זיידן

מסמכים/עדויות/זכרונות

תולדות אבות משפחת וידרמן הירש בחורוסקוב ובית משפחת ברוך זיידן מצ'ורטקוב.

הכותב: אהרון בן בצלאל בן יצחק אייזיק בן בצלאל בן יוסף בן יצחק אייזיק.

כתיבת תולדותינו אלו מתחילים מר' אורלי השרף, זמנם לערך במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה, כי ידוע שר' אורלי הנ"ל נפטר תוך זקנה מופלגת בשנת 1820.

למכתבי ששלחתי לניו-יורק להרבי מסטרטין, הצדיק יצחק אייזיק שליטא' בדבר פרטים מאבותינו מהתקופה הנ"ל, קיבלתי מכתב תשובה הר.פ. במכתבו מאשר הרבי את אשר שערתי אני כדקלמן:

ר' יהודה הערש וסבנו ר' יוסלי היו מתלמידיו המקורבים ביותר של השרף מסטרלסק. שני תלמידים אלה נהיו לאחר כך גם למחותנים ביניהם, בזה שר' יוסלי סבינו השיא את בתו שרה אליעזר בנו של ר' יהודה הערש, הוא ר' לייזרל מאזיפאלע זה היה אחיו של האדמור' ר' אברהמצ'י מסטרטין, בנו של הרבי הראשון מסטרטין – ר' יהודה הערש.

יוצא מזה, כי סבנו ר' בצלאל מבילקמין, בנו של ר' יוסלי מבילקמין, הוא אחיה של שרה בת יוסף הנ"ל שהתחתנה עם בנו של הרבי יהודה הערש והוא ר' לייזרל מאזיפאחע. שני בנים היו לר' לייזרל מאזיפאלע והם, ר' נחום מבורשטיין, שהיה רב בק"ק בורשטיין ור' אורי מאזיפאלע. זה האחרון ירש את כיסא הרבנות מאביו ר' לייזרל.ושוב היו נישואים בתוך המשפחה. כי ביתו של סב סבינו ר' בצלאל מבילקמין – האדיל – התחתנה עם ר' אורי מאזיפאלע- נכדו של ר' יהודה הערש האדמור' הראשון בסטרטין. לכן מרובים כל כך במשפחת וידרמן השמות:אורי, אברהם, יוסף, בצלאל, יצחק  אייזיק – שם סביו של סבנו ר' יוסלי מבילקמין.

למרות המהפכה שחוללה התנועה החסידית כדי לצמצם ולטשטש את התחומים שבין הלמדנים ובין העמי=הארצים למען זכות גם את האחרונים להגיע לספירות העליונות ע"י אמונה טהורה בעבודת אלוהים מתוך שמחה ורינה שבלב, בכל זאת עמד וקיים עוד הבדל בייחוס התורני וחריפותו לא בוטלה. ואם סבנו יוסלי ערבב את דמו עם דמם של יוצאי חלציו של ר' אורלי מסטרלסק- תפארת התנועה החסידית ותפארת דורו – הרי זה מעיד כי סבנו הראשון שאנו יודעים עליו, היה לא רק בעל שאר רוח ונפש, אלא גם איש גדול בתורה ובמידות כאחד.

על סבנו הראשון ר' יוסלי יש לנו רק ידיעות מעורפלות, אולם דמות דיוקנו של בנו – והוא סב סבנו – ר' בצלאל מבילקמין, ברורה לנו יותר. שמו וזיכרו שמורים בכל ענפי משפחתנו ועל שמו נקראים צעירי המשפחה בארץ- ישראל. והרי הם בצלאל וידרמן בן אהרון בן בצלאל בן אייזיק בן בצלאל מבילקמין, בן השנתיים, הגר בירשלים, אילן שמעון בצלאל וידרמן בן יוסף בן בצלאל בן יוסף בן אייזיק בן בצלאל מבילקמין, הגר בירושלים. בחוץ לארץ נקראו בשם סבנו זה בצלאל בן יצחק אייזיק בן בצלאל – בצלאל בן יוסף בן י. אייזיק בן בצלאל – בצלאל בן אורי בן י.א. בן בצלאל, בצלאל בן אברהם בן י.א. בן בצלאל, בצלאל בן מרדכי בן בצלאל, ובצלאל בן אורי בן בצלאל מקרפטו רוסיה.

סב סבנו ר' בצלאל מבילקמין היה הראשון שנקרא בשם וידרמן וניתן לו שם זה מטעם החוק מאת השלטון האוסטרי-הונגרי. אולם בפי הבריות נקרא גם אח"כ ר' בצלאל מבילקמין וכך הוא נקרא עד היום בפי חסידי סטרטין מ: צרוף שם העיר לשמו הפרטי אומר שיש בזה מאצילות ומייחוס מסוים.

ר' בצלאל מבילקמין ענו היה ונחבא אל הכלים, קיים בשלמות את הכתוב "והגית בו יומם ולילה". כקרובו של הרבי מסטרטין – ר' יהודה הערש, היה גם תלמידו המקורב ביותר, ואחרי פטירת ר' יהודה הערש נתקהלו סביבו חלק מחסידי סטרטין ובקשוהו שיהיה להם לרבי. הצעה זו לא נתקבלה ע"י ר' בצלאל מבילקמין, כי מטבעו היה רחוק מפרסום ומהתנשאות על הזולת, ונפשו חשקה בלימודים ובספרי יה ולא בחיי חצר לשלחן צדיק מטרידים.

הוא לא נענה להפצרותיהם החוזרות ונשנות של חסידים, שיהיה להם לרבי, ובחר בהתבודדות בחצרו של האדמור' ר' אברהםמצ'י מסטרטין – הוא בנו יורשו של יהודה הערש הנ"ל. וכפי ביטויו של האדמור' מסטרטין כיום, רבי יצחק אייזיק לנגנר, "רבי בצלאל מבילקמין הסתופף בצלו".

את הגיגי רוחו היה מוסר למעוטי המקורבים אליו. למרות חייו שבנסתר הלך שמו לפניו ורבים היו באים אליו ללמוד תורה ולשמוע עצה מפיו. אווירת הוקרה זו לא פעם שמעתי עליה בחוגי המשפחה שלנו. אם המילים "סבנו ר' בצלאל מבילקמין" היו תמיד מבטאים מתוך רגש של כבוד, גאווה והערצה. בהזדמנות לחתונות היו מבליטים באותיות גדולות את הייחוס הזה "נין ונכד להרבי ר' בצלאל מבילקמין זצ"ל", אפילו אלה מענפי המשפחה המרוחקים.

את שלושת בניו השיא למקומות שונים, את בנו בכורו אורי השיא לפונקץ',  בירת קרפטו- רוסיה, את הבן השני והוא מרדכי- לזבורוב, הסמוכה לעיר המחוץ טרנופול ואת הבן השלישי, והוא יצחק- אייזיק, בן זקוניו, השיא להורוסטקוב- עיירה נידחת בן העיר טרנופול מזה וצ'ורטקוב מזה.

משפחת אורי נקרפטו – רוסיה רבתה והסתעפה לפי אופי המקום ויושביו. ידוע כי יהודי קרפטו מ- רוסיה שמרנים באמונתם ומתרחקים מדעות הזמן המתקדמות. הילודה הייתה מרובה בתוכם; כך היה אצל אחיו שהתגוררו בגליציה המזרחית. ההשכלה הכללית חדרה גם למשפחתנו. ויותר מאשר רחוק המקום  בין אח לאחיו גרמה ההתרחקות במנהגים ובאמונה להתרופפות קשרי המשפחה ביניהם, וברוב הימים היו כלא היו. אבי המנוח, בצלאל בן אייזיק וידרמן, בנוסעו בשנת 1912 לוינה, התעכב במיוחד במונקץ' על מנת לבקר אצל קרובינו אלה. אולם הופעתו החיצונית שנראתה בעיניהם למהודרת ביותר וכפוגעת במסורת, ציננה את פגישת אחים זו. אבי המנוח סיפר עליהם שהם עסקו בתעשיית סליחות, אחדים כיהנו כדיינים ורבנים בעיירות וכפרי הסביבה, היו משכימי קום ומגידי תהילים בהתלהבות של חוצבי להבות. – גם אני בניסיוני להיפגש עם קרובים נשכחים אלה העליתי חרס בידי. בעברי את מונקץ' בשנת 1925, עם עלותי ארצה, סרתי לאחד מבני דוד אלה; חזרתי כלעומת שבאתי, כי לא שמתי למזוזה בהיכנסי.

פגישת אחים זו נתקיימה סוף סוף על אדמת ארץ ישראל עם צאצאיו של אורי בן ר' בצלאל מבילקמין. הקשר שנותק לפני מאה שנה לערך חובר שוב על ידי בצלאל ומתתיהו וידרמן, בני יצחק איוזיק בן אורי בן בצלאל מבילקמין, החיים ברחובות וקשרים לבביים קיימים בינינו.

הבן השני של ר' בצלאל מבילקמין, מרדכי, שעבר לגור מבילקסין לזבורוב חי כל ימיו בדחיקות ועוני, לא קויים בו מאמר חז"ל "מורשת אבות סימן לבנים" כי בלמדנות לא הצטיין. מרדכי זה נקרא בפי בני עירו מאטיל. לאשתו קראו מאטלכי וכוללם ביחד בשם מוטלקים, הווה אומר ה"מוטילאים" הם בניהם ובנותיהם.

דודנו מאטיל מזבורוב היה נוהג לשלוח את אשתו למשפחת אחיו יצחק-איזיק שבחורוסטקוב- וזאת מדי שנה בשנה ובדייקנות משרדית – כדי לקבל, כנין ונכד לר' יוסלי ע"ה, מאת משפחתו את המעמדות, הוא המס החסידי לרבם. גם אחרי מות דודנו מאטיל הייתה אישתו נוהגת בכך מתוך הרגל של שנים. זוכר אני עדיין אחדים מביקורים אלה, ואני אז ילד קטן. דודתו המוטלכי הייתה מודיעה מייד עם בואה כי לחינם ינסו קרוביה העשירים למצוץ את לשדה וחלבה, השנה לא תנהל כל משא ומתן מהסכום שהקציבה לא תפחית כמלוא הזרת. אמנם מובטח לה העולם הבא, אבל רוצה היא חלק ממה שיש למשפחתה בעולם הזה. אם כי היא, המוטלכי, אינה מוכנה להפריש לקרוביה חלק ממה שמיועד לה שם היא, המוטלכי, לא תחזור לביתה ולאפרוחיה עד אשר לא תשיג את מה שמגיע לה. לשם מתן תוקף יתר לדבריה הייתה משתטחת על סף הבית. שוכבת לרוחב המפתן ומפזמת פזמון לירי על שני העולמות, העשיר והדלועל שני מחנות בנוסח של "צדיק ורע לו – רשע וטוב לו". ושמא יחשבו החושבים, כי ירככו את ליבה בדברים טובים, הרי טעות מרה בידם. כאן היו מגיעות צעקותיה לשיאם, ומבלי לחרוג ממינהגה הייתה מכריזה "חיים לא תקימוני מכאן". והם, העשירים, היו עומדים כפופים על ידה ומנהלים אתה משא ומתן. הם בלשון יבשה של אנשי מעשה "א רענדיל אראפ א רענדיל ארויף" (דינר יותר – דינר פחות), מתי את חושבת לחזור לאפרוחיך?" והיא בנגינתה : אוי ואבוי לנו, בצלאל מבילקמין, הבט ממרום  וראה מה אלה עוללו לך". ואחרי שמסרו לה טבין ותקילין על פי דרישתה הייתה בודקת ומבקשת את הסכום ובעודה שוכבת על המפתן, ורק אחרי שנוכחה כי אמנם נכון הדבר, הייתה קמה ובחיוך של פיוט עם הבעה של עשית חסד כלפי קרוביה ניגשת לכיריים וטועמת ישר מתוך הסירים ונותנת עצות לנשי המשפחה, אחיותיה, איך וכיצד להכין תבשיל זה או אחר.

במשפחת המוטילאים היו בנים ובנות, אחדים מהם היו מבקרים אצלנו לאחר שהמוטלכי הפסיקה בביקוריה הרישמיים. יש לציין כי ביקורים אלה לא היה בהם צל של קבלת עזרה. בנים אלה – גאווה עצמית הייתה בהם ובדרכי הוריהם לא הלכו, כי אם חייהם בנו בכוחות עצמם.

מענף משפחתנו זה לא נשאר כל זכר, כולם נספו עם יתר יהודי המקום. ת.נ.צ.ב.ה.

 

בנו השלישי של ר' בצלאל מבילקמין, והוא ר' יצחק אייזיק, בן זקוניו, עבר להורוסטקוב, עיירה קטנה בין העיר טרנופול, היא עירו של המשכיל הנודע ר' יוסף פרל, תלמידו של ר' משה מנדלסון, ובין העיר המסחרית צ'וררטקוב, עירם של אדמו"רי צ'ורטקוב  מיוצאי חלציו של הרבי מרוז'ין.

ר' יצחק- אייזיק התחתן בשנת 1840 בערך עם סבתנו סלובי בת חיים בער כ"ץ, נכדה של יעקב פעפער מראשוני מייסדיה של העיירה חורוסטקוב; הסבתא סלובי הייתה אישה אמיצת לב, פקחית מלאה מרץ ויוזמה, אולם לשם הבנת אפיה ותכונותיה של סבתנו זו, עלינו להכיר גם את אביה וביותר את הסבא שלה, הוא ר' יעקב פעפער, כי ממנו באו לה לא במעט מתכונותיה ועליו גם נרחיב את הדיבור.

– – –

יעקב פעפער הנזכר הוא יוקף, כפי שנקרא בפי הבריות, או הסבא יוקף בפי בני משפחתו. מסבא יוקף מתחילים זיכרונות משפחתנו מצד האימהות שלנו. בשנות השישים למאה השמונה עשרה בערך הוא בא מפנדוליה, מסביבת פרוסקורוב, למקום שנקרא אח"כ חורוסטקוב, היא העיירה חורוסטקוב מפלך טרנופול- ערש משפחתנו.

יוקף בא לכאן עם שלושה יהודים אחרים, כי ארבעתם הוזמנו ע"י האציל לבית סימינסקי, חוטר מגזע פוטוצקי (לפי שכתוב בפנקס הקהילה ובועד העיירה) לבנות ולהקים עיירה שתשמש מרכז מסחרי לכפריו המרובים. למקום קרא האציל הנ"ל חורוטקוב, שפירושו "קוצים ודרדרים", כי רק קוצים ודרדרים כסו את המקום שהעיירה נבנתה עליו. לשם אחיזתם במקום הקים להם האציל הנ"ל בתים ,בית לכל בית אב. יוקף שהיה התקיף והנכבד שבחבורה זו, קיבל את הבית הגדול ביותר, הוא בית משפחתנו. נוסף לכך קיבל יוקף מאת האציל סימינסקי בחכירה את בית המשרפות לי"ש והיא הפרופונציה בלע"ז, חכירה זו הוסיפה לו עושר וממילא כבוד בתוך עדתו שהלכה והתקלטה לתוך עיירה חדשה זו.

אופיו ואישיותו של סבנו יוקף ברורים לנו למדי, כי רבות דובר בו בחוג המשפחה ורבות בשנים אחרי מותו הוסיפו בני העיירה לדבר בו. סבנו זה ייראה בעיני בני דורו, אבותינו מבילקמין, סטרלסק וסטרטין, בצורה שלילית; הם היו אנשי הרוח והוא, יוקף, היה איש המעשה. על כן כינוהו אבותינו "בור ועם הארץ". אולם אנחנו נחטא לסבנו זה באם גם אנו, בני הדור הזה, נסכים לכינוי מסולף זה, מובטחנו שמקומו של יוקף בעולם האמת ודאי לא רחוק ממקומם של אבותינו אנשי הרוח, אם נניח שקירבה זו אינה מוחשית ביותר.

סבינו יוקף היה בעל בעמיו, יסד קהלה בישראל, עמד בראש עדתו, דאג לצרכיהם שלא על מנת לקבל פרס, כפי שהעידו על כך זקני העיירה בשם אבותיהם הם. פרטים רבים לאישיותו ואופיו של הנגיד בעדה, הוא סבנו יוקף, שמעתי מהישיש המובהק והנבון – פרצ'יל נוס'יס, עושה הנרות, הישיש החביב הזה, שליחו לא נס וטעמו לא פג על אף היותו למעלה מתשעים, היה מוכן בכל עת תוך כיבוד של תפיסת טבק – הרחה מן המובחר. לספר אתי על סבינו שהכירו מנעוריו ועל כל הקשור בעדת אנשי העיירה.

יוקף איש פשוט היה ובתכלית הפשטות; לבושו וחוסן גופו – כאחד מאכרי הסביבה. כובעו מפרוות לא מש מראשו בכל ימות השנה, חוץ משבתות ומועדים. מעילו ומכנסיו עשויים מאותו החומר כדרך יתר יהודי העיירה בתקופה ההיא, המכונים "חורוסטקובער פעלצען", ז.א. החורוסטקובאים המרופדים. שחקן ורציני היה. וזה הוסיף משנה עוז לתקיפותו, תקיפות החוסה בצל הישרות. עם נץ החמה היה משכיב משכים לתפילת שחרית, אומר תהילים ללא הבנת פירוש המילים, אולם אמירתו הייתה מתוך כנות ואמונה טהורה. בתפילה גופה לא היה מרבה בסלסולים והסתלקות לצדדין כדרך המהדרין. תפילתו, כדרכו בחיים בכלל, סלולה הייתה, כפי אופיו הישר, היה נומר ב"עלינו"ומחוה קידה כלפי ארון הקודש, כאומר "קוני ויוצרי, עד כה עשיתי את שלי כפי שצוותנו וכעת עשה גם אתה את שלך" ומתחיל ביום עבודתו.

כאמור, גדול מדות היה משכימו ומעלה גבוה מכל העם. בבואו הביתה היה אוכל ארוחת בוקר, שהכילה בתוכה שלוש ארוחות של בני דורנו. ובעניין האכילה – פתגם בידו, שחזר ונשנה לא פעם תוך חיוך ערמומי בפי הישיש פרציל, והוא "וכל המרבה באכילה הרי זה משובח".

הזכרנו כבר שבלבושו לא נבדל מגויי הסביבה, אפילו פאותיו לא היו כפיאותיהם של אבותינו מסטרלסק, סטרטין ובילקמין, מטופחות מסולסלות ומשתלשלות בחן וקסם ונועם מיוחד, כי אם נוקשות וישירות היו ותחומיהן נכנסו בתחום הזקן בלי היכר מה זקן ומה פיאה. אולם בערבי שבתות ומועדים (וזאת הודות לסבתא סלובי) היה לוקח מידה גדולה של חמאה והיה מוסיף ומורח בה את פיאותיו למען השוות להן ברק של שבת וחג והיה הופך והופך בפיאה עד כדי קבלת תלתל. תלתל זב כוחו יה בו עד מוצאי- שבת ומכאן והלאה יצא התלתל מרסונו ונכנסה הפיאה בתחום לא תחומה עד ערב שבת הבא. וחוזר חלילה. עם בניוהחסונים התהלך מתוך חוזק- יד והכניסם לעסקיו עם מעט תורה והרבה דרך ארץ. לא כן היה יחסו לבתו יחידתו, בבת עינו, זו הסבתא פרלי שלנו, אמה של סבתנו סלובי. קפדן היה ורחוק מרגשנות, חוץ ממה שנוגע לבתו זו; בה ראה אור חייו, בעתידה קשר את עתידו הוא, עליה השליך את יהבו עד כדי חשבון הנפש למה שצפוי לו בעולם הבא. ואפילו את הקמת בית- הכנסת במקום והזמנת רב לעיירה וקביעת בית קברות נפרד לחורוסטקוב.

באו לפניו זקני העירייה וטענו כלפי יוקף, אוי יוקף, עד מתי נסבול חרפת סכלסטוף? (עיירה סמוכה ברחוק של 8 קילומטרים), עד מתי נוסיף להתענות ולהיקבר בסכלסטוף? עד מתי נוסיף להתחתן ולהתגרש אצל הרב דשם? הקם לנו בית קברות משלנו ולא נצטרך לכתת את רגלנו לשם ולא נזדקק לרחמי הסכלסקלוצים (שבוש שם העיירה לגנאי), הושב עלינו רב ויפסוק לנו כאן". אולם יוקף עם כל יישירותו דחה את בקשתם משנה לשנה, כי בזה קשר את חלום חייו, את עתידה של בתו פרלי היקרה לו מכל. אמר להם יוקף בשל מה לכם רב, ובית קברות אין לנו, נקימהו ואחר זה נושיב רב, בשל מה לכם רב כעת כשאין פה במקום לא סולת "לגריץ" (מין דייסה) לא " רוז'ינקעס" (צימוקים) לקדוש ולא "פראוואנץ בוימל" (מין שמן) וזפרין (מין בושם) להכנת השבת. למען השב כל אלה עליכם לרוץ לסכלסטוף כדי לקנותם. הבה ונשיג אותם כאן תחילה ואחרי זה נזמין לנו גם רב.

ידע יוקף את כאב בני עדתו וכאב גם הוא את כאבם, שבא כתוצאה מלענם של בני סכלסטוף לחורוסקובאים. הללו, הסכלסקלוצים מתפארים ברבם, בבית הקברות המפואר שלהם, בעתיקות עירם ובבית הכנסת שלהם, העשוי פגודות אשר יודעי דבר מעריכים את גילו לשמונה מאות שנה ואף יותר מזה, כי לא לחינם באו לסכלסטוף גויים ודייטשמרים (יהודים משכילים) לחזות בבנין עתיק זה וסגנונו המיוחד. והם, כלומר, אנשי חורוסטקוב, אספסוף זה מקרוב בא – המתימר להיות קהילה הישראל, נזקק בכל זאת בכל דבר לחסדי סכלסטוף ומוסדותיו, וידעו גם אנשי חורוסטקוב, כי נכון הדבר ובריתחתם היו משיבים ללועגים: "עוד יבוא היום ותיהפך הקערה על פיה ותשכימו אתם לפתחינו, כי כעצם בגרונכם הננו, אנו עדה צעירה ובסימן עליה אנחנו ואתם – יבש לשד עצמותיכם ובסימן ירידה הנכם נמצאים" וכך היה. לא עברו שנים רבות ונבואתם נתקיימה:- בשנים האחרונות לפני מלחמת העולם הראשונה לא נשארו בסכלסטוף כי אם עשרב בתי אב. יתרם התפזרו מחוסר כל אחיזה מסחרית וכלכלית ובית הכנסת העתיק והמפואר נשאר בעזובתו ללא השגחה.

אולם בתקופתו של יוקף, סכלסטוף הייתה במלוא תפארתה; הכאב היה כאב ודרישה עדתו צודקה הייתה סוף סוף.

