יוסף קיטלר – עדות ניצול שואה מזלשצ'יקי

יוסף קיטלר – סטניסלבוב- זלשציקי:   ב-22 ביוני 41, כאשר החלה פלישת הגרמנים, הייתי בלבוב ולמדתי בבית ספר מסחרי. כעבור שבועיים, חזרתי להורי בזלשציקי. קודם הייתי בסטניסלבוב, אצל משפחת אמי. הלכתי ברגל 8 ימים, 200 ק"מ. הייתי חולה 5 ימים. הרוסים כבר לא היו והשלטון בזלשציקי, היה בידי האוקראינים הלאומנים, "SICH". מ 10-11 ביולי, היה פוגרום בו נרצחו 50 יהודים ואנחנו קברנו אותם. בעיירה חיו כ-2000 יהודים. בין הנרצחים נקברו גם כאלה שעדיין חיו. הסתתרתי בגורן. חלק ברחו לכפרי הסביבה. כעבור יום, האוקראינים מצאו אותם בכפר HLEBICZEN, רצחו 30 יהודים. אחר כך, נלקחו לעבודה והובטח שיותר לא יהיו פוגרומים. הצטדקו ואמרו שחשבו שהנרצחים היו קומוניסטים.

ב-18.7, נכנסו ההונגרים וכשנודע להם על הפוגרומים, נאסרו מנהיגיהם. נלקחו לקולומאה, בדרך פגשו גרמנים, ששחררו אותם. 2. התחילו צרות. נאסר על נסיעה ברכבת, מכירת מזון. ההונגרים שלטו בעיר ולא התערבו. הם שדדו מזון ולא חילקו לאוכלוסייה. בראשית אוגוסט, עזבתי את הכפר וחזרתי לזלשציקי. ואז הייתה אסיפת אוקראינים בבית העם. ב- 30.7. הוחלט להרוג את כל היהודים. היה הונגרי מחופש וסיפר למשטרה העירונית וגם לנו נודע. מפקדת המשטרה- הזנדרמריה- עצרו ה"סיצים" ומכובדים אוקראינים של העיירה והחזיקו אותם כבני ערובה, אם יפגעו ביהודים.  בסוף אוקטובר, באו הגרמנים והלכו ההונגרים. אז החלו החיים הקשים. הוקם יודנראט, שתפקידו לשלוח יהודים לעבודה בהשגחת אוקראינים. השפלה ומכות ועבודות קשות. רעב ופחד מוות- אלה היו חיינו. כך עבר חורף 41-42. נשלחו יהודים למחנות עבודה, כ-1000 פליטים מהונגריה ורומניה ושוכנו בקסרקטינים של הצבא הרוסי לשעבר. הובטח, שיחזרו לבתיהם, לכן הם התייצבו ואז האוקראינים רצחו אותם, עבור ליטר וודקה. אחרי נסיגת הצבא האדום, ההונגרים עוד שלטו. הם צלמו 25 גוויות יהודיות, שצפו בנהר. הם היו מהעיירה ZUDKA, ומכפרי הסביבה, שאותם שחטו הרומנים. ביקשנו מההונגרים לקבור את הגוויות והם הרשו. יהודים בסירות וקייקים משו את הגופות: נשים, ילדים וזקנים. הגוויות היו נפוחות, כי היו זמן רב במים, לכן קשה היה לזהות בין נשים לגברים. (מדובר או 95 או 25) והובאו לקבר ישראל. הטילו קונטרטבוציות על יהודי העיירה. כסף, עור, פרוות, דברי ערך. אחר כך פקודה: לנקות הקסרקטין, היכן שקודם גרו הפליטים מרומניה. גברים ונשים, 12-60, חויבו להתייצב במשטרה האוקראינית ומשם נשלחו לקמיונקה וסטופקו, שהיו מחנות השמדה. יו"ר היודנראט, בעבר ראש העירייה (השם לא ברור), הלך מבית אל בית ואמר שלא יפחדו ויצייתו לפקודות ולא ישתמטו מעבודת הכפייה במחנות. כתוצאה מכך, 1300 יהודים נרצחו ליד בורות, שהוכנו מראש- שבועות 42. נפוצו שמועות על היודנראט. כל הנותרים, נאלצו לעזוב את העיירה, לאן שרצו וזלשציקי הייתה יודנריין. נסע עם הוריו ואחיו ל-MIELNICA, שם קיבלו דירה ביודנראט המקומי. שבועיים מאוחר יותר, אחיו נשלח ל-BORKI. כעבור 3 חודשים, הוריו נשלחו לבלזץ- זה היה בסוכות. ב-5 עיירות היתה אקציה. 