17 לינואר, 1944. סוף, סוף קיבלתי יומן. אחרי 200 ימים בתוך הבונקר (מקום מסתור). מי מסוגל להבין במה מדובר, "בונקר", רק מי שישב בו יודע מה זה אומר. לעיתים קרובות אני תוהה, איך אדם צריך להרגיש כלפי האדם האחר שיצר- בנה "בונקר". האם עלינו לברך אותו או לקלל אותו- לעתיד פתרונים. בינתיים אנחנו יושבים ומחכים חסרי סבלנות. יום אחרי יום – סופרים את השעות. כרגע חלפו 4936 שעות מהרגע שנכנסנו לכאן. היה זה ב – 9.30 בבוקר ב – 25 ליוני, 1943, כאשר לולו ואני עזבנו את מחנה העבודה (לאגר).
זה קרה באופן פתאומי, כמעט ללא התערבותנו. קיבלנו מכתב מהודלה : " הצילו את נפשכם ואני אשמור על התינוקת (ליושיניה ) ". ברחנו מהמחנה. המצב היה מאד לא ברור ללולו, מפני שהם התחילו לקחת רופאי שיניים (דנטיסטים). וכך רצנו כמו שני ילדים, ללא חפצים כמו לנשף. הגיע הזמן להסתלק, אבל, אולי היה עלינו להתמהמה עוד מעט כדי להיוודע מה שלום משפחתנו.
בתחילה, בהיותנו כאן לא חשתי או ליתר דיוק לא הבנתי איזו טעות עשינו. היום אני מרגישה, יותר ויותר באיזו טיפשות נהגנו. הלכנו להתחבא בבונקר – שורפים גשרים מאחורינו. או שאנחנו עדיין ילדים, או טיפשים לגמרי. לולו מנסה לנחם אותי. מי יכול היה לשער שימצא בונקר אצל רוזקה ופלניה. יש להאשים רק אותי, כי כל פעם שלולו ניסה לדבר איתי על הצורך להתחבא- שיניתי את הנושא. כנראה שחשבתי שמחנה העבודה יגן עלינו מפני כל עוולה. איזו טיפשה הייתי, עכשיו מאוחר מידי לנזיפה ולחרטה. עכשיו שזנקה כבר איננה עימנו- הנה שוב כתבתי את המילים הללו- חלפו 7 חודשים ואני עדיין לא מאמינה. אני חיה את הרגע בפעם המאה ורואה בבירור את הרגע של ה "אקציה " . אלוהים, אם נזכה להגיע לבוקר של הישועה – החופש, האם נוכל להפסיק לחשוב על כל זאת? אני לא חושבת שאכן נוכל. האירוע הנורא עדיין עומד מול עיני.
זנקה, אחותי – מחייכת, יושבת על אבן, מוכנה למות ואני עומדת לחיות. לא, כמה דקות לפני כן.
23 ביוני, יום רביעי בבוקר. 5 בבוקר, כולנו התלבשנו . משהו גרם לי לפנות לכל הבנות בחדר ולומר : " יש לי הרגשה שהפעם זה רציני ". אני זוכרת את אחותי זנקה – בפעם האחרונה בחיי- התנשקנו והיא ניסתה להרגיע אותי ואמרה : "זהו ילדה, אין דבר שאנו יכולים לעשות- אל תבכי "
ודמעות זלגו על לחייה. זה היה רגע מעצים לשתינו. זה היה רגע לא רגיל, כי בימים האחרונים איך שהוא, רוב הזמן לא היינו יחד. זה גורם לי כאב עכשיו. אני נזכרת, אחרי העבודה (לאחרונה עבדנו בנפרד) לא היינו ביחד. רוב הזמן הייתי עם לולו. אני יודעת שזנקה נפגעה מכך – היא אף פעם לא אמרה לי מילה על כך, אבל גם לא הסתירה את רגשותיה. זו הסיבה שהסצנה של אותו בוקר משמעותית בשבילי כל כך.
כעת אנו צועדות למתחם שבו עלינו להתכנס. מיד אמו מוקפים באנשי גסטפו. לולו ניסה להזהיר אותי – " לכי תסתתרי באיזשהו מקום" – אבל אני התעלמתי מאזהרותיו, חשבתי שזו רק התראה…כאשר הבנו מה עומד להיות, זנקה פנתה אלי ולחשה :"תנסי לברוח איכשהו, אל תשכחי את התינוק" . או אלוהים, האם אני עומדת לזכור, בבקשה אלהים, עשה שהילדה תחיה ואני נשבעת שאני אחיה למענה. מחשבה אחת מענה אותי כאשר אני קמה מהאדמה, מיד הסתלקתי, משאירה מאחורי גופות חיות- רק הלכתי לעבר החיים. למה לא רצתי לזנקה, לחבק אותה לנשק אותה. אולי, לו כך עשיתי היה לי קל יותר עכשיו לשאת את הכאב.
