יוסף קורנבליך – עדות ניצול שואה מבוצאץ'

ב- 8 ביוני 43, כאשר היודנראט הודיע, שהיהודים יוכלו להישאר בבוצאץ, רק במחנה העבודה ובגטו הקטן, והאחרים יאלצו לעבור לצ'ורטקוב, קופצינצה וטלוסטה, הלכתי להסתתר אצל פולני, מכר PASTUCH, פקיד בעיריית בוצאץ. מ-18 לאפריל, מהאקציה ה-2, הסתתרו אצלו, שני מכרי: הנריק ראב מ-KARWINA, ומכרה שלו. היא הייתה שכנה של הפולני.

 

אחותי (או בת דודתי), שלמה 600 זלוטי לחודש, עבור ראב שהיה בן אחותה. מכאן ידעתי על המסתיר. הפולני גר בפרוור , בביתו של יהודי. כאשר יצאה פקודה שליהודים אסור לגור בצד הימני של הרחוב, פסטוחה נכנס לדירה. בבית זה הוא גר עם אישתו ושני ילדים. בחלק אחד ובחלק השני גרה אחותו. בביתו היה בונקר שהוכן עוד ע"י יהודים. המסתור היה מתחת למטבח והיה במרתף שהיה קור. למרתף הובילה כניסה מהגינה וכניסה למסתור הייתה גם מהמטבח.

  1. ברצפת המטבח היו דלתות קטנות ועליהן עמד שולחן. נאלצנו לזחול על הידיים כי הוא היה 2.5 מטר מתחת לרצפה. גודלו היה 3X 1.5 מ'. הסתתרתי אצלו 20 יום. היינו כל הזמן בחדר וישנו במיטות, רק במקרה סכנה הסתתרנו במקלט, שם היה דרגש עליו יכלו לישון 2 אנשים. המצעים היו אישיים, אותם העבירה אישתו מהדירה שלי. היו לי אצל הפולני הרבה דברים. בגדים ולבנים. שילמנו 1000 זלוטי לחודש עבור כל אדם. כשהלכתי להסתתר, קיוויתי שהמלחמה תסתיים לכל היותר, בעוד מספר חודשים. בכל מקרה, לפני החורף, בוצאץ תהיה חופשית. כך חשבו רבים.

על הקרבות בסטלינגרד לא שמענו, מפברואר 43. חשבנו שבקרוב השחרור. הפולני כל יום סיפר לנו מה נעשה בעיר. באותה תקופה, עדיין היו יהודים בבוצאץ. כל יום, הוא סיפר על אקציות ובונקרים שהתגלו. סיפר שהיהודים שהתגלו, נכלאו ע"י הגרמנים בבית הסוהר. שקבוצות הובלו לבית העלמין היהודי, שם ירו בהם. הוא סיפר לי שקרוב אלינו, המשטרה האוקראינית חשפה בונקר. ואז אחד היהודים, שהסתתרו, עלה למרפסת הקומה הראשונה והרג שוטר אוקראיני בירייה. המשטרה האוקראינית תפסה ולקחה את כל יושבי הבונקר. ב-12 ביוני 43, אמר לנו הפולני, שבאותו היום הייתה אקציה בעיר, שאחריה נותרו יהודים רק במחנה.

  1. חברי היודנראט והמשטרה היהודית הסתתרו. כל יום, נמשכו החיפושים אחרי יהודים בבונקרים. למטרה זו הגיעו גסטפו כל יום לעיר. ב-28.6.43, הפולני חזר מהעבודה ואמר שאנחנו חייבים לצאת, כי הוא מפחד. אמר שבימים האחרונים, מחפשים יהודים הדירות שבעבר גרו יהודים. אמר שמפחד במיוחד, כי הוא גר בדירה שהייתה שייכת ליהודים.

בוצאץ הוכרזה כיודנריין. בלילה, בסביבות 10.00, הוא הוביל אותנו לשדה הקרוב, הורה לנו להסתתר והבטיח לפגוש אותנו מחרתיים ב-10.00 בערב, במקום מואר, בשדה. אמר, שקרוב לוודאי, כעבור 3 ימים נוכל לחזור לביתו. הסתתרנו בשדה חיטה. כפי שקבענו, פגשנו את הפולני, שהביא לנו אוכל וסיפא שעדיין נמשכת הבדיקה ושאצלו עדיין לא היו. הבטיח שיבוא, אך הוא לא בא.

