כאמור, לא קיבלו שכר עבודה, אולם רק ב- 1 בנובמבר 1942 יצאה הוראה רשמית מלשכתו של קצמן, שאישרה בדיעבד שיהודים לא יקבלו כל תשלום במזומן. בהוראה זאת נקבע שעל מפעלים המעסיקים עובדים יהודים להעביר לקצמן תמורת כל עובד חמישה זלוטי ליום ותמורת עובדת – 4.26 זלוטי. את התשלומחים הם נדרשו להעביר ישירות לחשבון מפקד הס"ס והמשטרה בגליציה, בבנק האמיסיות (ההוצאות) בלבוב. (44)
היחסים בין המנהל האזרחי למשטרת הביטחון היו מורכבים. בעיר ידעו שיש סכסוכים בין שתי הרשויות בכל הקשור לנושא היהודי במובן ש"אתה הורג את היהודים שלי, אז אני אהרוג את היהודים שלך". קרוב לוודאי שהתחרות הייתה על שליטה בחלוקת כוח העבודה היהודי וניצולו ועל טובות הנאה, שוחד וגזל הרכוש היהודי. היהודים היו בין הפטיש והסדן. כל הגזירות והאקציות היו בידיעתו ובשיתוף הפעולה של מושל הנפה והמנהל האזרחי. יהודים שהיה להם קשר עם אנשי המנהל האזרחי, היו טרף לגסטפו. קשרים כאלה היו אסורים וגררו עונש מוות.

כך קרה למשל עם מהנדס היערות מרדכי רמלר, שהיה מיודד עם ד"ר ליצ'וואגר, ושיפץ עבורו את בקתת הציד שהייתה לו ביער. קלנר, מפקד הגסטפו, כלא את רמלר עם שני בניו בבית הסוהר בצ'ורטקוב (45) ואחר כך רצח אותם. (46)
עם הזמן התפתחו נהלים שונים ששונו מידי פעם על פי דרישות הגרמנים. כרטיסי העובד הוחלפו מידי חודש. היודנראט הנהיג שירות חובה למספר מוגדר פעמיים בשבוע. אפשר היה להשתחרר מהעבודה באמצעות הסדר של " ממלא מקום". העשירים היו שוכרים את העניים, להחליפם בעבודה. העני היה מסיים את עבודתו ועובד במשמרת שנייה במקום העשיר, מקבל אישור שעבד וגובה את שכרו מה"מעסיק שלו". כשגילו הגרמנים את ההסדר החשאי, ביטלו אותו. דרך אחרת להשתחרר מעבודת כפייה הייתה במתן שוחד לאחד מחברי היודנראט. (47)

רוב היהודים העדיפו לעבוד במקומות שהעניקו כרטיס עובד ותג A או W, שנחשבו "ביטוח חיים" לעובד עצמו, ועד תחילתן של האקציות הגדולות בקיץ 1942, גם לבני משפחתו. העבודות הפשוטות היו קשות וכולם העדיפו עבודה מקצועית. הפניית אנשים הייתה בסמכות עובדי לשכת העבודה של היודנראט, מציאות שהביאה להעדפות, לפרוטקציוניזם, ולשחיתות. היכרות אישית, קרבת משפחה ושוחד, הבטיחו בדרך כלל מקום עבודה טוב ובטוח יותר. כך הפכו עובדי היודנראט, בעיקר עובדי לשכות העבודה, לבעלי כוח והשפעה. תמורת שלמונים אפשר היה להשתחרר מעבודה קשה ומשילוח למחנות עבודה שמחוץ לאזור ולקבל כרטיס עבודה או תג של עובד חיוני. מי שהתחמק ממחנות העבודה ולא עבד באזור, לא היה זכאי לכרטיס מזון. אחת הדרכים להשיג אוכל הייתה להתקבל לעבודות משק בית אצל הגרמנים, אולם כל הפעילות הזאת התבצעה רק באמצעות היודנראט, שחבריו גבו שוחד ומתנות בתמורה. כדי לזכות בעבודה כחצרן, כגנן, כשומר, כטבחית ובעבודות בית למיניהן היה צורך לשכנע איש יודנראט שיש מהיכן לשלם את גמולו, על מנת שיאות לטפל בך. מצבם של בעלי מלאכה היה הרבה יותר טוב. הם היו מבוקשים כבעלי מקצוע ועבדו במוסדות שונים וביחידות צבא שחנו בעיר ובסביבתה. (48)

מכסות העובדים שדרשו הגרמנים היו גבוהות, לא מתוכננות מראש ונמסרו ברגע האחרון. היודנראט חויב לספק כל יום 100-200 עובדים (49). כאשר לא הצליחו למלא את מכסות העובדים שנדרשו, הטיל הגסטפו על פקידי היודנראט ועל המשטרה היהודית לחטוף אנשים בלילה מבתיהם, למילוי המכסה. (50)