אחר כך כאשר הם לקחו אותנו לבניין, הסתכלתי דרך החלונות וראיתי את זנקה יושבת למטה בין כל האחרים. אני אפילו זוכרת שראיתי אותה משתינה בפינה בצד. מישהו בא ואמר לי שזנקה מאושרת שאני ניצלתי, כך שלילדתה הקטנה תהיה השגחה כל כך טובה. אני בטוחה שהודלה משגיחה עליה מאד טוב יותר מאשר אני הייתי מסוגלת.
לפעמים אני חושבת שאולי הייתי צריכה להתחנן לרוצחים האלה על חייה של זנקה, אבל, אני יודעת כמה ניסיתי, מתחננת על ברכי, מבלי לזכות כלל בתשומת הלב שלהם. אבל, עדיין אני חושבת שהודנה הייתה עושה יותר.
יום שלישי, 18 בינואר, 1944
שוב חלף לו יום. אין כאן דבר לעשותו למעט ספירת הימים, השעות, יום, יום אני סופרת מחדש.
נכנסנו לכאן ב- 25 ליוני ועכשיו ה- 18 לינואר. במקום הקודם, ברובע הישן של צורטקוב, התחבאנו 31 ימים. זה היה בזמן בו היינו חייבים לברוח, כל האחרים נשארו, כל שמונת האנשים. בחודש אוקטובר, ב- 27 לחודש, המצב נהיה מסוכן כי הם (הגרמנים) מצאו באיזה מחבוא יהודים מתחבאים והרגו אותם. כך שבעלת הבית בו היינו נכנסה לפאניקה ודרשה מאיתנו לעזוב.
התקציב שלנו הצטמק. מזג האוויר הקר מתחת לגג הטריד אותנו, כך שעזבנו וחזרנו לכאן.
אני זוכרת היטב, כאילו היה זה אתמול, למרות שחלפו 3 חודשים מאז. היה זה ביום רביעי בשעה 2 כשהחלטנו ללכת חיכינו למלווה שלנו ויקטור עד 6 בלילה.
יום רביעי, 19 בינואר, 1944
היא הגיעה. עזבנו מיד. לילה יפהפה מלא כוכבים בחוץ ואנו שני ….(לולו ואני) לא פחות מכך, שני יהודים בעיר "נקייה מיהודים" (Judenfrei ( – מי בכלל יודע מה זה אומר- צועדים בלב הולם, לא בטוחים אם בעוד רגע יאיר את פנינו אורו של פנס. לא ידענו איך עלינו להתנהג ברחוב, איך ללכת, איך לדבר, האם עלינו ללחוש או לדבר בקול רם. אלוהים, לראות מהגבעה את כל העיר עם האורות בחלונות הבתים. לחשוב שבבתים האלה אנשים חיים, יכולים לאכול, יכולים פשוט לחיות ולנו אסור. אנחנו לא קיימים, כמו " הזוג הנעלם". ומיד, שלא מרצון עולה השאלה בדעתנו, למה???
כמו האימרה היהודית המפורסמת:" האם אני נולדתי מהתנור? האם אינני ילד של אימא?"
ובאותו הרגע פונות המחשבות לכוון אחר ועלי לומר לעצמי, אבל, אני חיה כשהאחרים הלכו….
וכך הלכנו בלבבות הולמים, אפילו מעדתי מספר פעמים, עד שלבסוף הגענו לתוך האפלה, הסירחון, למקום העוין שוודאי שאינו מאפשר מנוחה.
כדי שהדברים יהיו גרועים יותר, שתי החברות שרה וחנה, מיד מההתחלה נתנו לנו את התחושה בדבר המצב הלוא נעים של הבונקר. בושה – כזה לכלוך בין אחים לסבל. בשמעי כל זאת רציתי לחזור למקום שלנו הקודם. במשך יומיים התגעגעתי למקום הנעים – לבדידות השקטה שלנו. ידענו שהמצב הזה ללא ספק ישפיע גם עלינו. נגררנו למאבק. אני מנסה להיות שקטה. אני אומרת לעצמי, שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע ובכל זאת, אני מתעצבנת כל פעם שפורצת מריבה שנמשכת לעד, על דברים טיפשיים או על דברים רציניים. יש לנו פה טיפוסים! לפעמים אני חושבת, שבכל 25 שנות חיי, לא הכרתי אנשים עם כל כך הרבה שנאה, אופי רע וקנאה כמו אלה שנמצאים איתנו כאן.
