בשם אסתרקה רגינה נהגנו לקרוא לה בכל פעם שחזרנו לעיירה מחופשת אמצע הקיץ. היינו סטודנטים בגימנסיה של טרנופול ושל צ'רנוביץ. גם כאשר עברנו ללמוד באוניברסיטה של ווינה, כשדיברנו על הבנות מברנוב, המשכנו לקרוא לה בשם זה.
שמה האמיתי היה רחל וולט. כשנישאה לחיים הגבוה והרזה, חיים סוחר הבקר, שונה שמה לרחל פינקוס. היא הייתה ילדה ענייה שחיה באזור העני של ברנוב. היא התגוררה קרוב לאזור בית המטבחים היהודי. אביה, הירש וולט היה קצב. הירש וולט היה איש חסון בעל אופי גס. האנשים לא אהבו את אופיו ונימוסיו.
למרות אביה, אנחנו המשכנו להעריץ אותה מרחוק. מכובדי ברנוב הנוצרים העריצו אותה לא פחות מאיתנו, אבל הם לא פחדו להראות לה זאת. במקום לטייל בגנו של הגרף בזמנם הפנוי, מקום של נוף קסום, אויר צלול וריח נפלא של פרחים, הם בחרו לטייל הלוך ושוב ליד ביתה. היא גרה ברחוב הצר של אזור המטבחיים , מקום בלי ריחות נעימים ובלי משב רוח רענן. אפילו קציני חיל המצב לא התעייפו להסתכל על הירש וולט חותך בשר בסכין הקצבים, בדרך חוקי היהדות והתלמוד, כדי לפגוש בעיני בתו. עיניה הזוהרות של אסתרקה רגינה!…
שם זה התאים לה כמו יד לכפפה. שם זה ניתן לה על ידי משורר מפוקפק בשם מר תדאוס וויליצבסקי , שלמד פילוסופיה בלמברג. למד, אבל לא עבר את הבחינות. הוא היה צעיר שאפתן, מתנשא ושונא יהודים. הוא לבש תמיד צ'מרה, בגדים צמודים ומכופתרים. שערות ראשו היו ארוכות. הוא כתב שירה למגזין נשים בקרקוב. בפעם הראשונה שהוא ראה את רחל וולט מטיילת לאורך הנהר, לבושה בבגדי שבת עלובים, הוא אמר את הדברים הבאים: " עכשיו אני מבין את התנ"ך !. זוהי בדיוק אסתר מהמגילה. אני לא מגזים, אסתר שבגללה מלך פרס שלח את המן למותו. לכן שמה יהיה אסתרקה המלכה!."
לדבריו, "בגלל בחורה כמו אסתר – רחל, גם המלך הפולני קזימירס הטוב שלנו, המלך שעוזר לאנשים הפשוטים, הרשה ליהודים להתיישב בחופשיות בכל פולין. ובניגוד למלך הפולני, "הגרמנים החכמים" לא אפשרו ליהודים להתיישב בחופשיות בארצם".
מאז אותו יום, כל האנשים המלומדים בברנוב כינוה בשם אסתרקה רגינה.
הסופר מסביר: "לא הייתה שום הגזמה בשם זה. גם אני שלם עם עצמי בקריאת רחל וולט בשם אסתרקה רגינה. אינני יכול אלא להדגיש עד כמה היא הייתה יפה. עיניה היו עמוקות, שחורות, זוהרות כמו הים בלילה מלא כוכבים.
שערותיה היו שחורות ומדיפות בושם כמו לילה דרומי. חיוכה דמה לחלום אביבי. אני הכרתי אותה. יחד עם זאת, אני נזכר בה ומתמלא עצב, כי יופייה הביא לה קללה. אסתרקה המלכה היפה הייתה אומללה.
היא מאושרת עכשיו, מנוחתה עדן. היא נחה ב"מקום הטוב". היא נקברה במקום זה לפני שנים רבות. אני מאחל לה לנוח בשלום על משכבה. היא סבלה רבות בחייה, עיצבונה היה גדול מיופייה. היא נפטרה משברון לב"
לדעת הסופר, מעט מאד אנשים נפטרים בגלל שברון לב. אפילו אנשים שמכריזים על לב שבור, נפטרים בשיבה טובה או מקלקול קיבה.
רחל לא התלוננה וגם לא נאנחה על מזלה הרע. היא עשתה את כל מה שהיה מוטל עליה בביתה , כל עוד כוחה היה במותניה. כשאזל כוחה, וראתה כבר את סופה, היא התיישבה רועדת לכתוב מכתב ארוך בעברית. היא חתמה את המכתב ונגשה לדואר לשלוח אותו. היא ביקשה מהפקיד לכתוב את המען בגרמנית : " לכבוד דר' אדולף ליבלינגר בבטוויה". הפקיד צחק בלבו לשם כתובת זו, אבל, הוא לא הראה לה שהוא צוחק, מכיוון שמספיק היה להסתכל בפניה, כדי להבין שסופה קרב. עם שליחת המכתב, היא שבה לביתה ונפטרה.
סיפורה היה פשוט. כל כך פשוט שסיפור כזה חוזר על עצמו הרבה פעמים במציאות. שונה גם ממה שהמשורר תדיאוס הגוי חשב עליה. כשאני משחזר את קורות חייה, אינני יכול להישאר אדיש לסבלה, כי הכרתי אותה אישית, את אסתרקה רגינה האומללה !…
הכרתי אותה עוד מקטנותה, כשהייתה בת שבע ולמדה איתי בבית הספר. אני הייתי פרחח שמקטר על המשמעת הקפדנית בכיתה. הייתי רואה אותה כל יום באותה השעה. כהרגלי, בכל הבקרים החורפיים, רצתי במורד הרחוב הצר והאפל, על גבי תרמילי המלא בספרים. נעצרתי ליד דלתה, וקראתי בקול רם : "אהרון! אהרון!". אהרון היה שמו של אחד מחברי לכיתה . אהרון השחור. אהרון
גר עם אמו בעלית גג עלובה, בבית שבו גרה גם אסתרקה. אביה, הירש וולט נתן את דירת הגג העלובה בחינם , כצדקה, לצ'ן ליבלינגר, אלמנת הקצב. צ'ן הייתה ענייה מרודה, בקושי התפרנסה ממכירת פירות. ברגע שקראתי בשמו
של אהרון, נפתחה בעדינות גם דלתה. רחל הקטנה יצאה מביתה, כשידיה מוחבאות בתוך בגד הסרפן שלה. אהרון יצא אחריה. הוא ירד במדרגות
האכולות מתולעים, בבגדים בלויי סחבות. רחל נתנה במהירות לאהרון את האוכל שהחביאה מתחת לסרפן.
אהרון לקח את האוכל, לעיתים בהססנות, ותמיד בלי מילת תודה. הוא הסתכל עליה בצורה מוזרה, וחייך. מי שלא ראה חיוך עדין זה, לא היה מאמין שילד עצוב ורציני כל כך יכול לחייך כך .
שאלתיו, "אהרון, האם תבוא איתי להחליק על הקרח?".
"לא".
"למה לא? מדוע אתה תמיד כל כך שקט ועיניך עצובות ?"
"איזה סיבה יש לי לשמוח? האם העוני משמח?. קשה להסכין לקור ולרעב. האם הסבל והמכות שאני סופג עושות אותי למאושר?. מנהל ביה"ס מרביץ לי, כל הילדים הנוצריים מכים אותי, ולמה?, מכיוון שאנחנו צלבנו את משיחם?. אני לא צלבתי אותו. למה הם מאשימים אותי?".
"הכול יסתדר כשנגדל ונהיה עורכי דין ".
"אני אף פעם לא אהיה פרקליט. אני מתכוון להיות רופא עשיר ומפורסם. אני אחזור לעיירה, ואומר להירש, "הירש, אני מחזיר לך את מאה הדוקטים, עבור החובות ופיגור התשלומים על שכר הדירה". כשהפולנים יתחננו שארפא אותם, או שאלווה להם כספים, אומר להם :"תסתלקו כלבים!"
"ורחל ? ".
"זה לא עסקך!. טוב – אם אתה בכל זאת רוצה לדעת – אני מתכוון לשאת אותה לאישה, אלביש אותה במחלצות משי, שיהיו יפות ומהודרות פי אלף מאלה של הגרפינה".
אהרון ליבלינגר היה טיפוס מוזר וחריג עוד בילדותנו. לא היה דבר מיוחד במראהו. הוא היה נמוך קומה, מצחו נמוך, פניו היו כמעט מכוערות, שערותיו היו שחורות ומתולתלות. אבל עיניו, עיניו כיפרו על מראהו הרגיל. הן היו יפות ומלאות הבעה. היו לו רעיונות של בחור חושב ורציני, וזאת למרות הרקע ממנו בא, בן של רוכל בער, שחי בעלית גג עלובה. הוא פילס את דרכו לעיתים אפילו בכוח. הוא נחשב בעיני הבריות כבחור בעל אינטליגנציה מהירה, שאפתן בעל רצון עז ומלא אנרגיה. היה זמן שאנשים אמרו שהוא יגיע רחוק, יצליח בכל משימותיו, תשוקותיו ומטרותיו. אמו קיוותה שכשהוא יסיים ללמוד לקרוא את ספר התפילות, הוא יעזור לה בעבודתה כמוכרת פירות, אבל אהרון רצה להמשיך את לימודיו בישיבה, וכך היה. הוא רצה ללמוד את התלמוד, והצליח לעבור בידיעותיו את כל תלמידי כתתו. כשסיים, רצה להמשיך את לימודיו
בביה"ס הנוצרי, דבר שלא היה מקובל באותם ימים, וגם פה הוא הצליח למלא את משאלת ליבו.
הדרך להשגת מטרתו הייתה יוצאת דופן. ראשית הוא הודיע לאמו על נחישותו ללמוד בבי"ס זה. האם הייתה אדוקה, צדקנית, חסודה וצרת אופקים. היא קללה והשביעה אותו כנגד רצונו זה. אחר כך היא מיהרה לישיבה והספידה את בנה לפני כל הנאספים. לדבריה, בנה פנה לנצרות. וכי מדוע יפנה ילד יהודי לבי"ס נוצרי?. רק אבי, רופא העיירה, שלח את ילדיו להמשך לימודיהם בביה"ס הנוצרי. אבי, הרופא, נחשב על ידי אנשי העיירה רק לחצי יהודי. הוא היה יוצא דופן גם במלבושיו, הוא לבש חליפות בגדים "גרמניים".
רבני הישיבה שיבחו את האלמנה על דרכיה החסודות, והזמינו את בנה לשיחה.
