אמיל שטיינר – עדות פולני על הצלת יהודים

גשר ליד טחנת הקמח
גשר ליד טחנת הקמח

"מחבוא אצל איש טחנת הקמח"
התפרסם בעיתונות הפולנית באוגוסט 1979סופר באוגוסט 1979 בפולין בתקופת הרוסים והתפרסם בעיתון.

הבן אדם השקט שעמד מולי נראה רגיל ככל אחד מאתנו, אבל הוא אמיץ לב לא ככולנו. יום אחד היגיע למשרדי הארגון  היהודי בוורוצלב אדם, שגר ברובע עובדי לרכבת בברוחוב. עמד רגע, הסתכל על התמונות שבקיר, אחר כך התיישב על הכיסא בטון שקט ומונוטוני במילים פשטות החל לספר את ההיסטוריה וכך סיפר:

שמי אמיל שטיינר. באותם הזמנים, (בזמן המלחמה) גרתי בצורטקוב שבמחוז טרנופול, אבי היה מומחה ומקצועו היה בניית טחנות קמח והוא גם עבד בתור עובד בטחנת הקמח. את המקצוע הזה גם אני ירשתי. לפני המלחמה בנינו בית גדול רחוק מהעיר בסביבות טחנת הקמח ושתלנו גן עצי פרי סביבו. התוכנית הייתה להגיע לשם בתקופת איסוף הפירות אבל המלחמה שינתה את התוכניות ומטעמי בטחון עברנו לבית הזה לקבע. יום אחד אבא שלי הלך לעיר וכשחזר אמר לי: "תראה בן, אני ראיתי עכשיו מה שהגרמנים עושים ליהודים והלב מתפוצץ מצער מה שקורה ליהודים. הלב מתפוצץ מצער, הם הרי אנשים הגונים ועל מה ולמה רודפים אותם. הוא סיפר לי שהוא פגש בעיר מכיר שלו בצ'ורטקוב. הם ביקשו עזרה כי הם לא יכולים להישאר במחבוא שבו היו עד עכשיו.