הגרועה ביותר היא הפליטה מרומניה- חלאת הארץ- לפעמים היא משחקת את התפקיד של מגינת
העם הפשוט (הפרולטריון) אלא, שהיא יודעת עליהם, כמו שאני יודעת על האיסלם.
פעם אחרת היא ציונית לוהטת. האמת היא שהיא אפס אחד גדול. מעוררת מדנים, אולי באיזה מקום פועם בה לב חם. היא כבר הספיקה לריב עם כולם וגם איתנו. טוב, מספיק איתה, כי נדמה לי שאני כבר נשמעת כמוה. לולו ואני קוראים לה יאטהטיאטהטה – היא דומה באופייה לגרוע מבין השוטרים הממונים על היהודים במחנה- בעל אופי גועלי, לשעבר איש מכירות , מפתה את השומרות. מאחורי הדלת הקטנה הוא משחק את ה- …..(מאחורי הדלת הקטנה, שתי השומרות שלנו רוסקה ופלמה חיות- ורק גברים נכנסים לשם מזמן לזמן). הוא הגיע אלינו האחרון ושילם הכי הרבה, שונא את כולנו פה. כמובן, מאד קנאי לאשתו, כמו כל הגברים הזקנים פה. הוא מנסה להתחיל איתה והיא משחקת את הקשה להשגה. הם ישנים על המיטה העליונה. במיטה התחתונה, זוג אחר- היא נערה ענייה ובורה, מאוהבת בנער הזה שמנצל אותה. הוא, בחור צעיר, הממלא את כיסיו פה ונראה מרוצה מכך. שתי המיטות האחרות תפוסות ע"י משפחה, למעלה האח הצעיר וכלתו, באמצע האח המבוגר, עם האופי השמן והאפסי, שיכול היה לשמש אב טיפוס לדמות במחזה של מולייר.
האח הגדול דומה להרפגון- אילו יכול היה לאכול שנית את מה שהוציא- היה כנראה מרוצה.
באחד הימים היא קראה לי: "הגברת הזאת". אני באמת שונאת אותה, ממש. לעיתים קרובות, אני ממש מתביישת בחברה הזאת בתוכה אני נמצאת. אני מנסה לשכנע את עצמי שאני טובה מהאחרים – אני אינטליגנטית יותר – אבל זה עדיין מציק לי.
לפעמים אני נעשית מזוכיסטית כלפי עצמי וחושבת שמגיע לי המצב הזה, כי ברחתי על מנת להסתתר, בהותירי את כל האחרים מאחורי. היה עלי לחשוב על משפחתי, על יום המחרת.
היה עלי.. אוי אלוהים ..לעיתים כה קרובות לולו ואני בוכים על העובדה שזרים נמצאים איתנו
והמשפחות שלנו, מי יודע היכן הן ומה קרה להן. אימא עם ליושיניה, חזקאל והודיל מחפשים מסתור איפה שהוא ואלה המגעילים (הזבל) יושבים פה במקום שלולו בנה בשביל המשפחה.
נקווה שיום השחרור כבר אינו רחוק.
היום בכיתי כשנזכרתי בליושיניה עומדת ליד החלון מחכה לנו. הוי, כמה זה כואב רק לחשוב על הפנים היפות והמתוקות האלה. זה יותר מידי כואב לכתוב על כך. אולי אלוהים יעזור ובקרוב אני אוכל לראות אותה ולנשק ולחבק אותה.
החדשות של היום אינן טובות, השדר לא הזכיר את ברדיצ'ב (Berdyczov) או סאן (San).
כך שעלינו לחכות למהדורת החדשות הבאה. את החדשות אנו מקבלים מהשומרת עלינו או מבנה,
שלו אני קוראת "נסיך הכתר". היום השומר סיפר לנו שמועצת העיר עברה למבנה בו היה היודנראט – האם יש לכך איזו משמעות פוליטית? עלי להפסיק לכתוב, כי אני חייבת למלא את חובי ולשחק קלפים עם "נסיך הכתר".
21 לינואר
אתמול לא כתבתי. ישנתי רוב היום. זה היה כמו בימים הראשונים שלנו פה, שהיה משמח מאד להיות עם לולו, אחרי כל הצרות, אחרי כל המאורעות האיומים, זה היה מרגיע ומבטיח להירדם ליד בעלי.