כך קרה בחורף 1941-1942, כאשר מי גשמים הציפו את טחנת הקמח שעל גדות נהר הסרט ליד העיר צ'ורטקוב. הגסטפו דרשו מהיודנראט להזעיק פועלים להעלות את שקי הקמח מהמרתף לקומות העליונות. היודנראט לא הצליח לגייס מתנדבים, לכן הגסטפו ומשטרת העזר האוקראינית, חטפו ברחובות העיר כ- 70 יהודים והביאו אותם לטחנה כדי להעלות את שקי החיטה. הם נדרשו לסיים את העבודה עד חצות ולא-  דינם למות. אנשי הגסטפו רצו להוכיח שאיומם רציני וירו בפיירשטיין, אחד מהנחטפים. במכות, במגלבים ובקתות רובים הריצו אותם במדרגות עם השקים. מכיוון שהעבודה התנהלה לאט לטעמם. הם צלפו מידי פעם בעולים במדרגות כששקי הקמח על גבם. שישה שנפגעו התדרדרו מהמדרגות אל מותם. ל"סבלים" היה ברור שהמשימה לסיים את העבודה בזמן שנקבע בלתי אפשרית. בעצתו של אחד מחברי היודנראט, שהיגיע למקום, הסכימו הגרמנים שהוא יזעיק עזרה. היין שהביא לרוצחים הציל את חיי חבריו. הגרמנים שתו לשוכרה והיהודים ברחו מהמקום, מותירים בטחנה שבעה גופות של חבריהם שנרצחו. (51)
כעשרים יהודים שנחטפו ונכלאו בבית הסוהר בצ'ורטקוב, נשלחו לחטוב עצים. רבים התמוטטו מהמכות שקיבלו המהלך העבודה. כל היום עבדו ללא אוכל ושתייה ובערב נכלאו בתא קטן צפוף ומחניק. שוטר יהודי הביא להם בלילות מעט מזון. לאחר שבוע הם שוחררו לבתיהם, תשושים וחבולים. עבודה נוספת שנעשתה בכפייה הייתה ריצוף רחובות ומדרכות באבני מצבות שנעקרו מבית העלמין היהודי. את האבנים הכבדות הובילו בעגלה שנרתמה לשני יהודים במקום לסוסים. (52)

לאחר שירד השלג הראשון, דרשו מלשכת העבודה של הגסטפו כ-100 עובדים נוספים לפינוי השלג מהרחובות. מאחר שרוב הגברים עבדו במקום קבוע, או ביודנראט, גויסו לפינוי השלג בעיקר נשים. הן עבדו שעות רבות ללא אוכל בקור עז כשרגליהן קפואות. (53)

השפלה, מכות והתעללות היו נורמטיביים. יהודים שאמונתם וביטחונם ב"שם", התחזקו ואמרו: "לא חשוב הצרות, העיקר שנותנים לחיות וגם זה לטובה…השם יעזור". (54)

בחורף 1941-1942 אנשים פיתחו דרכים להתמודד עם הסכנות היום יומיות ונקטו אמצעי זהירות. נערים ונערות ישנו מחוץ לבתיהם מפחד שייחטפו למחנות עבודה. גרמנים ואוקראינים היו מסתובבים ברחובות, מתנכלים ליהודים וללא כל סיבה מכים, משסים כלבים, יורים ואף כולאים אותם בבית הסוהר העירוני.

כך קרה לפלורנס ליבליך, כאשר בשובה מן העבודה שיסה בה את כלבו רוזנהוף  (Rosenhof) מן הגסטפו. הכלב שאומן לתקוף יהודים, הפיל אותה ונשך את אצבעות ידיה. היא שמחה שלא קרע את פניה וראתה את עצמה בת מזל שלא הרג אותה. הצלקות נותרו עד היום. רוזנהוף שיסה את הכלב גם בגולדשטיין, יהודי זקן ועני. הכלב תקף וקרע את בשרו, עד שדימם למוות. (55)  כך קרה גם למוניש בלום שעבד בקבוצת חוטבי עצים. הוא היה היחיד בקבוצה ש"שמר לעצמו את הזקן". על כך הלקה אותו לוזיב אוקראיני שהיה אחראי על הווכמנים (השומרים), עד שנפח את נשמתו. (56)
אנשים יצאו מהבית רק לצורך סידורים חיוניים ביודנראט או כדי לעמוד בתור ללחם. היו מקרים שגרמנים שיכורים פרצו למגורי יהודים, שדדו, היכו ולפעמים ה"ביקור" הסתיים ברצח. (57)
עד שהחלו השילוחים לבלזץ בקיץ 1942, ההתמודדות עם עבודות הכפייה הייתה הגורם המרכזי בחיי היום-יום. רוב האנשים הועסקו בעבודות שירות קשות ורק בעלי מלאכה הופנו לעבודה מקצועית יותר. יום עבודה היה ארוך, היחס משפיל ובלתי אנושי. העוצר שהחל בשבע בערב הקשה על מפגשי רעים. אנשים היו סחוטים רגשית והשקיעו את שארית כוחם במילוי הדרישות הקיומיות. (58).

עבודת הכפייה הייתה אחת משיטות הניצול הכלכלי של היהודים שבוצעו באופן מאורגן, מתוכנן ואכזר. בתחילה היו אלה עבודות בתחומי היישובים. מסתיו 1941 הם נשלחו למחנות עבודה מרוחקים יותר, שהוקמו לצורך ביצוע פרויקט תחבורתי גדול. מאביב 1942 נשלחו יהודי המחוז למחנות עבודה שהוקמו באחוזות הגדולות, שכונו "פולווארקים", שם הם עבדו בעיקר בחקלאות.

הפרק הבא: "השילוחים למחנות העבודה" ונושאים רבים נוספים, המתארים את תהליך הפתרון הסופי של יהדות צ'ורטקוב ניתן לקרא בספרה של מרטה גורן "קולות מהיער השחור" בהוצאת המחברת.