ניגש יוקף להקמת בית-כנסת  שיעלה ביפיו על זה שאצל צרתם. הדבר עלה בידו ואף הקריב קרבן שהיה בו חלק מפרנסתו, כי דרש האציל לבית סימינסקי תמורת המגרש וכסף הבנייה את הפרופונציה שהייתה בידי יוקף האציל סימינסקי דרש גם כי בשער בית הכנסת יחרת באותיות גדולות, כי האציל סימינסקי, חוטר מגזע פןטןצקי הקים בשנה זו וזו את בית הכנסת עס=בורת קהלת חורוטקוב וכן שיקראו הדורת הבאים בין המנחה למעריב ובאויסנסכץ שבימים הנוראים את אשר עשה האציל למען יהודיו. יוקף קיבל את התנאים הללו, ויתר על הקונצסיה למשרפת היי"ש וניגש והקמת בית קברות, פתיחת חנויות למען יוכלו יהודי עדתו להשיג בהם זפרין, פרובאנץ בוימיל, צימרינק ועוד וגם בבנין בית הכנסת התחיל. אולם בעניין רב דמתא – שני. כאן הייתה תכנית בידו וממנה לא זז ואף לא הזיזוהו, אם כי לא הצליח בה בסופו של דבר. רצה יוקף כי הרב דמתא יהיה יהיה חותנו, ז.א. בעלה של ביתו, בבת עינו, פרלי. היו אלה מאוויי חייו ולקראתם חתר תוך התקיפות המיוחדות לו. ובהגיע תור פרלי ובני טובים דברו בה, והיא אז כבת ארבע עשרה לא אבה יוקף לשמוע על זאת הדבר, ודחה כל שדכן וכל ידיד. תמהו ידידיו ולא ידעו על מה ולמה, כי היה בין הצעותיהם ממש א שמאלץ גרוב ולא הבינו כי יוקף לא מצא באותן ההצעות אף אחד שיש לו הורמנא, היא הסמיכות להוראה.

יוקף, רק ברב רצה, ברב שיהיה בעל לביתו, שיפאר את שיבתו ויקל עליו את הכניסה לעולם האמת, שרק ללמדנים הכניסה בהם מותרת.

וביום בהיר אחד, ולא היה זה חג ומועד ולקח יוקף את לוג החמאה שהיה משתמש בו בערבי השבתות והחגים, מרח בפיאותיו והוציא מהן תלתלים מכאן ומכאן, הבדיל בין התחומים, מרח את מגפיו בעטרן, לקח שק על שיכמו ויצא את העיירהבכיוון לסכלסטוף. התפלאה משפחתו והתפלאו בני העיירה – בשל מה ולמה חגיגיות זו? ויותר מזה רבתה השתוממותם לשק ולתוכנו. אולם את יוקף ולמעשיו, כמובן, לא שאלו כי לא הורגלנו בכך.

והנה לא עברו ימים מרובים ותוכניתה ומטרתה של הליכה זו נודעו ברבים, והלא היא, הליכתו לעיר ואם בישראל – לברז'ז'ן, שע"י הנהר הזלוטוליפא, לעיר עם ישיבתה המהוללת וראש תפארתה רבי אייבשיץ, ראש בתיבתא – הייתה בכדי להוציא מישיבת העילויים את העילוי שבהם, למען ביתו פרלי ולמען קהילתו שיכהן בה כרב.

והוסיף בעניין הליכה זו, פרציץ הישיש כדקלמן : שיצא יוקף את העיירה חלץ מייד את מגפם והשליכם על שכמו והמשיך ללכת יחף עד הגיעו לברז'ז'ן. ומכיוון שהגיע לתחומי העיר הזאת, נעל את מגפיו והסתכל בנהר הזלוטו-ליפא על מצב פיאותיו, וכשמצאן והן ברסונן, נכנס לישיבה והתייצב בפני ראשה ואמר כהאי לישנה : " רבי ומורי, יהודי פשוט הינני, כל ימי לכבוד התורה ולהאדרתה בכספתי, בת לי והיא תוכן חיי, לפניך רבי, שק מלא עם רענדלאך (דינרי זהב) קח אותם ותמורתם תתן לי את העילוי שבישיבתך, למען יהיה חתן לבתי ורב בעדתי".

נסיתי פעמים אחדות לקבל אישור לדבריו של פרצ'ל מפי סבתנו סלובי, אולם היא ניסתה מדי פעם להתחמק מתשובה ברורה והייתה עונה לי כגון : "יתכן ויש דברים בגו, שמעתי משהו על כך בנעורי, ולך – מה כל הדברים הללו, הסתלק מכאן שקוף". על כן יש להניח כי נכונה היא עובדה זו, התייצבותו זו בפני ראש הישיבה הבאה מתוך תמימות ופשטות – מקורה ברגשות סוערים משך שנים רבות, בהחלטה הקשורה במסירות אבהית וישראלית כאחד, במטרה נכספת להאשים את ביתו ובתשוקה היהודת להסתופף בצל החוכמה והרוח. צופן מימושה מתאים בהחלט לאופיו של סבנו זה – ר' יוקף.

הוצאות הליכה זו לברז'ז'ן הרי ידועות אף לאלה מבני משפחתנו כיום, שאינם בקיאים בסבך הדורות וקורותיהם והם: הופעת אישיות חדשה במשפחתנו והיא רעננה ותוססת, מלאת מרץ, מחוננה בחורה ודרך ארץ. ואישיות זו הרי היא – חיים דב, או כפי שנקרא בעיירתו חיים בער כהן צדק (כ"ץ), הוא העילוי מישיבת ברז'ז'ן שתמורתו ניתן שק רענדלאך, הוא שנהיה לבן זוגה של פרלי היטא סב סבתנו והחתן של סב – סבנו יוקף.

עם בואו של סב סבנו זה – ר' חיים בער לחורוסטקוב עבר כוון משפחתנו מצד האמהות למסלולה החדש. זווג זה בין ביתו של יוקף – בעל הגוף לבין חיים בער, בעל שאר הרוח, הניח את התקווה לשיפור גזע משפחתנו, שעל הדורות הבאים היה להוכיחו.

סב סבנו – חיים בער לא הניח בכל את דעתו של יוקף. אותה התשוקה הידועה כי יווסף לו, נוסף על תארו כפרנס העיר גם התואר חותנו של המרא דאתרא- תשוקתו זו לא התגשמה. כי חיים בער נקט בכלל " אהוב את מלאכה ושנא את הרבנות ואם כן באמתחתו של חיים בער מונחת הייתה ה"הורמנא" היא הסמיכות להוראה, חתומה ומאושרת ע"י גדולי הרבנים, – הרי עמד בעקשנותו של תלמיד חכם מול הפצרותיו ותחנוניו של יוקף. לא הועיל אפילו האיום על חותנו, כי יבטל את הסעיף שבהסכם הנישואין, שעל פיו חלים עליו מזונותיו של חיים בער ומשפחתו. חיים בער בעצמו ביטל את הסעיף הזה.

–           –  –

מיד לאחר נישואיו נכנס חיים בער לעולם המעשה בעסק של חכירת יערות, ממכר העצים ושילוחם ברפסודות על פני הנהרות הגדולים; מרכולתו הגיעה לארצות רחוקות ואף לדנציג העיר הגיעה. כזה היה סב סבנו חיים בער. אולם טעות תהיה בידינו באם נחשוב, כי חיים בער רק איש עסקים היה. העילוי מישיבת ברז'ז'ן הראה לדעת, כי אכן ראוי הוא לתואר שכזה. עצם בואו לכאן, למקום ברובו של בעלי מלאכה פשוטים ומיעוטם חנונים זעירים, שמוראם בפני האות הזעירה והנדפסת גדול היה, כי לא הבינוה – עובדה זו בלבד העלתה אותו מעלה מעלה והעמידתו הפוסק האחרון בעניינים שבין איש לראהו. על ידו נחתכו הדברים ולפי שכלו הבהיר וחוש הצדק שבו לא נפתרו סכסוכים. – בביתו הקציב מקום לבית כנסת, בו למדו בחו=רים תורה, את מזונותיהם ולבושם ממנו קיבלו. ושמור היה בזכרון בני העיירה עד דורנו זה בית מדרשו של ר' חיים בער כץ, עשרו וביתו וחוש הצדק שפעם בו.

 

לסיום פרשת סב סב סנו ר' יוקף יש להוסיף, כי הוא שהניח את היסודות לארגון חברה הקדישא. לרשום הפתיחה לפנקס הזמין ר' יוקף את הרב אייבשיץ מברז'זן שכיהן כרב בתקופה זו בעיירה הסמוכה קאפיצ'ינץ. תקיפותו של יוקף מבחברה זו, השלטת היחידה בכל שטחי החיים בעיירה – מתבלטת ברשומים באותו חלק הפנקס שניצל והשמור בספריה הלאומית שע"י האוניברסיטה העיברית בירושליםץ סב סב סבנו יוקף מת בזקנה מופלגת עוד לפני שנחנך בית הקברות בחורובטקוב ונקבר בבית הקברות שבסכלסטוף שנואת נפשו. ת.נ.צ.ב.ה.

כמזכרת מסבנו יוקף שמורה אצלי צלחת – שריד מערכת הכלים של פסח, שניתנה בשעתו ע"י בתו פרלי, שהורישה אותו לביתה סלובי. מסלובי עברה הצלחת אל ביתם מרים. מאת בנותיה של מרים, הנמצאות הארצנו קבלתיה אנעי ואנצור אותה למען בני אחרי.

מתוך חשש לקלות דעתם של בני הדור הצעיר לעניינים שבעבר, – ויתכן שיערבבו חו"ח צלחת זו עם צלחות סתם עד כדי טשטוש ההבדל בינה ובין חברותיה בני הדור הזה, הנני להקדים ולתת את סימניה כדקלמן :- צלחת שטוחה היא, מפורצלן עבה ומובחר, משני צדדיה שתי יונים שכנפותיהן צבע אדום להם ובמקורן עלה הזית. בימי נעוריה היו דפנותיה מוזהבות, אלה מחמת גילה המופלג דהה זהבה, משום כך מתקבל הרושם כי היא מכוסה אבק. גילה הוא – לפי הערכת מומחים יודעי דבר – 200 שנה לערך.

הקשרים עם משפחת פעפער, צאצאי סבנו יוקף מצד הבנים היו רופפים. ידוע ידענו כי אלה קרובינו הם, אולם לכלל קירבה עד כדי אכילת איינגעמאכצס (מיני ריבה מובחרת) בצוותא לא הגיע. היה אחד והוא אברמ'צי פעפער, נכדו של יוקף, נטש את משפחתו ובהפך למשחק קלפים מקצועי רחמנא לינצין. בנו של זה – בנימין – וקראו לו למען הקיצור יומי נהיה לעתונאי מפורסם בעל שם בינ"ל בוינה. וזה שנקרא אברהם חיים פעפער, המיט חרפה על משפחתו ועל העיירה כולה בזה שבילה את רוב ימיו ולילותיו בכפרים הסמוכים בהתעלסות אהבים עם בנות האכרים. היו שאמרו כי סופו לשמד, אבל חשש זה לא התקיים בו.

ואותו ישראל פונפצ', הוא ישראל פעפער, בנו של אברהמצ'י הקצב, מהירו=דים שבמשפחה הניח את היסוד למפלגה הקומוניסטית בעיירה. אחותו בלומה'לי פעפער הנחמדה והחננית, בעלת העינניים השחורות ויעלת החן, הייתה היפה בבנות העיירה. ואני בנעורי נתפסתי לאהבה רבה אליה ויש להניח, כי בעת ובעונה אחת נתפס לרגשות עדינים אלו גם שאר בשרי חיים בער בן מריים, נינו של סב סבנו חיים בער כ"ץ. ולאות הסכמה על חוסר רגש עויין בינינו, הצטלמנו שלושתנו, כשאני מימינה והוא משמאלה, והיא החיננית – בחיוכה המפיק אושר – בינינו. התצלום הזה הסעיר את רגשות אמהותינו, כי חשבוהו לפגיעה בכבוד המשפחה שהושפל במעשה זה.

ישראל פונפצ' ואחותו בלומה'לי נדדו לפריז, לא ידוע עם ישראל נשאר בחיים, בלומה'לי התחתנה ועברה עם בעלה לגור בניו-יורק.

שריד אחד ממשפחה זו והוא אברהם חיים פעפער – נשאר בחיים. ונודד ממחנה נידחים אחד למשנהו.

במשפחתנו נקרא על שם סב בס סבנו יוקף – יעקב- בנם של שלמה ומרים בת סלובי בת פרלי, היא בתו של יוקף בעל הגוף מחורוסטקוב. יעקב בן מרים נקרא גם יאנקלי – מת מסיבה מזעזעת בגיל עשרים ושש. דרך חייו הקצרים של יאנקלי מלאה צער וסבל, כבר בהיותו בן שש חלה במחלה קשה והרופא היחידי בעיירה לא ידע את טיב המחלה ובמה להושיע לחולה הקטן. לבסוף אמר נואש לחייו. שמור עדיין בזכרוני אותו ערב של מוצאי שבת, כשעל יד מטתו של יאנקלי הגוסס יושבת אימו – מרים בת סלובי – ועל ידה שכנותיה ומתוך בכי עצור מחכות ליציאת נשמתו של החולה. והנה מתעורר יאנקלי משנתו הכבדה ומבקש בקול רפה מאת אמו תבשיל של שזיפים וחלה. ולפי הוראות הרופה הרופא היו מזונותיו רק חלב באשר אוכל אחר היה עבורו בחזקת סכנה. אימו ניסתה לשדלו, כי ישתה כוס חלב. אולם יאנקלי רק באחת – רצונו בשזיפים ולא מתוך צלחת כי אם את כל הסיר וחלה שלמה. ניסו השכנות להשפיע על מרים האם, כי תמלה תמלא את רצונו של החולה באשר אין מה להפסיד ויש לכן למלא את רצונו האחרון של הגוסס. וכך הווה; הגישו לינקלי את הקדרה והיא מלאה שזיפים מבושלים וחלה שלמה ויאנקלי מריק את תכנה בשארית כוחותיו.

ובגמור יאנקלי את סעודתו קרא הפלה הפלא והנס גם יחד. לא ידוע אם זה בגלל זכות האבות, שעמדה לו, או שלא הבריא עד כה משום שהרעיבוהו יתר על המידה. עובדה היא ף כי איך גמר את הפירורים האחרונים ונהיה לאיש אחר, נאנח עמוקות ונרדם שנת ישרים. מכאן ואילך הלך והבריא בקצב מהיר. לא עברו ימים מרובים וחזר לאיתנו. כך חזר יאנקלי מסף העולם האמת. אולם עקבות אותה המחלה הבילתי ידועה נראו בו תמיד; על פניו נסוך היה חיוורון תמידי ועצבנות מיוחדת ליוותהו כל דרך חייו הקצרים. היו שאמרו, כי עצבנות זו מקורה בקינאה באחיו הגדול והוא חיים בער מרים, באשר חיים בער – ילד כשרוני היה ונחשב לעילוי בין כל ילדי העיירה. ניבאו לו גדולות ונצורות שיגדל. ההורים הראו אהבה מיוחדת לחיים בער מתוך הערצה לבנם הבכור הדגול. זה לא התאים, כמובן לסביבתו יאנקעלע ועל כן התפתחה בו כפילות וגם רגש נחיתות. בהתבגרותו נשאר מסוגר בתוך עצמו ורק לאחד או לשנים מחברי נעוריו השיח את אשר עם לבו.

לימים נהיה ינקעלע המפרנס היחידי למשפחתו, פיתח א ת העסק שאביו הקימו לפניו, השקיע בו את כל מרצו, דאג לשלומם של בני משפחתו ובזה ראה מטרתו בחיים. רגיש ועדין נפש היה, אולם עצבנותו הייתה העוכרובעוכרו. בשנת 1933 שקע בדכדוך נפש קשה, באשר נדמה היה לו, כי חולה הוא במחלת ריאות שאין לה תקנה. הוא פחד כי בגלל מחלתו ישבר מטה לחמם של בני משפחתו. בבוקר לא עבות אחד נסע הרחק מתחומי העיירה, השליך את עצמו תחת גלגלי קטר הרכבת ומצא כך את מותו הפטלי. נקבר בבית הקברות דק"ק זבורוב, היא עירם של קרובינו הסוטיאלים. ת.נ.צ.ב.ה.

על שמו נקרא כיום יעקב בן אברהם בן מרים בת יצחק אייזיק, צעיר המשפחה, החי עם הוריו בקיבוץ משמרות שע"י בנימינה, כן יאריך ימים.

–           – –

סב סבנו חיים בער כ"ץ וזוגתו – סבתא סבתנו פרלי – העלו את קרן המשפחה גם מחוץ לתחומי העיירה והסביבה הקרובה. מכל חסידיו בחר לו האדמו"ר מצ'ורטקוב את סב סבנו חיים בער ליד ימין לעצמו.

שתי בנות ובן אחד נולדו לחיים בער. הבת הבכורה – בריינה והשניה סלובי סבתנו. השלישי הוא ר' שלמה.

את בריינה השיא לאחת העיירות שבסביבת סטניסלבוב, הבת השניה והבן נשארו בחורוסטקוב, בה גם התחתנו – והלא הם הסבתא סלובי, אשת סבנו יצחק= אייזיק ואחיה – דודנו ר' שלמה כ"ץ.

עם מותו של סב סבנו חיים בער חולק הבית שנבנה בשעתו על ידי יוקף לשני חלקים, חלק אחד קבלה בתו סלובי ואת החלק השני קיבל בנו שלמה. לזכרו של סב סבנו זה ניתן שמו לשנים מניניו והם חיים בער בן אורי בן יצחק = אייזיק החן חיים בער כ"ץ וחיים בער בן מרים בת סלוני, בת חיים בער כ"ץ.

–           – –

מאמר החז"ל "מורשת אבות סימן לבנים" לא נתקיים בבני שלמה. בשלמה החלה הירידה  החמרית הרוחנית – והוסיפה לרדת עוד יותר בבניו של האחרון.

דודנו ר' שלמה לא דמה לאביו, לא בתורה ולא בחכמת החיים. גם בעסקי העולם הזה לא הצליח, כי במסחר אביו לא המשיך. ולמען כלכל את משפחתו פתח בית מרזח לאיכרים באולם האורחים הגדול שהיה בביתו בחיי אביו. כעבור שנים מספר הניח את ידו גם מזה ויצא נקי מכל. ליצני העיירה הסבירו את דבר חיסול בית המרזח הנ"ל בזה שדודנו ר' שלמה לא ידע להבדיל בין אכר לאכר, כי בעיניו פרצוף אחד היה לכולם, "צא וראה" – היה אומר – "כשעומדים יהודים לפניך. הנך יכול לבדילם לפי פיאותיהם, הצבע ומידת זקנם ואיך תוכל להכיר את הערלים האלה?". ועובדה היא,ף כי באמת לא ידע, מי מהשאיכרים שילם לו שכר יינו ומי מהם לא שילם.

ע"י בית מרזחו המיט חרפה וקלון על משפחתו, כי אותו המקום שבשנות הזוהר, בימי חיי אביו, למדו בו תורה נשאר כעת ריק מלומדים וממניין מתפללים – ועוד יותר : בחסלו את בית המרזח החכיר את המקום הזה לסוחרי חזירים עבור דיר חזירים, פשוטו כמשמעו. לבסוף מכר את מחצית ביתו לשלמה הערש פויגל הנפח שהתעשר והוא, שלמה בן חיים בר נהיה לעני וקבצן מרודה והיה מחזר על הפתחים. אולם למען כבוד משפחתו לא היה חוזר על הפתחים בעיירתו חורוסטקוב, כי אם בעיירות הסביבה. כשהיה חוזר מטיוליו אלה היה מבלה את רוב זמנו בקלויז דחסידי צ'ורטקוב, אמנם לא מתוך עיון בספרי הקודש, כי אם בסיפורים ואגדות מהעולם החסידי. דרך סיפורו היה בו מהמרתק והמפליא. משכילי העיירה שהיו מקשיבים לספוריו העידו עליו, שמעם בספרו הרגישו כאילו מתוך ספר הקריאו לפניהם. בזה הייתה חולשתו ובזה גם גאוותו של דודנו ר' שלמה. כשרון זה ונטייה נפשית זו של דודנו שלמה הוסיפה להופיע בעוד אחדים מבני משפחתנו. וראוי כי נציינם והם: בצלאל בן יוסף בן יצחק אייזיק מקורפיצינץ; בסיפורו הורגשה יצירה ספרותית. ברוך בן אורי בן י. אייזיק מיגלניצע, מוזר בהליכותיו ומספר כשרוני לבני עיירתו וכן בצלאל בן י. אייזיק, הוא אבי המנוח, אוהב החיים והשמח בחלקו. אבי ז"ל היה מוכן ומזומן – לגודל צערה של אמי המנוחה – להניח את עסקיו כדי לספר לקהל מקשיב בים ספור, שהי מלטשו ומבטאו תוך הבעה של דק מן הדק. ויש אומרים כי גם בו רושם רשימות אלו דבקה מורשת האבות (יתכן שעל כן קיבלתי עלי את כתיבת ספר הזכרונות הזה).

 

נטיה נפשית זו, הקיימת במשפחתנו לא הגיעה עדיין לכלל שלימות, אולם מי יודע? אולי תתגלה עוד בשלימותה באחד מבנינו או מבני בנינו הדגול, כן יהי רצון.

כישרון הספור אצל דודנו ר' שלמה כ"ץ שימש לו בתקופה ידועה גם מקור הנאה חומרית. היה זה בשנות מלחמת העולם הראשונה. בחורוסטקוב  ביקר ש.אנסקי מחבר "הדבוק". השמע על המספר ר' שלמה כץ הגיע גם עדי אנסקי, והוא מהר להפגש איתו בקלויז דחסידי צ'ורטקוב לשמוע את סיפוריו. אנסקי היה משלם לדוד ר' שלמה רובל – רובל בעד כל סיפור ששמע ממנו. יש אומרים, כי קטעים מסיפורי של ר' שלמה הוכנסו למחזה "הדבוק".

על אף הירידה הגמורה בחייו, לא נפל מדודנו ר' שלמה ברוחו, וגאוותו על מוצאו ויחוסו הייתה רבה. וכיד הדימיון הטובה ספר על כל דורש, כי יחוסו ככהן מגיע עד לעלי שבשילת. ואמנם מגילת יוחסין הייתה בידיו שנמסרה במשך הדורות הארוכים מאב לבנו עדי הגיעה אליו. לרוע המזל נשרפה מגילה זו בשריפה האיומה שנגרמה ע"י דוד'ל צינדר ימח שמו.

דוד'ל צינדר (המדליק) שמש כרוח רעה, המטילה אימה על בני עיירתו, אף בדורות המאוחרים הזכירו את שמו תוך סלידה. בן יחיד היה להורים אמידים ומחלה סדיסטית – להצית הבערות. דבקה בו. מתוך נטיה פושעת זו היה מטיל באש את העיירה ונהנה למראה העיירה המתלקחת. כנירון קיסק בשעתו למראה רופה הבוערת.

מגילת היוחסין של דודנו ר' שלמה נשרפה לדבריו בשריפה השניה למנין השריפות בעיירה הנזכרת בפנקס דק"ק חורוסטקוב. בשריפה החמישית נתפס סוף סוף דוד'ל צינדר ונחבש בבית הכלא שבעיר המחוז צ'ורטקוב.