שבת, 22 לינואר, 1944
שוב חלף לו יום. היום הרגשתי מאד לא טוב. כל פעם שהנער מקבל אורח, אהובה שלו, אני מאוד נרגזת. אני לא סובלת אותו מסיבות רבות. אחת, הוא מכשיל את מאמצינו ליצור קשר עם משפחתנו, בזמן שהוא מקבל אורת מבחוץ, שמביא לא עשרות ממתקים וגם נותן קצת לשומרות שלנו. נקלענו למצב בלתי נעים איתם. אחת מהשומרות הבינה, שכל מה שיש לנו פה בבונקר, שייך לה באופן אוטומטי. ללולו הייתה שמיכת פוך נהדרת ועכשיו בגלל שתקציבנו הצטמצם, הוא רצה למכור אותה ולשלם לה עבור שהייתנו. היינו מופתעים מהתנהגותה ואנו נאלצים למכור את הטבעת שלולו נתן לי, על מנת לשלם לה ולהיות ביחסים טובים איתה. עכשיו ברור לנו למה היא כעסה עלינו לאחרונה.
כואב לי למצוא את עצמי במצב כזה, אבל, הכול נעשה על מנת לחיות– הכול נעשה רק כדי לחיות, ואלוהים יעזור לנו ובעתיד יהיה לנו יותר ממה שהיה לנו עד כה, או לפחות כמו שהיה לנו.
אני נעשית מאד מרוגזת ממצבים כאלה- ואני חושבת " איך היו בני משפחתי מגיבים לכך? "
לולו סובל מאד, הוא נראה עייף, הוא רזה, אבל, מנסה להרגיע אותי ולהשאיר עניינים כאלה לטיפולו. אוי, כמה עוד אוכל לסבול את המצב המפחיד הזה? האם לא יהיה זה אלוהי לצאת החוצה, לנשום אויר צח. לא את האוויר העוין בבונקר הזה, בו "אדם לאדם זאב".
עם כל המצב המגעיל הזה, אני מדוכאת בגלל חלומות הבוקר. בדרך כלל אני חולמת על ליושיניה ועל אימא. אני מתעוררת בלב דופק ובטוחה שקראתי "אימא". אלוהים, האם אזכה אי פעם לחבק ולנשק את הילדה הזאת ואת אימא, כמו בחלום? האם אחיה ואזכה לראות את החן והזוהר של הילדה, את קרני האור שלמענן שווה לחיות את הטרגדיות האלה. אני עדיין מקווה לראות את כולם, אבל במיוחד אני חושבת על הילדה. איך שהוא, אני מרגישה אשמה שהשארתי אותה ורצתי החוצה מהמחנה לפני שביררתי מה יהיה גורלם. אני מתפללת לאלוהים, לא לשאת רגשות אשמה מאוחר יותר. אני אוהבת אותה יותר מאשר את חיי ולולו לפעמים אומר, שאנו אוהבים אותה יותר מאשר האחד את השני. כשאני אני לא ישנה, אני חושבת אליהם- כולם, איך אפשר שלא? אני יודעת שיש לי אימא, אח, אחות ואחיינית ואני לא יודעת היכן הם. והנה, פה אני מוקפת ע"י אנשים עוינים, נראה שהחיים בבונקר מטביעים את חותמם על אנשים. חוסר המזל של האחד אינו נוגע לשני. כל אחד, יש לו צלב משלו שעליו לשאת, כל אחד מאיתנו עבר גיהינום ולאף אחד אין רגש כלפי השני. ואני, אני נושאת את הטרגדיה שלי סביבי והדמעות של אף אחד אינן נוגעות לליבי.
לולו בא חזרה מאחורי הדלת הקטנה. זמן לשתות קפה.
28 לינואר, 1944
בעוד חודש לושיניה תהיה בת 4 שנים. אני מנסה לשקר לעצמי, שעד אז אנו נשתחרר. השידורים אינם מרמזים על כך. העיתונים מביאים ידיעות על הצלחות גדולות של הארמיה הגרמנית בחזית הדרומית. אנו כל כך קרובים לחופש ושוב הם נסוגו כמה עשרות קילומטר.
לפעמים זה נראה כמו " פטה מורגנה " במדבר, היא קרובה ואחר כך שוב היא נעלמת.
כדי להעצים את הקושי, החורף הוא הגרוע מכולם. גשם, בוץ, חורף כפי שלא היה מעולם. האווירה בבונקר פשוט בלתי נסבלת. רק זוגות מדברים ביניהם לבין עצמם. לפני כן, כולנו דיברנו יחד, לפעמים אפילו צחקנו. עכשיו אין לנו כלום לומר אחד לשני. קיים מתח אפילו בין בני זוג.
לולו מאד עצבני לאחרונה. מחשבות רבות עוברות בראשו. לאחרונה קרו דברים רבים.