כשהגיע, עוד לפני שנתן להם להציג את מחאתם ואיומיהם, דבר שהבין שיתאים למצב, הוא הודיע להם : "אני יודע את מה שאתם מתכוונים להגיד לי. אני רוצה לחסוך לכם את הצורך לומר זאת. עכשיו תקשיבו לי, אינכם יודעים מה בפי. מטרתי ללמוד בבי"ס זה. אני נחוש ללמוד את כל מה שנותן בי"ס זה. אין צורך שנדוש בעניין, כי אני כבר החלטתי. מה שאנחנו צריכים להסכים עליו זה, האם אני לומד שם כיהודי או כנוצרי?. אמי לא מסוגלת לתמוך בי כספית, היא מזדקנת. אומר לכם בפשטות, אם תתמכו בי כספית באוכל, בבגדים ובספרים, אשאר יהודי, ובתמורה אלמד ילדים יהודים. אם תסרבו, אני אלך לכומר השמן, שבודאי ישמח "להציל" נפש יהודית".
האיום עבד. זקני הקהילה התכופפו לפני רצון הברזל שלו. הם הבטיחו עזרה דלה. הוא הגיע למנזר כיהודי. לבוש בקפטן ושערות מתולתלות. קשה לתאר את הסבל שעבר בגלל לבושו. כנראה שאלוהים ספר את דמעותיו ואת המכות שקיבל, כי הוא עצמו התעייף מלספור אותם. הוא ספג הכול בהשלמה, את חוסר הצדק, המכות, הרעב, הקור וגם את מעט החיבה שהראו לו. הצורך בידע והצורך בנקמה סיפקו אותו. פניו כמעט ואיבדו את המראה של בחור צעיר. ריחמתי מאד על חברי לספסל הלימודים, אהרון ליבלינגר.
אבל גם לאנשים מסכנים יש צורך לדבוק בתקווה. הילד העצוב והסגור, אהב מאד את רחל הקטנה. פניו העלו הבעה של רוך ונועם כשהוא דיבר אתה. חשתי שהוא נהנה מאד לדבר עליה, אם כי לא הבנתי למה. הוא היה מוכן למות
עבורה. כשחלתה פעם באבעבועות רוח הוא בכה. הוא בקושי בכה כשאימו נפטרה. מות אימו לא ציער אותו. הוא לא חש ריקנות כשהיא הסתלקה מהעולם.
כמתבגר,הוא המשיך לגור לבדו בעלית הגג. הירש וולט סיפק לו מזון אחרי מותה, אבל הוא לא ביקש ממנו דבר נוסף.
מוקדם בבוקר קיצי אחד הוא בא להיפרד : " באתי אליך מכיוון שאתה תמיד היית נחמד אלי. אני עוזב היום את ברנוב, ומקווה לחזור לכאן כאיש עשיר."
"תמות ברעב בדרך".
"או לא, יש לי את הכסף שאימי הורישה לי, שלושה פלורינים. אני הולך ללמברג, להתראות".
הוא עזב, ולא שמעתי ממנו יובלות .
. . . . . . . . . . . . .
אסתרקה רגינה!
קיץ. חודש יולי. אחר צהרים נהדר. שמש האירה את שיחי האברש הפרחוניים והמתוקים. חרקים זמזמו בכל עבר. בניגוד למזג האוויר העגמומי ברוב ימות השנה, בתקופת הקיץ הקצרה, הכול פרח, הכול היה מלא צבעוניות וריחות משכרים. הגטו היה שקט. המסחר התנהל בעצלתיים. הרחובות היו ריקים.
צעירים יהודיים לבושים בבגדי שבת טיילו ליד הנהר. צעירים אלו נראו חיוורים ומבוגרים לגילם האמיתי. נושאי השיחות בין הצעירים היו על לימודיהם בתלמוד תורה ועסקיהם. כאשר צעירה יהודיה יפה עברה לידם, רק לעיתים נדירות היה אחד האברכים תופס אומץ ואומר בלחש לחברו, "אהיה שמח ובר מזל לזכות בה ככלה, וזאת כמובן בתנאי שאבי לא יתנגד לשידוך". והבנות?, מה רצו הבנות?. גם הן רצו לתפוס חתן . הן צחקקו במבוכה כשעברו ליד הבנים.
כל הצעירים, הבנים והבנות היהודיים והנוצרים, שלבשו את מחלצותיהם היפות, טיילו "בפרומנאדה היהודית", ליד הנהר, בגלל מטרה אחת בלבד. הם כולם רצו לפגוש באסתרקה רגינה. כולם חיכו בסבלנות, גם כשפסעו שם כל ה"רבקות", ה"מריימיות", וה"דורות". הציפייה הייתה לראות את "השמש" בדמותה היפה של אסתרקה, בת הקצב.
שלוש קבוצות חיכו לה:
בקבוצה הראשונה היו הצוערים, הפרשים והסגנים של ליכטנשטיין, שלבשו מדים כחולים. בראשם צילגי הנמוך, הבהיר והדברני.
בקבוצה השנייה היו אצילים פולנים ואנשים מלומדים. אותם הוביל אדון תדאוס וויליצבסקי, המשורר קל הדעת, בעל השיער הארוך.
בקבוצה השלישית היו הנערים היהודיים שהגיעו לביתם מחופשת הלימודים.
הדבר קרה לפני שנים רבות. מספר הסיפור, נזכר בעצבות רבה בימים היפים שחלפו, בנערה היפה שנקברה בדמי ימיה משברון לב.
"אני רואה אותה בבירור היום, בדיוק כפי שגם ראיתיה אז, ביום שהיא הגיעה לפרומנאדה היהודית שלובת זרועה עם חברתה, במורד עץ הטילייה. כשהגיעה, היה רחש ותזוזה בין כל הצעירים במקום. הצעירים היהודיים חשו בהשפעה שהייתה ליופייה לא רק עליהם, אלא גם על כל הצעירים הזרים שבאו מקרוב ומרחוק לראות אותה. הצעירים היהודיים דאגו לשפר את מראם, ליישר את הקפטנים שלבשו ואת פאות שיערם".
כל שלושת הקבוצות התכוננו למפגש אתה:
בשורה הראשונה, כיאה ללוחמים אמיצים, עמדו הפרשים במדיהם הכחולים. בראשם עמד צילגי הנמוך. הוא היה הנועז והחצוף מביניהם. הוא חסם את דרכה, והיא התקדמה אליו לאט. היא הישירה מבט, לא הורידה את עיניה כשאר הבנות. היא הרימה את ראשה, מבטה היה רגוע ואדיש ללובש המדים, כאילו הוא היה ערפל כחול. כאשר היא הוכרחה לעצור, כי הבחור הנמוך חסם את דרכה בכוח, מבטה התמקד בו. הוא פנה לאחור והצדיע לה בצורה מוזרה. כאשר צחק עליו חברו, האדון המכובד "הר וון צארבי", על כי נסוג מפניה, הוא הסביר "אני הוכחתי לא פעם את אומץ ליבי בקרב, אבל, לא הייתי מסוגל לעמוד בפני המבט שלה . . . "
הקבוצה השנייה בראשות המשורר האינפנטילי ארוך השיער, חזתה במפלת צילגי האמיץ. היא שקלה בדעתה והחליטה לא להתקרב לנערה. המשורר הנוצרי פער את עיניו בתדהמה אבל גם בהנאה, כשהיפהפייה עברה אותו. ברגע זה בדיוק המציא האדון המשורר המכובד תדאוס רפה השכל, המשורר שכתב ל"מגזין הנשים של קרקוב", את השם "אסתרקה רגינה".
בקבוצה השלישית, הנערים היהודיים שלא היו מסוגלים לעמוד לפניה, לפני העיניים השחורות, הנוצצות. הם התקבצו ביחד כקבוצה מפוחדת של כבשים תועות. אבל, אחד מהם, שזה אני, התייצבתי לפניה, אינני יודע מנין היה לי העוז, והזכרתי לה את אהרון..
גמגמתי ואחזתי בכובעי, "סלחי לי עלמתי, אולי אינך זוכרת אותי ואת אהרון הקטן…"
היא ענתה באדיבות, "כן, אני זוכרת אותך, היית תמיד חבר טוב שלו, האם לאחרונה שמעת ממנו?".
"לא מאז שהוא עזב".
"אם כך, אני כן שמעתי ממנו . סיפר לי עליו איציק טרקישגלב, ה"מרשלניק", אתה בודאי מכיר את המטומטם הזקן. הוא ביקר בלמברג זה לא מכבר. איציק פגש באהרון וגם החליף אתו מספר מילים. בתחילה, הוא בקושי הכיר אותו.
תאר לך שאהרון הקטן והעני שהכרנו, נעשה אדון מכובד, לבוש ומדבר כמו גרמני. מסתבר שאהרון עזב לפני שלש שנים את ביה"ס הלטיני, ומאז הוא גר בווינה, שם הוא לומד רפואה. מי היה מאמין שאהרון ילמד רפואה? ה"מרשלניק" סיפר שהוא השתנה. הוא איש גאה היום. הוא הפסיק לדבר עם יהודים. תאר לך, הוא שינה את שמו לאדולף, ויש האומרים שהוא בדרך להתנצר, קשה לי להאמין לשמועה על רצונו להתנצר, מה דעתך?".
לא יכולתי להתנגד לדעתה. "לא" אמרתי בהחלטיות, "גם לי קשה לקבל קביעה זו עליו. אבל בקרוב אוכל לבדוק את העניין. אני נוסע לאוניברסיטה בווינה בעוד מספר שבועות, כשאגיע, אחפש אותו, את אהרון או את אדולף, לאיזה שם שהוא נותן לעצמו."
"כן, בבקשה," היא ענתה לי במהירות, " הוא ישמח לפגוש בך שוב, ו…" היא הסמיקה שהוסיפה "תמסור לו דרישת שלום ממני, אם הוא לא שכח אותי, תבין, רק אם הוא לא שכחני….".
"אוהו", הפטרתי, בצורה ישירה ומלאת הערצה, "אותך?, מי יכול לשכוח אותך?". נבהלתי מעזות דברי, והתחלתי לגמגם מספר מילים של פרידה, והלכתי משם. חזרתי לשיווי המשקל שלי כשהצטרפתי לחברי שהיו מלאי קנאה, סקרנות, והערצה .
. . . . . . . . . . . . . . .
לא חיפשתי את אהרון ולא את אדולף כשהגעתי לווינה, למרות שידעתי שאחפש אותו מאוחר יותר. מי מקוראי לא מבין את הסיבה?. תארו לכם אותי,
בחור בן שמונה עשרה, ביישן, עני, אחד שהוא בור בהליכות העולם הנאור, אחד שגדל בעיירה קטנה, שם הוא הכיר את הסביבה ומנהגיה. אחד שעבר לבירת אירופה בלי הכנה מוקדמת. אחד כזה חש באופן טבעי אבוד ומבולבל בתוך קהל האנשים העוברים לידו, לא מתמצא ברחובות האין סופיים ובבתים שמסביבו. אחד כזה צריך זמן מה להתרגל לשינוי בחייו, כמו גם לאזור אומץ, להתייצב מול כול החידושים. כך גם אני. איך אוכל למצוא אותו בין ארבעת אלפים סטודנטים באוניברסיטה?. לכן ויתרתי על הרעיון לחפשו כי האמנתי שהוא כבר יצוץ לפני מתישהו.