שני בנים היו לו לר' שלמה והם: משה הבכור ואלתרוני או אלתרונצ'י הצעיר ; בשניהם הגיע תהלייך הניויון לשיאו. משה הבכור נטש מסורת אבותיו, הפסיק להתפלל והסעיר בזה את כל ת"ק פרסא על ת"ק פרסא של הסביבה, התלבש "דייטשמריש" ולא התנזר אפילו מיין נסך רחמנא לצלן. עבר לעיר הגדולה לבוב, שם התחתן והתגרש בזה אחר זה ולבסוף קשר את אחיו עם אישה שלא כדת וכדין.

לוקה במכה קיצונית אחרת הבן השני אלתר (כינוי נוסף לאריכות ימים) או אלתרוני, היה אדוק עד כדי אסקטיות. את אחיו הקדיש לתפילה. היה מתפלל תפילת שחרית וגומרה בשעות המאוחרות של אחר הצהרים, היה טועם כזית ומאריך בברכת המזון עד הגיע זמן לתפילת מנחה. את המעריב שלו היה גומר כבר אחרי חצות. ידועים היו בעיירה ובסביבה נפתוליו של אלתרוני בתפילותיו, בגניחות ובאנחות היה נפרד מכל מילה שבתפילותיו ומחוץ לתפילה לא מצא לו בחיים כל עניין שיש להאחז בו. הוריו השיאו אותו נגד רצונו ואישתו עזבהו חיש מהר, כי כי לא נתן לה את כלכלתה ואת עונתה. ואלתרוני היה שוב חופשי להדבק בתפילה ללא הפרעה. – בסוף מלחה"ע הראשונה, תוך סערות קרב של הצבאות היריבים, יצאה נשמתו המתפללת של בן דודו אלתרוני, כשהוא עטוף בטליתו באחד מבתי – הכנסת בעיר טרנופול ת.נ.צ.ב.ה. ושם בא לקבר ישראל.

לא נצא ידי חובתנו בחלק זה של הרשימה באם לא6 תרשם גם אישתו של דודנו ר' שלמה כץ ז"ל והלא היא הדודה שיינד'לי הנודעת. מומחיותה בעשיית הקוגלים (עוגות שבת) הייתה שם דבר לא רק בחורוסטקוב ; בעיקר התפרסם הלב קוגל שלה שהיו לה מהלכים אף בחצרות האדמו"רים, כפי שהעידה על עצמה. יהודיה חמודה, מלאה וגדושה ידיעות וחריפות עממיות נגד כל מחלה ועין הרע. לכל חולה נקראה כדי שתיתן את ה"אפשפרעכאכץ" 0 מין השבעה לחולה) וליציקה שעוה לנבהל.

נוסח אחד של אפשפרעכאכץ כזה שמור עוד בזכרוני עד היום: "דרי וויבער זענען געזעסעף אויף איין שטיין. אייגע זאגט – יא, די צווייטע –ניין.די דריטע זאגס – פון וואנען עס איז געקומען אהין זאל עס גיין. טפו – טפו – טפו- גאטעניו אמן". עם הסבתא סלובי לא חיתה בשלום, שתיהם היו שונאות אחת את רעותה וצוררות זו את זו בשטח הבישול והאכילה. לא אחת מרטו את שערותיהם בפומבי ביום השוק בגלל תרנגולת או ברווז שכל אחת רצתה לקנותם דווקא אצל אותה הגויה עצמה; יד הסבתא סלובי הייתה תמיד על העליונה. וזה הגדיל עוד יותר את שנאתה של הדודה שיינד'לי העדינה והסנטימנטלית. שיינד'לי אהבה אותנו, את הילדים, אהבת נפש, שלא כדרך הסבתא סלובי. לפני עלותי ארצה נפרדתי ממנה, והיה בזה כפרידת אם מבנה. היא העריכה ימים ומתה בזקנה מופלגת בצ'ורטקוב בשנת 1927. ת.נ.צ.ב.ה.

–           – –

הירידה והניוון שהחלו בבנו ונכדיו של סב סבנו חיים בער כ"ץ ז"ל לא על כולם חלו. סבתנו – בתו סלובי ירשה מאביה את מרצו ותבונתו ועל שמה נקראו כל אנשי המשפחה, ולא רק רק בפי היהודים אלא גם אכרי הכפרים שבסביבה – כגון : יוסיל סלוביס, אורי סלוביס, אברהמ'צי סלוביס, בצלאל סלוביס, בת שבע סלוביס , מרים סלוביס ואף לבעלה יצחק – אייזיק בן ר' בצלאל מבילקמין קראו אייזיק סלוביס, אפילו בנכדיה דבק שמה. כמו: אהרון צלי סלוביס, בעריל מרים סלוביס ועוד. ומי יודע, לולא הזמן ותהפוכותיו והכליון שנפל על משפחתנו שם היה נקרא כיום גם בני בן השנתיים לא בצלאל וידרמן, אלא בצלאל בן אהרון בן צלי סלוביס.ובצדק כך, כי כן יאה לה.

–           – –

ברשימה על דבר סבתנו סלובי ובעלה יצחק אייזיק רצוי הוא, כי נוסיף מלים מספר על מהותה של הסבתא היהודית בתקופה ההיא, למען הקל להבנת סבתו סלובי בכלל.

דמות הסבתא במשפחה היהודית ותפקידי ה בת, הן מן המפורסמות באומות העולם. רכותה וחנה המיוחדים, דאגתה לגוזליה – נכדיה עשוה לדמות מרכזית בין ילדי ישראל. סיפוריה נמסרו בקול חרישי וערב לעדת נכדיה בערבי החורף ובדמדומי החדר שבין שבת לחו"ל, על צדיקים עושי פלאים, על רשאים ששולם להם כגמולם, על התנפלות שודדים גויים על עוברי אורח ועל הנס שבא כמפתיע להצלתם, על גדולים ודגולים שעמדו לעמנו בצרתו וכו' וכו'. והיה בכל זה הסבר לפעוטים על "ישראל סבא" ועל "נצח בישראל". דבריה הרכים של הסבתא נחרתו במוחם ובלבם של הילדים וכך גדלו ונהיו ברבות הימים ליהודים סובלים בתוך ים השנאה הגדול – הייתה דמות הסבתא מנחמת ומעודדת את נפשם בצר להם.

ולא תשכחנה מתנותיה של הסבתא לנכדיה בהזדמנויות השונות של החג ומועד כגון : דמי חנוכה ופורים ואלה של שבת, הנקראים שבת אויבס" (פרות שבת) שניתנו בתוספת לטיפה על ראש בנכד המורכן, כשעין הילד צופיה מתוך סקרנות לקיפולי סינורה הרחב, משם באו כל התענוגות. ואינו תפוח העץ שניתן מאת הסבתא כ"שבת אויבס", כתפוח עץ רגיל, כי התפוח שניתן מאת הסבתא טעמו כתפוח מעצי גן העדן, ואכן כך טעמו.

– – –

 

סבתא סלובי רק מעט היה לה מתכונותיהן של אלו. מנהגה בחיים היה- מנהג הגבר. רכות ורגש- ממנה והלאה. היא הייתה המפרנסת את בעלה ואת משפחתה, ועל פיה ישק כל דבר. מיד אחרי חתונתה הוברר לה, כי יצחק אייזיק בעלה לא יוצלח הוא. לפרנס את המשפחה לא יוכל ושומה עליה להתכונן לכך מבעוד זמן. היא יסדה חנות לכובעים ונעלים שנקראה בשם "חנותה של סלובי". ובחנות זו לא היה חסר דבר וחצי, החל מכובעים ונעלים שבשבילם נועדה וכלה באבן כחולה, צימוקים, זפרין וארבע כנפות להבדיל. סלובי ידעה לנהל עסקית, מבית סמינסקי, שהוא חוטר מגזע פוטוצקי. וזכורים עדיין אותם הקשרים הלבביים שקמו בעטיים של קשרי מסחר אלה בין הפירמא "סלובי" ובין חצר האציל ובעיקר בין סלובי לבין הגרפית הישישה היא האצילה. קרה ובנה האציל הפסיד הון עצום במונטה קרלו עד כדי משכון אחת מאחוזותיו. ואז בא דחוף ומבוהל הקמר דינר (משרת בית האצילים) לסלובי בשם הגרפית הזקנה שתבוא מיד אליה למען תוכל האצילה לשפוך את מר נפשה לפניה. ושתיהן קוננו על הדור הצעיר ותהפוכותיו., שאבד שם את אמונתו באלוהים., בגד במצוות אבותיהם וירד מהדרך המסו רתית הנאה של אבות אבותיהם.

ולא רק לכלכלת ביתה דאגה סלובי, היא – היא שהשיאה את בניה ובנותיה והקימה להם באשר הלכו לבתי מסחר של כובעים ונעלים עם התוספות, יחד עם זה לא הניחה את ידה מאותו התפקיד שהוטל עליה כעל אישה בישראל והיא: הדאגה לבית ולמשקו, לבעלה יצחק- אייזיק , שילמד ויהיה הוגה בתורה למען תהנה גם היא בזכותו של בעלה ל"חתיכת עולם הבא" כשתגיעה שעתה.

 

– – –

עם בואו של יצחק אייזיק לחורוסטקוב לא שונה דבר בחייו; כקודם כן גם עכשיו למד משניות ובילה את ימיו בקלויז דחסידי צ'ורטקוב שהם מאנשי שלומם של הספרטינאים. העובדה כי סלובי זוגתו הייתה המפרנסת והמנהלת ענייני הבית לא הפריעה לו בכלל. אדרבא, מהיכא תיתי,רצונה ורצונו באו לידי התאמה ומזינה נפלאה, היא עם רצונה לשלום בכל והוא – שתקן, בישן וצנוע עם רצונו להתמסר ללמוד תורה, ענייני הקוליז, סיומי הש"ס, שמירת היארציים (הזכרת נשמה) וחלוקת עלויות.

וסלובי התגאתה בבעלה המלומד שעסק רק בענייני תורה ומצוות ואפילו צורת מטבע לא ידע. סבנו יצחק- אייזיק מעודו לא נכסף ולא שאף להתערב בענייני זוגתו, כי כך יאה לה. אמנם נמסר לו מאת סלובי תפקיד בעסקיה, אבל היה רק זמני וקל ערך. משימה זו שהוטלה עליו הייתה בה, שישגיח בחנות על הקוניםמאכרי הסביבה שלא יגנבו את סחורותיה של סלובי, וזאת רק פעם אחת בשבוע שהוא יום השוק. יודעי דבר העידו, כי גם בזה לא סמכה עליו סלובי ביותר.

בעניין זה סיפר לי הרב משולם ראטה שכיהן בשעתו כרב בעיירתנו – כי היה נוהג לערוך בביתו סעודה מיוחדת בשושן פורים. סבנו יצחר יצחק אייזיק, שהיה ממקורבי הרב ראטה היה בין המשתתפים הקבועים בסעודה זו. וקרה פעם ששון פורים אחד חל ביום שהיה יום שוק גדול ומיוחד במינו, באשר זה היה לפני חגי הנוצרים והמוני איכרים באו העירה לקנות את צרכיהם לכבוד חגם ועזרותו של יצחק אייזיק בחנותה של סלובי הייתה חשובה מאוד. אולם בעינינ יצחק אייזיק לא נודעה לזה כל חשיבות, . נהג כמנהגו והסב עם הרב לסעודת שושן פורים. כשבא שליחה של סלובי ליצחק אייזיק עם בקשת תחנונים לפניו שימהר ויבוא לחנותה כדי שימלא את תפקידו כצופה, התמלא יצחק אייזיק בכעסו ורוגז רב, האיך – וכיצד? וכי מה חושבת האישה – הוא יצחק אייזיק, יעזוב את סעודת "שושן פורים" בבית הרב בכדי להסתכל בפרצופם של הערלים הללו?  כזאת עוד לא נהייתה לו. ולא הלך יצחק אייזק למלא את תפקידו והמשיך לחוג בסעודת "שושן פורים" כדת וכדין וכמנה מדי שנה בשנה.- רק במקרים מעטים התערב ועמד בכל תוקף על דעתו, עליהם עוד נרחיב את הדברים. אלה שהכירו את סבינו ר' י. אייזיק מקרוב, אמרו עליו כי ידען ובקי בלימודים לא היה, אולם את המעט שידע לא מש מפיו, כדי לקיים מה שנאמר : "והגית בה יום וליל". ליצני העיירה ספרו עליו, כי על אף ששת הילדים שהביא לעולם (חוץ מאלה שנולדו והסתלקו כלעומת שבאו) לא ידע אל נכון את קלסתר פיה של זוגתו סלובי, כי מעולם לא הסתכל בה כראוי. סמך בשעתו על טיב טעמו של אביו ר' בצלאל ותיתי לו. הליצנים ויושבי הקרנות הוסיפו, שלא נתן את עינו באישה כלל, כדי לא לתת חס ושלום ליצר הרע שבו לעבור על הלאו המפורש על ה"לא תחמוד". לא פעם קראו לסבנו י. אייזיק קוריוזים על רקע זה. כה, למשל, כשחזר פעם מהקלויז הביתה, בקשתו אישתו סלובי להשאיר רגעים מספר בחנות למען שים לב על הערל שהיה באותה שעה בחנות. אותו ערל היה כומר נוצרי, לבוש כדרך הכמרים בלבוש ארוך. וי.אייזיק, שחשבו בגלל לבוש זה לאישה, פנה אליו באדיבות מבלילהסתכל בו היטב ואמר אליו: "גבירתי הנכבדת, אנא, תשבי בבקשה". הכומר שהיה מעורב בחייה היהודיים של העיירה, סיפר אחר כך על מקרה זה בהוספת עוקץ על חשבון י. אייזיק כדרך הגויים, סבנו לא נפגע במאומה בשל דברים כאלה, כי מי הם ומה הם, דברי הבאים של העולם הזה. דרכו הייתה סלולה וטיוליו קבועים, מהבית לקלויז ומהקלויז הביתה, לחטוף שם כזית גריץ ובולבוסין צלויים וחזר חלילה. בקלויז גופא – מכובדים היה, לאו דווקא מהראשונים במעלה, לכך חסרו לו תקיפות הנחוצה כדי להגיע אליה, אולם בהלכות חייו לא בייש את אבותיו- ר' בצלאל ור' יוסלי מבילקמין ועל כן הוקצה לו מקום ישיבה ב"מזרח", מצד ימין של ארון הקודש.

–  –  –

היו מקרים שהזכרנו לעיל, בהם סבנו יצחק אייזיק הראה תקיפות שעמד בה והשיג את מבוקשו; שניים מהם נציין פה. היה זה ערב חג הפסח. סלובי מכרה סחורות החמץ לגוי, הקונה מדי שנה בשנה, ונדמה היה לה כי כל מה שהיה צריך להימכר נמכר אולם אח"כ נזכרה כי עשרת שקי הסוכר שנשארו בתורת החמץ לא נמכרו. כשנודע זאת ליצחר אייזיק, פסק את פסוקו, שאין אחריו ערעור. והוא: להשליך את שקי הסוכר לנחל ולהטביע אותם שלא תהיה בהם כל הנאה. עמדה סלובילפניו וסיפקה כפיה, היתכן אייזיק? היתכן כי תיתן ידך לרוששני? האם לא תמצא היתר ויהיה זה בזכות אבותיך הקדושים? ולא מצא י. אייזק כל היתר ועשרת שקי הסוכר טבעו במצולות מי הנהר טינא, הוא יובלו של הנהר זברוצש. וקבלה עליה סלובי את גזר דינה בגניחות ובאנחות, אולם ידעה כי פי בעלהדבר בעל ממש. מחמיר היה בעלה של סלובי בענייני כשרות. כמו כן היה זה חוק עבורה להתקין לי. אייזיק כיסים חדשים לכל בגדיו בערב פסח, מחמת חשש של השארת חמץ בבגדיו.

המקרה השני שקרה בימי חיין של י. אייזיק, בה הראה תקיפות ואומץ למופת חרג מחוג משפחתו ונגע בצרכי כל העדה שבעיירה. קרה הדבר והשלטונות, שהתחקו  מזמן על אופי נהולו ונקיונו של בית המרחץ מצאו כי מהווה הוא סכנה לכל העיירה ועלול להפיץ מחלות מדבקות בין התושבים. השלטונות סגרו את בית המרחץ והעיירה נשארה בלי מקווה לטבילה, בלי אצטבעות הזעה ובלי מקום לרחיצה וזה הסעיר את כל העיירה. היחידי שלא נכנע לגזירת המלכות היה סבנו י. אייזיק.

הגיעה השבת הראשונה ומקוה מים לטבול בה כדת וכדין אין- ובאין טבילה לפני התפילה, אין תפילה ראויה לשמה. רגש הקהל וטכס עצה כיצד לסכל מזימת מגוג – ואין מושיע, כי הגויים הרשעים חתמו בחותמת של עופרת את דלת בית- מרחצם ללא כניסה ויציאה. ולא ידע קהל ד' כי יקום להם מושיע וגואל עוד בשבת זו והוא יצחק- אייזיק בן בצלאל, הוא ולא אחר. כי ר' יצחק אייזיק ב"ר בצלאל מבילקמין פשוט לא הבין, כיצד יוכל קהל לגשת לתפילת שחרית של שבת טרם יתקדש בטבילת מקוה. ע כן פרץ חדר דרך  האשנב האחורי של בית המרחץ תוכו פנימה, אחריו העדה כולה ומקווה החיים כנגדם. והייתה זו טבילת שבת שלפניה ואחריה לא הייתה כמותה, טבילה הקשורה בקדוש השם ולמענו.- בשבת זו אחרו בבתי המדרש ובקלויזים לגשת לתפילה, אבך הייתה זו זכה וטהודה. ובמוצאי – שבת רשמו וחתמו בפנקס הקהילה דק"ק חורוסטקוב, כי "בשבת פרשה ויצא שנת תרנ"ב (1891) לפ"ק יצאה גזרת הרשע בדבר בית המרחץ, שנסגר לפי פקודתו ונשאר קהל קדושים בלי מקווה והתאזר הענו והצדיק ר' י. אייזיק ב"ד בצלאל למען הקהילה ויזכר שמו לטובה".

אבי המנוח הוסיף לעצם פרשת בית-המרחץ פרט נוסף המשמש כחוליה להצלחת הפעולה ההיא. כשיצא י. אייזיק מבית-המרחץ והוא טבול – ראשית דרכו הייתה להעיר את בן זקוניו, הוא אבי המנוח,כדי להנות גם אותו בטבילה זו, ואמר לו תוך נשימה מבוהלת " בצלאל, קום, הזדרז, – פרצו את האשנב". נבהל אבי וחשב כי פרצו את אשנב חנותו, לכן רץ אבי והזמין את הז'נדרמריה " גנבים בחנותי". הז'נדרמריה ששמעה כבר בינתיים על פריצת "אשנב", חשבה כי זה הוא האשנב. רצה הז'נדרמריה דרוכה כולה לקראת הגנבים, שבחנות אבי. שעה ארוכה היססה להיכנס לתוכה ועד שנכנסה – גמר קהל ק"ק חורוסטקוב להיטבל במקווה. אמרו הבריות : "יד אלוהים הייתה באמצע". ולא נסתיימה פרשה זו אלא בצהרים שלמחרת היום. כשיצחק אייזיק ברך את ברכת המזון, נכנסה הז'נדרמריה לביתה של סלובי ואסרה את י. אייזיק על הפרת החוק. ולא קם הנאסר ולא הלך אתם עד שלא סיים את הברכה, וכשסיימה  הלך לבית – הסוהר כשפניו קורנים וכל הקהל מלווים אותו בהערצה. וכה הוכתר סבנו בכתר גבורה, אף על פי שרצה לשבת בשלוה ולעבוד את קונו במנוחה, אולם לא כך נחרץ גורלו. – בשנותיו האחרונות, נשבו רוחות האפיקורסות במשכנות ישראל ולא פסחו גם על דלתו של י. אייזיק. ברעש ובסערה התפרצו לתוך פינתו השקטה והדריכו את שלוותו: בני זקוניו – בצלאל ומרים- יצאו לתרבות רעה ר.ל. והמעשה שהיה כך היה.

ששה ילדים ילדה לו סלובי. ארבעת הראשונים – דמות אביהם להם, הן בחיצוניותם והן בפנימיותם. פזלו לפי פזולו בעין אחת ולא חלילה "בעין אחת עושה רמיה ובשניה מבקש תחנונים על כך מאת היושב במרומים", אלא באמת ובתמים נהגו גם הם כאביהם, ביטלו את רצונם הם בפני רצון אמם התקיפה, היו מצביעי לכת, לא חקרו ולא דרשו במופלא וקיימו בכל את מצוות הבורא והמסורת.

לא כן הצמד חמד, בני הזקונים בצלאל ומרים. הללו – מנה גדושה מתכונת אמם ירשו. ואלו הופנו דווקא נגד השלטת, נגד סלובי אמם. ומהמתמודדות זו בא לו לי. אייזיק הזעזוע.אח ואחות אלה נבדלו מילדותם מיתר בני משפחתם וכאילו לא בני אב אחד ואם אחת היו. בצלאל עלי: ושמח – בעל טביעת עין, העומד על ההבדלים שבין אבא לאמו, נוטה לאירוניה מבדחת ובעל יכולת הביטוי, החריף לגרום צרות מרובות להוריו. ומרים, פיקחית ועליזה, בעלת הבנה וביקורת מרדה במקובל וגרמה ע"י זאץ עגמת נפש מרובה להוריה לא פחות מאשר אחיה בצלאל. בשותפות זו שבין האח והאחות כלפי סביבתם ניתנה כאילו הבכורה לידי האחות. מרים הייתה נוהגת באחיה ומרסנת בעדו כשהיה נוטה למעשים פזיזים. הדבר נעשה תוך אהבה רבה ביניהם שעמדה ושהתקיימה עד סוף ימיהם.

בצלאל ומרים היו ראשוני הניצנים בעיירה שנבטו לאור התקופה החדשה אשר הייתה זרה לרוחו של י. אייזיק ושהפילה עליו מורא ופחד. העניין התחיל בשאיפה הכבירה של הדור הצעיר לאור הדעת ולשינוי הערכין – והלא היא ההשכלה. ברדיפה אחרי ההשכלה היו בני ישראל עוזבים את עיירותיהם ועובדים לערים גדולות. מקרה דומה לזה קרה גם פה וגרם צער ובושה להורים וזה מקרה "העלמו של בצלאל והופעתו מחדש".בהשפעת חברו לדיעה חיים פריש, שעליו עוד ידובר בבאות, נטל בצלאל בלי רשות סכום כסף גדול מאת אמו סלובי בעזרת אחותו מרים, ובאישון לילחמק יצא בצלאל כמתגנב את הבית ואת העיירה ע"מ להגיע לעיר הגדולה והמבורכת במשכיליה,לעיר צ'רנוביץ.- מיד עם בואו לכאן גזז את פיאותיו והתלבש בגדים קצרים כגוי ממש ר.ל. מטרתו הייתה – ללמוד ולהבחן בחינה ממשלתית בכדי להתקבל לבית הספר למסחר.