רק ביום שני, לולו יצא אל מאחורי הדלת הקטנה וחזר כעבור כמה דקות חיוור כמו רוח רפאים, בצעקות:" אנחנו אבודים, עזרו- אש!" אנחנו, כולנו חשבנו שמישהו ראה אותם ונחשפנו, גילו אותנו, מה שאומר שאנו חשובים כמתים. איש לא חשב שאכן פרצה אש. לפתע הרחנו את ריח העשן והתכוננו לעזוב. תפסה אותנו פאניקה בלתי תתואר. לולו התחיל לרעוד. דקות אחדות אחר כך, האיש הזקן נכנס, השריפה כובתה, ניצלנו, תודה לאל! הסתבר שהשומרת שלנו החזיקה בקבוק נפט מתחת למיטתה, כשלא מצאה אותו, היא הדליקה גפרור לראות יותר טוב, האש תפסה את המזרון שעשוי היה מקש, שנדלק כמובן, מהר מאד. בדרך כלל כשפורצת אש, האנשים מהרחוב נכנסים לבית לעזור. רק בנס הם לא ראו את הגברים עומדים שם מסביב, אלוהים כיסה, כנראה את עיניהם בידו. אני יכולה לראות בכך אות ומופת – אנו נחיה ונשוחרר. יהיה נפלא לחיות בשביל ליושיניה, הילדה, ולפצות אותה על כל הצער והשנים האומללות.
יום, יום, אני מאשימה את עצמי על ששרפתי את הגשרים מאחורי גבי. כדי לברוח, התנהגתי כמו ילדה. חשבתי שהודלה תיקח אחריות על הכול. כעת אני רואה עד כמה הדברים כל כך קשים.
אם היא הצליחה ליצור קשר עם ווישה ולהעביר אליה את הילדה ואם אלוהים עזר והיא באמת שם, כיצד מרגישה הילדה המסכנה ביניהם, ללא נעליים. אני נזכרת, כשהילדה הייתה אצלם שבועיים, איך החזרנו אותה הביתה, עם ראש מלוכלך, הקול מבוהל ועכשיו חלפו כבר 7 חודשים, 31 שבועות , איך יכולה הילדה להתגבר על כול זה? ועדיין אני מתפללת שהילדה תהיה שם, כי זו ההזדמנות הגדולה שלה לחיות ולעבור את כול הטירוף הזה.
האפשרות השנייה היא שאימא והילדה מתחבאות באיזה מקום וזה מפחיד אותי מאד, משתי סיבות: הביטחון שלהם ומצבן הכספי. אני יודעת, שאין ברשותן סכום גדול של כסף. גם אם ליאון איתן, אין להן מספיק. חסקל ופפקה, גם הם באיזה מקום, כך שמעתי, וגם זה מדאיג אותי, כי להם אין בכלל כסף. אפשר להשתגע מכול המחשבות האלה וממה שיכול לקרות, והידיעות מהחזית אומרות: "צעד אחד קדימה ושניים אחורה". קשה לראות את הסוף של כול זה ואנחנו כול כך רוצים לחיות.
לעיתים, כשמצב הרוח שלי טוב יותר, אני חולמת על העתיד, מתכננת תוכניות למשפחה שלי.
אני רואה חיים נהדרים והכאב היחידי הוא שזנקה איננה. למה היה עליה ללכת ואני נשארתי.
איזה חוסר צדק. היא, אם לילדה ואדם טוב בהרבה ממני. לעיתים כול כך קרובות אני רואה כמה רעה אני. בבית הם שכנעו אותי שאני פיקחית- והרי הדבר בדיוק הפוך, אני יכולה לראות זאת. נהגתי בטיפשות לעיתים קרובות. לאחרונה יש אי הבנות בין לולו לביני, על דברים פעוטים.
יש כעת פחות אוכל. רק לחם. רק למשפחה יש יותר אוכל בגלל האורח. לולו חושב שאני מקנאה במזלם הטוב. זה לא כך. זה רק שאני לא יכולה לסבול את ה"אפס" הזאת מסתכלת עלי, למטה,
וחושבת עצמה לאדם טוב יותר ממני, כי היא אוכלת טוב יותר. זה כואב ללולו לחשוב כך, או להרגיש שאני מאשימה אותו, על שיש לי פחות. אילו רק היה מבין. הודל הייתה מבינה אותי, היא תמיד הבינה. לולו הרבה יותר רגיש. אף פעם לא ייחסתי חשיבות לאוכל, זה אף פעם לא הטריד אותי. אני בוכה ומרגישה רע מהעובדה שמתייחסים אלינו כול כך רע, כי אין לנו כסף. הרי רק עכשיו מסרנו את הטבעת, כך שלפנינו עוד שבועיים. הכסף של השעון כבר נגמר. עלינו רק להתפלל שהכול יגמר, הכסף והכול יבוא אל קיצו.
יום שני, 31 בינואר , 1944
היום קרה לנו מקרה מאד לא נעים. האיש הזקן איבד את השעון שלו ולא יכולנו למצוא אותו.