וכך היה. נפגשנו אחר צהרים אחד, ביום אפור בדצמבר. בכל אותו היום היה ערפל סמיך, שנהפך לגשם טורדני. הגשם כל כך הציק לי שנאלצתי לתפוס מחסה בעיירה אלסטר, בבית קפה גדול וצפוף מחוץ לעיר, בציפייה שהגשם ייפסק. כל הכיסאות היו תפוסים, ורק בחדר הביליארד הצלחתי למצוא לי מקום.
הגשם לא פסק לרדת עוד זמן ממושך. התעייפתי להסתכל על טיפות המים שטפטפו מהצמחים בגן, והסבתי את תשומת ליבי למשחק הביליארד.
שלושה בחורים צעירים שיחקו ביליארד. מנהל המשחק פנה אל שלושתם בכינוי "אדוני הרופא", ומזה הבנתי שהם סטודנטים לרפואה. את תשומת ליבי משך במיוחד צעיר אחד מתוך השלושה – בחור לא גבוה, זקוף, בעל פנים עדינות. צבע שערותיו המתולתלות היה שחור עז, וכך גם זקנו. הצבע השחור העצים מאד את חיוורון פניו. קשה להגיד עליו שהיה בחור נאה, משום ששפתותיו היו דקיקות מאד ומצחו נמוך. ברגע שקלטתי אותו, הבנתי מיד שאני רוצה לדעת עליו יותר. לא עלה על דעתי בהתחלה שאני מכיר אותו. אבל, כשפתאום הוא כיווץ את שפתיו הדקות, וקימט את מצחו כשצחק עם אחד מחבריו, הבנתי שזה "אהרון השחור". ואכן, הוא היה לפני. קשה להגיד שפגישתנו הייתה נלהבת. בכל אופן, היו פה רגשות מעורבים. כאשר שני צעירים נפרדים לתקופה כה ארוכה, יש לשער שיהיו נבוכים וביישנים מהפגישה המחודשת, כי אינם יודעים למה לצפות, לאיזה שינוי שאולי חל בידידם, בדרכיו וברעיונותיו. וזה נכון גם לגבי הפגישה המחודשת של אהרון ושלי, כי דרכינו נפרדו לפני זמן כה רב. השתדלנו מאד להחזיר את הקרבה של ידידותינו מהעבר, אך, לשווא. שיחתנו לא קלחה, ונראה היה שהיא מתקרבת למבוי סתום. לפתע נזכרתי במסר שנתבקשתי להעביר.
"מישהו בברנוב מתעניין מאד בקריירה שלך. האם אתה יכול לנחש מי"?.
"לא". הוא אמר בנונשלנטיות, תוך שהוא נושף לאוויר עשן טבק. " יקירי, השתדלתי עד מאד לשכוח את האנשים בברנוב".
" אפילו על המלאכית השומרת דרכיך, רחל הקטנה?".
בהתלהבות אמר: "מה, האם רחל התעניינה בי? ". ומיד הוא שינה לטון דיבור אדיש: "מה קורה היום עם רחל הקטנה?, היא אמורה להיות היום בת שש עשרה או משהו כזה."
"וגם מאד יפה" עניתי.
נתתי לו דין וחשבון על יופייה וחוכמתה, והוא לא יכול היה להפסיק לחייך. כשסיימתי הוא ענה לי בעצבות, "אני כל כך עצוב לשמוע עליה, כל כך!".
"למה, למה אתה מתכוון?".
"אני אסיר תודה למלאכית של ילדותי, והייתי רוצה לראותה מאושרת, אבל יש סיכוי מזערי לכך. למרות יופייה וחוכמתה, היא תתפתה להתחתן ותיפול כפרי בשל לבחור פולני או לבחור הונגרי".
"בלתי אפשרי!" קראתי בזעם.
"או שאביה ייתן אותה לאישה לאחד החסידים, והיא, כבת צייתנית, תתחתן עם הבחור החצוף וחסר התרבות. ומכיוון שהיא בחורה חכמה יותר מכל נשות העיירה, היא תבין מה נפל בגורלה, וכתוצאה, היא תחוש במוקדם או במאוחר אומללות והשפלה. היא תמות ענייה, שבורת לב, באזור נידח, פינתי, בגטו פודוליה".
"אתה רואה שחורות!".
"אני רואה את המציאות כמות שהיא. אינך יכול לספר לי על אורחות החסידים. אין טעם שנמשיך לדוש בנושא. שלום ולך עכשיו".
כך נפרדנו, ולמרות שהבטחנו להיפגש שוב, האווירה של הפרידה הייתה קרה ומנוכרת.
למרות שלא תכננו לשוב ולהיפגש, בכל זאת ביד המקרה נפגשנו שוב, אבל הפעם שוחחנו ארוכות.
מוקדם באביב עברתי דירה, וכשהסתכלתי מבעד לחלוני בפעם הראשונה, ראיתי את פני בן כיתתי מברנוב, ראיתי אותו לומד בחלון ממולי. הוא גר באותו הבית שאליו עברתי, ובאותה חצר מרובעת. חידשנו את ידידותינו במידה מסוימת, ואולי אפילו התקרבנו מעט יותר אחד לשני, בהתחשב בכך שהוא למד בשנה הרביעית ואני בראשונה, ובאופיינו היינו כה שונים האחד מהשני.
באשר לאופיו, ניתן לומר בוודאות, שהחיים של ילדותו עצבו את אישיותו ואופיו לתמיד. קשה לשנות שורשים שנטועים עמוק. אדולף ליבלינגר, הסטודנט לרפואה, נשאר באופיו אהרון השחור. הילד המכוער והסגור לא עבר שום שינוי באופיו גם כשהתבגר, גם אחרי שהתנסה באורחות העולם הגדול, למרות שהיה בעל יכולת אינטליגנציה גבוהה ועורר את עניין הבריות. בנשמתו התחזק הלך הרוח המתריס כנגד העולם, שנאה שהודחקה עמוק בליבו. ועם כל זאת, בגלל צימאונו להשגת ידע והשכלה, הוא היה אסיר תודה לכל מחווה של אדיבות כלפיו, אפילו הקטנה שבקטנות. כשעזב את ברנוב, למרות שהיו לו קשיי קיום, הוא בכל זאת סיים את כל הבחינות בגימנסיה, ובזמן קצר ביותר. למרות המאבק האינסופי להחזיק מעמד, הוא סיים את הגימנסיה והמשיך את לימודיו באוניברסיטת ווינה. הוא האמין באמיתות הפתגם : "כל אדם עם רצון חזק ללמוד, יצליח".
המטמורפוזה היחידה שהוא בכל זאת עבר, הייתה ברעיונותיו על מקום הדת והאלוהות. בימי ילדותו הוא נאחז בחוזקה באמונה באל. אבל כשסבל בגלל אותה אמונה, הוא חשב רק על נקמה. הוא ביקש מהאל שינקום בבנים הנוצרים שהתעללו בו ובמורים הטיפשים והאלימים. הוא נעשה אדיש למצוות הדת והאל, ושנא את הדת היהודית בכל נימי נפשו. הוא תמיד דיבר על יהודים ויהדות במרירות וארסיות. אפילו שירי השטנה שכתב תדאוס וויליצבסקי לחבריו על היהודים, (לא רק ל"מגזין הנשים"), היו דברי תדאוס פושרים לעומת הדיבורים של "היונה" – אדולף – אהרון, על השנאה ליהודים. למרות המשטמה שבליבו הוא המשיך להתחזות לבן הדת היהודית. הוא הרבה לספר שהדת היא כמו מעיל עקום שתפרו לו. לא רק שהמעיל אינו תפור על פי מידותיו, "אינני מוצא על פני האדמה מעיל אחר טוב יותר, ולכן, בגלל הדעות הקדומות של האנשים, אני לא יכול להישאר חשוף".
התחלתי לחבב את אדולף, בדיוק כמו שחיבבתי את אהרון בילדותנו. בחופשה הראשונה מביה"ס הזמנתי אותו לביתי במזרח. כל כך שמחתי שהוא נעתר לבקשתי.
במסענו מזרחה לברנוב ברכבת לילה, שוחחנו על רחל. עד כה שמה לא עלה על שפתותינו מאז שנפגשנו לראשונה בווינה.
"תזהר, אהבה ראשונה לא מחלידה", לגלגתי עליו.
הוא צחק, "אני, מה לי ולאהבה?. כידוע לך אהבה היא רכה ועדינה, ואני?, אני איש קשה". ובצחוק, עם נימה של עצבות ורכות הוסיף – " שים לב, אשתדל להימנע מלפגוש בה. הזיכרון ממנה הוא הדבר המהנה היחיד של ילדותי. לא
אלך לפגוש אותה פן אתאכזב. אני בטוח שהיא עכשיו בחורה ביישנית ומלוכלכת שמדברת אידיש".
הוא פתח חלון ובהה בלילה האפל מספר דקות.
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
בסוף יולי הגענו לברנוב. היה משהו מוזר ואפילו מביך בהתרגשות של האנשים לקראתו. אפשר לומר שהמפגש עם היהדות האורתודוכסית היה אבסורדי, מגוחך, אבל גם עצוב. הוא, "אהרון השחור", אהרון ליבלינגר, שגר בעבר בבקתה ליד הנהר, העיז ללבוש בגדים "נוצריים", לאכול אוכל "נוצרי", לעשן,
ואפילו ללמוד בשבת. בעיני היהודים האורתודוקסים אלו חטאים שאין עליהם כפרה, ולכן, על חטאים אלו חלים עונשים הולמים. אף אחד בעיירה לא דיבר איתו, ולכול אדם שאליו הוא פנה, התרחק ממנו בבוז. הילדים הקטנים רצו אחריו ברחובות וקראו לו "משומד". אהרון צחק לילדים, וענה להם בלגלוג. קשה להבין בימינו את האנשים שעשו אותו מושא ללעג.
נהגנו לערוך טיולים באזור ולבקר את משרתי הציבור הנוצריים בעירייה. האחרונים קיבלו אותנו במאור פנים. האדון תדיאוס וויליצבסקי הקריא לנו את שיריו, והבנות הבלונדיניות שעבדו עבור גובה הכספים (Steueramts – Vorteher) אפשרו לנו לפלרטט עימן מעט. אדולף נהנה להפגין צחוקים והנאה. אני משער כמה אכזבה אדולף חש מקבלת הפנים של אנשי שלומנו, לעומת היחס הטוב שקיבל מהנוצרים בעיירה. הוא החליט לא להתראות עם רחל.