ביום השלישי, היה חג פאבל הקדוש ואנשים הלכו לכנסיה. ביניהם פולני מבוגר, כנראה, בעל השדה. הבחין בעקבות ונכנס עמוק לשדה. נעמד כמה מטרים מאתנו, אבל אלינו לא התקרב. ראינו אותו במדויק וגם הוא ראה אותנו, בוודאי.

  1. כפי שנודע לנו אח"כ, קרוב אלינו מישהו נוסף, גם הסתתר. האיש צעק כמה מילים, אבל שמענו רק את המילים האחרונות שרעמו:" מסכנים, שום דבר אי אפשר לעשות להם", והלך. בערב, אותו פולני לא הגיע. חיכינו כמה שעות אבל לשווא. הלכנו לביתו, דפקנו בדלת ואיש לא פתח. הבנו, שהפולני לא רוצה להחזיק אותנו. חזרנו לשדה ולא ידענו מה לעשות. היינו רעבים ולא היו לנו מצרכי אוכל. לאישה שהייתה איתנו, היו מכרים בסביבה, היא החליטה לצאת לחפש מזל. סתם לחכות, לא היה טעם. היא הלכה וחזרה. היינו מתוחים מאד שהיא נתפשה. אבל, הסתבר שהסידורים נמשכו זמן רב. היא חזרה עם מכר פולני בשם: פיאוקובסקי, איש מבוגר, שכן של הקודם, שהסכים להסתיר רק אותה. אבל, בנו, שבא גם הוא, מוכן לעזור לכולנו. אבל אנחנו חייבים להסתתר. הלכנו כולנו לבית של פיאוקובסקי והסתתרנו בעליית הגג. הבן היה נשוי וגר בנפרד ליד היער. הוא לא רצה לקחת אותנו אליו, כי אשתו הייתה אוקראינית. עברנו לילה בעליית הגג. בבוקר, בא הזקן והביא לנו חלב, אז הוא גילה שכולנו שם. לכן, בלילה, נאלצנו לעזוב. נשארה רק האישה.
  2. הצעיר הוביל אותנו שוב לשדה החיטה. בערב חזר והביא לנו אוכל, והבטיח לדאוג לנו למקום. ערב אחד חזר ואמר שמצא מקום לחבר שלי. החבר אמר שרק לי יש כסף לשלם וביקש שידאג גם לי. אמר שיש לי שעון "זנית". התברר שזה לא עזר. נשארתי לבד בשדה. אחרי יומיים, הגיע הצעיר פיאוקובסקי, בלילה ואמר שגיסו פיטשניק, שגר באותו בית, מסכים להסתיר אותי, תמורת שעון הזהב. בלילה הלכתי אתו לבית, שהיה קרוב לבית. חיכיתי כמה שעות ואז פיטשניק הסכים להסתיר אותי, תמורת 3000 זלוטי. היו לי 2 שעוני זהב ומעט כסף. התמקחתי ובסוף הסכמתי לשלם 2000 זלוטי. פיאוקובסקי לקח את שעון הזהב. הם העריכו את שוויו ב- 5000 זלוטי. פטשניק איכסן אותי בעליית הגג והבטיח להעביר אותי לעליית הגג, שמעל לדירה. מכיוון שהיו אצלו מבקרים תכופות, הוא לא סיפק לי אוכל.
  3. כעבור כמה ימים, ביקשתי את השעון בחזרה. פיאקובסקי אמר שהעריכו את השעון ב- 2500 זלוטי ושהוא נמסר לפיטשניק. הסכמתי בליית ברירה.