חיפשנו בכול מקום, השעון נעלם. המצב היה פעמיים גרוע- ראשית, כול הידיים והחשדות הופנו
לכול אחד מאיתנו ושנית, המארחת שלנו איימה שהיא תזרוק את כולנו, אם השעון לא יימצא.
רק זה היה חסר לנו, כדי לאמלל אותנו יותר. אני חשה ייאוש כול כך נורא, שאני מוכנה לעבור דרך הקירות ולברוח, אבל לאן? זו השאלה. נראה לי שאפילו הכלא דומה יותר לגן עדן, לפחות בבית הסוהר כול דף שנקרע מלוח השנה- פירושו יום אחד קרוב יותר לשחרור. לנו זה לא אומר כלום. זה סתם עוד יום שחלף, ללא משמעות וללא עתיד. אני סופרת ימים, שעות, אתמול הגעתי
ל- 5280 שעות 318.800 דקות, זה מה שאני עושה כשאני לא ישנה. וכך, מאז שאנחנו פה, עבר הקיץ, חלף גם הסתיו ומחצית החורף ואנו שומעים שהחורף הזה באמת אינו רגיל – גשם ובוץ ולעתים קרובות רוחות, אותן אנו שומעים מיללות, במעלה המדרגות, לחדר הריק. לפעמים זה נשמע כמו ירייה ממקום רחוק – הצליל הטוב ביותר שאדם יכול לשמוע. משאלות לב, אוי, כמה היינו רוצים לשמוע קולות ירי, תותחים וארטילריה, זה היה משמעותי בשבילנו כול כך. אבל כלום, יותר מידי שקט. הקולות היחידים הם, הלחישות של הזוג האידיוטי והקולות של קילוף תפוחי האדמה, קולות שמוציאים אותנו מדעתנו. תפוחי אדמה, זה התפריט היומי שלנו, אבל אני עדיין חושבת על השעון ומה עלול לקרות לכולנו. איך שהוא אני מנסה לראות ימים בהירים יותר, אולי יהיה לי קל יותר. בדרך כלל , הרבה יותר חשוך בבונקר, כי האור היחידי מגיע מחלק של חלון. כל החלון מכוסה בלוח עץ, חוץ מ- 20 ס"מ. למעלה הזכוכית מכוסה בצבע, כך שאף אחד לא יכול לראות מבחוץ פנימה. כדרכם של בונקרים, לשלנו יש מספיק אור, כמו בדיר של חזירים, כמו לאנשים בעולם הקדום, לאלה המחיים זיכרונות ומקווים לחיים טובים יותר, זה לא מספיק. אני אומרת חזירים, כי המקום הזה מזכיר לי דיר, במיוחד היציאה, הדלת הנטרקת, בתחתיתה, מדף של 40 ס"מ – זהו הקשר שלנו עם העולם החיצון. דעתי מאד מוסחת. אכתוב יותר מחר.
יום שלישי, ה-1 בפברואר, 1944
השעון נעלם. לא מצאנו אותו. זה גרם למריבות רבות בין עשרת האנשים. הוא חשד בכול אחד וגרר את המארחת שלנו לצידו. האווירה פה בלתי נסבלת. אני שמחה שאני שולטת בעצמי ושותקת כמו עכבר כנסייה. חשוך מאד היום ואינני יכולה לראות. תפוחי האדמה של הערב מוכנים .
שבת, 5 לפברואר, 1944
יומיים של חובה העסיקו אותי מאד ולא הייתה לי הזדמנות לכתוב. זה הזמן שבו אני יכולה להתרחץ ולכבס את חפצי המועטים. אתמול, הגיעו אלינו חדשות רעות מאד. הם תפסו 4 יהודים בכפר. נראה שהם עדיין צדים את אלה הבורחים מרב פחד. חשבתי שהם שכחו מאיתנו, אחרי שהכריזו לפני 7 חודשים על "יודנריין" – עיר נקייה מיהודים, הם יניחו לעניין. חשבנו שעם הידיעות על החזית המתקרבת, הגויים האלה, יהיה להם לב ויפסיקו להלשין ולהסגיר את היהודים
לרוצחים האלה. אבל, לא, הנושא הזה לא נרגע, נראה ש"הכול יכול " לא רוצה אותנו בשום מקום.