יום אחד – בחודש אוגוסט, יום ראשון אחה"צ, יום חם במיוחד, יומיים אחרי שהגענו לעיירתנו הקטנה, ה"מרשלניק", האדון יצחק טורקישגלב, בא אל אדולף ואלי, אבל יצא שאיתי הוא נפגש ראשון. כשדלת ביתי נפתחה באותו אחה"צ, הייתי לבד בבית. ה"גמד", שאפו אדום ורגליו דקיקות, נכנס לחדר. הוא היה השדכן של ברנוב, או במילים אחרות, אחראי החתונות וההיכרויות. מקצוע מכובד בברנוב. נוסף על אחריותו לשידוכים, היו לו עיסוקים נוספים בתחום זה. בין השאר, שמו בידיו האמונות את הזמנת האורחים לחתונות. בגלל תפקיד זה הוא כיבד אותי בביקור. הוא נשלח אלינו על ידי גברת שפרינצה קליין, כדי להזמין את שנינו למסיבת חתונת ביתה. החתונה אמורה להיערך ביום שלישי הקרוב, חתונת הבת יוטה קליין לאדון איזידור שפיץ, המכונה "איציגל האדום".
"תודה רבה" אמרתי, "האם יהיו בחתונה נערות יפות? האם אסתרקה רגינה מוזמנת?".
"מי?" שאל האיש הקטן בתמיהה, הוא שם את ידו ליד אוזנו, התכופף קדימה והתקדם לקראתי כדי לשמוע ברור יותר את תשובתי להזמנה.
"טוב, אני מתכוון לרחל וולט, הבת של הקצב השמן".
"אתה שואל אם היא תבוא?" אמר ה"מרשלניק" בהדגשה, "האם זה הגיוני שנזמין את כל הבחורות המכוערות של ברנוב ונשמיט את היפהפיה?". "בחור צעיר, האמן לי שגברת שפרינצה קליין ואני יודעים כיצד לפעול באירועים
שכאלה. כשמזמינים בחורים צעירים למסיבה, צריכים לדאוג שגם כמה נערות יפות ישתתפו. כשרחל מוזמנת לאירוע אין צורך לקשט את האולם בפרחים, כי היא הפרח היפה ביותר שאני אי פעם ראיתי. שאמות אם אין זה כך".
וחזר על דבריו,"הפרח הכי יפה". "ואתם תבואו?, הלא?,אתה ואדון אהרון לבן.. תסלח לי שאני מקצר את שם משפחתו, כי איך אקרא לילד שאני מכיר מקטנות, תינוק שהחזקתי בו, עלי, לעיתים קרובות. אמו צ'ן, הייתה בת אחותי. תבואו!, כדי שאנשי ברנוב לא יאמרו על המרשלניק שהוא מסוגל להביא לחתונה רק את האנשים העניים וחסרי ההשכלה של העיירה. יאמרו שהוא לא מצליח לגייס אדונים נכבדים לאירועי השמחות".
לא יכולתי להתאפק וצחקתי. "בסדר, תירגע, תסמוך עלי אני אבוא, אבל את אדולף אתה צריך לשאול. אני לא מאמין שהוא ירצה להשתתף. בכל אופן, אני מציע שתחזור מחר ותפגוש אותו".
האיש הנמוך שוב הרים את ידיו , וגם התכופף וקד קידה. אחרי כל זה הוא יצא את החדר וחיוך רחב על פניו.
הייתי בטוח שאצטרך ללכת לבד לאירוע. ואכן, אדולף אמר, "אל תמשיך לדבר, אחריך הייתי הולך, אפילו לגיהינום, אבל לאירוע של אלה לא בא בחשבון שאבוא".
"חבל" אמרתי, " היית יכול לעמוד על אופייה של המארחת, הגברת שפרינצה קליין. אינך מכיר אותה. היא נולדה בברזעזאן, ועכשיו היא אלמנה עשירה. יש לה חנות של דברי סדקית וחייטות.".
"מעניין מאד", הוא הגיב בלעג.
"מעניין מאד, ומעל לכל דמיון. אישה זו עוברת תהליך פסיכולוגי עצוב. היא נאבקת בכול כוחה להשתחרר מחבלי האורתודוקסים הלוחצים, ומנסה לקבל רעיונות אחרים על החיים. עלי להתוודות, כי לי נראה שהיא עושה זאת בצורה
מצחיקה. אורח חייה של הגברת קליין דומה לגמרי לכל הנשים היהודיות. היא לא מעיזה ללכת בלי פאה. באשר לכשרות, היא לא מסתכנת בחילול חוקי הלביאים. בילדותה היא חיה ששה חודשים בלמברג, ומשם היא שאבה אהבה אפלטונית ל "תרבות", ל"קידמה" ול"תנועת ההשכלה". כשהיא מדברת, היא מתחילה כל משפט במילים: "כשחייתי בלמברג". היא מראה את אהבתה האפלטונית לקידמה ולהשכלה בדרכים מוזרות. לדוגמא, היא נהנית לדבר ב"גרמנית גבוהה". אם היא שומעת מילה לועזית חדשה שאינה מוכרת לה, היא מיד מכניסה אותה לשפתה, ומשתמשת בה אם צריך ואם לא צריך. אתה יכול
בקלות לדמיין לעצמך כיצד מילים זרות ומסכנות סובלות תחת ידה. אפשר גם לומר שהן חורגות מגבולות הדמיון הפרוע ביותר. דוגמא נוספת : גברת שפרינצה לא יודעת לקרוא אף מילה בגרמנית, ולמרות זאת היא קנתה בהוזלה ספרים משומשים בגרמנית . ספרו של שילר, ה"שודדים", סיפור שכתבה
קרוליין פישלר, וכרך של "קזנובה". היא נוהגת לשים על מדף את אחד מספריה אלה, פתוחים לפניה, וכשנדמה לה שמישהו מסתכל עליה, היא משימה את עצמה קוראת מהדף על הדמויות המסתוריות שבספר. היא עושה זאת בתשומת לב רבה כל כך , כאילו שהיא מבינה את הכתוב. אם איש דתי שעובר ואומר לה שקריאת ספר גרמני הוא עבירה נוראה, היא עונה תמיד : "כשגרתי בלמברג , שמתי לב שבנות הרב הראשי מרבות לקרוא ספרות זו ". לעצמה היא אומרת : " אם קריאת ספרים אלו הם עבירה, אזי אני לא קוראת אותם באמת, ולכן אני לא מבצעת כול פשע….".
ודוגמה אחרונה לשכלותה, היא ההזמנה של שנינו לחתונת ביתה. אתה צריך לדעת, שהיא ארגנה את הריקודים במסיבת החתונה לפי האופנה הנוצרית, ולא לפי האופנה היהודית. באופנה היהודית רוקדות נשים עם נשים, לפי האופנה הנוצרית, רוקדות נשים עם גברים. חשוב לה שאנחנו נבוא, כי בחורי הישיבה לא בדיוק יודעים לרקוד".
"איזו מחמאה!".
"נו ! מה זה כבר משנה? מצפה לנו חוויה משעשעת !. גם אם הריקודים יהיו כפריים ואיטיים. הפיצוי יהיה להיות בן זוגה של יפהפייה כמו אסתרקה רגינה, מה דעתך?".
"לא, אני לא מוכן". ענה אדולף בקיצור.
אבל, הוא בכול זאת נראה מהורהר כשהוזכר שמה. למחרת הגיע המרשלניק להזמינו למסיבת החתונה, ובלי היסוס הוא השיב בחיוב. הזקן ואני הופתענו מהיענותו החיובית והמיידית להזמנה.
…בשבוע לאחר מכן, בערב יום שלישי הלכנו לבית האלמנה העשירה. הבית היה מקושט באופן מרשים לקראת האירוע. באנו אחרי החופה, וכל המוזמנים חיכו לתחילת הריקודים. המארחת פגשה אותנו בפתח רחבת הריקודים, ובירכה אותנו בחמימות. היא לבשה שמלה כבדה ממשי צהוב, ועל השמלה מעיל קטיפה בצבע ירוק בהיר. היא ענדה תכשיטים רבים, כה רבים, שנראה היה שחנות תכשיטים שלמה תלויה עליה. ( רק כך אפשר לתאר את כמות התכשיטים שהיא ענדה), התכשיטים שקשקו עם כל צעד שהיא פסעה.
בחיוך היא אמרה : " כשחייתי בלמברג, למדתי איך להיות מארחת, ולכן, תמצאו כי הכול פה מסודר כפי שמארגנים שם ".
נכנסנו לאולם הריקודים. הגברים לא שמחו לקראתנו, אבל הצעירות, שעקבו אחר הכניסה שלנו לאולם, נראו יותר שבעות רצון מנוכחותנו שם. מיד נרתמנו למשימה שאליה הוזמנו, ורקדנו באדיקות.
מיד אחרי כניסתנו, נכנס איש זקן מלווה בבתו הצעירה. היה זה הירש וולט ובתו. לנו זו הייתה הפעם הראשונה שראינו אותה מאז בואנו, וביחד פלטנו בהתלהבות : " כמה שהיא יפה". אבל אפילו עכשיו, ממרחק זמן, אינני מתכוון לנסות ולתאר אותה."
שאלתי את אדולף :"האם בראותך אותה עכשיו, לא נפגם משהו מהזיכרונות שהיו לך עליה בילדותך?".
הוא לא השיב. לרגע הוא החוויר. מיד חזר לעצמו, ניגש אליה והזמין אותה לרקוד.
גם היא החווירה. היא הביטה בו בבהלה. בקול נמוך היא ענתה "לא!".
הוא הסמיק. "את – את לא רוקדת?".
"דווקא כן. אבל לא אתך" היא ענתה לאט ועדין נראתה מפוחדת.
במאמץ רב הוא הכריח את עצמו לחייך : "ומה עשיתי לזכות בעונש זה?".
"אתה שונא את כולנו, את דרכנו ושפתנו. ומה יוצא לך מזה?, מהתנהגות זו? ,גם בצחוקך עלינו אתה לא פחות יהודי מאיתנו".
פניו חשכו. הוא החל לדבר במהירות "אילו רק ידעת".. ועצר את עצמו. אחרי דקת שקט הוא המשיך לדבר, וחייך, "את טועה, אנשי ברנוב לא עשו לי כול רע, וגם אני לא פגעתי בהם. וזה מה שאת חושבת עלי?. גדלתי והתחנכתי פה ביניכם".
היא ענתה במהירות, "אני יודעת, הרי גרת בעלית הגג של ביתנו. אתה ואמך מנוחתה עדן ! ".
פניו אורו בשמחה, "את זוכרת את אותם הימים?. לא חשבתי שתזכרי, זה היה לפני אחת עשרה שנים !".
