חסידי אומות עולם – מיקולאי והלנה סאיובסקי ובתם אניאלה דמבינסקי

גולדהאר סיפור הצלה
כתבה במוסף ידיעות אחרונות מאת סבר פלוצקר 12.10.2018

תמונה ישנה, מכתב דהוי וקרעי זיכרונות שלחו את המליארדר הקנדי מיטש גולדהאר, הבעלים של מכבי תל-אביב, למסע חיפושים בעקבות המשפחה הפולנית שהסתירה בזמן השואה את אמו סאלה. כעבור שנים אותרה ברברה ריבצ'נסקי, בתם של המצילים. השבוע היא קיבלה בשם משפחתה את תואר חסידי אומות עולם, וזכתה לתשואות כשהגיעה עם סאלה למשחק של מכבי. "למרות מחסום השפה", מספר מיטש בהתרגשות, "נוצר בניהן קליק מיידי"

למה לא עזבת את פולין לישראל עם משפחת ד"ר שור ב־1946 ונשארת לבדך במחנה עקורים, אני שואל את סאלה גולדהאר. "נשארתי כדי לחכות להורים, האמנתי שאמא שלי מחפשת אותי", היא עונה בחיוך מר.

בת שמונה הייתה סאלה ארמל, היום גולדהאר, כשהסתיימה בשבילה מלחמת העולם השנייה ב־1944.
ילדה יהודייה יפיפייה עם תלתלים בצבע חיטה פולנית ועיניים בצבע שמיים. ידעה להצטלב, לשאת תפילת הודיה קתולית ולפנות למשפחה הפולנית שהסתירה אותה בביתה תחת זהות בדויה כאל "סבתא" ו"סבא". את הוריה זכרה במעורפל.
כשהייתה בת חמש כבשו הנאצים את עיירת הולדתה סטרי, (עיירה שליש יהודית,שליש פולנית ושליש אוקראינית), וכשהייתה בת חמש וחצי מסרו אותה הוריה, ואולי הייתה זו רק האם, למורה פולנייה בת 40 בשם אנילה דמבינסקי כדי שתבריח אותה מהגטו אל הצד הארי.

אנילה, נשואה עם ילדה, ברברה בת השנתיים, הסתירה את סאלה בדירתה מספר חודשים, עד שהשכנים התחילו לחשוד ולרחרח.
על הסתרת יהודים נענשו המסתירים בהוצאה מיידית להורג, הם וכל משפחתם הקרובה.
אנילה הסיעה את סאלה ברכבת לילה אל הוריה מיקולאי והלנה סאיובסקי. אצלם, בעיירה צ'ורטקוב, גדלה סאלה כנכדתם.

אחרי שהצבא האדום שיחרר את העיירה ב־1944, ניצולי שואה מקומיים התחילו לחפש ילדים יהודים שהוחבאו אצל פולנים; אליה הגיע ד"ר ישראל שור. "ראיתי אותו מסתובב ליד הבית עם רבנים", נזכרת סאלה, כיום אישה שברירית בת 82. בני משפחת שור, ששרדו את השואה במחבוא במרתף אצל משפחה פולנית צירפו אליהם את סאלה.
ב־1945 הם עברו לעיר הגדולה קרקוב בדרכם לארץ ישראל. סאלה התעקשה להישאר בפולין החרבה, מחכה בכיליון עיניים להוריה.
במשך שנתיים התגלגלה בין שלושה בתי יתומים ושמרה על תצלום אחד ויחיד מלפני המלחמה: היא עם הוריה בקיץ 1939. משפחה מאושרת, מחייכת, מחבקת. כולם מלבד סאלה נרצחו בשואה, ככל הנראה במחנה ההשמדה בלז'ץ, אליו נשלחו למותם כחצי מיליון מיהודי מזרח גליציה.

לבסוף, מספרת סאלה, "התייאשתי מההמתנה. שלחתי מכתבים לכתובות באמריקה שד"ר שור השאיר בידיי כשנפרד ממני בדרכו לארץ ישראל. לפי שמות המשפחה הם יכלו להיות קרובים רחוקים שלי". הקרובים הרחוקים בארה"ב ובקנדה הסכימו לאמצה, שיגרו כרטיס הפלגה באוניית נוסעים פולנית סטפן באטורי. האונייה עגנה באליס איילנד בכניסה לנמל ניו־יורק. סאלה ירדה אל החוף, שם המתינה לה טובי גרינברג מהמשפחה הקנדית המאמצת.