רק לחשוב, אנשים סובלים זמן כה רב וכאשר הם חושבים שהישועה – החופש כה קרוב, אז קורה הגרוע מכול. כמה נורא זה יכול להיות, להתגלות ע"י הנאצים, מה עובר על בני האדם ברגעים בהם הם נאלצים להסתכל להם בפנים? ראיתי אנשים מובלים למוות. ראיתי את זנקה, כמה אדישה היא הייתה, כמעט שקטה. רוב האנשים העומדים מול המוות נעשים אדישים ומאבדים את החשק לחיות. אני זוכרת את עצמי, שוכבת על האדמה. מחכה לירייה הקרבה, ראיתי את לולו נאבק על חיי- אני הייתי מאד שקטה. כעת, ביושבי כאן , אני חושבת על כך לעיתים קרובות. היום אני חושבת עליהם, על כולם ובמיוחד על ליושיניה. אלוהים, הייתי מעדיפה להיות מתה מאשר להישאר לבד. חלמתי על ליושיניה, אתמול בלילה, היא הייתה בזרועותיה של זנקה, מחייכת בלחייה הוורודות. ברגע אחד היא ניסתה לצאת מידיו של הקצין הגרמני מתחננת: "ich will nicht"- " אני לא רוצה " וכך, זנקה ואני הוצאנו אותה מידיו. אחר כך ראיתי אותה בין סוסים, פירשתי זאת כסימן טוב – היא בחברת ידידים. בכל מה שקשור לליושיניה הפכתי למאמינה גדולה. מאז שאני פה, אני מאמינה יותר מתמיד באלוהים. כל לילה אני מתפללת לשלומה , אלוהים חייב לשמור עליה. אני חושבת, שזה מאד טבעי, שאנשים חסרי תקווה יאמינו יותר באלוהים כתמיכה.
תמיד האמנתי, הדת הייתה טבועה בתוכי מאז ילדותי ועכשיו אחרי כל החוויות האלה, היא רק התחזקה. כשאני מסתכלת סביבי, לפעמים אני רוצה לצעוק, בחילול השם ולשאול אם אלוהים קיים, איך הוא יכול להסתכל על כול הזוועות? לאפשר לרוצחים לבצע את כול הרציחות האלה? איך הוא יכול להיות כול כך אדיש לכל זה? אבל, כאשר אני מתפללת, אני מבקשת את סליחתו ומבקשת את שלומם של כול יקירי.
בנוסף לידיעות הרעות על ארבעת היהודים, עדיין לא הסתיים עניין השעון האבוד. המצב מאד לא נעים, אבל, לפחות המארחת שלנו התגברה על העניין ונרגעה. תודה לאל על כך. היום היא הביאה את האחיין שלה לתוך הבונקר, להראות לו איך ה "יצורים " האלה , שפעם היו בני אדם, חיים.
בעודה זוחלת פנימה אמרה: " אני מעולם לא הייתי מסוגלת לחיות כך, הייתי נחנקת למוות".
היא הסתכלה על מצבנו ממרומי החופש. היא בת אדם ואנחנו, לא פחות. בטוח שהיא לא הייתה ישנה בחור, כשלכול אחד מוקצבים 80 ס"מ מרובע למחיה והאוויר מגיע דרך הארובה ואגן ניקוז (בית שימוש) שעומד לשירותנו. המתקן הזה מאד רעוע ולעיתים קרובות מתהפך ואז אני מוכנה למות, כי הריח בלתי נסבל. כל אחד מכסה את האף בשמיכה ורק מי שעשה צריך לנקות את הלכלוך. בכל פעם שאני יוצאת מהארובה (בית השימוש), אני חושבת על מה שיכול היה לקרות ורועדת מהאפשרות. הסירחון בלתי נסבל. אבל, זה לא הכול. יש עוד משהו נורא. בדיוק באמצע חדר השירותים עומד דלי לשטיפת כלים. הכול עובר דרך הדלי הזה. הוא אפילו משמש כמחליף לארובה,( אולי –צינור ביוב) אם האחרת מאד סתומה ולא ניתן לפתוח אותה. במהלך שבעת החודשים, לא היה הדלי הזה יבש אפילו לרגע. אף אחד לא רחץ אותו, כי מי היה מוכן לתחוב את הידיים שלו לשם? אבל, אם כף או מזלג היו נופלים- הם היו מוצאים החוצה, נשטפים קלות ונכנסים מיד לשימוש. נשטפים קלות? כי המים היו נדירים. יש דלי קטן כדי לשטוף את הרצפה,
2 מטרים מרובעים , זאת אנו עושים במים שהתרחצנו בהם. הדלי בארובה מכוסה בסמרטוט כדי למנוע את הסירחון.
חה..חה , הסמרטוט הזה, תמיד רטוב ומריח עוד יותר גרוע. כדי שהאוויר יהיה מצחין יותר, מידי פעם מישהו "משחרר" גז המיוצר מתפוחי האדמה היבשים האלה. זה מספיק בשביל בעלי האף הרגיש הזה..