"כן אני זוכרת את הכול במדויק. אתה ואני היינו חברים קרובים. האם אתה שכחת אותי?".
"בטח שלא", הוא ענה בחיבה.
לא יכולתי לשמוע אותם יותר, כי הם המשיכו לשוחח בשקט, רק שניהם. הוא בודאי הזכיר לה מספר אפיזודות מילדותם, כי היא חייכה מפעם לפעם. היה להם כל כך הרבה לספר האחד לשני.
שיחתם בארבע עיניים לא מצאה חן בעיני האנשים ברחבת הריקודים. אנשים החלו להתלחש. שמעתי את המארחת, המאהבת האפלטונית של הקידמה, מרכלת עם חברתה עליהם : " בלמברג ראיתי הרבה דברים מוזרים, אבל, גם שם, לא הכרתי בחורה שעמדה להתחתן , והעזה לדבר ארוכות עם זר. באמת שלא !".
ברגע זה הם נפרדו.
הנערה אמרה בקול, "שמחתי לדעת שלא שכחת את העבר, זה סימן שאינך רשע כפי שהבריות מכנים אותך. . . אבל עכשיו עלי להיפרד".
וכעבור רגע היא נעלמה. הוא המשיך להביט עליה, על הדמות המתרחקת, כאילו היה זה חלום.
ניגשתי אליו.
צחקתי כשאמרתי לו :"אתה הפחדת את חתנה המסכן. נתת לו חצי שעה של חוסר נחת".
"מה ! היא מאורסת?" הוא שאל בחיפזון.
"שמעתי מישהו אומר זאת עכשיו".
למי?".
"אין לי מושג. האם היא לא סיפרה לך עליו?".
"לא", הוא ענה, ואחר כך הוא התחנן שנחזור הביתה – היה לו כבר מספיק מהמסיבה.
זו הייתה פגישתם הראשונה.
כעבור חודשיים. שמש סתיו נעימה הציפה בצבע זהוב את הסביבה. שדה הבור והאברשים נצבעו בגווני חום אדמדם. אדולף ואני שוב ישבנו אחד מול השני בקרון רכבת, אלא שהפעם נסענו צפונה, כשברנוב כבר מאחורינו.
זמן מה התנהגותו של אדולף הייתה מוזרה. לעיתים, בלי סיבה הגיונית נראית לעין היה הלך רוחו עליז מאד, ולעיתים הוא שתק ארוכות. אי אפשר היה לקבל
ממנו תגובה על שום נושא שהעליתי. לעיתים הוא הגיב בצורה סנטימנטלית ולעיתים כממתיק סוד. כל אחד יכול היה להבין שהבחור מאוהב , מאוהב מעל ראשו ואוזניו, ולכן הוא נראה במצב נפשי של חוסר שקט פנימי. לא ידעתי מה קורה בינו לבין אהובתו, וגם לא התעניינתי. אבל שמחתי, סוף סוף הגיעה שמחת אביב גם ללב הבודד והעצוב של חברי מילדות.
הוא היה מאד עדין כל אותו היום, ולא הגיב, אפילו לא פעם אחת, לאמרות הסרקסטיות שהשמעתי. בהשוואה לאופיו הבוטה ולחוסר השמחה שתמיד הפגין, לא האמנתי שאי פעם אראה את פניו מלאות אור ורכות , כמו באותה הנסיעה.
לבסוף הוא פנה אלי בדברים : "יש לי מה לספר לך, דברים שתשמח לשמוע".
"תדבר".
אבל הוא שוב השתתק. אחרי שתיקה ארוכה הוא התפרץ ואמר מהר, "אני אוהב אותה. היא אוהבת אותי. אני לא יכול לשמור זאת יותר בבטן. לכן אשתף אותך בפרטים ,כיצד כל זה קרה….".
לחצתי את ידו בחמימות, והוא החל לספר.
"אתה זוכר את החתונה. אינני משורר, ולא קל לי להביע את רגשותי במילים. אינך יכול לתאר מה קרה לי כשראיתי אותה. זו חוויה שלא ניתן להעלותה על דל שפתיים. ולמרות שדמותה לא משה מעיני ומדמיוני כל חיי, לא יכולתי לדמיין את עצמי מבקרה בבית אביה. כי בבית רדוף שדים זה חוויתי את ילדותי
האומללה. שדים שלא רציתי להעיר מרביצם. מלבד זאת, הירש וולט הוא איש צר אופקים, אדוק, קנאי וצדקני יותר מהרבה אנשים בקהילה. ולא היה לי את הרצון לקבל הוכחות נוספות לגבי "החיבה היתרה" שרוחשים לי הירש וולף ובני עירי.
"השארתי את האפשרות שנפגש שנית בלי תכנון מראש, וכך היה. פגשתי אותה עוד לפני סוף אותו שבוע. זה היה במקום מוזר – המקום האחרון שהייתי מתכנן במחשבותיי להיפגש עמה. אתה מכיר את המבצר ההרוס בצד השמאלי של הלרד (Lered ) עם הצלב הגדול?. הצלב שבגללו אנשי העיירה היהודיים נמנעו מלבקר במקום. המבצר בוודאי מוכר לך יותר מאשר לי.
אף פעם לא אהבתי את המקום הזה. לא אהבתי נוף רומנטי, הדבר היה רחוק ממי שאני. אבל באותו היום, משום מה, היה לי צורך לטפס על הגבעה ולהגיע למבצר. אחרי שהסתובבתי שעות חסר מטרה בסביבות המבצר, חשתי, שאני רוצה לטפס עד לרמה כדי לראות את הנוף של כל האזור מסביב. כן, מותר לך לצחוק עלי.
טוב, אז כפי שכבר אמרתי, טיפסתי במעלה הגבעה הקטנה, ושם מצאתי את רחל, יושבת על אבן בחצר בין ההריסות. היא ישבה מתחת לצלב הגדול והאדום. היא עסקה בשקיקה בתפירה, ולידה, על הדשא, היה מונח ספר.
כששמעה את קול צעדי , היא הרימה את מבטה, ובקול נמוך היא החזירה לי ברכה.
"סוף סוף הגעת", היא אמרה.
הבטתי בה בהשתהות, "האם ידעת שאבוא? רק הגעתי לכאן במקרה".
"אף אחד לא אמר לי שתבוא" היא ענתה והסמיקה מאד, "אבל הייתי בטוחה שתבוא. כן, הבאתי ספר להראות לך" היא הניחה את הספר בידי. "אתה זוכר אותו?"
זכרתי את הספר היטב. רגש מוזר הציף אותי כשהסתכלתי על הדפים שדהו. היה זה ספר תפילות של נשים, שכתוב ביידיש. ספר זה היה אחד מהדברים הבודדים שירשתי מאימי. למרות נוקשותי, לא ידעתי מדוע הספר כה השפיע עלי. עפעפתי בעיני והחזרתי לה בשקט את הספר."
"בבוקר קיציי לפני שנים רבות, הלכת לחפש את מזלך בעולם הגדול ונתת לי את הספר. חיים הבלונדיני ואני בכינו רבות כשעזבת. אתה יודע, לחיים זה אני מאורסת … ".
"לו ?" חזרתי ושאלתי, והשתדלתי בקושי לשמור על שקט נפשי. "לא סיפרת לי על ארוסיך כשנפגשנו לפני מספר ערבים".
"כי דיברנו על דברים אחרים", היא ענתה, "וגם לי לא סיפרת על הנערה שאתה מאורס לה. כולם אומרים שהיא מיוחדת ויפהפייה".
לא חדלתי לצחוק. "לא, רחל עלמתי, אינני מאורס".
היא הביטה בי וחיכתה לתשובה. "מה?, לא?, אם כן זה שקר נוסף שמספרים עליך. אנשינו אומרים שאתה מאורס לנערה נוצרייה יפה ועשירה, אבל..", היא המשיכה לדבר מהר ובמרץ, "זו רק אשמתך שהם ממציאים עליך בדיות מרושעות. אתה גא, מאופק ולועג לכל אנשי העיירה. זו הסיבה שכל כך כעסתי עליך כשראיתי אותך לראשונה בחתונה. אבל, מיד הבחנתי בטעותי, וגם אמרתי זאת לך. אבל אתה מתנשא גם ביחסך אלי."
רציתי להסביר, אבל היא הפריעה לי.
"אתה מתנשא, אינך יכול להכחיש, זו האמת. למה אתה פונה אלי בקרירות, ולא כפי שדיברת אתי בעבר ? ".
"מפני שרחל הקטנה גדלה והיא עכשיו עלמה וגברת…".
היא קטעה אותי ובהתלהבות אמרה: "שוב אותו סיפור, שוב אתה סרקסטי. אינני גברת צעירה, אני רק נערה יהודיה. אבקשך לקרוא לי פשוט בשמי, כפי שצריך חבר ותיק לקרוא לחבר ".
"ברצון", עניתי "אבל גם את חייבת לקרוא לי בשמי".
"לא" היא ענתה והסמיקה, ובהחלטיות הוסיפה "אי אפשר. אתה איש משכיל, בקרוב תהיה רופא, בעוד שאני, אני רק רחל וולט. אינך יכול לבקש ממני לקרוא לך בשמך הפרטי".
אדולף ספר לי שמאז פגישתם באותו הבוקר, הם נפגשו עוד פעמים רבות בבקרים, במשך מספר שבועות , והיו להם נושאי שיחה רבים ומעניינים. רחל לקחה את עבודתה למבצר בכל יום. "יש רוח נעימה כאן למטה" היא אמרה."מכאן אפשר לראות את אור השמש, ולשמוע את ציוץ הציפורים שרות מכל עבר. אני אוהבת הרבה אור".
"חברי אתה יודע שלמרות העוני, הלחץ, העצב והמחנק שהם מנת חלקם של יהודי פודוליה, רוח הנערה נשאר מלא שמחה ותקווה".
"למקום המפגש הייתי מגיע כמעט תמיד בזמן וביחד עם רחל . גם אם רציתי , לא אוכל לספר לך על כל נושאי השיחה שלנו. שוחחנו רבות, שקלנו לעומק גם נושאים פעוטים שהיו להם קשר לחיינו. לא הבנו מה משך אותנו להמשיך
ולהיפגש בתכיפות כה רבה. שמחנו להיות ביחד, לא מודעים לסיבה שבגללה נסחפנו להיפגש. כאשר אני נזכר בעבר, אני משחזר באושר את המפגשים שלי עם רחל…".
אדולף פסק לדבר בבת אחת, ושוב הופיע על פניו אותה הבעה של רכות ונהרה, כמו בעבר, כשהוא נזכר ברחל.
"אתה צודק", אמרתי,"באהבה הראשונה, הזמן המאושר הוא טרם היקיצה , טרם המודעות להתאהבות, הפשטות שיש בנס האהבה. בדרך כלל, ודווקא בגלל סיבות חיצוניות , מגלים האוהבים עד כמה עמוקים רגשותיהם".