והנה באה תקלה בדרכו של בצלאל וכיון חייו השתנה תכלית שינוי מזה שבחר לו. כי בצלאל ניגש לבחינות מתוך אימה ופחד, הייתה לו זו הופעה ראשונה בסביבה כה מנוגדת לבית הוריו. מרוב התרגשות לא ידע את הנעשה סביבו, החל להזיע בכל גופו לכלך בדיו את ידיו וכשמחה את זיעת אפו השחיר את פניו עד כדי שחור ממש. הבוחנים בראותם זאת פרצו בצחוק וגרשוהו מעל פניהם, תקלה זו שמה לאל את כל תכניתו ואחרי עינויים של חודש ימים עד כדי צמיחת פאות וזקן, חזר הבורח לעיר מולדתו, בחשאי ובצנעה, כפי שיצא ממנה קודם לכך.

צערו של י. אייזיק על  מעשה מחפיר זה של בנו בא על סיפוקו מתוך שמחה לאדו. אולם הבן לא הבין כיצד סיגל לו בן סורר וסורר זה את חכמת הגויים.  והלא בשעתו כשיצא חוק מפורש מאת השלטון שחייב כל ילד יהודי מגיל שש ומעלה חובת לימוד בבית הספר הממשלתי, הערים והחכים י. אייזיק והודיע לאותו השלטון כי בנו בצלאל בן השש מוכה שחין ועלול לדבק אחרים במחלה זו, ועל כן שוחרר בצלאל מחובת בקור בבית הספר. עשה זאת האב בכדי שבנו לא ישב חלילה בין גויים, לא ילך בחוקותיהם. ולא ידע י. אייזיק, כי בצלאל למד חכמת גויים בחשאי ובהחבא בעזרת חבר נעוריו חיים פריש שהזכרנו קודם.

עוד לא הספיקו להטשטש עקבות "העלמותו של בצלאל והופעתו מחדש" וטרם נרפאו פצעים אלה- הופיעה באופק צרה חדשה שעלתה על קודמה הן בממדיה והן בהיקפה, צרה הכתובה אומנם בתורה, אבל מקומה לא הוכר עוד בימיו של אייזיק והרי היא , כפי שכינוה י. אייזיק ונאמניו"משיחיות השקר". הכוונה ל"ציניים הסוררים", לאותם הצעירים שהחלו בתקופה ההיא בפעולות חיבת ציון שנקראו בשם "חובבי ציון". בצלאל נספח לעדת חובבי ציון אלה וקרא לחזור לציון מבלי לחכות לבוא משיח בן דוד. י. אייזיק ראה בזה אסון פרטי וכללי גם יחד, עסקנות זו של בן זקוניו נראתה בעיניו כחוצפה כלפי שמיא. "האיך והא כיצד טען י' אייזיק – "הרי יש בזה ניסיון לנסות את אלוהים ויש בזה משום התגרות לקרב את הקץ לפני בוא זמנו וזאת ע"י "בורים כבנו וחברו חיים פריש העומדים בראש חבורה זו. והוסיף וטען : הרי שמור עדיין בזכרונו של כל בר דעה אותו האיש    – שבחי צבי ימח שמו שניסה גם הוא לקרב את הקץ והעביר גם רבים על דעתם"! ומה היה בסופם של אלה ? ועל אותו יעקב פרענק ועדתו הטמעה וכל הדומים להם. והנה דבקה טומאה זו גם בבנו, הקורא לזרוז הקץ ר.ל. והחליט י. אייזיק כי אין לו אחרי זה אלא לקרוע קריעה ולשבת שבעה שיבעה, כי בן זה נקרא בצלאל אבד לו ללא חזור.

רצה קונו של י. אייזיק לנסותו ולא אמר בזה די, כי הבין עליו פורענות חדשה. פורענות באה עליו מבת זקוניו האהובה עליו, ממרים. ולהוי יש-דוע כי מרים זו יפה הייתה, בהירת שיער ועיניים כחולות, בעלת קומה זקופה, כאחת האצילות נראתה. גם השכילה לדעת את שפת עם הארץ ובעיקר את הפולנית שפץ האצילים. בנועם הליכותיה ובידיעת נימוסי הגויים הייתה באה בשליחות אמה סלובי לארמון האציל לבית סימינסקי. ומדי בואה לארמון היה משמיעים לה מחמאות על יופיהוחנה, "צאו וראו"- היו הללו מאנשי הארמון אומרים, "איזראעליטית" (ישראלית – במקום יהודיה) זו, מה יפה ואצילית היא, כאחת משלנו ניראית". מוזר הדבר, כי בת היא ליהודי זה קוראים לו אייזיק סלובס. דברים אלה נעמו למרים. באחד מביקוריה הוזמנה לרקוד קדריל בחברה אצילית זו: בן זוגה ברקוד היה אחד האצילים הצעירים שבסביבה שהתאהב בה במבט עין ראשונה ואף הודיע לה על רגשותיו אלה. הדבר נודע לסלובי אמה ולא נודע מה המקור ממנה שאבה את ידיעותיה, אולם עובדה היא, כי למחרת היום בו רקדה מרים את הקדריל עם הצעיר האציל הביאה סלובי את תעלוליה של מריים לידיעת בעלה באשר אישה היא ועליה למסור את הדבר לשפוטו של האב והבעל.

כשנמסרה בשורה זו לי. אייזיק, הרגיש כי חשך בעדו עולמו וכי קץ בשר בשק בא. עדיין לא הציל את בנו ממשיחיות השקר ועומד לוותר עליו והנה באה עליו מעשי הפקרות של בתו ואלוהים גדולים יודעים מה יהה בסופו של דבר, שמע י. אייזיק על מקרים שקרו על בנות ישראל "לקויות" ביופין היוצאות ר.ל. לשמד בעצם כל נדרי. ועלתה מחשבה בליבו, כי עלול גם הוא לאבד – ישמרנו אלוהים את בתו בת הזקונים שלו. ונדמה היה לו, כי חשך בעדו גם העולם הבא, זה שמובטח לו בזכות אבותיו הקדושים. עלילותיהם של צמד חמד זה הקרויים בצלאל ומרים, עברו על כל הגדות ולא היה בכוחו למצוא פיתרון ותיקון להן. אולם מי שאמר "והיה עולם" הוא הכל יכול והוא הוא "שהקדים רפואה למכה".

 

רפואה זו שהקדימה לבוא התגלמה בדמותו של הדוד ר' זנולי וידרמן, הוא הדוד זנולי, אחיו של סב סבנו ר' בצלאל מבילקמין, הוה אומר דודו של י. אייזיק.

הדוד ר' זנולי היה בא מדי שנה בשנה ובחודש קבוע לי. אייזיק בן אחיוכדי לקבל את חצי המעמדות כנין ונכד לצדיקים והיה מקבלה בכבוד גדול כדרך שנותנים לרופא את ההונורר שלו.

דמותו של הדוד ר' זנולי תוארה לא פעם ע"י אבי בצלאל ודודתי מרים כאישיות מעניינת ונבונה. יהודי בעל צורה נאה היה, מעשן המקטורת "לילקע ציבאק" שלא משה מפיו כל ימות השבוע וארכה כאורך מקל טיולים שמשה גם לדגדוגי בני הנעורים ולהענשה על הליכותיהם המנוגדות למסורת. ר' זנולישמש לי. אייזיק כיועץ כפוסק אחרון בעניינים העומדים ברומו של העולם. אחד מהביקורים של דודנו זה חל בתקופה בה נמצא י. אייזיק בסבך נפשי שבא עליו בעטים של בצלאל ומרים.

התנה י. אייזיק את מר לבו בפני דודו זנולי "בשל מה, זנויל, אוי זנויל דודי, הענישני בוראי בבנים כאלה? ואם כך, הגידה זנויל, ממה נפשך, באם אני י. אייזיק בנו של ר' בצלאל מבילקמין, האיך קרה הדבר ומאת ההשגחה העליונה נולדו אצלי סוררים וסוררים כאלה? הגידה, זנויל, אוי זנויל דודי, בשל מה נתיסרתי בצרור צרות אלו ואני י. אייזיק את ה"עשה" קיימתי ועל הלאו לא עברתי?"ענה לעומת הדוד ר' זנולי, כשהמקטורת "הלילקע ציבאק" בפיו בזו הלשון: י. אייזיק בן אחי, וכי לא ידעתי כי משיח יבוא ומצא לפניו את הדור שכולו זכאי או שכולו חייב?ומנין לך י. אייזיק לקבול על מדת דורך? ומה לך כי תשפוש, בן אחי. וכי לא ידעת כי "דור, דור ודורשיו?" ומנין לך, כי דור זה אינו ראוי לכך? וכי לא ידעת, י. אייזיק, כי יש לעשות למען השיבה לארץ הצבי גם לפני ביאת בן דוד ? שמעני, י. אייזיק, סאת ישראל נמלאה ונגדשה, גדולים הם יסוריו, הנה להם לבני הדור הבא ותן להם לעשות לגאולת ארצנו אף לפני בואו של משיחנו.ואשר, י. אייזיק, לבתולת מרים – בתך היא, הסכת ושמע וזאת עצתי לך, שהיא גם פקודתי: השיא את הבתולה מרים ובהקדם האפשרי.

נחה בזה דעתו של י. אייזיק ונרגעה נפשו הנסערת. וכי מלתא זוטרתאהיא מה שזנולי דבר? ואם כי נכונו לו עוד יסורים וצער מאת בני זקוניו, אולם קבלן באהבה כיאה לאיש מאמין, התרגל להם למראית עין ןלא מחה בידם – אף כי נפשו עליו בוכיה.

הפשילת סלובי, אשת החיל, את שרווליה ועמדה להשיא את בתה מרים בשעה טובה ומוצלחת ונתקלה בהתנגדותה. רצתה מרים בחתן שיהיה לפי טעמה היא, וסרבה לכזה שהוא לפי טעם הוריה. רצה י. אייזיק כי הבחור החתן המיועד לבת יבחן עי" המרא דאתרא ויעמוד על טיב ידיעותיו בתלמוד ובפוסקים כמנהג בני דורו. התמרדה נגדו מרים והודיעה כי ברצונה היא, שהבחור החתן המיועד לה ואך ורק לה, יבחן לא ע"י המרא דאתרא בטיב הידיעות בתלמוד וכו' כי אם יבחן ע"י המשכיל חיים פריש ויעמוד על טיב ידיעותיו בלימודים חיצוניים ובהשכלה כללית.

ביטל י. אייזיק את דעתו לפני דעת ביתו ודובב לעצמו " ישראל אע"פי שיחטא – ישראל הוא והתנחם בזה. והחלה פרשה של מועמדים לחתנים וראיונות "בעשוי" עם כל הכרוך בהן.מועמד בא והולךוחיים פריש פוסל. והחלו הבריות להתלחש, כי חיים זה נקרא פריש לעום לא יאשר בבחנו את המועמד כחתן למרים מחמת אהבתו הגדולה אליה, כי ראה את עצמו כמועמד מתאים. ודרך המבחן כללים קבועים לו: כשהוזמן חיים לבחון את המועמד, היה מופיע בלבושו המיוחד, כשחצי צילינדר (מן כובע שנקרא שטייף הוט) בצבע חום מפאר את ראשו, מעיל העליון לא היה כהה כדרךשומרי המסורת, אלא בהיר בצבעו. על כפותידיו כסיון עור ומתחת לבית שחיו מקל טיולים, מלאכת מחשבת ונולתו, ראש נשר של כסף טהור. בהכנסו לחדר הבעשוי" היה מנפנף בחצי הצילינדר, מחווה קידת חן כלפי המסובים ומברך אותם בערב טוב גבירותי ורבותי", מציין גבירותי קודם. והיה בזה חידוש בהתאם לרוח הזמן. מוריד את הכסיות בחן ובנועם, מציע את עצמו ובלי התקדמות יתירות היה מתחיל בשאלותיו כדלקמן.:"מה דעתו של מר על האוטואמנציפציה של פינסקר?" מחכה לרגע קט לתשובה וכשכזו אחרה לבוא המשיך "מה דעתו של מר על מדינת היהודים מאת המנהיג הדגול ד"ר טעאודור הרצל" כשהנשאל ניסה להשיב לתוך מבוכתו, כי לא זכה עדיין להכיר את הד"ר הנכבד ומקוה לעשות זאת בקרוב, המשיך חיים ושאל את שאלתו האחרונה והיא : "הידוע למר על מנהיגנו הארצי ד"ר ליאון רייך? "כשהנשאל המועמד המשיך בשתיקתו, חבש חיים לאטו את כסיותיו למען תת שהות אחרונה לנשאל לתת תשובתו. וכשזו לא באה החוה חיים שנית קידה כלפי המסובים, בהודיעו כי היה לו נעים להסב בחברה כה נעימה ויצא כשעל פניו מיני כעס ועלבון על כי ישנם עוד כיום יצורים הנקראים בני אדם ואינם יודעים מהנשאל ולא כלום. וידעו המסובים כי הפעם נכשל המועמד, לצערו של י. אייזיק הזקן אשר נפשו סלדה מחיים, מלבושו, משאלותיו ומהליכותיו. נאנח קשות ר' י. אייזיק, נזכר בדברי זנדויל "דור – דורודורשיו". נשאר יושב ןמחשה ומקוה שבקרוב ימצא בכ"ז בן זוג מתאים לבתו.

ןאמנם הגיעה השעה, חיים הוזמן לבחון מועמד נוסף – וראה, במבחן זה- ידו של הנבחן על העליונה, ה"הייראטס קאנדידאט",הוא המועמד להיות חתן, ענה בקלות לשאלת חיים פריש ובמרוצת הבחינות נהפך הנבחן לבוחן וידו של חיים פריש הייתה על התחתונה. מועמד זה היה אברך משי, צעיא ורך השנים וצמיחת הזקן רק החלה בו, אבל דבורו והליכותיו על דרך ההגיון היו וכוחו רב בהסברה ובשכנוע להשקפותיו הוא ואכן, צעיר זה נהיה לבן זוגה האהוב של מרים. בכזה רצתה וראה גם י. אייזיק – נחה דעתו הימנו. שמו של הבחור שלמה בן אבהרם הירש מק"ק טלוסטי שעל יד בוצ'ץ, נין ונכד להרב מסקלא הנודע לתהלה.

–   –   –

ברשימת קורות משפחתנו בתקופה זו נגענו באדם שאינו משתייך אליה והוא חיים פריש שקשר קשר הדוק היה לו עם בני הזקונים שלנו. יהיה, לכן, לנכון להרחיב דיבור על חיים תוך גוף הרשימה הזאת, כדי שתהיה התמונה שלמה ותביא להבנת התקופה ההיא. בינתיים תחול הפסקה בפרשת י. אייזיק, אולם חזור תחזור עם גמר הרשום על חיים.

חיים פריש רווק היה ונשאר רווק עד סוף ימיו, רווקים היו גם שני אחיו: יעקב משה ואהרון. כמשכיל ראשון בעיירה ודורש במופלא ממנו, הגיע חיים בבגרותו למקצוע השענות, שנחשבה בעיירה למלאכה נכבדת, הדורשת עיון במערכת גלגלים המניעים אלה את אלה והמשמשת בבואה למערכת החיים בכללה.בסדנתן סביב שלחן עבודתו היו מתקבצים מאותם חלקי הנוער שליבם ונפשם לדעת ולהשכלה. והיה חיים יושב כפוף לשלחן עבודתו, כשבעינו האחת הזכוכית המגדלת ומשנן לתואבי הדעת על יושבי החושך וצלמוות ועל אדיקות חסרת ההגיון המונעת מאת בני העיירה לראות את חלדם באור הנכון. ושינן חיים, השכם וערב למקשיבי אמרותיו, על תקומת עם ישראל ושיבתו לציון בהנהגתו הדגולה ומשיחית שבאה לישראל מאת ההשגחה ע"י ד"ר טיאודור הרצל.

ונהיה חיים ברבות הימים לאישיות מרכזית בחיי העיירה ולסלע מחלוקתה. אלה שנאותו במשטמה עזה ורדפוהו עד חרמה, כי ראו בו משנה סדרי בראשית. ואלה חבבוהו והעריצוהו,שמרו עליו מכל משמר וראו בו כמשענתם להשגת מאווי נפשם. ולא נמנעו האדוקים מהעליל על חיים עלילות שווא. כה, למשל, התחילו מספרים כי זה שבועות מספר אחוזים דרי רחוב צריליפקע אימה ופחד. משעה עשר בלילב לא יהין איש לצאת מפתח ביתו וזאת בגלל חורבת ביתם של האחים ברוינשטין הנמצאת באותו רחוב. בחורבה זו מתגוררים שדים ורוחות ודרכם היא לעשות את מעשיהם במשך היום וחלק  של הליל בחורבה גופא. מחצות הליל ואילך נוהגים לצאת את החורבה ולרקוד את רקודיהם ולעשות את אשפיהם ברחוב. בסמוך לחורבה. העידו אף העידו, כי במו עיניהם ראו זאת ולפלא יחשב כי בחיים נשארו, וראה אדם שד ורוח וחי. אחרים הוסיפו כי פלצת אחזתם בראותם את השדים במעלליהם ולבושם כלבוש האצילים ב   , לראשם צילינדר שחור, גבוה מכפי המידה הרגילה לגופם סמוקינג שחור וצוארון צחור עוטה את צוארם השעיר. אולם דא עקא, כי רגליהם רגלי פרה עם פרסה שסועה וזנב להם ארוך ומאחוריהם. ונהיתה העיירה כמקדחה. שומרות האמהות על עולליהם ומתרחקים הבריות מאותה חורבה, אף גוי נוחח "יושבי חושך וצלמוות" 0כה קראו לאדוקים חבריו של חיים) והורו באצבע על חיים, כי בגלל מעשיו ותעלוליו באה אותה פורענות עליהם וסופה מי ישורנה. חיים, כששמע את זאת, קפץ בחרי אף משולחנו, עקם את שפתיו תוך בוז וכולו אש משתלהבת, "הייתכן?"- צעק בזעמו- "במאה הנאורה שלנו, במאה התשע עשרה ימצאו עוד אנשים שיתנו אמונם בשדים וברוחות?" לא יאומן כי יסופר, הוא , חיים, יוכיח לכל באי עולם על האמיתות שבסיפורי בדים אלה. הוא חיים, יכנס לאותה חורבה בשעה האיומה ביותר, היא שעת חצות וידע העם, אחת ולתמיד, כי "לא המתים יהללו יה וגם לא יורדי דומה". ניסו מעריציו ומקורביו למנוע בעדו מלבצע מעשה זה. כי גדול פחדם למה שעלול לקרות על אף אמונתם ברבם חיים, אולם הוא חזר להודיע כי אין בה בחורבה ולא כלום ואין לו כל פחד בפניה. כה אמר וכה עשה.

כשירד חיים הלוחם האמיץ לאותה מאורה, התאסף כל עם חורוסטקוב, מבני ברית ומשאינם בני ברית, כדי לחזות מה יהא בסופו של דבר. והייתה בזה מהצפיה אם לתקופה חדשה בחיי האדם, בה יצעד לבטח, או לתקופה בה צודקים עדיין האומרים, כי עלול אתה להפגע בכל עת ובכל שעה מה"רואים ואינם נראים".

ויתאסף העם תוך מעגליו השונים, המעגל הראשון – ממוקירי חיים העומדים לא רחוק מהחורבה, שמאחוריהם עומדים "הנייטרליים" שאין להם כל סיג ושיח לא עם חיים ולא עם מתנגדיו ומאחורי אלה והמרוחקים ביותר עומדים הנרעשים והבטוחים, כי חיים יפגע. עומדים הם ברחוק מה שיוכלו לברוח על נפשם לעת הצורך. תחילה היה, נדמה כאילו הצליח חיים במעשהו. עברה שעה ארוכה ולא נשמע מאומה מתגובת השדים והחלו אלה מהמעגל הראשון להתבדח אפילו כי הניצחון בידם.

אולם עד מהרה  – והדבר בא כחטף – ונשמעה צווחה כלא מעולם הזה ואחריה צווחות נוספות שהקפיאו ממש את הדם בעורקים. הדבר בא בזה אחר זה. בקפיצה ובצעקת לא אנוש הופיע חיים מעל פתח החורבה וצועק כל עוד רוחו באפו "שמע ישראל" ומוסיף לרוץ ולבקש רחמים… המעגלים לא הסתלקו ממקום המחזה לפי אותו הסדר שהסתדרו תחילה, כי נסתבך המעגל תוך אימת מוות על כולם. כל אחד רץ וחושב כי השני הרץ בעקבותיו הוא השד. ורצו ונסו בשבע דרכים ואף היו כאלה מקלי הרגליים שעברו במנוסתם את תחום העיירה וחזרו רק למחרת היום כפרצופם לא פרצום וצורתם לא צורה.

וחיים? רץ עד אשר כוחותיו עזבוהו, נפל באשר נפל, עזוב ממוקיריו, כשעל גבו מכרכרים ומכתשים ורוקדים שדים מזונבים – ונשמה באפו אין. ונדם קולו של חיים המכריז על אור ודעת וגבר קולם של "יושבי חושך וצלמוות".   וגם כשחזר חיים לאיתנו, לא הוסיף לדרוש עוד, כי לא עמד במבחן, אף נכשל והכשיל.

וסיבת כישלונו של מנהיגם חיים? צחוק ודמע שמונים בו יחד: ידם של ליצני העיירה הייתה במעגל זה. אף כי אלה האמינו עדיין בשדים וכיו"ב, אולם מוראם לא חל כבר עליהם. והמה הם שהתחפשו לשדים ולרוחות כשחיים נכנס לאותה חורבה מהצד האחד; נכנסו הללו דרך הצד השני, מבלי שחיים ידע על כך. בהיותם יחד באפלת החורבה החלו הליצים שלנו לילל וליבב בקולות משונים למען השוות להם קולות שלא מהעולם הזה. והעידו לזכותו של חיים, כי תחילה אף ניסה להתגבר על סביבתו, אלה לבסוף לא עמד בה. וגם "השדים בעצמם" באו על עונשם, כי גם בהם דבקה האימה הכללית וגם הם ברחו עם הבורחים.

וזכור היה עדיין אותו המעשה המזעזע, והתלחשו ביניהם אף השילשים שבעיירה על אותו מוצאי שבת, בו ירד חיים הלוחם לגוב השדים, ששוכן בחורבת ביתם של האחים ברוינשטין ברחוב צריליפקע.

תקופה זו שאליה הגענו ברשימתנו, היא תקופת מעבר מאורח חיים אחד למשנהו. וכדרך כל מעבר שבין דור לדור היה זה קשה לשני הצדדים. וקשים, לכן היו חיי הזוג סלובי וי. אייזיק, אם כי בניהם ובנותיהם שנהיו במרוצת הימים לבעלי משפחה בפני עצמם, השתדלו להעלים – בעיקר מפני אביהם- כמה וכמה דברים מאותו הזמן שהיו עלולים להעכיר את מצב רוחו. כי כבר בבניו של בנו בכורו יוסף נראו התוצאות.