"זו הייתה המשפחה החמישית בחיי אמא שלי בת ה־11", אומר בנה מיטש גולדהאר: "תחילה משפחתה האמיתית, אחר כך המשפחה הפולנית דמבינסקי, אחר כך המשפחה הפולנית סאיובסקי, אחר כך משפחת שור היהודית ואז משפחת גרינברג היהודית־קנדית". אני מבחין בלחלוחית קלה בעיניו.

עם בואה לקנדה, ניתקה סאלה ארמל את עצמה מפולין ומהפולניות. "עשיתי הכל כדי לשכוח", היא מספרת, "לא רציתי לזכור". גם את השפה שכחה או השכיחה מעצמה. נישאה ללאו גולדהאר; לזוג נולדו שלושה ילדים, בת, קרן, ושני בנים, סטפן ומיטש.

מיטש גולדהאר, יזם, איש עסקים ונדל"ניסט קנדי אמיד. הונו נאמד עכשיו ב־2.4 מיליארד דולר, נחשף לקהל הישראלי כשקנה ב־2009 את השליטה במועדון הכדורגל מכבי תל־אביב. מאז שמו מבליח מדי פעם בתקשורת בהקשרים ספורטיביים־עסקיים. השבוע הוא הביא במטוסו הפרטי מפולין לישראל את ברברה ריבצ'ינסקי בת ה־78, בתה של אנילה דמבינסקי, ואת אחד מנכדיה, פאבל.

אחרי בדיקות קפדניות העניק אתמול "יד ושם" לאנילה דמבינסקי והוריה מיקולאי והלנה סאיובסקי, כולם כבר לא בחיים, תוארי חסידי אומות עולם; ברברה קיבלה את האותות בשמם.
בשדרת חסידי אומות עולם נחשפה לוחית זיכרון. בטקס השתתפו שגרירי פולין וקנדה.

מטוס פרטי לוורשה

"בנוסף לזיכרונות מטושטשים, היה בידינו קטע ממכתב ששלח ד"ר שור מישראל לאמי סאלה ב־1957, שבו תיאור קצרצר של מסירתה לידי המורה הפולנייה בבית הספר העממי בעיירה סטרי בזמן הכיבוש הגרמני, העברתה לעיירה אחרת שבה התגוררו אמה של המורה ומציאתה ב־1944 על ידי ד"ר שור עצמו. 'לא הייתה לי היכרות כלשהי עם הוריך', הדגיש שור במכתבו. זה היה הדחף המקורי לחיפושים", מספר מיטש גולדהאר על תחילת המסע בעקבות המשפחה שהצילה את אמו.

איך מצאתם את ברברה? בראיון לעמיתי נחום ברנע בקיץ 2011, סיפר מיטש גולדהאר על עסקיו בקנדה (נדל"ן מסחרי ומרכזי קניות), על שותפותו עם תאגיד המכירות הקמעונאי הגדול וול־ מארט ועל מניעיו לקניית השליטה במכבי תל־אביב.
התחלנו לחפש את עקבות המשפחה בכוחות עצמנו ובסיוע של ארגונים ועורכי דין המתמחים בכך.
פריצת הדרך התרחשה רק ב־2004. באנו, אמי ואני, לוורשה למשרדי המרכז ההיסטורי היהודי, מצוידים בתצלום שחור לבן דוהה של אמי עם חבריה וחברותיה בבית היתומים. פגשנו שם, במדור לילדים יהודים שהוסתרו אצל משפחות פולניות, אישה מבוגרת שביקשה להסתכל על התצלום.
משהו בפניה של אמי העיר אצלה זיכרונות. הסתכלה ואמרה, 'זה הרי בית היתומים שלי, גם אני הייתי שם, הנה אני כאן, בתמונה. אני באשה. את זוכרת?'". סאלה נזכרה. באשה הייתה חברתה כשהשתיים שהו בבית היתומים בקרבת וורשה.
קשר הילדות חודש: מדי שנה טסה סאלה גולדהאר במטוסו הפרטי של בנה לפגוש אותה על אדמת פולין והן מדברות תכופות בטלפון.