אדולף צחק וענה, "אתה מדבר כמו מצוטט מספר. כמובן שאתה צודק. "הסיבות החיצוניות " כפי שאתה מכנה אותן, התרחשו בניגוד לרצוננו".
והוסיף:
"כהרגלי, הלכתי יום אחד לחורבה , והיא לא באה. שעה אחר שעה פסעתי חסר סבלנות בחצר , מידי פעם בדקתי את השביל המוליך לעיירה, ולשווא. רחל לא באה. רבה הייתה אכזבתי, ועיני נפקחו לעובדה שנוכחותה מאד יקרה לי".
"היא לא הופיעה גם ביום למחרת וגם אחר כך. שבוע עבר, ואין רחל. הייתי מיואש. לבסוף, בבוקר אחד כשהלכתי למבצר מצאתי אותה, יושבת במקום מפגשנו. מיהרתי אליה ואחזתי את ידה בידי , "תודה לאל ! חזרת" קראתי בקול שמח. רחל, רחל, לעולם לא תדעי עד כמה דאגתי לך".
היא חייכה בעצבות, פניה היו חיוורות, עיניה היו אדומות מבכי. ברכות היא הסבירה, "לא יכולתי לבוא. חליתי".
אמרתי,"מכיוון שלא הייתי איתך, הייתה לי סיבה אמיתית לדאגה".
"זה לא היה נורא", היא ענתה, "האם הגעת לכאן לעיתים קרובות?".
"כל יום, וחיכיתי וחיכיתי !".
"תודה לך" היא אמרה בשקט, והושיטה את ידה פעם נוספת אלי.
עמדנו בשקט, הבטנו זה בזאת, ולא מצאנו מילים לומר, כי הבנו שאנו מאוהבים. שנינו רעדנו.
"אני חייבת לזוז", היא אמרה באריכות, ומשכה את ידה מידי, "אימי תדאג. להתראות".
"עד מחר", עניתי, "תבואי".
ושוב בקול נמוך היא אמרה שתבוא.
"למחרת היא באה בזמן, ולא הייתי צריך לחכות הרבה. הלכתי בביישנות ובחוסר שקט לקראתה, לא הייתי שמח כמו שהייתי יום קודם. היא עדין הייתה חיוורת וצעדה צעדים מהוססים".
אמרתי : "את נראית לי היום אפילו חולה יותר ממה שנתת לי להבין אתמול".
"לא", היא ענתה, "אינני חולה כלל ו.." היא היססה, ואחר כך המשיכה להסביר בקול ברור "לא הייתי חולה כלל. שיקרתי לך אתמול ".
הבטתי בה בתימהון.
"כן " היא חזרה על דבריה, "שיקרתי מפני שלא היה לי את האומץ לומר את האמת. אני חיוורת, עיני אדומות מבכי. הייתי אומללה בשבוע האחרון. יש לי כל כך הרבה לספר לך, ואני מבקשת ממך להקשיב לי בשקט".
התיישבנו על אבן גדולה מתחת לצלב האדום.
"אינני יודעת מי סיפר להורי שאנחנו מתראים פה כל יום. זה גם לא משנה מי סיפר להם. אני התכוונתי לספר להם על פגישותינו מתישהו. לא עשינו שום דבר רע. אבל יום אחד כשחזרתי הביתה, אבי חכה לי וכעס נורא. המילים, המילים שהוא הטיח בי. לא אחזור עליהם , כי הם היו מילים אכזריות ולא צודקות. הוא טען ששכחתי את כבודי וחובותיי. הוא הזכיר את ארוסי. הוא הזהיר אותי מפניך, כי אינך מאמין ותפתה אותי לדבר עבירה. כעסו לא הפחיד אותי, אבל דבריו עליך כן. בבת אחת הבנתי מדוע נמשכתי לבוא בקביעות למבצר, למה השיחות איתך והפגישות איתך שימחו אותי. עכשיו אני מודעת לאמת. וכשאבי הפציר בי לא לבייש אותו, והשביע אותי בשבועה קדושה שלא אפגש או אדבר אתך שוב, לא יכולתי להבטיח לו שכך אעשה. גם אם האלוהים וכל מלאכיו בשמים היו מצווים עלי להישבע, לא הייתי יכולה להיכנע ולא להיפגש אתך– כי זה חילול הקודש בעיני. ספגתי את כעסו של אבי ודמעות אימי, כי ידעתי שאני… אני אוהבת אותך."
רציתי לדבר, אבל היא הרימה את ידה לעצור בי, והמשיכה : "כשבפעם הראשונה הבנתי את האמת, נמלאתי באימה. לא האמנתי לרגשותיי. אבל, בכל זאת, התמלאתי גם בשמחה. ראיתי את הצער והייאוש שהבאתי על הורי, אבל
לא יכולתי להיענות לבקשתם ולא יכולתי להמשיך להיות ארוסתו של חיים. העולם סביבי חושב שעדיין אני ארוסתו של חיים, אבל ליבי שייך לך. זו הסיבה שבאתי לראות אותך אתמול, בלי לספר להורי. ראיתי בעיניך ובדבריך שגם אתה אוהב אותי, ועכשיו אשאלך, מה נעשה? איך נמשיך מפה?".
לא יכולתי לעקוב אחר העצב בדבריה, כי ליבי היה מלא על גדותיו באהבה אליה.
"ילדה" צעקתי, "את אוהבת אותי, אז הכול יסתדר!".
היא הסתכלה עלי בעצבות תהומית, ואחרי הפסקה קצרה אמרה: "לא, הכול אבוד!… אתה שמח, וכך גם אני. אבל אני תוהה לגבי העתיד. אין נחמה. אין אור בקצה המנהרה. אני לא יכולה להיות אשתך. החיים פה לא הדריכו אותי לחיים אתך. אין לי השכלה ולימודים. אלוהים יודע שאני אפס, לא יודעת דבר ואין לי כל הכשרה. המזל הרע זה אני. אפילו לדבר גרמנית אני לא יכולה. אתה תהיה בקרוב רופא, ומה תעשה עם אישה בערה שאינה יודעת את דרכי עולמך?.
אני פוחדת פחד מוות מעולמך. אם אתחתן אתך, אני אכשל ואבייש אותך לפני הקולגות שלך. ובלבך תדע שאהבתך הפכה לשנאה…".
"רחל" קראתי, "אל תאמרי שלא תינשאי לי בגלל פחד. את רק מייאשת אותי ואותך".
"אני אומרת רק את האמת" היא ענתה. שפתיה רעדו. "ובנוסף, איך אהיה מאושרת והורי אומללים, מפני שהמטתי עליהם חרפה בעיירה. אם אתחתן אתך הם ימותו מצער. בצערי ובמחשבותיי אני מפצירה בך לברוח ממני מהר. תשכח ממני ותינצל".
"ואת מאמינה שאוכל לשכוח אותך?" שאלתי בעצב. האם את תוכלי לשכוח אותי?".
"לא" היא ענתה, "לא אוכל. תגיד לי, האם אתה רואה איזשהו מוצא מהמצב הביש?".
"כן" עניתי בביטחון , התמלאתי ברוח קרב, והרגשתי יותר ממשוכנע באמירה "אין דבר העומד בפני הרצון". "אבוא לדבר עם אביך ואוכיח לו עד כמה טיפשית
היא הדעה הקדומה נגדי. אפציר בו לא לאמלל את בתו היחידה. אבקש את ידך. במידה והוא לא יסכים, אזכה בך בכוחות רצוני ועבודתי. אבל כשכול זה
יקרה , תצטרכי לעזוב את הוריך וללכת אחרי. כדי להתחתן, נצטרך לחכות ולעבוד שנתיים. אני מבטיח לך שלא תעבדי קשה יותר ממני. אחר כך תהיי אשתי היקרה. כשנינשא, נסתכל אחורה בחיוך, כי נזכר בדאגותינו ובלחצים שהופעלו עלינו. אני נשבע לך שאת תהיי אשתי, ואם לא, אז לא אתחתן לעולם”.
"אהיה נאמנה לך" היא אמרה בקול נמוך וברצינות, לי זה נשמע היה כמו שבועה.
וכך נפרדנו…
אדולף השתתק. שנינו הבטנו החוצה לקווי האופק המאפילים, במרחבים העצומים של גליציה המערבית. השעה הייתה שעת בין – ערביים.
שתקנו זמן ניכר, ואחר כך שאלתיו : "האם הלכת להירש וולט?".
"כן" הוא ענה.
"והצלחת?".
"הוא זרק אותי מביתו", ענה אדולף ברוגע, "אבל למי איכפת? רחל תהיה אשתי". "אין דבר העומד בפני הרצון".
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
חמישה עשר חודשים עברו מאז אותה שיחה ברכבת, ולא התרחש מאז שום אירוע ששווה לדווח עליו. כשחזרנו לווינה נפרדו דרכינו. כול אחד עבר להתגורר בחלק אחר של העיר, והיינו נפגשים רק לעיתים רחוקות. ידעתי רק שאדולף עובד קשה מאוד ושהוא בקשר עם רחל.
בחודש דצמבר, מוקדם בבוקר, עוד לפני שהשמש האירה לגמרי, שמעתי דפיקה עזה בדלתי. עוד לפני שעניתי "היכנס", נפתחה הדלת, וחברי נכנס במהירות. פניו היו פני מת חיוורים והוא נראה מבוהל. "מה?, זה אתה אדולף?" ,קראתי. "מה קורה?.. ..יש בעיה?"
הוא העביר את ידו מעל למצחו, ודחף אחורנית את פתיתי השלג שדבקו בשערות ראשו. "אינני יודע מה קרה", הוא אמר, "וזו הסיבה שאני חסר שקט…אל תחקור אותי, תקום ותבוא איתי….".
צייתתי לו, והתלבשתי במהירות האפשרית, כי משהו בקולו ובהתנהגותו הדאיגו אותי. הוא התקרב לחלון, נאנח, זרק את עצמו על הכורסא שלי והסתכל
החוצה על הבוקר החורפי, הקר והאפור. פניו היו פני מת חיוורים, ועיניו הבורקות נראו כעיני חולה, עם חום גבוה.
"אדולף" אמרתי, "אתה חולה".
"לא, אינני חולה" הוא ענה בחוסר סבלנות, "אסור לי להיות חולה, אבל, בוא, בוא…".
"לאן?"
"אומר לך!".
יצאתי אחריו . זה היה בחודש דצמבר. בחוץ היה קר, רוחות עזות. רגש החרדה שלי התחזק מרגע לרגע.
"איפה משרד הטלגרף הקרוב?", הוא שאל.
"רחוק מכאן, מה אנחנו צריכים לעשות שם?"
"עזוב ואל תשאל שאלות מיותרות".
