יצחק גוטפריד היה בן 11 כששיחק ברחוב עם חברים, כשלפתע נשמעו צעקות "יודן יודן"
לא הרחק מביתו רחוב קוליובה 90 , הייתה המולה ואנשי אס אס השתלטו על הרחוב,
במרחק מה הוא קולט את אמו שיצאה מביתה למשמע הצעקות, מחפשת אחריו
והוא רץ לקראתה, לפתע שולף הנאצי איש האס אס את המקלע שבידו ומרסס את אמו-
רוזה גוטפריד לבית אנדרמן והיא נופלת מתה.
כך החלה המלחמה לחיים של הילד הצעיר שבין יום עולמו התהפך.
לא הרבה זמן אחר כך, נצטוו היהודים בצ'ורטקוב לעקור מבתיהם ולהתרכז בגטו שהיה כשלושה ארבעה רחובות קטנים. גם יצחק ואביו עקרו לדירה בה הצטופפו למעלה מעשרים איש ביניהם משפחת וינראוב.
יצחק מספר:
הגרמנים התחילו לחלק עבודות. היינו מגיעים בבוקר למסדר/ אפל והיו לוקחים אותנו הילדים לצחצח מגפיים לאנשי האס אס וגם בעבודות ניקיון טאטוא בתים ורחובות. . ואני ובתור ילד גם אני הייתי ביניהם.
אותי הכניסו לביתו של קצין גבוה טיץ' שמו. משפחתו של טיץ' באה עמו לצ'ורטקוב והם התמקמו באחד הבתים של הפולנים. ואני הייתי מגיע לשם, "תנקה את הבית", "את החצר", "תביא עצים"…
לטיץ' היה ילד בן גילי, הנס, שיום אחד כדרר כדור ושאל אותי: "איך ספיץ' דויטש?" (האם את ה מדבר גרמנית?) אמרתי כן, הילד אמר לי "קום" בוא. פחדתי ולא ידעתי מה לעשות. ידעתי שאסור לי, ידעתי שזה יכול לעלות לי בחיי, אמרתי לו שזה אסור כשלפתע אמו נכנסה וגוערת בו "הנס קום". אבל בימים שבאו אחר כך היא נתנה לנו לשחק יחדיו בכדור, בחצר האחורית שהייתה מוסתרת כך שאיש לא יראה. כעבור ימים אבא של הנס, קצין האס אס טיץ, תפס אותנו משחקים בכדור. חמתו בערה והוא צרח והשתולל, ואני רעדתי, הוא נכנס לבית ובינו ובין אשתו התנהל וויכוח קולני כשהאישה אומרת: "הנס מסכן, אין לו חברה, והילד דובר גרמנית"… נהיה שקט. האבא אמר טוב.
יום אחד כשאני יושב על ארגז, ברחוב , בשורה עם עוד ילדים ומצחצח מגפיים, עובר איש משטרה יהודית ואחריו איש אס אס הקצין טיץ'. כל הילדים נעמדים ואני ממשיך לשבת. רואה אותי איש המיליציה היהודית וצורח עלי באידיש: "אתה יהודי כלב קטן מלוכלך, אתה לא רואה מי עובר כאן?" ואני עונה לו: "ומי אתה כלב יהודי גדול?" ועוד אני מתרומם מישיבתי שולף היהודי את שוטו השחור עשוי רצועות רצועות ומניף את ידו כדי להצליף בי ואני רועד מפחד, ניגש הקולונל טיץ, איש האס אס תופס את זרועו ואומר לו "ניין" ואלי הוא פונה ואומר: "אני עוד אתחשבן אתך"… אני שנאתי את היודנראט ואת המיליציה היהודית , הם היו נוראים…
ובגטו רעב, צפיפות, מחלות הטיפוס מפילה חללים. רוב הזמן שתקתי. אבא היה מעודד אותי ואומר "המלחמה תגמר… המלחמה תגמר…"
לקראת חיסול הגטו העבירו את אבי ואותי ואחרים במשאיות למחנה עבודה ליסובצה. מי שהעז לברוח ירו בו. ממחנה עבודה ליסובצה אינני זוכר הרבה כי שם חליתי מאד,קדחתי מחום ובמשך חודשים נשארתי בצריף, הייתי על סף מוות. אבא בכסף האחרון שהיה ברשותו הבריח רופא פולני אל המחנה שבא לבדוק אותי. הרופא אמר: תן לילד לשתות מי כרוב כבוש… אנטיביוטיקה לא הייתה. וזה באמת עזר. בליסובצה נשארנו עד סוף המלחמה.