3500 יהודים נשלחו מהן לבלזץ. קצמן ניהל את הגרוש לבלזץ מקרובניקי, יגלניצה, בוצץ, בורשוב וסקלה ומולניצה. את הנותרים במולנישצה, שלחו לבורצוב.  עבדנו שם קשה. מסוכות 42 – פורים 43. יומיים לפני פורים הייתה אקציה בבורשצוב ובראשה קלנר (זה לא ברור). היה שקט עד פסח 42. בפסח 43, הייתה אקציה ונרצחו 600 יהודים, הציתו בתים, ירו בחולים הרות וילדים. אני הסתתרתי עד שבוע לפני שבועות. אוקראינים שרפו את העיירה (לא ברור ורצחו 400 יהודים. למחרת האקציה, נתפסתי עם עוד 11 והובלנו (לא ברור לאן) למקום- מחצבה וזרקו אותם לבור. ברחתי לשדה ומשם ליער. הסתובבתי שבועיים. כמעט מתי ברעב. לא הייתה לי ברירה, לכן, חזרתי לעיירה. בדרך פגשתי יהודים נוספים, שסיפרו שנותרו יהודים אחדים, שגרים בשלוש חורבות, עם 45 יהודים, הסתתרתי עד ראש השנה 43. באותו זמן,  פגשתי פרטיזנים, מהעיירות והם יעצו לי לקנות נשק ולהצטרף. לפני ראש השנה 43, היה חיסול סופי של העיירה שהפכה ליודנריין. תלו מודעות שכל גליציה- יודנריין. בו בזמן יצאה פקודה שאם אוקראיני יפגוש יהודי, חובה עליו לירות בו. הסתתרתי ביער, 8 ק"מ מבורשצוב, עם חבר. הסתובבנו מספר שבועות ולא מצאנו פרטיזנים ורק במקרה, כשהיינו אצל אחד האיכרים, פגשנו אחד, שהטיל עלינו משימה למצוא היכן מסתתרים שני בנדיטים: אוקראיני ופולני, שרצחו יהודים. הפרטיזנים הוציאו עליהם פסק דין מוות. הוא עם חבר הגיעו לכפר, כנראה אחוזה, שנתן להם כל יום אוכל ואז התחלנו לחפש, היכן מסתתרים הרוצחים. ידענו שהם מסתתרים בשדות בסביבה, בערמות "גדיש"- קש. הם חיפשו יהודים. מתנהלים, שודדים והורגים. האיש אצלו התחבאו, יפר שהגרמנים הקיפו את הפרטיזנים שנלחמו- איש מהם לא שרד. הם היו 65. מפקדם היה שייע צוקר, עו"ד מבורשצוב.  נשארנו מתחבאים יד 14.2.44, ערב אחד, הלכנו לחפש לחם, כי בבית האיש לא היה אוכל. 7. בדרך פגשו אותנו 2 שוטרים אוקראינים, שירו בנו. חברי מת ואני ברחתי חזרה לאיש ושם התחבאתי. ב-22.3. שמענו יריות, הצבא האדום שיחרר את האזור. ארמיה גרמנית כותרה ע"י הצבא האדום, הגרמנים פרצו המצור, ברחו והגיעו לסביבה זו. הפרטיזנים בסביבה, התאחדו עם הצבא האדום. אני עם 70 יהודים, ניצלנו. התכנסנו בעיירה לזמן קצר, כי כעבור 8 ימים, הרוסים נסוגו, הגרמנים חזרו. לא הצטרפנו לרוסים שנסוגו. האוקראינים עזרו לגרמנים ולא נתנו לנו לצאת מהעיירה. הסתתרנו בבונקרים. מעל 50% נרצחו. כלומר יותר מ- 35. אני ברחתי וחזרתי לאחוזה. לאותו פולני. חשבתי שזה סופי. התחבאתי בערימת זבל. כל היום שכבתי ככה. היה חורף והשלג כיסה אותי. בערב ברחתי ושוב ירו אחרי, וצעקו שאני מרגל. זרקו פצצות תאורה ונעשה לי חושך בעיניים. נכנסתי לבית, כמעט הרוס והתחבאתי בתנור. רעב, ורעדתי מקור ומפחד. איבדתי את הנעלים. הרגשתי שלא אחזיק מעמד והתחלתי לחתוך את הורידים עם סכין גילוח. ואז התעלפתי. לפנות בוקר התעוררתי ועדיין לא ידעתי אם אני חי או מת.  באותוו יום, 4.4.44 שוב חזרו הרוסים. זה היה יומיים אחרי שהתעוררתי. עוד כמה ימים, לא הייתי מחזיק מעמד. כמה ימים הייתי בין החיים למוות. חום גבוה. אישה שריחמה עלי, שלחה אותי לבית החולים, שם אושפזתי 3 חודשים. יצאתי שבור גופנית ונפשית.
אייש, 033/463