כעבור כמה ימים, בא פיטשניק ודרש כמה מאות זלוטי, כי שכן הבחין בי ודרש כסף כדי לשחד אותו בשתייה. אחר כך הוא שוב בא והילווה ממני בסף. כך הצטמצמו החסכונות שהיו אמורים להציל את חיי. פיטשניק סרב להמשיך להסתיר אותי, אחרי חודש. יום אחד, לפני שהייתה ביקורת של גרמנים לאיתור יהודים, הוא נעלם עם אישתו. למזלי, איש לא בא לחפש. אחרי חודש, נאלצתי לצאת ליער עם פיאקובסקי שמצא לי מסתור, אצל אלמנה, שהסתירה אותי במרתף 3 חודשים. שילמתי לה באמצעות פיאקובסקי, שמכר את השעון השני שלי. הוא שילם לה לא מסודר על חשבון, 3000 זלוטי שדרשה. האלמנה גרשה אותי, כי פיאקובסקי לא בא להשלים התשלום. התיישבתי ביער. לא ידעתי לאן ללכת. ניסיתי שוב את האלמנה, אבל היא איימה שתשסה בי את כלבה.

  1. ידעתי, שאין לי מקום הצלה. ישבתי בשולי היער. בבוקר, ראתה אותי אישה (מקבצת נדבות?), זיהתה שאני יהודי ושאלה למה אני יושב במקום בו יכולים לראות אותי ולהסגיר אותי. סיפרתי לה מה קרה ואמרתי, שאין לי מה לאכול. יעצה לי להיכנס ליער ואמרה שתביא לי אוכל. ואומנם, בצהרים הביאה אוכל וקפה. נוכחתי לדעת, שיש עוד אנשים טובים, שמוכנים לעזור גם למוכי גורל.

בערב החלטתי לחפש מקום, ברגשה שאין תקוה ואין לי מה להפסיד, שכן אמות מקור ורעב.

מאז שגרש אותי הפולני פסטוחה, יחד האישה והגבר, חיפשנו מחסה כל הלילה ואף איכר לא היה מוכן לעזור. לבסוף הגעתי לפיאקובסקי, הזקן שהכניס אותי ונתן לי מעט וודקה להתחמם (הייתי רטוב לגמרי), לפתע הגיע הצעיר (הבן). סיפרתי לו שהאלמנה גרשה אותי, כי לא קיבלה תשלום, על כך ענה לי שבתמורת השעון השני, קיבל רק 3000 זלוטי. (השעון היה שווה 10.000) ואמר ששילם לאלמנה. ידעתי שהוא מרמה, אבל לא יכולתי להוכיח. הם סידרו אותי אצל שכנה, אצלה הייתי כמה ימים.

  1. הודות לעזרה של פולניה שגרה בשכנות, מצאתי שוב מחסה. היא הסיעה אותי כ-40 ק"מ מבוצאץ, בכרכרה לכפר ? , משם ברחתי, כי גילתה אותי שכנה אוקראינית. בסוף הגעתי לכפר זניברודה ? שהיה כפר פולני והם עזרו לי. במשך כל החורף הייתי חייב להתחבא, ביער כל היום ובערב הייתי חוזר לדירה, לכמה שעות. פולנים אלה היו מאד הגונים וישרים. התקררתי וקיבלתי דלקת ראות. הם החביאו אותי באסם. פעם אחת היה חיפוש של המשטרה האוקראינית. הצלחתי לברוח ליער. רדף אחרי מישהו באזרחית ודרש ממני שאתן לו כל מה שיש לי ואמר: "כך או כך, זו שעתך האחרונה". עניתי בסירוב, לא ברור מהיכן האומץ שלי. האיש הלך. החיפוש עבר ושוב חזרתי להסתתר בבית.

בינתיים, החזית התקרבה וערב אחד המצילים ספרו שהצבא האדום נמצא מעבר לנהר. הגשר היחיד היה הרוס ולא ניתן לעבור עליו. בנו של בעל הבית, שעזר לי במשך 10 שבועות, קבע להיפגש איתי על שפת הנהר. הוא התפשט והעביר אותי על גבו לצד הרוסי והודות לאיש האציל הזה…ניצלתי. עם יהודים נוספים שפגשתי, הגעתי לצבא האדום.

קורנבליך יוסף, בוצאץ (1878) עדות ניתנה ב- 19.1.48 – הועדה ההיסטורית בקטוביץ  11-49 3283