יצחק גוטפריד היה בן 11 כששיחק ברחוב עם חברים, כשלפתע נשמעו צעקות "יודן יודן" לא הרחק מביתו רחוב קוליובה 90 , הייתה המולה ואנשי אס אס השתלטו על הרחוב, במרחק מה הוא קולט את אמו שיצאה מביתה למשמע הצעקות, מחפשת אחריו והוא רץ לקראתה, לפתע שולף הנאצי איש האס אס את המקלע שבידו ומרסס את אמו- רוזה גוטפריד לבית אנדרמן והיא נופלת מתה.
כך החלה המלחמה לחיים של הילד הצעיר שבין יום עולמו התהפך.
לא הרבה זמן אחר כך, נצטוו היהודים בצ'ורטקוב לעקור מבתיהם ולהתרכז בגטו שהיה כשלושה ארבעה רחובות קטנים. גם יצחק ואביו עקרו לדירה בה הצטופפו למעלה מעשרים איש ביניהם משפחת וינראוב.
יצחק מספר:
"הגרמנים התחילו לחלק עבודות. היינו מגיעים בבוקר למסדר/ אפל והיו לוקחים אותנו הילדים לצחצח מגפיים לאנשי האס אס וגם בעבודות ניקיון טאטוא בתים ורחובות. . ואני ובתור ילד גם אני הייתי ביניהם.
אותי הכניסו לביתו של קצין גבוה טיץ' שמו. משפחתו של טיץ' באה עמו לצ'ורטקוב והם התמקמו באחד הבתים של הפולנים. ואני הייתי מגיע לשם, "תנקה את הבית", "את החצר", "תביא עצים"…
לטיץ' היה ילד בן גילי, הנס, שיום אחד כדרר כדור ושאל אותי: "איך ספיץ' דויטש?" (האם את ה מדבר גרמנית?) אמרתי כן, הילד אמר לי "קום" בוא. פחדתי ולא ידעתי מה לעשות. ידעתי שאסור לי, ידעתי שזה יכול לעלות לי בחיי, אמרתי לו שזה אסור כשלפתע אמו נכנסה וגוערת בו "הנס קום". אבל בימים שבאו אחר כך היא נתנה לנו לשחק יחדיו בכדור, בחצר האחורית שהייתה מוסתרת כך שאיש לא יראה. כעבור ימים אבא של הנס, קצין האס אס טיץ, תפס אותנו משחקים בכדור. חמתו בערה והוא צרח והשתולל, ואני רעדתי, הוא נכנס לבית ובינו ובין אשתו התנהל וויכוח קולני כשהאישה אומרת: "הנס מסכן, אין לו חברה, והילד דובר גרמנית"… נהיה שקט. האבא אמר טוב.
יום אחד כשאני יושב על ארגז, ברחוב , בשורה עם עוד ילדים ומצחצח מגפיים, עובר איש משטרה יהודית ואחריו איש אס אס הקצין טיץ'. כל הילדים נעמדים ואני ממשיך לשבת. רואה אותי איש המיליציה היהודית וצורח עלי באידיש: "אתה יהודי כלב קטן מלוכלך, אתה לא רואה מי עובר כאן?" ואני עונה לו: "ומי אתה כלב יהודי גדול?" ועוד אני מתרומם מישיבתי שולף היהודי את שוטו השחור עשוי רצועות רצועות ומניף את ידו כדי להצליף בי ואני רועד מפחד, ניגש הקולונל טיץ, איש האס אס תופס את זרועו ואומר לו "ניין" ואלי הוא פונה ואומר: "אני עוד אתחשבן אתך"… אני שנאתי את היודנראט ואת המיליציה היהודית , הם היו נוראים…
ובגטו רעב, צפיפות, מחלות הטיפוס מפילה חללים. רוב הזמן שתקתי. אבא היה מעודד אותי ואומר "המלחמה תגמר… המלחמה תגמר…"
לקראת חיסול הגטו העבירו את אבי ואותי ואחרים במשאיות למחנה עבודה ליסובצה. מי שהעז לברוח ירו בו. ממחנה עבודה ליסובצה אינני זוכר הרבה כי שם חליתי מאד,קדחתי מחום ובמשך חודשים נשארתי בצריף, הייתי על סף מוות. אבא בכסף האחרון שהיה ברשותו הבריח רופא פולני אל המחנה שבא לבדוק אותי. הרופא אמר: תן לילד לשתות מי כרוב כבוש… אנטיביוטיקה לא הייתה. וזה באמת עזר. בליסובצה נשארנו עד סוף המלחמה".