ראיתי עד כמה הוא היה לחוץ, וליוויתי אותו בשקט. כשסוף סוף הגענו לדלת משרד הטלגרף הוא אמר, "בבקשה, האם אתה מוכן לעשות עבורי דבר מה?. האם אתה מוכן לטלגרף לאמך ולבקש ממנה לדווח לנו אם יש אמת בידיעה שרחל וולט עומדת להינשא בשבוע הבא…?".
"מה? האם שמעת שהיא עומדת להתחתן?".
"לא משנה עכשיו – אספר לך מאוחר יותר. עכשיו, בבקשה, תלך ותשלח את הטלגרף. תתחנן לתשובה מהירה, מיידית, אתה מבין?, תרחם עלי ותזדרז!".
מילותיו, קולו העצור והכואב, השפיעו עלי מאוד. התנהגותו עכשיו הייתה שונה מאופיו הקר, המאופק והמנוכר שהכרתי עד כה. נכנסתי למשרד ושלחתי את הטלגרף. חייכתי לעצמי, כי רק מאוחר יותר הבנתי שמשפחתי תתפלא שאני מתעניין בגורלה של רחל. אבל הצחוק היה רחוק ממני כשהסתכלתי באדולף. פניו היו עכשיו סמוקים, עיניו ברקו, ומידי פעם הוא רעד כחולה קדחת…
"אתה חולה" אמרתי שוב, "בוא…". תפסתי אותו בזרועו, והובלתי אותו לבית הקפה הקרוב, השלג החל לרדת ביתר עוז ובפתיתים עבים יותר.
"זה כלום" הוא ענה, "זה התקף קל של חרדה. קר לי. כול הלילה הסתובבתי ברחובות. אני מתאר לי מה שאתה חושב עלי, רצית להגיד לי בוודאי
שהתנהגתי בטיפשות. אני מודע לדבר. גם מלימודי הרפואה הבנתי שזו התנהגות טיפשית, אבל לא הייתה לי שליטה, לא יכולתי לשבת בשקט…מתי לדעתך תקבל תשובה?" הוא אמר זאת בפתאומיות ומהר.
"מאוחר אחרי הצהרים – אולי עד שהערב ירד".
"לא לפני כן?".
"אל תשכח שברנוב רחוקה מאה וחמישים מיילים מפה, ובנוסף יש סערת שלג עזה. אל תשכח את מיודענו האדון מיכלסקי ,הפקיד האמון על קבלת הטלגרפים, שבודאי נמצא בביתו שיכור ביום סגריר שכזה. הוא הרי נוהג להעביר את ההודעות רק שמתחשק לו. אתה יכול לבטוח בי שאביא לך תשובה ברגע שאקבלה".
"תודה" הוא הודה לי, "אינך יכול לתאר מה סבלתי כאשר שמעתי שהיא מתחתנת".
"מי סיפר לך?" שאלתי.
"נודע לי במקרה", הוא ענה. "אתמול בערב נכנסתי לאחת ממחלקות הניתוחים של בית החולים, ופתאום שמעתי מישהו קורא בשמי. ניגשתי למיטה של האיש שקרא בשמי, ובמיטה מצאתי בחור יהודי. זה היה סלומון פינקוס, האח של חיים פינקוס, סוחר הבקר מברנוב. סלומון היה עצוב וסיפר לי שהוא הוביל את הבקר של אחיו לווינה, מכר אותם בכסף טוב, והתכונן לשוב לביתו. בדרך הוא החליק על הקרח ושבר את ידו. "בכלל לא רציתי ללכת לווינה", הוא התלונן, "פחדתי, אבל הייתי חייב לעזור לאחי, שלא יכול היה לעזוב בתקופה זו, כי הוא מתחתן עם רחל, הבת של הקצב מברנוב בשבוע הבא".
"למי?" זעקתי, תפסתי את ידו השבורה בכוח, הוא צעק מכאב, הכאבתי לו בידו השבורה. הוא סיפר לי שהכלה המיועדת לאחיו היא רחל וולט. הוא היה בטוח שאני יודע מי זו רחל. אני חושב שהוא צחקק כאשר הוא סיפר לי על החתונה : "במשך תקופה ארוכה היא סירבה להינשא לחיים, אבל, לפתע היא חזרה לעשתונותיה, ואפילו הייתה דיי מוכנה להינשא לו…".
הוא המשיך לספר עוד ועוד, עניתי לו, ואינני זוכר מה אמרתי. "אני רק יודע שלבסוף ברחתי ממנו, במהירות דרך הדלתות, וכול הלילה פסעתי כמשוגע
ברחובות. לא חשתי ברוחות ולא בקור. אינני יכול להסביר לך מה הרגשתי, ואתה גם לא תוכל להבין אותי , אפילו אם הייתי מנסה להסביר לך ".
"מסכן שכמותך" אמרתי מתוך הבנה לסבלו.
"לא", הוא קרא בלהיטות, "אינך יכול להבין, וגם אף אחד אחר לא יבין. אהבתנו לא הייתה אהבה חולפת. אני לא בנוי לדבר חולף. זוהי אהבת חיי, הראשונה והאחרונה. שפכתי את כול האהבה שיש בי לרגליה, ואם היא אכזבה אותי, אשתגע או אמות. האמן לי, אינני מגזים. אני יכול לאבחן את המקרה שלי, כמו שמאבחנים מחלה פיזית. יש לי את הסימפטומים של המחלה. כהוכחה, אומר לך שהאהבה לא סנוורה את שיקול דעתי. חזיתי את הקשיים שיהיו בדרכה של רחל ובדרכי. שנינו כה שונים בהרגלנו, בדרך מחשבותינו, שונים בדעותינו בכול נושא ונושא. בזה אנחנו יכולים להודות ליהדות האורתודוקסית. אבל אני בטוח שאפשר לגשר על המחסומים שבינינו. הייתי גבר חזק ועיקש לסלול את דרכי בחיים לקריירה. אתה הרי יודע את נקודת המוצא שממנה התחלתי. אני בטוח שאהיה גם גבר מספיק להעלות את אשתי לרמתי. ויש רק דבר אחד שיכול לשבור אותי, וזה, אם רחל תבגוד בי !…".
"וזה אפשרי?", שאלתי.
"אינני יכול להאמין בזאת. קשה לי לקבל את האפשרות של בגידה. בלעדיה אין לי חיים, ואני נאחז בתקווה שאתבדה. לכן ביקשתי ממך שתשלח טלגרף לברנוב. קשה לי להאמין שסלומון שיקר לי, ואולי כן… אני מודה שיש לי רק תקווה מועטה. רחל נהגה לכתוב לי כל שבוע וכבר יותר משבוע שלא שמעתי ממנה. ".
"אבל", שאלתי, "גם אם הנישואין יהיו בשבוע הבא, אולי יש מקום לא לשפוט לרעה את רחל?. מה אם היא לא בגדה, אלא ההורים הכריחו אותה להינשא לחיים?. בשם האל, מי יודע באילו דרכים הם כפו זאת עליה?".
"בלתי אפשרי", ענה אדולף בהחלטיות. " אם הייתי מאמין שיש אפשרות כזאת, אפילו לדקה, כי אז הייתי בדרכי לברנוב ,ולא נישאר פה. אני מכיר אותה היטב, עליה אי אפשר לעבוד. רחל באופייה היא בחורה יציבה, חושבת באופן ברור ופשוט. אי אפשר להכריח אותה לעשות דברים בניגוד לרצונה. במקרה הכי קיצוני, אם היו מכריחים אותה בכוח להינשא, היא הייתה בורחת מהוריה ובאה אלי. היא לא הייתה מוותרת.. גם אם היא הייתה נאלצת לקבץ נדבות בדרכה מברנוב לווינה. למדתי להכיר אותה לפני ולפנים…".
אדולף ואני שוחחנו ארוכות, בכול אותו יום חורפי עגום. לבסוף, שכנעתי אותו לחזור לעבודה בבית החולים. הבטחתי לו שאביא אליו את התשובה מברנוב ברגע שתגיע, כול תשובה שתגיע .
התשובה הגיעה רק למחרת בבוקר. האדון מיכלסקי, בן עירנו הנכבד, בוודאי חגג באיזה פסטיבל בערב שהטלגרף נשלח. בתשובה נכתב: "כן, רחל עומדת להינשא לפינקוס, סוחר הבהמות ביום שלישי. אבל, למה זה חשוב לך?".
אכן, ברגע זה התשובה הייתה מאוד חשובה לי, אימי כמובן לא יכלה להבין מדוע. מיד הזמנתי כרכרה (droshky) ונסעתי לרחוב מרין – גס, שם התגורר אדולף בחדר קטן. ליבי דפק כשמשכתי את הפעמון.
החדרנית הזקנה יצאה לקראתי. "תודה לאל שבאת !", היא קראה בשמחה מיד כשראתה אותי. "דאגתי מאוד כל הלילה. תאר לעצמך, שמכתב נוסף הגיע אתמול מפולין לאדון הרופא . לפי הבול ידעתי מאיפה המכתב הגיע. טוב, שמתי את המכתב בזהירות בפמוט השטוח, כדי שהוא ימצא אותו במהירות, בדקה שיגיע הביתה. אם רק הייתי מנחשת מה שרחל כתבה, הייתי קורעת את המכתב, ומאמינה שעשיתי מעשה טוב. אני אישה הגונה אדוני, מעולם בחיי לא גנבתי מאיש, ישמרני האל. הוא הגיע אתמול הביתה בשעות המוקדמות של הערב ושאל אותי, בלי אוויר לנשימה, אם היית פה.
"לא", השבתי "אבל יש לך מכתב מפולין". "איפה?", הוא שאל, הוא רץ לחדר וחטף את המכתב. "היה כתוב במכתב משהו נורא אדוני, כי פניו חוורו כפני מת, והוא התחיל לרעוד. אחר כך, בפתאומיות, הוא השליך את המכתב, והחל לצחוק בקול רם. זה הפחיד אותי, דמי קפא כששמעתי את קול הצחוק, זה היה צחוק של משוגע. אחר כך הוא הביט לכול עבר בצורה מוזרה", האישה הזקנה ניסתה לעוות את פניה ולהראות עיניים מזרות אימה, "הוא צעק שאסתלק , ו , שאלוהים יסלח לי, כל כך פחדתי, ברחתי מהחדר במהירות, כול עוד נפשי בי. לזמן מה היה שקט בבית, אבל מאוחר יותר שמעתיו צועד במהירות הלוך ושוב בחדר, ואחר כך הוא זרק את עצמו על הכורסא ויבב בקול נמוך. אינני יכולה לתאר לך זאת, רעדתי מפחד. אני מוכרחה לספר לך שדבר נורא קרה פה בבית לפני שנתיים. דייר של שכנתי, רוקח צעיר, הרעיל את עצמו כי אהובתו בגדה בו. שמעתי את הדייר מייבב בדיוק כמו שבכה הרופא אתמול בערב. לא יכולתי להפסיק להשוות בין שני המקרים. לבסוף אזרתי אומץ ונכנסתי לחדרו. הוא התרומם והביט בי כאילו הוא לא יודע מי אני. "זו רק אני", אמרתי, "אתה חולה?". "לא", הוא השיב,"אני רק רוצה להיות לבד", אז יצאתי שוב, אבל כול הלילה…". הזקנה המשיכה לדבר, אבל אני עזבתי אותה באמצע דיבורה, ומיהרתי לחדרו של חברי.