למרות קצה החוט, פתרון התעלומה לא התקדם עד שלפני שש שנים הועלה באתר אינטרנט פולני עץ היוחסין של ברברה ובני ביתה.
בפגישתנו בתל־אביב היא מספרת לי: ״לא היה לי מושג קלוש על מעשי הוריי והוריהם של הוריי בימי המלחמה.
אבי נעצר בברית־המועצות בשנים השחורות של הסטליניזם, נשלח למחנה עבודה בגולאג ושם מת מרעב ועינויים.
אמי נפטרה ב־1956, כשהייתי בת 16. היא לא סיפרה לי מאומה על מעשי הגבורה שלה. חייה בפולין הקומוניסטית היו קשים דיים.
נרעשתי כולי כשעורך דין שהועסק בחיפושים על ידי מיטש גולדהאר, התקשר אליי לברר אם אכן אני הבת של מצילי הילדה היהודייה. העבר של משפחתי נפל עליי כרעם ביום בהיר״.

איך הגבת?

״בשמחה וגאווה. אני גאה על מעשה ההורים והסבא והסבתא שלי, ושמחה שהילדה שהם הצילו הקימה משפחה ענפה ונהנית מאריכות ימים. המסירות של משפחתי לא הייתה לחינם״.

לא מיותר להעיר כאן, שמתן מחסה ליהודים לא נחשב גם עתה בחוגים פולניים אנטישמיים רחבים למעשה גבורה, אלא לבגידה בעם הפולני. המצילים לעיתים קרובות הסתירו את עברם, מחשש לנידוי חברתי.

במאי 2016 התקיים בזישוב, עיר מגוריה של ברברה ריבציינסקי, ילדיה ונכדיה, בדרום־מזרח פולין, איחוד מחדש של המשפחות. הגיעו 18 בנות ובנים, נכדות ונכדים. ברברה וסאלה נפלו זו בזרועות של זו. ״הרגשתי״, מספרת ברברה, ״כאילו מצאתי לפתע אחות אבודה״.

שאלתי אותה על האנטישמיות בפולין. "בסביבה החברתית שלי אין אנטישמיות", ענתה ריבצ'ינסקי. "אין לנו עניין לדעת מי קתולי ומי יהודי, כולם בני אדם, כולם שווים. יש בקרבנו צער עמוק על מה שעוללו להם בשואה והתפעלות עמוקה מההישגים של המדינה היהודית. לא ייאמן מה שעשיתם מפיסת מדבר זו".

הנכד שלה, פאבל, איש גרפיקה ממוחשבת, מוסיף: "בחוגים שלי רואים בישראל מודל יוצא דופן למדינת טכנולוגיה וידע. מתלהבים ממנה".

"זו משפחה טהורה ואצילית", אומר מיטש גולדהאר, "אנשים נפלאים. מדברים על ישראל עם ניצוץ בעיניים. אתה חש את החום הטבעי. למרות שמחסום השפה הפריד ביניהן, נוצר בין סאלה לברברה קליק מיידי. תסתכל איך הן מתחבקות".

הסתכלתי. שתי נשים מבוגרות שוקעות האחת בזרועותיה של השנייה, כאילו לא חלפו מימי משחקיהן המשותפים, ששתיהן כבר לא יכולות לזכור, 75 שנים. חתיכת היסטוריה אכזרית.

 

מאז הרחיב את עסקי הנדל"ן, שינה את מבנה השליטה בהם, הרחיב את תחומי ההשקעה והצליח מעל למשוער: הונו האישי כמעט הוכפל.

לקרן הנדל"ן שאתה משמש כיו"ר פעיל שלה מאות מרכזי קניות לאורכה ולרוחבה של קנדה, בשווי של 9.5 מיליארד דולר, והיא מתרחבת למרכזים נוספים. האם פירוש הדבר שאינך מודאג מהמסחר המקוון באינטרנט?

"אני עוקב בתשומת לב רבה אחר ההתפתחות של מסחר מקוון. איני מתעלם מכך ולא טומן ראש בחול. אבל נכון לעכשיו ולתקופה הקרובה, הצרכנים בקנדה אוהבים לקנות במרכזי קניות. יש לנו 98% תפוסה, גם בזכות מעל למאה חנויות העוגן של וולמארט. באשר לעתיד, שטחי הקמעונאות הפיזית, שטחי החנויות במרכזי הקניות, ילכו ויצטמצמו. זה ברור".