י. אייזיק כבן דורו שאף לראות בבניו רבנים רבנים ושוחטים ובנכדיו קויים ההיפך, כי אלה שאפו להשכלת חוץ ואף נהיו לדוקטורים ר.ל.; נכדים אלה התייתמו מהוריהם בקטנותם וחלק מהוצאות כלכלתם וחינוכם ניתן ע"י סלובי וי. אייזק התנה במפורש, כי נכדים אלה ילמדו בישיבה והיה על הצעירים שבהם, והם זליג וולביל לבוא פעמים בשנה להתייייצב בפני סבם כדי שיעמוד על טיב התקדמותם. לראיונות ביקורתיים אלה בא על פי רוב הצעיר ולביל, כי זליג התמים היה וחסר ערמה. לא כן ולבלי הצעיר, הערום והשנון. פגיעות אלה שימשו חוסר בדיחות מעניין ולא ידע י. אייזיק עד סוף ימיו, כי נכדיו אלה לא בישיבה בקרו כי אם בגימנסיה והתעתדו להיות לא רבנים אלא דוקטורים. (דק) בניו יוסף, אורי, אברהם ובתו בת שבע המשיכו ללכת בדרכי אביהם ולא נגרע מהם דבר ושבע מהם נתת לעת זקנתו, חוץ מבני זקוניו – בצלאל ומרים, אשר הוסיפו לגרום לו תמרורים. בעיקר מרר את חייו בנו הרביעי – בצלאל. כי עשה בצלאל מעשה נוסף, אשר לא יעשה בדורו של י. אייזיק והלא הוא אירוסיו עם פרל בת אהרון לוינטר- בדרכו הביתה מהיריד השנתי שבלשצ'וביץ. הנשמע כזה? – היה טוען י. אייזיק ויסע בחור, כרגיל, ליריד השנתי שבלשצ'וביץ' ובדרך חזרה יעבור את פודבולוצ'יסקי ויסתכל שם בבתולה שמשפחתה אינה מוכרת, לא אצל האדמ"ור מצ'ורטקוב ולא אצל זה מהוסיטין ואף לא מוכרת בסטרטין, ויתארס אתה מבלי לשאול את פי אביו ואמו?

את ארוסתו פגש בצלאל באקראי ; בהירת שיער הייתה וצמות ארוכות לה וכולה חיננית ומצאה חן בעיניו. מבלי לשלוח שדכן ומבלי לשאול בעצת משפחתו ואמו סלובי, אפילו נכנס לבית הוריה ואמר "בבתכם זו הנקראת פרל חשקה נפשי, תנו נא אותה לי לאישה ואשר לנדוניה וכיו"ב הנני מוותר ע"ז לחלוטין". ואחרי ששאלו כנהוג, את פי הנערה התארסו שניהם, היא פרל בת אהרון עם בצלאל בן י. אייזיק בהימצאו בדרכו הביתה מהיריד השנתי בלשצ'וביץ.

כשבא בצלאל לביתו, המטירה עליו סלובי שאלות וי. אייזיק הקשיב מן הצד. ומה בלשצ'וביץ? ואיך היה הפדיון? יספר נא בן זקונם. השיב בצלאל ברצינות מיוחדת, הרצינות שי. אייזיק נחש בה צרה חדשה, כי הכיו בזה. ואמר בצלאל קצרות, הפדיון בלשצ'וביץ לא היה רע ועיקר הפדיון היה בפודבולוצ'יסק. ותמהו הזקנים – וכי מה פודבולוצ'יסקי ללשצוביץ? הוסיף והסביר להם בנם זקונם- בפודבולוצ'יסק התארסתי והחתונה תהיה בלי נדר כעבור חודש ימים, אם בהסכמתם ואם בלי הסכמתם.

בשורה זו ירדה כתדהמה על סלובי וביתר שאת על י. אייזיק ונשגב מבינתו להבין כל זה. ראה כי לשנות את זה לא יוכל, הדור הוא עקש ופתלתול וקבל את יסוריו באהבה. וניסה י. אייזיק להרגיע את רות רעייתו באמרו: "מסתבר סלובי- וצדק דודי זנויל- כי ימים אלה הם ימי ביאת המשיח, ודורנו כבר "כולו חייב" ומעשה בצלאל מוכיח על זאת, כן יהי רצון!".

כרושם רשימות אלו עלי להודות, כי מדי אזכורה תעלוליו אלה של בצלאל בן י. אייזיק ועגמת נפשם של זוג הזקנים והמו בי מעי מנקיפת לבי, כי אני הנני בנם של אותו בצלאל ופרל בת אהרון. ולולא האהבה שנחלקה אז בזמן נסיעתו של בצלאל מהיריד בלשצ'וביץ, מי יודע אם הייתם זוכים לקרוא את תולדות משפחת הוינדרמנים- וגם זו לטובה.

נימה חדשה החלה נשמעת בבית סלובי, אשר לא שיערוה ולא ידעוה קודם לכן וקשורה היא באברך המשי, הנבחן שהפך לבוחן, שצמיחת הזקן אך החלה בו- והוא שלמה בר' אברהם הירש, בעלה של בת הזקונים מרים.

נימה זו שבאה עם הופעת שלמה החלה לחתור תחת המקובל והישן ולהקים במקום זה משהו חדש, שאת צורתו קשה היה עדיין לקבוע. בזקנים התנגדו לכך בכל כוחם ולא עמדו בהתנגדותם. תחילה נכנע תוך יאוש י. אייזיק ולאחר גם סלובי תוך כדי כיווץ שפתיים וקימוץ אגרוף אולם הכניעה הייתה שלמה. והחלה נימה זו ביחסים שבין הזוג הצעיר. י. אייזיק חשב כי הפך עולמו עליו והוא עודו בחיים ומתוך שפסק מזמן להביע את דברו לבני הדור החדש, החל לשיח עם עצמו תוך פליאה וטוען : " האיך הבעל עם אישתו ובשעת מעשה יסתכל ישר בפרצופה והיא – הנקבה תישיר מבטה אליו. כאילו שניהם יצורים שוים הם בפני יוצרם?" גדולה מזו – ואוי לעיניים שכך רואות ואוי להן לאוזניים שכך שומעות ; היתכן כי הגבר ילטף את פרצופה של הנקבה וישיח לה מיני שטויות כגון: יקירתי, יונתי? והיא על אף תשיב לו אמריה ותחייך אליו בהבעת פנים שיש בו מקמטי הגרוי של הלילות ______. וזאת לאור היום ובביתן הוא ונוגעים עגבים אלה בבית זקוניו- מרים ובחותנו, שלמה בר' אברהם, נין ונכד להרב מסקלה הנודע לתהילה.

הדור הצעיר התנכר לי. אייזיק והיה שופך את מר ליבו בדו-שיח עצמי ובלחש כדרכו, כאשר כפות ידיו מכונסות בשרווליו ועינו פוזלת וכאילו מהססת :"הצודק הוא או צדקו האחרים?".

רגש בלתי מצוי ליופי וחוש מפותח של טעם טוב היו בו בי. אייזיק ואלה היו ידועים בעיירה לכל. ובהתחתן זוג צעיר היו באים לשאול בדעתו על הצבע, על סידור הרהיטים ועל הדירה. גם ביתו מרים, בהתגנדרותה כעלמה נאה, הייתה שואלת בעצתו – כיצד להתאים את צבע הסרטים והכפתורים לשמלתה החדשה. ומעניין, בניגוד להשקפתו על החומר והרוח היה שש לפסוק את פסוקו בעניינים אלה, ובהצלחה יוצאת מן הכלל. אהב את הטבע ונוהג היה בשעות שאין בהן תפילה ולמוד לטייל וליהנות ממעשי קונו ויוצרו. ע"י עץ ושיח היה מתעכב ומתפעל הימנו כאומר "מה נאה אילן זה".

 

מילדותו הקדומה שמור בזכרוני טיול בו שיתף ר' י. אייזיק אותי ואת בן דודי חיים בער בן מריים. היינו אז כבני ארבע שנים והיה זה, כנראה, אחרי גשם קיצי, כי טעמו וריחו של בושם האויר מדגדג עדי היום בנחירי. על אף תהפוכות הזמן והזדקנותי העומדת נגד עיני התמונה, איך החזיק הסב נכד מכל צד והסביר לנועל הדבורה ועל קשריה עם הפרח.

בגיל של שבעים מת יצחק אייזיק בנשיקת מות צדיק, נרדם ולא התעורר ונאסף אל אבותיו מסטרטין ומבילקמין. ת.נ.צ.ב.ה.

_  _  _

בהלקח י. אייזיק מעם סלובי, בכתה האלמנה על אבידתה הנוראה, אולם קבלה את זאת באהבה כפי המקובל. את מרי לבה שפכה בשיחה, שיחת תלונה, חוזרת בניגון בר- צלילים מספר של הקוננת, כגון : "ענני אייזיק, מה ראית לגרום לי יסורים לא אנוש אלה? ועל מי נטשתני בעלי? ומה אעשה כעת, אייזיק ואני אלמנה שבורה". אך הוציאה את המילים הללו מפיה, נדהמה בעצמה מתוארה זה החדש פסקה ממנגינתה העצובה ורחמים גדולים בקשה למענה. את קולה נתנה בצעקה שפלחו את העיירה מקצה לקצה ושמעוה אלה היושבים על יד גשר הטחנה ואף אלה היושבים על יד הגשר האדום. ולא תמה קהל חורוסטקוב, כי ידע את ערך האבידה והבינו רי סלובי מבכה את בעלה עד שנוטה הייתה להתעלף. ולא חשבו הרבה ולא התייעצו ביניהם מה לעשות בה, כי כל מי שכוח במותניו אץ להביא דלי מים והוריקו עליה. סלובי הרגישה בכמות המים שנשפכה מספיק באבלה, כי עוד מעט ויטביעוה – שלחו מבט משלה לעבר שואבי המים ונעמדו כמבוישים וחדלו מזה. ושוב המשיכה סלובי בטענותיה כלפי בעלה בדרך של תוכחה "אדרבא ענני אייזיק ואל תתבייש עוול לא גרמתי לך בענייני פרנסה עסקתי אני וכל זה כדי שתהיה פנוי למעשים טובים, כבדתיך כדרך אשה בישראל, ענני –אייזיק, הנכונים דברי?" פזלה לעבר המראה המכוסה בסדין, שמא נשמתו מסתתרת עדיין שם  והעבירה את מבטה לעבר מפתן החדר, שמא מתחתיו נשמתו נחלצת. ובקעה צעקתה מחדש והפעם התחרו בצעקותיהן יתר הנשים שהיו באותו מעמד, כי אכן "סלובי נהייתה לאלמנה", ומאתה ואילך מעמד חדש לה בחיים.   והחלו לנחמה באבלה, נדחקים כמבויישים ונכנסים אליה בגניבה בלי אמירת שלום וישבו באשר ישבו וצרפו את אנחתם לאנחותיה היא. והיו מסתכלים לצדדין ועל התקרה בלבם מחשבה, כיצד להסתלק וסלובי לא הרגיש בזה. אולם היא לא נתנה להם ללכת, כי תשובה הם חייבים לה, מה יהיה אתה עת היא תצטרך ללכת בדרך בה הלך אייזיק? "התעמוד לה זכותה להתחבר עם י. אייזיק ואבותיו, או לא תעמוד לה זכות זו". ומיהרו הללו והבטיחו לה כי אומנם זכות זו תעמוד לה ובגן – עדן יהיה חלקה והוסיפו והביאו ראיות והוכחות. הלוואי ולכל אשה בישראל תעמוד זכות אבות כזו, כפי שהיא עומדת לסלובי בת חיים בער כ"ץ. ונחה דעתה לנרגעה, רפה כל בכיה, פחתו אנחותיה עם התקרב קצה של שבעת ימי האבל ועם סיומם חזרה סלובי להיות אותה סלובי כפי שהייתה קודם לכן.

_   _   _

בבניה ובנותיה לא נהגה סלובי רכות ואף נכדיה לא התרפקו עליה ולא ידעו מעולם לטיפת סבתא מה היא. היא מעשה ושלחה בשליחות מסחרית את אחד מבניה הנקרא אברהמצ'י לעיר הסמוכה צ'ורטקוב. והיה עליו לקנות נרות המיועדים לחג נוצרי החל בתקופת החורף והנקרא בלשונם "יורדן", הוא חג הירדן. ומילה אברהמצ'י את שליחותו וחזר לביתה של סלובי בחצות ליל, ספק חי ספק מת, כשבחוץ משתוללת סערת שלג איומה. סלובי לא שמה את לבה לבנה, כי אם לארגזים שהביא והראותה כי מחציתם ריקים, באשר תכנם נאבד בטלטולי הדרך, לא היססה רגע ובמקלה אאשר בידה הכריחה את בנה זה לחזור על עקבותיו ולחפש על פני שביל לא שביל תוך סערת שלג את אשר נאבד.

כזאת וכזאת הייתה האישה סלובי בת חיים בער, היא הסבתא שלנו.

הגיע הזמן והרגישה סלובי, כי חייה נשמטים מתחת ידה וחייה הם: בית המסחר והשליטה עליו. על כן ראתה צורך לדאוג עוד לפני מותה לעתיד בית מסחרה. אולם דא עקא, כי חתנה שלמה, בעלה של מרים, – מטרה אחרת הייתה לו ושבמימושה החל כשיצחק אייזיק עודו בחיים. מטרתו – מסודרת ומתוכנת הייתה, ושני סעיפים לה. הסעיף האחד קודם לחברו, סלוקה הגמור של חמותו מבית המסחר עד ללא כל דריסת רגל בו, הסעיף השני- להתאים את העסק לצרכי התקופה ולתביעותיה. האברך שלמה נכנס לבית המסחר בראשו ורובו הראה מיד את עצמו כבעל המצאות מסחריות, ההולמות את רוח הזמן והפוגעות ברוח זמנה של סלובי והם פגעו גם בסלובי עצמה. סלובי נלחמה כלביאה על זכויותיה וקראה לעזרה את בניה ובנותיה ואף הטריחה את עצמה לעלות לקבר בעלה, כדי שיהיה לה לעזר במלחמה זו אולם מרצו והתמדתו של האברך שלמה יציבים היו ואף עמדו לו עד כי נכנעת סלובי והניחה את ידה מהחנות, אבל לכלל כניעה לא הגיעה. מיד עם הסתלקותה מהחנות והעברתה לידי שלמה ומרים, החלה בעסק חדש שאין לו כל השייכות לקודם והוא עסק הרפואה. לא עבר זמן רב ושמה של סלובי יצא לתהלנ בין האיכרים כמעלה ארוכה לכל דוי. והיו באים לדרוש בעצמתה בעיקר מבין דלת העם היהודי. רפואותיה גם הן מעשה ידה. את המרפאה שכנה בחדרה והייתה היא הרופאה והרוקחת גם יחד. סממניה היו : עשבים, מהם טריים ומהם מיובשים, דבש בתוספת של קמיע, דבש בתערובת של זבל, פעם גלליו של סוס ופעם של הפרה, הכל לפי טיב המחלה. תמורת רפוייה הייתה מקבלת כסף ושווה כסף, כגון: ביצים, תרנגולות תפוחי אדמה ועוד. והיה כל זה כפיצוי לסלובי בעד סילוקה מהעסק- בניין חייה. אולם לא כן היה הדבר. ראה שלמה בעל מרים כי עסק חדש זה של חמותו מבאיש את עסקו המודרני, היות והבריות אמרו שסלובי עוסקת במעשה כשפים. אף הרשות שמה ועינה בה ברפואותיה, בעטיו של הד"ר אוירן, שבא לא מזמן לעיירה ומלאכה אין לו, כי רוב החולים הולכים אל סלובי.

חשש שלמה כי רעה תבולע לו וליבו לפרקמסיא של כובעים ונעלים ולא לרפואה ולרוקחות חשודה. עמד והחליט החלטה והוציאה, כדרכו, לפועל. ואף מנע בעד חמותו להמשיך בריפוי חולים וכושלים. ונטושה הייתה המלחמה בכל כבדה. גם אנשים מחוץ למשפחה לקחו חבל בה, מצדדי סלובי וכן מצדדי שלמה, אלא ידו של אברך שלמה הייתה על העליונה.

בראות זאת סלובי כי ידיה רפו וכי עלולה היא להגרש ממשכנה זה, אחזה באמצעי חדש שלא ידעו עליו אנשים באותו הדור המאושר, והוא שביתת רעב. סלובי הודיעה למי שהיה צריך להודיע, כי באים כך, הרי חייה אינם חיים ולא יבוא אל פיה כל אוכל וכל משקה עד שתתחבר לבעלה י. אייזיק. ומשם היא תמשיך במלחמתה כשלעזרתה זכות אבות. שומעיה לה לא האמינו ולא עלה בדעתם כי אמנם תקיים סלובי את אשר הצהירה וכשנוכחו כי אומנם נכונים דבריה וסלובי הפסיקה לאכול,- נבהלו ובאו אצלה להתחנן לפניה כי תפסיק מזה ואף החלו לנהל אתה משא ומתן ליישור ההדורים.

מי יודע יתכן ואף באחרית ימיה אלו הייתה סלובי יוצאת ממערכה זו וזר הניצחון על ראשה. ולא כן היה הדבר. השטן המקטרג קטרג עליה ולא עמדו לה זכות אבות הנעלים שהיו לה. ימים אחדים עברו ברעבונה וסימני עייפות לא ניכרו בה. החלו להתחקות על עקבותיה והסקרנים שבהם אף הסתתרו בעליית הגג, על ה"בוידעם", שם הייתה סלובי מתבודדת בייסוריה בימים האחרונים. ולא נזקקו האורבים באותה עליית גג לטרוח הרבה, כי לא עבר זמן רב ובמו עיניהם ראו כיצד סלובי עולה למחבואם ומתחת לסינורה הרחב מוציאה קדרה ולא קמה ממקומה עד שמריקה כל מה שהיה בקדרה זו. כשנמסר הדבר לאברך שלמה, הצטרף גם הוא למחבוא כדי לחזות בסעודה שסלובי עורכת בייסוריה. המשא ומתן עם סלובי נפסק, ונרגעו החוששים לבריאותה. ולזכות סלובי הלוחמת יזקף כאן, שכאשר נודע לה כי סודה הוא רשות הרבים ולא הרבתה בטענות ומענות אלא החלה לאכול בגלוי כיאה לה ולאפיה.האנשים הבינו לה, כי טעתה סלובי בבחרה נשק זה במלחמתה, כי לכך לא נוצרה. ידעה סלובי את מלאכת האכילה ומוניטין יצאו לה בשטח זה; מורשת זו קבלה מידי סב יוקף ואף עליה אמרו הבריות "לוקה תיאבון אתה? הסב עם סלובי בשעת אכילתה ותעלה מרפא- ממנה תראה וכן תעשה". במקרים בודדים התגברה סלובי על צורך האכילה שבה, היה זה בעניין שנגע לפשטידותיה המפורסמות והטעימות של הדודה שיינד'לי, ניסתה שנקראו לה "שושנה בין החוחים" על היותה הליטאית היחידה בערייה שכולה גליצאית. אולם בכאן שנאתה לשיינד'לי הייתה כ"כ גדולה שהיא עלתה אפילו על אהבתה לאכילה.

וככל שהזדקנה סלובי, כן גדלה בה התאווה לאכילה ולכל מה שקשור באכילה, לאפיה, לבישול וכדומה, מכל זה נהנתה. ומחמת שיצאה מעסקי אוץ שנהיו לנחלת הדור החדש, הפנתה את עצמה לעסקי פנים אלה. לפינה זו שלה – לא אפשרה כל דריסת רגל זרה וידעו והעריכו ועל כך נזהרו, כי הכירו בשלטונה כאן. אפילו האברך שלמה הסכים לכך בלב שלם. לראיה ירשם כאן המקרה שקרה ביום ראשון להתחלת מלחמת העולם הראשונה והבא להעיד כי אף בהתמוטט אתנו עולם לא הפסיקה סלובי במלאכתה- מלאכת האכילה, האפיה וכדומה.

היה זה באותו יום שישי, בו החלה המלחמה הראשונה והיא שנת 1914 לפי מנין הגויים. ביום  זה נסוגו חיילות האוסטרים של הקיסר פרנץ יוזף מפני חילותיו של הצר הרוסי ניקולי. את העיירה הפקירו על היהודים אשר בה. פחד גדול נפל על הקהילה ולא ידעו מה ילד יום. אמרו האומרים ובמו אוזניהם זאת שמעו כי הקוזקים של הצאר הרוסי הם ניניהם של הצורר מלפנים בוגדן חמלניצקי ימ"ש וטורפי אדם הם ובעיקר האדם היהודי. אף הוסיפו האומרים כי לקוזקים אלה עין אחת בלבד להם- וזאת האחת תקועה להם במצחם.

נזדעזעו נשמות ישראל ואין להן מושיע. אפילו חיים פריש הלוחם האמיץ העומד לאחיו בעת צרה, אפילו הוא נסוג עם חיילות הקיסר האהוב עליו. העיירה נשארה ללא מדריך ומנהיג ורצו ונסו לכל עבר,מי לביזינוף, עיירה שעל יד הנהר סרט, כי חשבו הבורחים כי הקוזקים לא יוכלו לצלוח את הנהר, והייתה להם נפשם לפליטה, ומי לעיירה הסמוכה פרוביז'נה אשר בגבעה, כי חשבו הבורחים שלא יצליחו הקוזקים להעפיל ההרה ויחסו בצל ההרה. גם הרב דמתא ברח עם הבורחים והפקיר את צאן מרעיתו. והוא הרחיק ברוח את ונדוד עדי הגיעו לעיר וינה.

 

ומן השמים נלחמו נגדם, כי האפיל אלהים את עולמם עליהם והסתיר את החמה בנרתיקה והוריד עליהם לילה בצוהרי יום.ונתיתם קהל קדושים אשר בחורוסטקוב והחבא כסדק בחור, במחילת הבוידעם- הוא עליית הגג, ובבקיעי הקעלער- הוא המרתף.פסקה נשימתה של עדת ישראל ולב כל אחד היה מפרפר בתפילה – תפילת הדורות. והשלך הס ברחובותיה ונפש חיה לא נראתה בהם, כי כלה נשמה.

רק נפש אחת נשארה בעיירה אשר המורא והפחד פסח עליה ולא נגע בה כלל והיא סבתנו סלובי. לא פחד הקוזקים בעלי עין אחת ולא יריות הכובשים בהכנסם לעיירה מנעו בעדה להפסיק לרגע קט במלאכתה בה החלה : אפית הופינים לשבת. ועמדו והפצירו בה. כי תמלט את נפשה ותחוס על עצמה ועל האחרים והיא באחת, – בגלל ענייני עשו אלה לא תפקיר את תנור האפיה ולא תעזבנו אחרי שעמלה בו מחצות ליל אור ליום שישי. סלובי נשארה על משמרתה ביום הרת העולם וטיפלה תוך רוך ואהבה במיני האפיה שנאפו לכבוד השבת. לטפה בעיניה את ה"מילאי" ואת ה"בובי" והוציאה מתוך התנור את ה"אייערקיכלאך" כהוציא תינוקות מעריסתן. השתעשעה עם חלות השבת, עם ברק בתוליהן והריחה לריחם המשכר של ה"קנישעס",כי ריחם גן העדן. ישתוללו להם בחוץ גוג ומגוג, יסוגו להם הנסוגים ויכבשו הכובשים, לה כל זה לא נוגע.