שאלתי את אבא על מי הוא מדבר והאבא אמר משפחת פיירברג זליג בן ,50 אשתו יטלי הבן הגדול ישראל בן 16 ובן קטן הצעיר שמעון בן 8 וגם ד"ר אקסלרוד, אני לא זוכר שם פרטי שלו בן 55 וסוחר בשם צין בן ,35 ובת שקשורה לפיגורה בטחנות הקמח שאת השם שלה אני לא זוכר. אבא שלה ואבי הכירו טוב מאד. ההורים של הבחורה הזו אז כבר נרצחו והיא נשארה לבד וביקשה עזרה היא הייתה בת  18 ואחר כך הצטרף בן אדם שמיני  צעיר ד"ר מרגולס, אחרי מחשבה לקחתי החלטה שצריך לעזור לאנשים האלה שהם רוצים לחיות כמו שאנחנו, ועכשיו זמנים כאלה שהם בצרה ומחר הגלגל יכול להתהפך ואנחנו נזדקק לעזרה. מיד התחלנו לבנות מחבוא. הייתה שם הרבה עבודה. היה צריך לחפור לאורך 4 מטר וברוחב 2 מטר ובעומק 5 מטר. במילה אחת היה צריך לזרוק 30 קובים של אדמה וכל זה צריך לעשות בהסתר, שאיש לא יראה ולטשטש שלא יראו את הכניסה. חשבנו גם על כניסת אוויר למחבוא. הכנסנו צינור די רחב עם יציאת אוויר החוצה על יד עץ תפוחים, כך שכניסת האוויר הייתה מוצפנת טוב. העבודה בהכנת הבונקר הזה ערכה שלוש יממות: יום ולילה בלי מנוחה. זה היה קשה ודבר הכי חשוב היה שאף אחד לא יראה מה אנחנו עושים ולאיזו מטרה. היה חשוב שכמה שפחות אנשים יראו שאנחנו חופרים  ולאיזו מטרה. לא שכנים, לא דודה שלי עם בעלה שגרה בשכנות, כי בזמנים האלה היה בטוח שכמה שפחות אנשים ידעו על זה. עשינו הכול שנינו אבא ואני. כמו שאמרתי הבית היה חדש והאדמה מסביב הייתה בשלבי בנייה ולא מפוזרת בצורה מסודרת. כך שעבודות החפירה שלנו השתלבו עם סידור האדמה מסביב לבית כביכול. העברנו את האדמה לצלחות מסביב לעצים על מנת לטשטש את המעשים שלנו. כשהכול היה מוכן, בלילה, הבאתי מהעיר את האורחים. 8 בני אדם. ככה שהמשפחה שמנתה 4 אנשים גדלה ל- 12. אבל זה עוד לא היו כולם. אחרי שבועיים, בצורטקוב קרתה טרגדיה ההיטלרובצים גילו, או שמישהו הלשין שמשפחה פולנית מסתירה 4 יהודים: משפחה של רופא השיניים  ברגמן. הגרמנים נכנסו וירו בכל המשפחה המסתירה. היהודים שהסתתרו אצלם  ברחו לכל מיני כיוונים. ביער פגשנו את הרופא ואת אבא שלו והחלטנו לקחת אותם אלינו. היו לנו כבר רופאים מכל מיני מינים, אפילו מנתח ועכשיו יש לנו גם רופא שיניים. הד"ר היה עם אבא אבל רק הרופא הצטרף למחבוא אצלנו. אחרי שהיגיע למחבוא ד"ר ברגמן התחיל להתחנן בפני שבאיזה שהוא אופן אני אברר אם הגרמנים תפסו את אשתו או לא. היו לי בצ'ורטקוב היכרויות רבות אבל לא הצלחתי לדעת משהו. רק אמרו שברחה וכנראה חיה. אבל איפה? לא ידוע. כשראיתי את אומללות של הרופא שאלתי אותו האם יש לו מושג לאן היא יכלה הייתה ללכת? הוא אמר לי שיש להם כמה חברים טובים שאפשר לסמוך עליהם בניהם המנהל של הגימנסיה ע"ש סלובצקי. אמרתי לו לכתוב גלויה לאשתו אבל לא מצאתי אותה תחת הכתובת הזו. אחר כך הרופא נתן לי כתובת נוספת של מכיר שלו שגר ביער 11 ק"מ מצ'ורטקוב. לקחתי ריסק ונסעתי לשם. את איש היער לא מצאתי אלא את אתו. אמרתי לה שלא תפחד, אבל כשאמרתי לה בשביל מה באתי הרגשתי בפנים שלה מבוכה. נתתי לה את הגלויה עם כמה המילים שכתב הרופא והיא בשלה: אין פה שום יהודיה והיא לא יודעת כלום. אחר כך היא לא החזירה לי את הגלויה ונעלמה. נשארתי לבד בבית הזה ביער. היא נעלמה. לא ידעתי מה עלי לעשות. יכול להיות שהיא תספר עלי ואז זה הסוף שלי, אבל לא התאכזבתי כי היא חזרה עם אישה צעירה ויפיפייה זו הייתה אשתו של ברגמן. נאלצתי להעביר גם אותה אלינו. הלכנו הרבה ק"מ דרך כפרים ודרך העיר ולא ידעתי אם זו לא הדרך האחרונה שלי בחיים מכיוון שבדרך הזו נסעו כל הזמן הרבה מאד רכבים של הצבא הגרמני. אני לא יכול לתאר לכם את השמחה במחבוא אחרי שבשעה טובה הגענו. לא ידעתי ולא תיארתי לעצמי מראש שהאנשים יהיו במחבוא כל כך הרבה חודשים חשבתי שעוד מעט יהיה השחרור. כל הזמן היו ידיעות שהגרמנים מפסידים במזרח אך בינתיים קרה אחרת ולא ראינו את הסוף של המלחמה. ופה צריך להאכיל כל כך הרבה אנשים. לא היה להם כסף כי במחבוא הקודם כול הכסף נגמר להם. רק למשפחת פיירברג היו קצת דולרים.  לאכול צריך וצריך גם אמצעים לקנות מזון ולהאכיל 15 איש 11 במחבוא ועוד המשפחה שלי. אני החלטתי לעשות מעשה. התחלתי לקנות חזירים אצל השכנים ולעשות מסחר עם הבשר. אני הרווחתי יפה ויכולתי לקנות תפוחי אדמה וקמח ואני מתפלא שהשכנים שלי לא שאלו בשביל מה אני צריך כל-כך הרבה מזון. יכול להיות שהם חשדו במשהו אבל היו אנשים בני אדם. אבל מה, "הפחד יש לו עיניים גדולות" ואני לא אספר לכם כמה לילות לא ישנתי והקשבתי האם מישהו זר לא מתקרב. אני לא אספר פה על הפחדים כי זה סיפור גדול. פעם חזרתי מהמסחר מאוחר בערב ושמעתי את בכיה של אשתי, היא אמרה שלו הייתי חוזר 10 דקות קודם אולי כבר לא הייתי בחיים. היא אמרה לי להסתכל בארון. אני מסתכל והכול ריק. מסתבר שביקרו אותנו בנדיטים שהיו עם נשק עם רובים והאורחים (המסתתרים) שלנו למזלנו ברחו מעליית הגג למחבוא. (ככל הנראה בלילה עלו לישון בעליית הגג וביום היו במחבוא.) הבנדיטים (זבל של בני אדם) כנראה היו איזה שהם חשבונות כי הם שאלו איפה אני מדוע כלכך הרבה זמן לא פתחו להם את הדלת א=על זה אמרו ההורים שלי שהם ישנו על עלית הגג. אחד מהם עלה למעלה התחיל לנבור ביבול שאוספים בשדה אבל לא שם לב לשום דבר חשוד ובכעס שלא מצאו אותי רוקנו את כל הארונות ולקחו כל מה שרצו. לא היה לי חשוב שום דבר רק שלא ימצאו את הפתח למחבוא. זמן קצר אחרי זה הגענו לשחרור.  הוצאתי מהמחבוא את 11 הדיירים שלי ויחד יצאנו לדרך. כל הכפר שראו מה עשיתי התפלאו איך העזתי לעשות דבר כזה. השמחה הייתה גדולה כשהבאתי את כולם בריאים לעיר.

ברגע זה אני לא יודע איפה הם נמצאים. אני יודע על בומק מרגולס רופא שהתחתן עם רוסיה שהיא גם רופאה ויש להם בת אחת. ראיתי אותם הרבה כי גרתי בצ'ורטקוב עד 1956 עד שעזבנו לוורוצלב.  על אחרים אני יודע שהם גרים איפה שהוא בעולם. הייתי רוצה לראות אותם כי אני מרגיש את האנשים במחבוא כמשפחה שלי. אחד רק אני יודע שהוא