מבחינה עסקית, מרגיע גולדהאר, יהיו לכך גם יתרונות: השטחים שיתפנו מהמסחר יהפכו למשרדים ולמגורים. המיקום של הקניונים שלנו, הוא מסביר, מצוין: על מגרשי החניה העצומים המאפיינים אותם ייבנו מגדלים של דירות מבוקשות. תמהיל הנדל"ן כבר משתנה, לדבריו, אך בקצב "הרבה פחות דרמטי מהדיווחים בתקשורת".

הישראלים, כפי שוודאי ראית בעיניך, נוהרים לקניונים – וקונים באינטרנט. השילוב הזה יתמיד?

"המסחר הקמעוני משנה צורות ומתפתח, לא נסוג. התמונה הגדולה מורכבת מאוד, רבת־פנים. מרכזי קניות לא ייעלמו. עם השנים, ואני מדבר על שנים לא מעטות, יווצר איזון חדש ביניהם לבין אתרי מסחר מקוון. הבה ולא נגזור גורלות בחופזה".

מול עסקי הנדל"ן שלו, הצלחותיו של גולדהאר במכבי תל־אביב הרבה יותר צנועות, והוא לא מהסס להודות בכך. במכבי של היום, הוא אומר, יש דברים שאני מרוצה מהם ודברים שאיני מרוצה מהם.

אתה מאוכזב מהשקעתך במכבי?

"לא, אני לא מאוכזב. התקדמנו בתחומים רבים – בניהול, ברוח הצוות, בגיבוש תרבות קבוצתית חדשה. אבל מבחינתי לא התקדמנו מספיק".

כשהוא מדבר על מכבי, גולדהאר שוקל את דבריו בזהירות. נמנע מאמירות חדות. לא חושף את סכומי הכסף שהעביר עד כה למימון הקבוצה. אבל לשאלתי האם, לנוכח הלקחים של השנים האחרונות, שלא הביאו למכבי תל־אביב את ההישגים הספורטיביים אליהם שאפה, הוא היה שוב קונה אותה, עונה גולדהאר ב"כן" חד־משמעי. מכבי היא בשבילו, כדבריו, "השקעה לזמן ארוך מאוד. אתגר מתמשך אישי, חברתי וניהולי. אני רעב לפתח את השלב הבא שלו".

כשאני מעיר שהתשואה על ההשקעה עד כה "לא משהו", גולדהאר מתקן אותי בכעס. לא נכון, הוא אומר, זכיתי לקבל תשואה אישית גבוהה מאוד על השקעתי במכבי. בספורט, הוא מוסיף, כמו בכיבוש חלל, לא הכל נמדד במונחים כספיים. לנגד עיניו, "דור הילדים הישראלים שיושפעו לטובה מערכי המועדון – הדדיות, שותפות, מסירות, הקפדה על כללים, העדפת הקבוצה על היחיד". הייתי רוצה, הוא אומר, שילדי ישראל "יראו במכבי מקור חיובי לגאווה ולהזדהות".

מה עם בעיית הגזענות במגרשי הכדורגל בארץ?

"הגזענות בספורט היא המחלה הממארת של ימינו ויש לבערה מן היסוד. במכבי יש לנו אפס סובלנות לגזענות בכל צורה. אם נחליט לצרף לקבוצה, מטעמים מקצועיים, שחקן ערבי, מוצאו לא ישחק שום תפקיד בשיקולנו". מבחינתו, הבעלות על מכבי כמותה כהשתלבות בישראל בלי להגר אליה. גולדהאר: "דרך מכבי אני מעורב עמוק במה שמתחולל בארץ, לא רק בכדורגל ובספורט. אני נחשף להיבטים מרובים של חיים ישראליים, אפילו לפוליטיקה. אני מרגיש חלק מהחברה הישראלית".

בתחילת השבוע הזמין מיטש גולדהאר את אמו, את ברברה ואת נכדה לצפות במשחק בין מכבי תל־אביב לבית"ר ירושלים. היו לו פרפרים בבטן, בהתחשב בכך שהמשחק נערך באצטדיון טדי של היריבה. החששות התבדו. לפני שריקת הפתיחה קמו על רגליהם 15 אלף הצופים והריעו ממושכות לסאלה ולברברה, היהודייה והפולנייה. ■