 

כשוך החמת הכובש, כאשר היריות פסקו והעיירה הייתה כבר בידו, החלו להסתכל שוכני המחילות דרך הסדקים ואף העיזו לצאת ולחזות בצעוד הכובשים בסך. וכאשר האיר היום מחדש, נזכרו בסלובי. היא אך גמרה את מלכתה ויצאה לרחוב כדי לראות בשל מה כל אותו הרעש. ובהציצה בחיילים הרוסים לא נתפעלה,- אלא אמרה כלאחר יד "הרי בלבושם לא השתנו כמעט במאומה. כאז כן גם עכשיו".כששאלו אותה למה היא מתכוונת בדבריה אלהף הסתבר מתשובתה, כי החיילים הרוסים הצועדים עכשיו בעיירה – לבושם היה כלבש החיילים הרוסים שעברו כאן בתקופה אחרת, דהיינו: בשנת 1948 כשחיילות הצאר צעדו דרך העיירה לעזרת האוסטרים במלחמתם נגדש התקוממות האונגרים, הייתה זאת הפסקה של שישים ושתים שנה ולגבי דידה של סולובי אין בכך ולא כלום. – את מספר שנותיה לא הגידה ולא העיז המעיז לשאלה על כך. פרצ'ל הישי העיד על עצמו כי הוא בן גילה של סלובילפי השערה הייתה קרובה לגיל של תשעים ואף למעלה מזה ורצון החיים פעם בה עד רגעה האחרון. בגילה זה החלה להראות אותות חיבה לבת בת שבע; היו שאמרו, כי אהבה מאוחרת זו באה כדי לקנטר את בתה מרים על שזו נתנה את ידה לבעלה שלמה במלחמתו אתה ועל שבתקופה זו אף החלו לדחוק את רגליה מענייני האפיה ובישול. יש והראתה אותות רצון וחיבה לנכדה חיים בער בן מריים, משום שנקרא על שם אביה, כי בתקופה זו החלה לקשור קשרים נפשיים עם אבותיה ואביהם בכללם. והיו אלה סימנים של התכוננות לקראת הבאות.

כשבוע ימים לפני מותה החליטה סבתנו סלובי לשכב במיטה. ולא נפלה למשכב מחמת תשישות הכח ורפיון הנפש, העידה על עצמה, כי אין בה מחלה ולא הזקנה מאלצת אותה לך אלה מטעם פשוט היא הרגישה שקוראים לה לבוא להתייצב בעולם האמת שהוא באחד הרקיעים משמע כי שעתה הגיעה. אם כן, אין לך טוב מזה מאשר לשכב במטה ומכאן תוך ישוב הדעת להתכונן לכוון את פני הדברים כפי הרצוי לה.

הימים בהם שכבה במיטה, היו מוקדשים לעשיית חשבון הנפש מעברה ולשקולים בסיכוייה לצפוי לה בגלגולה החדש, הם החיים החדשים בעולם הבא. ומתוך שהייתה מעשית בחייה הארוכים, נהגה כך גם בסוף ימיה על דרך המעשה והשכנוע עם אלה שקדמו לה ושלפי עניות דעתה אף כבשו להם מקום מכובד ואיתן בעולם האמת. ומן הדין כי היא, סלוביבת חיים בער תפיק מהם את התועלת הרצויה. שיחותיה המעשיות עם אישים שלא מהעולם הזה החלו בבעלה. ראשית פנתה אליו. והיה בקולה ובחיתוך דיבורה כאילו יצחק אייזיק יושב על ידה ומקשיב לה. הזכירה לו סלובי מה שעשתה בשבילו וכמה טרחה למענו. בל יעלה על דעתו, כי פטור הוא כעת מלמלא את חובתו הוא ביחס אליה. והרי כל טרדותיה וכל סבלה בחייה היו מכוונים לרגע זה, בו יגמול לה י. אייזיק כמגיע לה. סלובי המשיכה שעומדת היא בכל תוקף על כך כי תשב על ידו ועל כיסא מיוחד. ונדמה היה לה כי י. אייזיק אינו בטוח ביותר בהשגת מקום מכובד עבורה, מחצת חולשת אופיו. כאז כן גם עכשיו, לכן החלה להאיץ בו, כי יפנה לאביו ר' בצלאל מבילקמין והלהעם זכויות היתר שלו יעשה למען אשת בנו. אדרבא, ינסה ר' בצלאל להיוודע מה רשום עליה בספר החיים שלה. לה לסלובי אין כל פחד בטוחה היא בצדקת מפעל חייה.

לא הסתפקה סלובי בפניות אלו בלבד, המשיכה לדבר על ליבם של אבותיה, הן מצד משפחתה והן מצד משפחת בעלה ואף לה"שרף" הגיעה, לא שכחה אף אחד. ומעניין כי אופן פניותיה ותוכן דבריה השתנו לפי ערך האישיות לפניה התייצבה. מיצחק אייזיק דרשה במפגיע: "ראה אייזיק וזכור, הבטחת כי אכנס ישר לגן עדן ותקיים את זאת". לפני ר' בלצאל מבילקמין הנמיכה קולה והסבירה, כי מן הצדק שיטיב עימה. לפני ר' יהודה הערש ור' יוסלי – תלמידיו של השרף- התחננה ועמדה על יסוריה, יסורי אשה בישראל. ולפני השר, קולה כקול ענות חלושה. רק שפתיה דובבות, כשל חנה בשלה בשעתה.

שיחה זו שבין העולמות, הנרשמת כאן – לא רק אני בלבדי הייתי עד לה ,אלא כל המשפחה הקשיבה לה. ולא מנעה שיחה זו מאת סלובי להקשיב תוך כדי כך לקולות החיים, שהם עדיין בתחומי העולם הזה. קולות חייים אלה שבקעווהגיעו אליה מהחדר הסמוך היו של האווז והברווז, התרנגולת וכל העוף למינהו שמרים ביתה קנתה בשוק. כאז כן גם כיום שמור בזכרוני, כיצד סלובי, שעות מספר לפני יציאת נשמתה ביקשה אף דרשה מאת בתה מרים, כ תביא לפני את כל העוף הזה כדי שתמשש ותעמוד מקרוב על הפוסטער וה"גריפעל"- הוא מקום השומן של העוף – ולהוכח, אם הצליחה בת הזקונים בקניותיה אם לאו. בסיימה שיחותיה ופניותיה ובהכרה כי אף הצליחה בהן, מסרה את עצמה מתוך הסכמה גמורה ורצון טוב לידי המלאך הגואל שנשלח אליה כדי להדריכה ברקיעים השונים עדי פגישת קבע עם בעלה י. אייזיק ואבותיו הנכבדים, עם אביה חיים בער כ"ץ וע אמה הורתה פר'לי וברחוק מקום תראה גם את יוקף שלא דמתה סבתנו סלובי בה חיים בער, אמיצה ותקיפה בחייה ובמותה. ת.נ.צ.ב.ה.

הסתלקה סלובי מטרדותיו והבל חייו של העולם בזה, בשנת 1918 אחרי גמר מלחה"ע הראשונה, והוזילו דמעה למען כבוד המת העיירה כולה, אולם הרבתה לבכות בתה בת שבע, הבת האהובה על סלובי, וחזרה בת שבע בבכיה ובטענותיה חיה כפי שעשתה זאת סלובי בשעתה, בהלקח ממנה י. אייזיק. והייתה בבכיה של בת שבע תלונה מרה על אהמ "הכי לזה יקרא צדק? להשאירה יתומה עלובה?" ובת שבע בת סלובי שישים וחמש עם מות סלובי בת חיים בער.

 

_   _   _

ארבעה בנים ושתי בנות נולדו לסלובי ולי. אייזיק ואלו הם: יוסף הבכור נקרא ע"ש סבנו ר' יוסלי מבילקמין; יוסף, הבכור הנקרא ע"ש סבנו ר' יוסלי מבילקמין;

אורי השני נקרא ע"ש ר' אורלי מבו רנשטיין;

אברהם הוא אברהמ'צי, השלישי , הנקרא ע"ש האדמו"ר ר' אברהמצ'י מסטרטין;

הבת בת שבע, לא ידוע ע"ש מי נקראה;

בצלאל החמיש, הנקרא ע"ש סב סבנו ר' בצלאל מבילקמין;

ומרים השישית לא ידוע ע"ש מי נקראה.

הבנים יוסף, אורי ואברהמ'צי עברו אחרי נישואיהם לגור בעיירות הסמוכות ורק שתי הבנות ובצלאל – בן הזקונים – נשארו בחורוסטקוב.

יוסף הבכור קבע את מקום מגורו בעיירה הסמוכה קופיצ'ינצע, עיר מולדה של אישתו ממשפחת שמרלינג המכובדת. את מחייתו מצא לו, שלא כדרך יתר בני משפחתו שסחרו בנעלים ושאר מיני הלבשה, אלא כפקיד בכריתת יערות. פרנסתו הייתה בצמצום. משפחתו הייתה גדולה וקיימה בקושי. דמותו ואופיו- כדמות דיוקנוואופיו של אביו י. אייזיק; שקט ומצניע לכת מבטו בפזול קל, כאביו. פזול זה ירשו אחדים מבני משפחתנו אף רושם רשימות אלומקיימו לעיתים קרובות. משומרי המסורת היה יוסף ואין בו מרצון הסטיה והחדוש כאצל אחיו הצעיר  בצלאל. דרך דבקותו באלוהים שימשה כנושא לשחות לעג מצד ליצני העיירה ואף הוסיפו לו שם נרדף וקראו לו יוסיל זזולי, דהיינו: כשם שהציפור "זזולי משכימה קום כן גם יוסיל משכים קום ואלה הם שני היצורים המקדמים הראשונים את אור היום. לעג זה והכינוי שהוכתר בו לא פגעו בו כלל. י. אייזיק אביו אפילו נהנה ממנו וכן גם סלובי אימו. לכן היה הוא האחד מבניה שסלובי  תמכה בו אחרי חתונתו.

יוסף מת בגיל צעיר והותיר אחריו שמונה ילדים וביניהם יתומים בגיל רך ואלו הם: גולדה, היא הבכורה – היה כיום באמריקנה ושם משפחתה אחרי נשואיה הוא לננדוי;

בצלאל, השני ונקרא ע"ש ר' בצלאל מבילקמין;

אסתר, השלישית, שמה אחרי נישואיה שמטרלינג;

חיים יעקב, הרביעי- נקרא ע"ש הסבא יוקף;

ישראל, החמישי ונקרא גם שראליק;

זליג, השישי

זאב, השביעי ונקרא גם ולביל;

פריל, השמינית ונקראה פרלי ע"ש סב סבתא פרלי.

_    _    _

התמורה הרוחנית שחלה בדורו של י. אייזיק ופקדה בשניים מיוצאי חלציו הוסיפה לתת את אותותיה בכל נכדיו, חוץ משנים מבני יוסף, שהוסיפו לקיים את המסורת, אם כי לא באותה מסירות של אבותיהם.  השניים האלו הם בצלאל בן יוסף בן י. אייזיק והשני במידה פחותה והוא חיים יעקב בן יוסף בן י. אייזיק.

בצלאל, הבכור בבניו של יוסף הוא ממחונני הגורל. רציני כשלעצמו ואינו מעלה על פניו אלא לעיתים רחוקות. יתכן ויד מלחמת הקיום הרצינות הליכותיו. משלוח ידו- תחילה בעסקי משקאות חריפים ואחר זה בסחר תבואה. ענייניו התנהלו בקושי. לוא הדריכו הגורל בשלמותו ומעמידו במקומו הנכון ודאי היה  בא על סיפוקו בחיים יותר מאשר במסחרו הזעיר. מחונן היה בכשרון נעלה, בבטוי המחשבה והרגש ובטביעת עין כתביעת עינו של תלמיד חכם. קמטי החיים ונפתוליו על כל המגוחך שבהם, חולשת האדם והגבתן – כל זה לא נעלם מעיניו והיה מבטא זאת על פי דרכו וכולו רצינות בחוג צר של מקשיבים והללו מתפעלים ומתפלאים, כי הרי זה כמילה הנדפסת באחד מן הספרים. ובצלאל כשלעצמו לא ידע על כך, ומכאן גדולתו.

שמחה רבה ומאורע בעל ערך מיוחד היו לביקוריו בחוג המשפחה בעיירת המולדת. היה מספר על צדיקים וחסידים ונובע בחולין. נושא מיוחד בספוריו הייתה קמצנותה של הסבתא סלובי. על אף  קרבת המקום שבין שתי העיירות, קשרי המשפחה לא היו הדוקים ביותר. עובדה היא, כי ענף משפחתנו בקופיצינץ' נשמע במשפחת אשת אביהם יוסף – במשפחת שמטרלינג. חייו של בצלאל בן יוסף, אשתו בת יחידתם פרלי שהתחתנה שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה נסתיימו כסיום חיי כל היהודים בפולין בשנת 1943-44. ת.נ.צ.ב.ה.

חיים יעקב, אחיו של בצלאל, שונה היה מאחיו בכורו. קוי האופי שבו הם במידה מסויימת קרובים ןודומים לאלה של הסבתא סלובי, אם כי בצורה מסולפת.ארשת פניו הייתה על פי רוב זעומה, תקיף היה ביחס לזולתו והייתה בו מידה הגונה של קמצנות. קמצנות זו- פרסום רב יצא לה במשפחתנו. במידה קשה פגעה באישתו החיננית והיא סושי לבית קלינר. צרור של בדיחות על חשבון קמצנותו נוצר ע"י ליצני העיירה בתקופת מגורו בחורוסטקוב. אחת מהן אומרת, כי חיים יעקב התרחק לתקופה ממושכת מאת אישתו החיננית סושי, שלמען לא תרבה בילודה הגורמת, כידוע להוצאות גדולות.יש להניח כי בדיחה זו – יסודה בעובדה שהייתה קיימת, כי רק ילד אחד להם. ורק שנים רבות אחרי נשואיהם נולד להם ילד שני. הוסיפו ואמרו, כי אינו מעשן סיגריות בשבת אך ורק כיד להגדיל חסכון, כי בכל ימות השבוע היה מתכבד בסיגריות ע"י אחרים. בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השניה, והוא אז מתגורר בלביב, נהפך חיים יעקב לאיש אחר, את זקנו גלח ומטעמו שנה. גורלו גורל משפחתו כגורל יתר היהודים שהושמדו ע"י המרצחים הגרמנים בשנות מלחמת העולם השניה. ת.נ.צ.ב.ה. האחד ממשפחתו שנשאר בחיים הוא בנו היחידי יוסף, בן חיים יעקב בן יוסף, שעבד כרופא באחד מבתי החולים באיטליה הדרומית והגר משם לאמריקה הצפונית בעזרת דודו ממשפחת קלינר משפחת אמו.שני האחים הרופאים, בניו של יוסף, עליהם נאות הדור החדש. גם הבכור, ד"ר זליג שמטרלינג- וידרמן – נקראו בשם משפחת אמם, היות והוריהם לא נרשמו בנשואיהם אצל השלטונות כחוק. ואלה ראו בהם ילדים בלתי חוקיים ומשום כך עליהם להקרא בשם אמם.

זליג הבכור על אף תואר הדוקטור שבו והשכלתו המודרנית דומה בשערטוטי פנניו ובהויתו הפנימית לסבו י. אייזיק. ההבדל בין י. אייזיק וד"ר זליג נעוץ בעובדה שי. אייזיק היה בן דורו וד"ר זליג בן דורו גם הוא. "דור דור ודורשיו".

לא כן היה עם אחיו הצעיר ד"ר ולביל. הלה ירש מידה הגונה מתכונותיה החיוביות של הסבתא סלובי ומן החיוב שבמשפחת אמו. פקח הוא ועיניו מפיקות חכמה ומרץ רב.

וזהו צביון הדורות הדור של סטרלק, סטרטין ובילקמין התפאר ברבניהם ובאמונתם הצלולה ודורם של בצלאל ומרים בני יצחק אייזיק מתפאר ברופאיהם הדוקטורים בזליג ובולביל. על הדורות הבאים לשפוט, דורו של מי עדיף מבחינת היחש ורמה הנפש. לוקח אני לעצמי זכות יתר, כרושם רשימות אלו לחרוץ את משפטם של הדורות הקודמים. מרכין אני את ראשי, תוך אהדה ואהבה לאבותינו מסטרלק, סטרטין ובילקמין, שבכל התנאים הקשים לא פסקו מטוית יריעת הנצח ישראל.

ציון מיוחד ייקבע ברשימתנו זו לאחד מבניו של יוסף בן י. אייזיק והוא ישראל בן יוסף, ו כפי שנקרא בקיצור שראליק. הגורל התאכזר לו; לא הגיע לא למעלת דוקטור, לא לרב ואף לא לסוחר, כי אם נהיה למלמד דרדקי והיה מלמד ומשנן לילדי יהודים בכפרים נידחים חומש וקצת רש"י. ערמה ושנינות מיוחדת ממנו והלאה, אולם חלף זה הננו הגורל בנפש תמה וזכה בלב טוב מאין כמוהו. חיוך מתמיד על פניו ונכונות לעזור באשר יתבקש ובכל אשר ידו משגת, והיה כי יולד ילד במשפחה שהתפזרה מיגולניצע ועד לסטריסוף משבנות משפחת וידרמן, היה בא מיד שראליק, כדי לטפל בתינוק ובעריסתו, בעיקר בעריסתו. והיה מנענעה ושר לתינוק שירי ערש ע"מ להקל עליו בכאבו ובבכיו. שראליק האמין כי סובל התינוק ממכת האצבע שהמלאך נתן לילד לפני הולדו, למען לא יספר לדרי חלד זה ממה שראה בעולם ממנו ב, כי מכה זו הביאה עליו את השיכחה. שראליק היה מספר בתמימות ספורים לילדים הקטנים והוא אז מבוגר, כבן עשרים וחמ. ופוזל בעינו האחת. כל אסון חייו בתמימותו, בחיצוניותו – אדם מבוגר היה וכשלעצמו עדיין ילד תמים. אהבתיו ואוסיף לאהוב את דמותו על אף לקוי מעמדו בחיים. נספה עם יתר הקדושים בשנות הזוועה והוא הולך ערירי וזכר לא השאיר אחריו.ת.נ.צ.ב.ה.

אחותו אסתר בת יוסף נשואה הייתה לאיש ממשפחת שמטרלינג. בנים ובנות היו לה וכלם נספו בשנות הזוועה ולא נשאר כל זכר גם להם. ת.נ.צ.ב.ה.

פרל בת יוסף, והיא בת הזקונים שנקראה ע"ש הסבתה פרלי הייתה דמות טיפוסית למשפחת וידרמן מצד הסבתה סלובי, בעיקר העיניים והאף. נשואה הייתה שנים מספר לפני מלחה"ע הראשונה. עקבותיה ועקבות משפחתה אבדו בתוך מערבולת הדמים הכללית.ת.נ.צ.ב.ה.

_   _   _

בנם השני של י. אייזיק וסלובי הוא אורי, בת זוגתן שרה הייתה ילידת יגולניצע. אחרי חתונתו עבר אורי למקום מגוריה של אישתו. ברובו דמה לאביו היו בו גם מקוויה החיצוניים של אימו, אבל לכלל סלובי לא הגיע. לאורי ולזוגתו שרה נולדו שלושה בנים ושלוש בנות, ואלה הם:

רות, שנקראה גם ריסי;

ברוך;

בצלאל ע"ש סב סבנו ר' חיים בער כ"ץ;

פייגע, שנקראה גם פייגעלי;

רחל, היא רחל"ע.

הייתה זו משפחה חביבה, ערה ורגישה ליהדותה, עסיסית בתכנה וטיפוסית יהודית בחיצוניותה. חיי אושר לא היו מנת חלקה, כי מלאך המוות הוריד את מלאכתו על רובם בטרם הורידה על כלל ישראל.

כשנה אחת אחרי מלחה"ע הראשונה חלה הדוד אורי במחלת השחפת ונוסף לכך רגלו האחת הורעלה, בבית החולים בלבוב נקטעה רגל זו. כתוצאה מהניתוח קיבל הרעלת דם כללית ומת ממנה תוך ייסורים נוראים. ביקרתי את הדוד אורי בבית – החולים כיום לפני פטירתו; עד היום ניצבת לפני דמותו המעונה. כנראה שאישתו שרה לא יכלה לשאת את אבידתה הגדולה וסמוך לכך גם היא נפטרה. ת.נ.צ.ב.ה.

בנו בצלאל שרת כחייל בצבא האוסטרי ונהרג בימים האחרונים של מלח"הע הראשונה בחזית איטליה. בצלאל בן אורי יחשב כנצר גזעי מושלם מבחינת המורשת המשפחתית: גוון שחרחר, עיניים גדולות וחומות, יהודי אציל טיפוסי ועל פניו ארשת חיוך נוחה. שקט וצנוע כאביו וכסבו. נעקר בלא עת מהיים ולכלל חיים לא הגיע. ת.נ.צ.ב.ה.

רות, הבת הבכורה נקראה ע"י כל ריסי. בקלסתר פניה – טיפוס משפחתי מובהק, אולם באופיה הייתה יוצאת דופן; רחוקה מעליזות החיים, בה הצטיינו הרבה מבני משפחתנו. מרה נפש ושרויה בתוך דכדוך תמידי. מזמן  לזמן הייתה באה לחורוסטקוב, נושאת קינתה ופורסת פגמי החיים. תכונותיה אלו שמשו כחומר לפרודיות מבדחות בידי בצלאל בן י. אייזיק ובידי בצלאל בן יוסף. מר היה גורלה וסיפק לה די חומר למען תוכיח את נבכי ליבה, כי יושבת הייהת  בבתוליה עד בוש, צמותיה העלו שיבה, ורק אז השיאו אותה לאלמן – ולו בנים ובנות בגילה עקבותיה נעלמו תוך כדי מערבולת הדמים שירדה על יהדות אירופה. ת.נ.צ.ב.ה.

ברוך, השלישי במניין בין בניו של אורי, היה המוכשר ביותר בין אחיו ואחיותיו; בעל שאר רוח והשכלה גבוהה. בייעודו כנראה היה להחזיר את עטרת המשפחה ליושנה, אולם לא במסגרת הדור הקודם, אלא בכיוון הפוך בו הלכו סבותיו. בהשכלתו עלה לא רק על בני משפחתו, אלא גם על כל סביבתו. ונמצא לכן מנותק הוא, כי לא התחשב כלל בדעת הקהל, מכל שכן בדעת משפחתו. גרם להם צער ובושה ואף מכשול לנישואי אחיותיו הצעירות, כי אמרו הבריות "בנות ואח כזה להן- פגמו הוא פגמן". מכאן נבעה "מלחמת האחים" שהתלקחה בינו לבין אחיו הצעיר חיים בער, הטוב והמיטיב, הדואג לשלום המשפחה והמפרנס היחידי שלה אחרי מות ההורים. חיים בער לקח דברים עם אחיו הגדול על דרך "הבה ונשוחח". יעץ לו להתחתן, כי הגיע כבר הזמן לכך. ע"י זאת התכוון גם להסיר את המכשול לנשואי אחיותיו. – לעצתו של חיים בער השיב ברוך קצרות וברורות. בל ידאג לו אחיו הטוב והמיטיב, כי הוא, ברוך, דאג כבר לכך ויתכן כי בקרוב יתחתן עם הנערה, אשר יעד לעצמו והיא בתו של האיכר הנוצרי מן הכפר הסמוך.