אדולף ישב חסר תנועה בכורסתו. הוא כיסה את פניו בידיו, הוא היה כול כך שקט, כאילו נרדם. כששמע את צעדי המתקרבים, הוא הפיל את ידיו לצדדים
והתרומם. מעולם לא ראיתי את חותם הצער על פניו של אדם, כמו של אדולף, כשהוא הסתובב והביט בי. "תקרא את זה". הוא אמר בצרידות. הוא דחף אלי את המכתב שהיה מונח על השולחן. והתחלתי לקרוא:
"אדוני הרופא, סלח לי על כי לא כתבתי עד כה כדי לספר לך ששגיתי. אני לא אוהבת אותך. הרגשתי זאת כבר זמן מה, אבל פחדתי להודות בכך במכתביי אליך. הסיבה שאני כותבת אליך על כך רק עכשיו היא, כי בעוד שבוע אנשא לחיים. אולי תחשוב שאבי הכריח אותי להינשא לו, אבל זה לא המקרה. אני רוצה להתחתן איתו.
סלח לי אדוני הרופא על טעותי.
רחל".
"זו הייתה טעות מצידה!". צעק אדולף בייאוש, התעלף, ונפל על ריצפה.
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .
בבוקר אביבי אחד , ישבתי בבית אפור וגדול בווינה, בדקתי את כתב היד שלי. משרתי האישי נכנס לחדר ונתן לי כרטיס ביקור. לדבריו, האדון שנתן לו את הכרטיס מחכה בחוץ לדעת אם יוכל לראות אותי. הסתכלתי על הכרטיס, וראיתי שדוקטור אדולף ליבלינגר רוצה לפגוש אותי. רצתי לדלת הכניסה ופתחתי לו את הדלת. עברו כבר ארבע שנים מאז אותו יום חורפי עגום, היום שבו נודע לאדולף על בגידתה של רחל. את חברי זה לא פגשתי כבר שנתיים. לפני שנתיים הוא בא אלי ואמר לי בשקט ובהיסוס ,"חתמתי על חוזה עבודה מיידי עם ממשלת הולנד, ואני נוסע לעבוד בבטוויה, ברפואה. להתראות".
כשחזר מבטוויה, הוא כמעט ולא השתנה. פניו חיוורות כתמיד, אבל גם שזופות, השפעת מזג האוויר הטרופי ששם הוא עבד בשנתיים האחרונות. גם מבטו המתריס והשקט, לא השתנה מאז.
"סוף סוף חזרת לאירופה!, אני כול כך שמח בשבילך", אמרתי, "האם אתה זוכר שניסיתי להניע אותך מלהצטרף לפרויקט?, כי שם מזג האוויר הרסני. לחיות בבטוויה זה כמו ללכת מרצונך להתאבד ".
"כן" הוא הסכים בשלווה, "צדקת".
"אני מקווה שכבר תישאר פה, נכון?".
"כן, חיי אינם חיים . אני לא מאושר. אבל אפשר גם לומר שחיי היום כבר לא כל כך אומללים. תמיד אשאר טיפוס אדיש ולא איכפת לי למות. החלטתי להיות מעשי וחיוני. אני מתכוון להתיישב פה או בכול עיר אוניברסיטאית ולעבוד כעוזר לפרופסור".
"אני שמח לשמוע", אמרתי, "האמנתי שהזמן יירפא את מכאוביך".
"הזמן לא ריפא אותי. מה שריפא אותי זה מכתב שקיבלתי".
"מכתב?".
"כן, מברנוב, ממנה. ברגע שקיבלתי את המכתב, נסעתי חזרה לאירופה, וישר אליה. נסעתי מהר מאוד, מהר יותר מכול אחד אחר שעשה את הדרך הזאת לפני. אבל איחרתי את המועד".
"היא מתה?" שאלתי בשקט.
"כן, היא נפטרה לפני ארבעה שבועות".
"היא ביקשה שתבוא לבקר אותה על ערש דווי?".
"מכיוון שאתה יודע את כול פרטי הסיפור, אתן לך לקרוא את המכתב".
הוא שם אותו בידי.
המכתב נכתב בצורה מבולבלת. :
"האביב יגיע בקרוב, אבל אני מרגישה שלא אחיה עד אז. אני כותבת לך כעת, כי עדיין יש בי כוח. נפרדתי ממך למענך, ולא בגללי. איני רוצה שתשנא אותי אחרי לכתי. אני דואגת לך, ואיני יכולה לעזוב בלי שאסביר מדוע נפרדתי ממך. איני רוצה שתחשוב שהאישה שהתאהבת בה הייתה לא ראויה לאהבתך.
שיקרתי לך במכתב שכתבתי לך לפני ארבע שנים. אהבתי אותך אז, אני אוהבת אותך היום, ואוהב אותך עד יום מותי. אם יש אמת באמונה שיש חיים גם בעולם הבא, כי אז נהיה ביחד בקרוב, ואוהב אותך גם שם.
אל תתייאש ממכתב מוזר זה. אמנם התפתיתי, ומאוד רציתי לחיות אתך. לקחתי בחשבון את העובדה שאם אנשא לך אאמלל את הורי. אבל, זו לא הסיבה האמיתית לפרידתי ממך. הסיבה האמיתית היא הפער הרב שיש בינינו. לעומת ההשכלה הרבה שאתה רכשת, אני אישה בורה ועמת הארץ. הבנתי שלך לא יהיה מתאים שאהיה אשתך. אני יודעת שאתה לא חושב כך, כי אמרתי זאת לך בעבר מספר פעמים, ולא הסכמת עם דברי, ואפילו צחקת על כך.
חייתי שנים רבות בעיירה פרובינציאלית קטנה, עיירה אפורה. הייתה בעיירה שלנו בורות וחוסר ידע לגבי העולם הגדול ודרכיו. לא יכולתי לראות את עצמי לוקחת חלק פעיל בחייך. פחדתי מהאפשרות שלא אבינך ברגעי שמחה או ברגעי משבר. פחדתי לאמלל אותך כי לא אבין אותך. חששתי שלעולם לא ארגיש בנוח בחברת ידידייך ונשותיהם. הם יצחקו על מנהגי וצורת דיבורי, ואני חששתי שאיעלב מהם, וכך גם אתה. ואם היית סוגר אותי מהחברה, או אז הייתי עוד יותר אומללה. המחשבה שבעלי מתבייש בי הייתה מסיבה לי צער רב, וגם לך. רצית להתעלם מהעובדות. הזהרתי אותך שתקלל את היום שלקחת אותי לאישה. אני יודעת שאם היינו נישאים, אתה היית אומלל איתי, ולמרות ייסוריך, לא היית ניפרד ממני. אין לי ספק שהיינו שנינו יכולים להיות אבודים בנישואים אלה, ואני מאמינה שאתה היית עוד יותר סובל ממני.
ראיתי את הנולד. אהבתי אותך מאוד ולא רציתי שתסבול בגללי. לכן, החלטתי שרק אני אסבול. כתבתי את מכתב הסליחה אליך, והתחתנתי עם חיים.
לך שיקרתי, אבל לחיים סיפרתי את האמת. סיפרתי לו הכול אודותינו, והסברתי לו שאהיה לו עוזרת ומשרתת נאמנה. הוא האמין שהכול יסתדר אחרי החתונה. אבל אני ידעתי שאמשיך לאהוב אותך ולא יהיה כול שינוי לגבי אהבתי. לקחתי על עצמי את המחויבות לחיים עם חיים. המשכתי את חיי ואינני מתלוננת. בדיעבד, היום אני מודה ומתודה שהסבל ומשקל העצב היה ללא נשוא. התחליתי, החוורתי, קצב ליבי הואץ, וכתוצאה, הרביתי להתעלף. אני מתחלשת מיום ליום, ואני מרגישה שקיצי קרב. אינני חוששת מהמוות. אני מודה לאל שקיצר את חיי , שלא אוסיף עוד לסבול. מה לי ולאריכות ימים ?.
מאז שהחלטתי להיפרד ממך, הייתה לי רק משאת נפש אחת, והיא, לכתוב מכתב זה ולהתוודות על האמת לפני מותי. אינני רוצה שתשפוט לרעה את התנהגותי, ואושרי מגיע עם הידיעה שלא אאריך ימים.
חיי נגמרים. אלוהים הוא אב רחמן. ברצוני להודות לך על כי אהבת אותי. היית קרן האור והאושר בחיי המסכנים והחשוכים. תזכור ששימחת אותי ועל תיקח על עצמך את הסיבות לסבלי. אתה חף מפשע. בקשתי האחרונה היא, שתסלח לי על הכאבים שגרמתי לך.
יש לי בקשה נוספת לבקשך, ואם לא תיענה לבקשתי, לא אמצא לי מנוחה שלמה.
חברך הרופא, בן הרופא, כתב למשפחתו שהיום אתה מתגורר בארץ רחוקה. בארץ זו השמש קופחת והעובדים שם מתים מקדחת ממארת. הוא הסביר במכתב שהוא מאמין שהלכת לעבוד שם מפני שנישאתי לאחר, וגרמתי לך אומללות וייאוש. אין מילים בפי לתאר כמה סבלתי כשנודע לי על כך. אני מתחננת בפניך שתעזוב את מזג האוויר הקטלני. בכול ליבי אני מאמינה בך, בכך שאין בעולם רופא טוב ממך, והכי טוב שאי פעם היה. חזור הביתה וטפל בחולים המסכנים פה.
ספר התפילות של אימך, שנתת לי בזמנו, ייקבר איתי.
היה שלום. אני מאחלת לך שחייך יהיו מאושרים וארוכים. כשתקרא מכתב זה כבר לא אהיה בין החיים.
רחל".
החזרתי בשקט את המכתב לחברי.
הוא קם וחזר על דבריו במהירות, "עכשיו אתה יודע את הסיבה שבגללה אשאר באירופה. אני נפרד ממך לעת עתה".
נפרדנו, בשקט לחצנו ידיים, ואדולף נשבר ובכה. הוא אמר בכאב, "למה זה לא היה יכול להיגמר אחרת? למה?.
אין לי תשובה לשאלתו. אין לי מה להוסיף לסיפור על רחל וולט, שהייתה ידועה בברנוב בשם "אסתרקה רגינה".