המגפה הנוראה יותר הן הכמות הבלתי נגמרת של חרקים, הנמצאים בכול מקום וגם כינים. אלה מטרידים אותי במיוחד, כי עקיצה של כינה משאירה לי פריחה לזמן די ארוך.
יום ראשון, 6 לפברואר, 1944
הימים מתארכים, ב- 6 בבוקר כבר אור וב- 4 אחה"צ מתחיל להחשיך. אני לא יכולה לישון ולצפות לאור השמש, כדי להתחיל את היום. בעצם הימים מאד ארוכים ולעבור יום אחד, זה מאד קשה. כך שמחשבות רבות חולפות בראשי במהלך 18 שעות היום, כי אני חיה שוב ושוב את הסצנות המקאבריות. היום דיברנו על המוות והחיסול הסופי של המחנה. וכמובן, אני חושבת על זנקה ואני רואה את הקבר המלא גופות וכמובן, רגשות האשמה חוזרים אלי , למה נתתי לה ללכת לבד? למה לא נשארתי איתה? אולי קל יותר ללכת לקראת המוות כשמישהו יקר לצידך. היא הלכה למשאית, אוחזת בידה בזרועו של ליבכה- בן הדוד שלנו. אני עדיין יכולה לראות את המשאית הפתוחה עם הכסא בחזית כדי שיהיה לכול אחד נוח לעלות לתוכה. איזו אדיבות. הם לוקחים אנשים לשחוט אותם, אבל, שמים להם כסא, כדי להקל עליהם לעלות לתוך המשאית. זוהי "תרבות מערבית" אנושית. אני יכולה לצרוח – לילל מכאב, לקרוא לאלוהים לנקמה. עד החיסול
אף פעם לא חשתי כזו שנאה. כזו תשוקה חזקה לנקמה. אני נשבעת שאדאג לכך שלושיניה תשנא כול דבר הקשור לגרמנים האלה. אולי מל, אם ירצה השם והוא יחזור הביתה, ינקום את מותה של זנקה. אך עם כול זאת, לעולם לא נחזיר את זנקה לחיים והפצע לא יגליד לעולם.
אני זוכרת את הילדה הקטנה קופצת לתוך המשאית. היא איבדה את אימה עוד קודם לכן. הם ירו בה עוד לפני החיסול. והאדם הארי ששמר עליה, לא רצה בה יותר והביא אותה חזרה למחנה העבודה, מפה תילקח למותה בירי. אני לא יכולה להפסיק לחשוב, איך הילדה הקטנה, בדרך אל מותה, אינה מודעת כלל למה שמתרחש. אני יצרתי קשר איתה בעזרת המשפט שנאמר לנו ע"י המארחים שלנו: " האם עלי להסיר את התחתונית (הקומבינזון) הקטן גם "? האריים חוזרים על השאלה הזאת, ביניהם, בצער, אילו יכולנו עכשיו לקחת את זה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך. עלי להודות שאף מוות לא כואב כמותו של ילד קטן. הם יצורים חפים מרשע, כול כך קטנים. לא היה לה סיכוי לחיות, היא לא הזיקה לאף אחד, אז למה נגזר עליה למות? פשוט תחשבו על זה. זוהי פשוט שחיטה של החפים מפשע. אני מקווה שדמם של אלה החפים מפשע ייפול על ראשם של הנאצים, על ילדיהם וילדי ילדיהם- אמן! זה כלל לא מקל על הכאב. אלוהים, בבקשה תחוס על ליושיניה. אנא, תן לי להיות יחד איתה. אני חושבת אלוהים שחטאתי, אז אנא, סלח לי ואפשר לי לכפר על כך.
היום מתארך כול כך. אתמול בשידור, היו חדשות טובות.
כאן מסתיים היומן.
זלדה הביאה איתה את היומן לארצות הברית, אחרי המלחמה ונעזרה בו בשיחותיה על השואה.
לצערה היא איבדה מחצית ממנו. היא תרגמה את החלק הנותר לאנגלית. זה התרגום שלה.
זלדה פינקלמן ליבלינג, נולדה ב- 24 במרץ, 1918 בצ'ורטקוב, לאלי וליפקה פינקלמן. היא למדה בגימנסיה הפולנית וסיימה את הקולג' למורים בלבוב, ביום שהגרמנים התחילו להפציץ. היא התחתנה עם יואל (לולה) ליבלינג והם שרדו את המלחמה ביחד. הם שוחררו ב- 24 במרץ, 1944 .
שניהם היו הניצולים היחידים ממשפחתם המקורית. ליושיניה לא שרדה.
בארה"ב נולדו להם 2 ילדים, מרדכי ולינט.
יואל נפטר ב – 1988 וזלדה ב – 1998.