על אף העובדה, כי דורם של אלה לא כדורו של י. אייזיק היה, עשתה בכל זאת הודעה זו על אחיו ועל משפחתו רושם מזעזע. והיה בזה לשים לאל כל תקווה שביום מן הימים יוכל הוא, חיים בער ואחיותיו הצעירות להתחתן. עצם המעשה שעליו הודיע ברוך , עלול היה להכתים לתמיד את שמה הטוב של המשפחה. ובימים ההם לא יעשה כך בישראל. רק עכשיו נודע כי ברוך בן אורי התרועע תוך תקופה ממושכת עם נערה נוצריה יפה עד מאוד. ברוך לא חשב להתחתן אתה, באשר לא הייתה קיימת אצלו מחשבה כזאת כלל ורק פניתו של חיים בער דחפתו כי יתחתן אתה. להמרת הדת התייחס באדישות גמורה ולא פעם הביע דעה על אישיותה הדגולה של ישו הנוצרי. היה בזה משום העזה מצדו כלפי הסביבה שחי בתוכה. הוא לא היסס גם לאמר כי עלול הוא לעזוב את דת אבותיו ולהמירה באחרת, באשר אין לו כל אמונה. – כשנשאל, למה רצה לגרום צער וכאב כה רב לבני משפחתו בהודעת הנשואין שלו, השיב – כי רצה לראות תגובת עדר טיפשי זה הנקרא משפחתו. את יחסו השלילי למסורת העברית ולפולחן היהודי הביע לא פעם גם לפני המקרה הזה. כה למשל הרשה לו במסיבת הנשף בחג כלולותיה של אחותו הצעירה פייג'לי לגרום צער רב לבני משפחתו ועלבון חמור לרב העיר שישב בראש המסובים. בהרים ברוך את כוסו לחיי הזוג הצעיר הרים כוס נוספת לכבוד הרב דמתא וברכוהו בברכות עוקצניות כגון: " יעזור לך האלוהים ויוסיף לך חכמה ודעת". לא קשה לתאר את המבוכה שקמה אחרי דבריו אלה. אולם עליו זה לא השפיע, כי עמד מחוץ למעגל החברה ולא התחשב בה. בתשובה לשאלה מה ראה להעליב את הרב, ענה כי לא היה בזה עלבון "הוספה של חכמה ודעה לא תזיק לעולם אף לחכם בין החכמים ומכל שכן לריב שלנו, וכי אין בזה אחול המתקבל על הדעת?".

מהרשום להעיל על ברוך בן אורי מתקבל הרושם כי משפחתו ובני העיירה עליו צודקת הייתה ולא כן הדבר.

מנה גדושה של אירוניה הייתה בו ונטיה להתלוצצות, חוויותו הפנימית הייהת אחרת מכפי הכרת פניו, לפי מבט עין ראשונה. ידען ובקי היה בלימודי יהדות וידו רבה בהשכלה כללית; ידע על בוריין כמה מן השפות האירופאיות, בקי בספרות הלועזית. ועמד גם בקשרי מכתבים עם אחדים מהוגי דעות שבתקופה ההיא. צר היה לו המקום בעיירתו הקטנה. בני משפחתו לא הבינוהו ולא היה גם באפשרותם לעשות זאת, כי על אף היותם אנשים עליזים וישרים ודמתם למעלה מן הממוצע, הרי לרמתו הוא לא הגיעו.

מבחינה אחת הפיקו בני משפחתו ואנשי העיירה הנאה ממנו. היה זה כשברוך ספר ותיאר עלילות על נפוליהם של בני האדם, מבחינה זו היה אמן מושלם, סביבתו, עם כל היותה בלתי מרוצה מהתנהגותו שלא התאימה להשקפת עולמם והלך מחשבתם, הרי התמוגגה מצחוק והנאה נפשית כשנטע משונה זה שבתוכם ביט בדרכו המיוחדת את לבטיהם ושברי מחשבותיהם של אנשי העיירה.  בשטח זה עלה ברוך בן אורי על דודו  בצלאל בן י. אייזיק והיה כעין מתחרה רציני לבן דודו בצלאל בן יוסף.

בשנת 1926 עזב לתמיד את עיר מולדתו והיגר לארגנטינה. בשנים הראשונות הצליח להסתדר מבחינה כלכלית ואמרו כי אף התעשר. למשפחתו עזר ביד רחבה; נאמנותו ודאגתו לכלל משפחת וידרכן השתקפו ממכתביו שהיו רוויים געגועים למקור מחצבתו. לאחר כך חלה במחלת השחפת, המחלה הממארת שירשה מאביו שממה נקטף ברבות הימים, קרבן נוסף ממשפחה זו. ברוך בילה זמן ממושך בריפוי במקומות שונים וגוע בארץ נכריה וזרה ואין איש ממשפחתו שאהבם על ידו. ת.נ.צ.ב.ה.

לאחר הגירת ברוך לארגנטינה השיא חיים בער את אחותו רחל"ע לעיר הורודנקא, כפי שהזכרנו כבר התחתנה פייג'לע- האחות הבכירה- עוד בזמן היותו של ברוך ביגולניצע, שתי אחיות אלו, התבלטו לא היופין כי אם בחנן הישראלי המיוחד. פייג'לע הגדולה מאחותה שחרחורת ונאווה הייתה, צנועה וביישנית. עיניה חייבו מטוב ל במיוחד וכאילו הביעה בזה את היסוסיה, הלהגיד את אשר עם לבבה – אם לא? רצה הגורל, כי בת משפחתנו זו תחזור לעיירת המולדת, באשר בעלה, יליד חורוסטקוב היה וקבעו את מגוריהם באותו הבית, בה נולדו אבותיה ואבות אבותיה.בקלסתר פניה הייתה טיפוס י. אייזיקאי מובהק ועם כל זזה כובשת לב כל רואיה.

באחותה הצעירה רחל'ע חרג הטבע ממסגרתו וחננה בשערות בלונדיניות ועינים כחולות מפיקות פקחות ונבונות. על אף הסטיה בגוון הייתה רחל'ע, כאחותה פייגלע בת טיפוסית למשפחתה, באשר כל רואיהן הכירו בהן מיד כי בנות למשפחת וידרמן הן. שתיהן הצטיינו באהבתן לשירה בעיקר לשירה העממית. בקורותיהן בעיקר בחוג המשפחה בעיירת המולדת עמדו תחת מזל השירה. היו מפצירים בהן כי תוספנה בכך ונעתרו בקלות ופייג'לע הייתה מקבלתמתוך ביישנות את המחמאות שנפלו בחלקה. כי פייג'לע הצטיינה במיוחד בנוע קולה, בעיקר בזמירות של שבת. בהן הייהת ניכרת התורשה שקיבלה- כי נינה ונכדה לאבות המשפחה מבטרלסק- מסטרטין ובילקמין הייתה, ולא רק בני המשפחה נהנו משפר קולן, כי גם שכני הרחוב נהנו מכך והיו אומרים – "האחיות שרות".

בצלאל בן י. אייזיק, עליז החיים והנוח להתפעלות, היה מתלהב במיוחד מזמר השבת מה"מנוחה ושמחה" שפייג'לע שפכה בו את נשמתה, נשמת בת ישראל.  בצלאל היה מחבר אותה במסירות ומנשקה בשתי לחייה המסמיקות מבושה ומפציר בה, כי תוסיף ותשיר את ה"מנוחה ושמחה". והייתה פייגעלע בחולשת התנגדותה מוסיפה ושרה בצלאל בן י. אייזיק אינו מתעייף מלהודות לה בחיבקים ובנשיקות ואישתו פרל פורקת אצבעותיה מרוב עוגמת נפש לתעלולי בעלה.

רחל'ע – חן של אצילות היה בה, הן במראה פניה והן בנועם הליכותיה. שתיהן בנות ישראל מופת היו. והנפש בוכיה על האסון שקרה להן ולאחיותיהן בתפוצות הגולה. מעמסה כבדה מכופפת את הגוף, נשמתנו דוויה ודמע אין, כי יבש המקור. כלן נטרפו, הן ומשפחותיהן בציר הגדול שנעשה ע"י טורפים אכזריים בצורת בני אדם. ת.נ.צ.ב.ה.

_   _   _

חיים בער בן אורי ראה ונוכח, כי מלאכתו נשלמה, ברוך היגר ושתי אחיותיו התחתנו, גם עבור אחותו הגדולה ריסי נמצא "באשערטער" שלה ; לכן תחליט כי הגיעה השעה ויעשה למען ביתו הוא.

נעים היה חיים בער בהליכותיו עם בני אדם עם בני אדם, נוח לבריות, מוכן בכל עת לעזור. שקט לפי טבעו ובקלסתר פניו – טיפוס מושלם כנכד לי. אייזיק. אף הוא נטה לשירה ולכל דבר שיש בו מחן ועדנה. על אף נטל הדאגה לשלום משפחתו שהעיק עליו, היה מתמוגג מהתפעלות משיר חדש שזה מקרוב למד אותו. היה עושה קפנדריה בנסיעותיו המסחריות, וזאת רק כדי לסור לעיירת המולדת ולהנות את קרובי משפחתו מהנאתו הוא, הוא התענוג שבשיר החדש. לאשרו הפרטי שייחל לעצמו, לייסד לו משפחה ובית לא זכה, כי ימים מספר לפני חג כלולותיו חלה במחלת אביו התורשתית- שחפת מהירה ודוהרת ומת תוך ייסורים וצער אין סוף, צער אשר המילה לא תבטאו : שעות מספר לפני השעה שהחופה הייתה צריכה לחפוף עליו הוציא את נשמתו המעונה.

לפי מנהגי ישראל הועמדה החופה וסדרי הנשואין התקיימו על קברו לפי ביטוי עברי עתיק, קוראים לחופה כזאת "חופה שחורה".

כך תמה משפחה בישראל וזכר אין לה. ת.נ.צ.ב.ה.

_   _   _

הבן השלישי למנין הבנים של י. אייזיק הו אאברהם או אברהמ'צ'י שאחרי חתונתו התיישב בעיר מגורה של אישתו והוא סטרוסוף. אישתו הייתה ממשפחת גולדהירש ואחד מאחיה גר בחורוסטקוב, שמו היה ענרגיל גולדהירש.

אברהמ'צ'י, כרוב בני  דורו, לא בחר בעצמו את בת זוגתו, כי אם זו נבחרה עבורו ע"י ההורים. ויד המקרה הייתה בדבר שהבחירה הייתה פחות או יותר מוצלחת, כי אשת אברהמ'צי הייתה יפה להפליא כגודל יופיה כך גדולה הייתה אהבתה לבעלה. אולם בחכמה יתירה לא חוננה. אמרו הבריות שבסטרוסוף "האציל הקב"ה לאשת אברהמ'צי שתי מנות מנוגדות זו לזו האחת יופי והשניה – טיפשות, ואין דומה לה בשתיהן". אברהמ'צ'י, כשלעצמו לא הבחין בחחן אשתו ולא בדק בשכלה, אף לא הרגיש ברגשותיה העדינות אליו. לגבי דידו היו כל אלה דברים של מה בכך ואין דעתו של אדם מיושב נתונה בהם. זבה דמה בכל לאביו י. אייזיק, כדמותו וכצלמו. גם בהבנתו לעניינים מעשיים ובהגבתו לסטיות הדור – בדרכי האבות הלך.

עני ואביון  היה אברהמ'צ'י כל ימי חיייו; לכתחילה עסק בעסק המשפחה והוא עסק הכובעים והנעלים. והיות ולא ידע להבדיל בין איכר אוקראיני למשנהו, כדודו ר' שלמה כץ ז"ל, שהיה אומר כי לכל הגויים פרצוף אחד- לא הצליח בעסקיו וסופו של הדבר היה שנאלץ ללכת בדרך כל הנינים והנכדים של האבות הנערצים והיא העליה ברגל לעיירה המולדת ולקבל כעין מעמדות מאת המשפחה שם. תמיכה כספית זו, שניתנה מאת המשפחה שבחורוסטקוב לדורשיה ומבקשיה מבני המשפחה ניתנה ונתקבלה בצורות שונות. ר' זנולי קיבלה כמתת כבוד, אשת הדוד מוטיל "המוטילאית" קיבלה זאת ע"י לחץ ומשא ומתן מייגע, והדוד נחום מסטרטין, זקן גברתן, קיבל תמיכה זו באמצעי טרור פיזי ממש, לדוד ר' אברהמ'צ'י התמיכה ניתנה בצורת הלוואה מסחרית, על פי רוב לפני חגי הנוצרים, למעען יוכל בכסף זה לקנות כובעים  ונעלים עבור איכרי הסביבה. אולם בדרכי מסחרו כישלון רדף כישלון, כי הכובעים והנעלים שאברהמ'צ'י השיגם בעיר המחוז טרונופול לא התאימו ברובם לראשיהם ולרגליים של האיכרים האלה. ולא עמד אברהמ'צ'י על סוד הדברים ויסודות מסחרו, טעות גדולה הייתה בידו, כי חשב ש"ראש הוא לעולם ראש" ומידת הרגל שווה לכל  בני תמותה. ולא ידע כי ראשו של הגוי הוא קטן בהיקפו מזה של יהודי וכף רגלו גדולה בהרבה מרגלו של יהודי ובסוף הדבר באה התרוששות, באשר ל נמצא קונה לסחורתו.

שהגיע התור והאברהמ'צ'י צריך היה לקבל הלוואה ומסחרית מחדש, היה בא בהשכמת הבוקר לחורוסטקוב כנכנע ומבויש. הכרת ענתה בו כי בדלית ברירה בא ומודה כי לא יוצלח הוא.

אברהמ'צ'י היה שותה כוס מים מהול בחלב הנקרא "א גלעזעל ווארימס" עם חתיכת סוכר בפה "פרוקסקע". את חתיכת הסוכר היה מביא איתו והוציאה מאחת מכסיון המכורסמה והמלוכלכת, קוסם פרור ממנה ומכה בשיריים על דופן הכוס בכדי שהפירורים הבלתי נראים לעין יפלו לתוך הכוס, בזה רצה להראות לקרוביו, עד כמה מידת חסכונותיו מגעת ושיש לכן לסמוך עליו כי לא יוציא את כספם לריק. בני משפחתו היו עומים עליו ומשננים לופרק בהלכות מבנה גופו של הגוי ולהבדיל של יהודי. היו אומרים לו: "דע אברהמ'צ'י, כי ראשו של הגוי אין בו מהצורך לקיים תורת משה תלמור ופוסקים, מקומם בראשו לא יכירו. תסיק מזה את המסכנה כי ראשו הוא קטן וכך גם מידת כובעו, עליך גם לדעת אברהמ'צ'י כי אין הגוי יושב בבית המדרש, או עומד מאחורי דלפק החנות כיהודי, אלא כל ימיו מתהלך על האדמה וחורשה, כף רגלו היא גדולה, התאם לכך את הנעלים לפי יעודם בחיים".- הבטיח אברהמ'צ'י לבני משפחתו, כי בכסף התמיכה הניתן לו על ידם יעשה כפי העצה היעוצה לו – הצדק אתם. בכל זאת לא רצתה ההצלחה להאיר פנים לדודנו אברהמ'צ'י, כי המרכולת שהביא מטרנופול הייתה מונחת כאבן שאין לה הופכין ןקונמה אין לה, באשר מידת הכובעים הייתה כה קטנה כבר כעת שלראשו של תינוק בן שנתיים לא התאימו ומידת הנעלים כה גדולה שכף רגל מותאמת אף בין הגויים לא נמצאה. כי בימים ההם כבר תמו הנפילים בסטרוסוף ובנותיה.

לא הבין אברהמ'צ'י טיבו ומטעמו של סדר עולם זה והתייאש מהלבשת הגויים, אולם לא נפל ברוחו, כי השליך את יהבו על מי שאמר "והיה עולם". ומי שאמר כך לא יעזבני. החל אברהמ'צ'י להתעסק אך ורק בענייני הקלויז דחסידי צ'ורטקוב – בני ברית לאנשי סטרטין. כל ענייני הקלויז היו נחתכים על ידו, שומר על המסורת ששררה בה. קורא תגר על  כל חדוש ומקבל מדי פע הלוואה מאת משפחתו שלא ע"מ להלביש גויים. תוך תקופה ארוכה היה עסוק בראשו ורובו. במסירות לאין גבול, בעניין שהסעיר בשעתו את כל יושבי סטרונוף ואברהמ'צ'י בראשם.

היה זה כשהקימו תחנת רכבת משותפת לשתי העיירות, הוא אומר לסטרוסוף ולשכתה מיקולינעץ. השלטונות מצאו לנכון, כי על השלט בתחנה יכתב ויקרא שם התחנה "טירולינץ- סטרוסוף"- ומכאן הסערה. המשכילים שבעיירה ודורשי טובתה מכאן ואברהמ'צי עם אנשי הקלויזים מכאן. אברהמ'צי גרס, כי איןיכל צורך ברכבת, אפשר לנסוע לרבי ב"געלעגענהיים" וב"אקס" ואפילו ברגל. לכן מוכן היה גם לוותר לגמרי על הכבוד ששמה של סטרוסוף יתנוסס בשלט. ואנשי סטרוסוף המתקדמים טענו, כי קיפוח יש כאן, באשר סטרוסוף שוכנה במרחק מאה מטר פחות מהתחנה מאשר מיקולינעץ צוררתה. לכן צריך לקרוא לתחנה "סטרוסוף- מיקולינעץ", סטרוסוף תחילה. ורגשו הקהילות ולמריבות אין קץ.

אנשי סטרוסוף טענו כי מוכנים הם לפשרה ובלבד שלא יגידו "לית דין ולית דיין" והפשרה היא, כי בבואך מצד סטרוסוף תקרא התחנה סטרוסוף בראשונה ובבואך מהצד ההפוך תקרא מיקולינעץ בראשונה.

באו השלטונות והוסיפו רעה על רעה ומגינת ליבם של הסטרוסופאים המתקדמים; מחקו מעל שלט התחנה את השם סטרוסוף בכלל ונקראה היא מקולינץ בלבד. וקהל ישרים עם דודנו אברהמ'צי בראשם שמחים ועליזים.

שני בנים ושתי בנות נולדו לאברהמ'צי ולזוגתו ואלו הם:

איתמר – הבכור;

בצלאל- ע"ש סב סבנו ר' בצלאל;

בלומה – הבכירה;

פרלי- הצעירה ע"ש סב סבתנו פרלי.

איתמר הבכור, או כפי שקראוהו למען הקיצור סומור, היה דומה בקלסתר פניו לגזעו של י. אייזיק סבו ובזה דמיונו המשפחתי. בשאר הדברים לא היה בו מדרכי אביו וסבו. אהב סדר והיה מחבל תחבולות לקיומו ולעתידו בחיים. תכונה מיוחדת התבלטה אצלו והיא מלכת הציור, בה הצטיין משחר ילדותו. טרם ידע מלאכת הכתיבה, היה מעתיק כתובות שלטים בדייקנות נפלאה. יודעי דבר ניבאו, כי עתיד הוא להיות צייר גדול, אולם אביו או סטרוסוף הנידחת היו בעוכריו. לכלל צייר לא הגיע והלך בדרך כל בחור בישראל ; חדר, ישיבה ואח"כ התחתן ונכנס בעולה של משפחה מרובת בנים בעיר המחוז טרונופול. בכל זאת בדרך אביו לא הלך, כי אם חתר לקיומו מבלי להזדקק לעזרת אחרים.

בנו השני – בצלאל לא דמה לאביו, חונן בסגולות אמו ובהתבגרותו החל לעמול ולעזור למשפחתו בדלותה בגדולה.

הבת הבכירה – בלומה יפה התואר ופה המראה, כאמה כן גם היא הצטיינה הרמתה השכלית. בביקוריה אצל המשפחה בחורוסטקוב השפיע על בני הנעורים ביופיה ובקומתה הנאה. ברבות בקוריה כן רבו גם השמועות על צניעותה הפחותה. כי הריקים והפוחזים שבעיירה סובבות והיא בתמימותה אהבה לשמוע תשבוחות לחנה ויופיה. התחתנה שנים מספר לפני מלחמת העולם השניה,  לפני החתונה עברה למקומות מגורי המשפחה כדי שהללו ימלאו חובתם למען הכנסת כלה. ביקורים אלה שמשו חומר לשיחות מבדחות ושנונות.

בת הזקונים והיא פרלי, יפה וחיננית הייתה, שכלה בפניה הבהירים ו"כשושנה בין חוחים" כן הייתה היא בין בני משפחתה. הייתה ביישנית ומסתייגת מבני אדם, כנראה בגלל הדלות המנוונת שמסביבה הרגישה כי יכול גם יכול להיות אחרת.

היה זה בנעורי ובי גברה התשוקה לראות את משפחתי אשר בסטרוסוף. בבואי שמה הרגשה כי פרלי איננה.  התחלתי לחקור לבת זקונים זו והוברר לי, כי חמקה מן הבית מחצת רגש בושה זה. כשהופיעה לבסוף נגלתה לעיני ביופיה המקסים, נרעדת ונפחדת כאילת יער אשר צידים סובבוה, כבתולת יער אגדתית עם עיניה החומות הגדולות וטוהר רב לה. כך התרשמתי אז ומראה הוד של חן נעורים זה ניצב לפני עד היום. ותמה וספה, היא עם טוהר נעוריה, היא ובני משפחתה, קבורים בקבר האחים הגדול שנכרת השנות מלחה"ע השניה. ת.נ.צ.ב.ה.

היחידי ממשפחת הדוד אבהמ'צי שנשאר בחיים הוא בצלאל שהיגר לפני המלחמה לאמריקה הצפונית וחי שם עם משפחתו. פניתי אליו בדבר פרטי חייו ותשובה ממנו טרם נתקבלה.

_   _   __

אולם נחזור שוב אל יצחק אייזיק בר' בצלאל מבילקמין ולמשפחתו שנשארו אחרי נשואיהם לגור בעיירת המולדת, היא חורוסטקוב. ואלה הם : בת שבע, שנקראה למען הקיצור שבע- היא הבכירה; מרים הצעירה ובן הזקונים, הוא בצלאל.

שבע בת י. אייזיק, ירושת אביה בידה, פרט לנטיה להבנת היופי והסדר שלא ירשה. מקובלת הייתה כשלימיזלניצע (שלומיאלית), פירוש הדבר כי חוסר מזל היה בגורלה ופרט סדר ביתה. מחמת עוד כמה ליקויי גורל אלה נקראה בפי הדור הצעיר "מומע שבע" להבדיל בין הכינוי "צאצי", והבא ללמדך, כי דודה הנקראת מומע, היא מטיפוס הדודה המיושנת ואין לה חבל בהשגות הדור החדש וממאוייו.לא כן זו הנקראת צאצי והוראתה היא: "אתם התישים הצעירים, התפארווהתגנדרו בדודתכם זו, כי מה שבעקבה אין במוחכם החדש כביכול" משום כך ולפי המושגים האלה נקראה גם הדודה מרים "צאצאי מרים".

דודתנו שבע נישאה לאברך והוא ממשפחה מיוחסת ומעיר דולה, זלוצ'וב.אברך זה שנקרא אברהם זיידן, ידע להעריך א יחוסו. גם איתן היה בבקיאותו בענייני תורה ויהדות,לכן החל לנהוג מעשה תקיף ומדבר בשער בעניינים שמחוץ לחוג משפחתו.

ואין להסיק מכך, כי כגודל יוחסו ורוב בטחונו, כך היה גדול גם בענייני פרנסתו, מזון לטף ובגד לגוף, אלא לא כך נראו פני הדברים. אברהם זיידן התקיף והתורני לא עסק מעודו בכגון דא, אם כי אשתו שבע כבת ישראל כשרה, נשמעת ונכנעת ילדה לו מדי שנה בשנה בנים ובנות. את עוניה ומכאוביה קיבלה האהבה מבלי להלין על בעלה. בזה ראתה את יעודה וקיימה את רצון בעלה. ואלה מהילדים ששבקו חיים לכל חי סמוך ללידתם או לאחריה – מספרם גדול היה מאלה שהחזיקו מעמד בחיים והמשיכו בהם. ולמען השלימות נציין כאן את אלה מהבנים והבנות, שמחמת זכות האבות או זכות גורלית אחרת נשארו בחיים ונאחזו בהם;ואלה הם : יהושע והוא הבכור;

דבורה, השניה;

שרה, שלישית;

אדיל או איידיל הרביעית;

מרדכי או טוררטכי ואפיל מופלי החמישי;

יצחק אייזיק השישי;

בלומי השביעית;

יוטי או טיטי השמינית.

על היחסים ששרו בבית זיידין הנ"ז, הפרט הבא ילמדנו. כשאברהם הגבר שהה בביתו וכמנהגו – באפס מעשה, ושבע רעייתו מתחממת ליד התנור, עלה במחשבתה אחד מבר בטנה שנסתלק באשר נסתלק מהבלי עולם זה והוא אז כבן שנתיים. שמו היה יוסלי. עושה שבע חשבון מה יכלו להיות ימי חייו של יוסלי כיום, וטעתה בתשובה. לכן פנתה תוך היסוס לבעלה שיעזור לה בחשבון זה. תהה הגבר אברהם בעניים בוהות ולא תפס רצונה של האישה. ומכיוון שתפס פיטרה באמירת "בהמה – כזה בשם יוסלי לא היה בנמצא כלל". אולם שבע לא הרפתה הימנו, סרה ממנו יראה בעלה – כי המדובר הוא באפרוחה העלוב, בפרי בטנה הזך והטהור. על דעתה עמדה. כי אומנם חי וקיים היה יוסלי ואיננו. והכריחה את בעלה להודות, כי אכן היה להם בן כזה אלא מזכרונו נעלם. שבע לא התרעמה על יחסו זה של בעלה לילדיה. הלא אלה אינם עניניו של הגבר. ועניניו של הגבר אברהם מה היו? ולא היה מי שיתן תשובה על כך, כי אברהם זיידן לא עסק בדבר מה מסויים שיש בו כדי לכלכל את משפחתו הגדולה. בכל זאת לא נפל ברוחו, כי אם להיפך, ככל שגדלה מצדקת משפחתו, כך גדל בטחונו הפנימי ב"הבל הכל יכול" והכרח הערך העצמי כלפי סביבתו לא נפגמה. ליצני העיירה, שמלאכתם הייתה לכנות את האדם לפי התנהגותו בחיים ולא לפי השם שקיבל ביום הולדו, כנו את דודו ר' אברהם בכינויים מספר. מהם נציין את הכינוי אברהם "התקיף" ואברהם "הארבעה עשר". כינוי אחרון זה בא להבדיל בינו ובין יתר יהודי העיירה שנקראו לפי שמו. והיה בזה כעין ציון של הוד המלכות כגון: קרל לודביג ה- 14, פיליפ ה- 8 ועוד. חוסר השפע בביתו מנע ממנו להזמין אליו ידידים חסידים בחג ומועד, כפי שזה נהוג בין מתפללי הקולויז. אולם לגבי דידו לא הייתה בכך כל הפרעה או פגם בכבודו. אדרבה כי כמוזמן, ישב בראש המסובים בבית המזמין, הוא המשיב איש לפי כבודו,, הוא המחלק משקבה ועל פי ישק כל דבר. היה המוזמן אברהם רואה  את עצמו כמזמין והמזמין נהפך למוזמן. במרוצת הימים התרגלו לכך ולא הרגישו בזה כל פגיעה בכבוד או חדירה לרשות היחיד. היה יושב אברהם במסיבת רעים כזו, כבתוך ביתו הוא, טובל מתוך הרחבת הדעת פרוסת חלה לתןך כוס הבירה שלפניו. וזו שתייתו, כי מנהגו בכך.

בבוא אברהם כאברך לחורוסטקוב, נמנה בין הידענים התורניים שבעיירה, לאחר כך נמצאו מערערים על ידענותו,. מכאן שורה של סכסוכים וקטטות, אולם ידו ייתה תמיד על העליונה. סכסוכים אלה אירעו על פי רוב בחגים, בהם סדרי התפילה שלא כבכל שאר ימות השנה. בעעיקר הייתה מתלקחת מחלוקת בין דודנו ר' אברהם ובין ר' אליעזר מסטרנק בנוגע לפרקי ההפיוט שהיה בר אוירין ובנו של הרב מזלוזיץ.

היה מעשה ור' אליעזר היה טוען, כי פרק פיוט מסוים יש להשמיט, באשר אינו מקובל בחצר הרבי מצ'ורטקוב. לעומתו טוען ר' אברהם את ההיפך ויש לפי דעתו בכאן לכלול ובהתם להשמיט. הטיח ר' אליעזר כנגדו כי בור הוא אברהם ועם הארץ לכל פרטיו. קפץ ר'  אברהם ממקומו ושאג והוסיף לנמק בפני קהל עם ועדה. לא היסס אפילו לקרוא תוך היכל אלוהים ובעצם קדושת החג – כי הלזה המכונה לזר פסטרנק ישק לו מנשיקות פיהו ואף הראה לו את המקום המיועד לנשיקה זאת. ובהוסיפו להורות על לזר זה באצבעו – ופניו כפני נביא בהשתפך עליו רוח המוכיח – דרש שמקומו בקלויז לא יכירנו, באשר לזר בעלה של חוה השמנה מתעסק במעש עריות, רחמנא לצלן, עם המשרתת הנוצריה אשר בביתו. ונצמדו הרבים איש לגוף רעהו ולראשם לא שטריימיל ולא ירמולקה והם גלויי ראש וארון הקודש מולם, מורשים את זקניהם ופיאותיהם אהדדי. באו רודפי השלום וניסו להפריד מבין הנצים ולא עלה בידם, עד שבא ר' ענדזיל הקצב הגברתן, ממתפללי הקלויז והיושב מאחורי התנור והפריד ביניהם ונשאר עוד מרחק כדי בעיטות בטן. הורמו רגלים ובעיטות חולקו לכאן ולכאן ובעימותיו של אברהם קולעות יותר ובסופו של הדבר ידו של ר' אברהם היחד על העליונה. ויצא סבך מסבך, כי שמר אברהם את עברתו לענדזיל הקצב השכן לביתו. וידע רודף השלום, ענדזיל הקצב כי הרע לעצמו באשר ידע והכיר את תקיפות שכנו ר' אברהם, אשר רחמים לא ידע. ולא עבר זמן רב ובאה פורענות על אותו ענדזיל.

ענדזיל הקצב איש פשוט היה. אמנם חבש שטריימל בשבת, כדרך המהדרין והתפלל בקלויז דחסידי צ'ורוסטקוב, אולם בעיני אברהם היה ונשאר קצב ותו לא. קצב כדרך כל הקצבים, המתעסק בטחול וכבד, הצובט נשים שמנות המבקרות באטליז שלו. באותיות קטנות לא היה מתמצא ובעיני אברהם שכנו היה בור נמוך ומוחלט, איש מגושם וגס רוח שאין להמצא בד' אמותיו.

והמעשה שהיה כך היה. בשבת שירה כשהקלויז מלא מתפללים, בשבת שירה שהקלויז מלא מתפללים בשבת זו שטעם וריח של שבת מתובל בקלויז, ברית של נפתלין מבגדי החורף שאך הוצאו מהארגזים, מטבק הרחה התולה באוויר מדגדג בנחיריים., מעורר עטישות המכתימות את הסידור המיושן שצבעו כפרמט עתיק, כשקיטורון עולה מנר התמיד ומזה של הכיור ושכשהכל זה משרה עליך השראה מיוחדת של "שבת אחים גם יחד".

ישב ענדזיל כיתר המתפללים על יד ה"שטענדער" המשופע כשטליתו על כתפיו ועוקב אחרי הטמעתו המושלמת וערבה לאוזן בקריאת התורה ע"י הבעל הקורא ר' שמואל מאיסטוצ'קי. שקע גם ר' ענדזיל בתוך אווירה רוגשת זו והרגיש את עצמו שווה לאחרים, תלמיד חכם ובר אורין כביכול. לבו התמלא חדווה ושכח לגמרי מהו מעמדו בקלויז, מעמדם של יושב על יד התנור, וכשהגיע ה"בעל קורא" והדגיש תוך כדי הטעמה "אשירה לד'", קפוץ דלג ר' ענדזיל  ועבר עליו תוך צהלה, וכרוקד לפני הכלה בדרך לחופתה מלא את פיו שירה "כי גאה סוס- ורוכבו רמה בים". עזות כזאת לא יכול ר' אברהם לסלוח לו כמובן. לכן התפרץ ר' אברהם ודפק בכף ידו על השולחן. נשתתק "הבעל קורא", המתפללים נדמו ונדהמו כבפרוץ רעם אדיר ביום בהיר. "האיר בעין ההדיוט לסלף ולשבש מעבר ים סוף, להציל סוסים ולהתביע רוכבים! "חוצפה של בור כלפי עם ועדה". נזרקו לעומת ענדזיל קריאות תמיהה, ני- הו – הו.

לכתחילה לא הבין ענדזיל בשל מה רגש קהל וכשהכין לא ידע את נפשו וגדל פחדו בפני שכנו ר' אברהם, כי הרגיש שלא יעבור ר' אברהם על הזדמנות זו וינצלה לרעתו של ענדזיל הקצב. ואברהם שלא כדרכו תמיד, ביטל אותו הפעם בתנועת יד קלה, ורק העיף עליו מבט חד העלול להמית כל נפש חיה. כשהוברר לר' ענדזיל והוסבר לו בדיוק בשל מה קמה התרגשות זו, ירד עליו צער גדול של אעזבוהו עד סוף ימיו. ר' ענדזיל נפל למשכבו והבריות אמרו, כי מחלתו של ענדזיל באה עליו בעטיו של מקרה זה. היו גם אפיקורסים של האמינו בזה, אולם עובדה היא, כי לא עבבר חודש ימים מיום המאורע שבקלויז וענדזיל הוציא את נשמתו ושבק חיים לכל חי. ולא קיים בו ר' אברהם מצוות "ביקור חולים", אף לא ביקש מחילה מאת המת כנהוג, כי לא החשיב את ענדזיל בחייו ולא העריכו אף כנפטר. התלחשו ביניהן הנשים כשידיהן תחת סינורן כי אברהם התקיף בוא יבוא על שכרו ומנקמת המת לא ינקה.

ואומנם מה שקרה כעבור ימים אחדים היה בו כדי להקפיא את הדם בעורקים. אף אלה הקרויים "מיוצאי בית מדרשו של חיים" אף הם נהיו כאלמים. כי בחזו רר' אברהם דודנו מהקלויז הביתה- היה זה באחד מלילות טבת, כשהכפור וסערת השלג מושלים בכל עוזם – הרגיש כי משהו נטפל לו מאחוריו. היה בזה כעין נגיעה מגפיו. תחילה לא שם לבלכך, אום כשזה לא הרפה ממנו התחיל לתור  את ד' האמות ולתמהונו- אין כל חי סביבו. כשהמשיך ללכת נתחדש בו אותו מגע. ונבהל ר' אברהם; צמרמורת אחזה בו וידע אל נכון, כי עניין לו עם יצצור שאינו מדעלמא הדין. איןזה כי אם ענדזיל בעצמו, ענדזיל המת בא לתבוע ממנו א עלבונו. ותחל המרוץ בין שני כוחות לא שוים. החי נס בכל כוחותיו להגיע לביתו לסביבהת אדם והמת בעקבותיו מתפתל בין רגליו ולופתן. התחנן אברהם דודנו תוך מרוצו בקול לא קולו "מת תעזבני", משדלו שלא כמנהגו תוך רכות ותחנונים, אבל נגיעת האימים אינה מרפה ממנו ואינו נענה לכל פחדים, שיש בו מקמיע לעוגן הצלה ומיציאת הנשמה גם יחד. "מת  לך למנוחתך", "ענדזיל חזר לקברך" והמת באחת, מרגליו של ר' אברהם אינו מרפה. ראה ר' אברהם כי בה קצו ואין מושיע ולא זכו אבותיו, גם לא למדנותו העולה על זו של המת אינן עומדות לו בצרה – צעק "שמע" ולא הוסיף……..

כשנתקלו בו – והוא על סף ביתו, הרח הוא  ונופו המתעלף לא היו אלא גוש  קר ורו חיים אין בו.עמדו עלי ו בני ביתו – צעקותיהם החרידו את העיירה. אישתו שבע מרטה את סערותיו, בכיה פולח לב "על מה ולמה, עטרת ראשינו?" שפכו עליו מים והוסיפו על אלה את מימם של השכנים ואברהם אינו זע. שפשפו את גופו המעונה בחומץ ובחומצם של השכנים, עד כי קשה היה לעמוד במחיצתו, אולם באברהם זה לא נגע. התנפלה עליו שבע וצבטה באיבריו וחבלה בו. והיו בחביטותיה אלו כעין תגמול לכל ההשפלות שבאו לה ממנו, אולם ר' אברהם לא נע ולא זע. וכשהחלה בת שבע למרוט בשערות זקנו, פקח ר' אברהם עין, גנח :"שבע" – ונאנח עמוקות. בקושי עלה בידו להוציא מילים מספר, כי יזמינו מיד את הדיין. כשזה הופיע נתחזקה בו ההכרה של העולם הזה וסיפר לו כשרוחו נפעמת עליו, על כל מה שקרה אתו. ולא עצם ר' אברהם עין כל אותו הליל. הוא ועוד מנין יהודים הגידו תהילים עד עלות השחר. ובהשכמת הבוקר הייתה העיירה כמרקחה וסיפר זה לזה עלפגישת האימית של ליל אמש בין ענדזיל המת ובין ר' אברהם החי. וכשראוהו והוא עם עוד מנין יהודים הולכים בכיוון לבית הקברות, לא האמינו למראה עינם., כי מה שרק שמעו עד כה רואים כעת בעינהם – ופני ר' אברהם כאחד שקם לתחיית המתים.

משנכנס אברהם לתחום בית העלמין, קיבלו פניו ארשת של הכנעה וביטול עצמי והיה בהבעת פניו כאומר "אומנם חטאתי". בראשונה ניגש לאוהלו של ר' ינקעלי והוא המרא דאתרא שנפטר ובתמרורים וביקש ממנו כי ישתדל וימליץ למען השלום בינו ובין המת ענדזיל. כשנדמה לו לאברהם כי תחנוניו נתקבלו, נפנה לקברו של ענדזיל. ומי שראה את ר' אברהם במעמד זה לא האמין, כי אמנם זה ר' אברהם התקיף. ולא נשתייר מתקיפותו אפילו כזיה והוא כולו בגלגול אחר ואין בין זה לקדמו כל קשר.

 

כך נכשל אברהם התקיף שליט בבית וראש המדברים בקלויז דחסידי צ'ורססקוב.

לזכותו יאמר, כי לא בין רפי האונים נמנה ר' אברהם דודנו, במה דברים אמורים, כשהוא במחיצת בני אדם, אולם בכשלונו זה חלשה עליו את דעתו וגם הודה בכך, כי היה בזה גורם שהוא מחוץ לגדר הטבע ושלא מעולם הזה ולכן לא נתנסה.

לימים נתן בנו הבכור יהושע הסבר יסודי ומבוסס די צרכו על אותו מקרה בחוג ידידיו המשכילים, הלוחמים כאלה הקרויים "יושבי חושך וצלמוות". ההסבר הוא, כשאביו אברהם עזב את הקלויז בדרכו הביתה עשה את צרכיו במחילת כבודכם והרטיב שלא במתכוון את כנף מעילו ואברהם לא הרגיש בכך. הכפור החזק הקפיא את המעיל וגרם למגע אימים זה. פשוטו כמשמעו.

_   _   _

במרוצת השנים, כששבע פסקה ללדת וחלק מהבנים והבנות התחתנו, יפתה גם שבע. פניה נעשו נעימים יותר ואברהם שינה את דרכו ונתן את דעתו יותר לביתו, ואולי היה זה מפני המפלה שנחל. כשניסה להיבחר בראש הקהילה, הקולות שניתנו עבורו לבחירה זו היו אלה של בניו ומספרם שנים. בכל זאת לא מנעה ממנו עובדה זו לציין זאת באמרו "היה זה כשעמדתי להיבחר כראש הקהל".

בין בניו, בנים מוכשרים ומוצלחים שניסו אף הצליחו לתת אופי אחר למשפחתם. בינהם יהושע הבכור, הוא המשכיל, בקי בתורת ישראל ובחכמת הגויים שהיה לתפארה לכל משפחתנו. ואחותו דבורה – מסודרת להפליא בהלכות משק הבית – בניגוד לאמה – שטרחה  מהבוקר עד הערב להפחית ולהקטין צורת הדלות.

ואינם כיום, באשר מסרו את נפשם כיעוד לגורלם ועונו עד מוות והוציא את נשמתם, ולאנחתם האחרונה שומע לא היה. ת.נ.צ.ב.ה.

ממשפחת דודנו ר' אברהם נשארו שתי נפשות בחיים. שניהם בארץ, כן יאריכו ימים. אדיל, הרביעית במניין, המתגוררת בחיפה ושם משפחתה אחרי נשואיה הוא ולה תאומים. ילד וילדה. השני ממשפחת דודנו ר' אברהם הוא הנכד שלו, בנו של יהושע הבכור – ברוך זיידן שהגיע ארצה בשנה זו עם אשתו סוניה ועם ילדם הקטן יהושע, כן יאריכו ימים. משפחתו של ברוך מתגוררת בחיפה.

מהות המשפחה בתקופה האחרונה.

בלקט הזכרונות על הטיפוסים השונים במשפחתנו, יש והורחב הדיבור על האחד וצומצם השני. הרחבת הדיבור אצל האחד באה כדי לתת לדור הצעיר במשפחתנו, המנותק לגמרי מאותה האווירה אשר שוררת ברשימתנו, תמונה וצורה מההווי שהיה חי וקיים, אלא שגווע יחד עם נושאיו  ולא יוסיף להתקיים לעולמים.

על אף הפזור של בני יצחק אייזיק בעיירות השונות, קיימת הייתה מתמיד זיקה לעיירת המולדת מצד בני המשפחה. בשנים האחרונות בקר תקופות הדור הצעיר בעיירת מכורתו, ואף פרלי יעלת החן, בת אבררהמ'צי ביניהם והקשר המשפחתי התחיל להתהדק.

משפחתנו הצטיינה בחיבתה לשירה ולזמר הישראלי. חיבה זו טופחה ע"י המבוגרים מיושבי הדעת ומכל שכן ע"י הצעירים. ושרו בצוותא ובהתלהבות את הפזמון החדש של הנגון הדתי "ריבונו של עולם"ולא קופח הזמר החילוני "וואס וואם זיין אז משיח וועם קומען". ואותו חיים בער בן אורי היה נוסע מהכא לחתם, משנן שיר חדש ומקבל תמורתו באחר. דודתנו מריים, אף בשכבה במיטתה במחלה ממשוכת ומסוכנת, למדה מפי חיים בער שיר חדש. וימים מספר לפני פטירתה בקשה מאת אחת מבנותיה, כי תשיר לפניה אחד מהשירים האהובים אליה ביותר.

אבי ז"ל, אחרי שהודיע לי על מות אמי ואני כבר בארץ ישראל, שלח לי במכתבו  השני שיר חדש שנושאו "אם בישראל".

בייחוד אהבו לשיר בלילות שבת ובני העיירה היו מתעכבים על יד חלונות בית סב סבנו יוקף ומקשיבים תוך הנאה לשירה בערבה הבוקעת מהם.

מסיבות משפחתיות התקיימו גם על רקע הבדיחה היהודית השנונה בעיקר על רקע הסיפור, ובכישרון זה הוננו אחדים מבני המשפחה. בייחוד התחרו בניהם הבצלאלים. בצלאל בן י. אייזיק  היה מספר סיפור והוא כולו עליז ושמח. בסיפור על טיפוס קרוב  היה מביא היה את שומעיו לידי צחוק של דמע. ובצלאל יוסף לא הניח והגדיל עוד לעשות. והיו אומרים "כך סיפר בצלאל – כך הוא הנדיר". בשנים הקודמות היה מצטרף לחבורה זו גם ברוך בן אורי, סיפוריו ותיאוריו – היה להם גוון של כלל אנושיות. וגדולה הייתה השמחה במעון המשפחה.

גם אני, בהיותי ילד רך, ניסיתי להתערב במסיבות אלו, באשר דמי דם אבותי, אלא שפטרוני תוך חיבה בצביטת אוזן באומרם "חכה לשעתך לכך והיא טרם הגיעה". הריני סולח להם על כך וכנראה יעדני הגורל לשמש להם כמאסף, להקים להם בביטוי זה יד ושם למען לא ישכחום. והיה בכל זה מתסיסת הרגש היהודי הער והחם, שפעם במשפחתנו, עסיסיות יהודית ואהבת עממיותה.

 

כך זה היה – וזו צורת משפחתנו וזה מקור מחצבתנו. ועל אף דאגות הפרנסה המרובים תוך מלחמת קיום מרה בתחום המושב היהודי בגולה, חינוך הילדים והדאגה לעתידם. ומה רבה הייתה אהבתם לילדיהם! על אך הפחד המתמיד בפני גוי שיכור ובפני פרחחים נוצרים מתהוללים, על אף פחדם שזרם בזרם דמם, בפני פוגרומים ובפני חריצת לשון לכלב, על אף כל זה עמדו איתנים בחייהם עד סופם המר, בתהילה ובזימרה למען צוות לנו את החיים אחריהם.

 

ועלינו אליכם, הדור הבא, עלינו השרידים, שומה למען זכרם כבודם ולמען חיינו הבאים להגביר ולהאדיר את משפחתנו. ואנו תפילה כי אתם בנינו תמשיכו במסורת המשפחתית ותעלו בכתב את קורותיכם ותציבו ציון לאות החיים, הקיימים לעד – חובתכם להמשיך בשלשלת מני דור אלי דור.

 

המביא את הרשום אהרון בן בצלאל בן יצחק אייזיק בן בצלאל בן יוסף בן יצחק אייזיק.
נמסר למ.ג. באדיבות עופר שני לבית ברוך זיידן