תמונות
אלבום רמי קורן וגאולה קלוגמן לבית קמל והאושנר
חברים מבית הספר ומתנועת גורדוניה
נופים, אתרים ושונות
מסע שורשים לצ'ורטקוב שנת 2005
מסמכים/עדויות/זכרונות
קלרה (האושנר) קמל עדות בע"פ 23.3.1981 מצ'ורטקוב לקבוצת שילר
נולדתי בצ'ורטקוב ביום ז' בכסלו תרע"ה (25.12.1914), להורים הרש ורחל האוזנר.
היה לנו עוד שם משפחה אחד: הבר. ריבוי השמות נבע מהעובדה שהיהודים לעתים נישאו רק בנישואים דתיים ולא ממשלתיים, לכן הילדים נרשמו בתעודותיהם הרשמיות על שם האם (כילדים בלתי חוקיים), בעוד שברחוב היהודי נקראו בשם המשפחה של האב. עם הזמן התרבו השמות, דבר שגרם לסיבוכים משפטיים לרוב, למשל בענייני ירושה.
הבית היה מסורתי מאד. על אופיו של הבית השפיע מאד סבא מצד אמא. שמו היה שמואל פופיילן ושם הסבתא בלומה. גם אמא היתה אשה מאמינה, מקיימת רוב המצוות. בבית קיימנו שבת, מועד וחג כהלכתם.
שמירת השבת בבית היתה מוחלטת. היה זה יום מנוחה במלוא מובן המילה. את המאכלים בישלו ביום ו'. בקיץ אכלנו אוכל קר ובחורף החזקנו את האוכל, בעיקר את ה"טשולנט" בתא מיוחד בתנור שבער במשך כל שעות היממה. על האש שמר "גוי של שבת". הוא היה גם מוריד מהשולחן את הפמוטים. את כל השרותים האלה הוא עשה תמורת חלה, כמה מאכלים של שבת ומענק כספי פעמיים בשנה, בחגי הנוצרים (פסחא וחג המולד). על אדיקותה של אמא תעיד גם העובדה שהיתה נוסעת כמה פעמים בשנה אל הרבי מקופיצ'ינצ'ה (הרבי מצ'ורטקוב ישב רוב ימיו בוינה). ממנו אף קיבלה קמיעות אותם תלתה על צוואר הבנות, סגולה מפני "עין הרעה".
חגי ישראל היו במיוחד חביבים עלינו, הילדים. היה בהם משום גיוון רב בחיינו היומיומיים, החד גוניים בעירה. חג החנוכה היה חביב עלינו במיוחד והסיבה ברורה: אחרי הדלקת נרות קיבלנו "דמי חנוכה". יתר על כן, במשך כל ימי החנוכה באו אלינו לביקור כל הקרובים, גם הרחוקים מאד וגם מהם קיבלנו דמי חנוכה. במשך שבועות לפני החג, היו מפטמים אווזים ושחטו אותם לפני החג לצורך הפקת שומן ששימש אותנו כל ימי החורף. גלדי השומן היוו מאכל תאווה לנו ובסעודת החג שקיימנו מיד לאחר הדלקת הנרות, לקול נגינת כינור של הכליזמר שנשכר במיוחד לצורך זה.
אחרי החנוכה בא חג הפורים. שוב חג שמח לילדים. התחפשנו, וכך מחופשים הלכנו לבית הכנסת, לשמוע את קריאת המגילה. נהנינו מהפעלת הרעשנים וכל מיני כלים עושי רעש, עם כל השמעת השם "המן". אחר כך הביתה לסעודה ולביקור קרובים. עוד קודם לכן חלוקת "משלוח מנות" לקרובים ולמכרים, אשר היתה קשורה במענק מיוחד לנו הילדים.
והנה כבר הגיע חג הפסח ואנו טרודים בניקוי הבית, יחד עם כל המבוגרים. באור לי"ד בניסן בדיקת חמץ: הבית נקי להפליא, ואנו הילדים עם נר ביד מלווים את סבא המחפש שרידי חמץ בבית ו"מוצא" אותו בכמה מקומות, בו הסתירה אותו אמא בכוונה תחילה. החלפת הכלים היה חגיגה מיוחדת לילדים. מעלים לעליית הגג את כלי החמץ ומורידים את הכלים היפים של פסח. לכל אחד מאיתנו יש צלחת משלו וכוס משלו. בערב פסח שמים מחצלות על השולחנות מחשש לחמץ בסדקי השולחן, ורק עליהם שמים את המפות הצחורות. ואנו, הילדים מתגנדרים בבגדים החדשים שזה עתה קיבלנו לקראת "הסדר".
בשבועות קישטנו את הבית בירק וגם בית הכנסת קושט בירק. (איש לא טרח להסביר לנו מדוע ולשם מה). כל אחד מאיתנו קיבל בגדים לבנים.
תשעה באב, כל המבוגרים בבית צמו, לזכר חורבן הבית. למעשה, כל העיירה צמה. בבוקרו של היום הלכו כולם לבית הקברות, וגם אמי הלכה לקבר אבות. למעשה עלתה לקבר אבות בערב כל חג. מכל הילדים לקחה רק אותי עמה. פחדתי מאד, אבל לא העזתי למר זאת לאמא. על כל קבר שמו ראש של שום (אינני יודעת מדוע).
ראש השנה היה חג גדול בבית. אמא קנתה לעצמה "מקום" בבית הכנסת הגדול ושהתה שם במשך כל זמן התפילה. אנחנו הקטנים באנו רק לתפילת מוסף ואחר הצהריים הלכנו ל"תשליך". את יום הכיפורים לא אהבתי. לא לקחו אותנו לתפילת "כל נדרי". היו משאירים אותי לשמור על הבית פני גנבים. כשבגרתי, הוטל עלי להכין את האוכל לסעודה מפסקת ולמוצאי החג.
סוכות היה שוב חג שמח: לעזור בבנית הסוכה, לקשט אותה, להכין מאכלים מיוחדים לסוכה. ושיא השמחה בשמחת תורה: הליכה עם הדגל לבית הכנסת, לרקוד מסביב הבמה, לנשק את ספר התורה. נכון, היתה צפיפות גדולה, לפעמים נלחצתי מאד, אבל בכל זאת היתה זאת שמחה של ממש.
היו גם חגים לא יהודיים: השלישי במאי, חג מתן החוקה לפולין בסוף המאה ה- 18. היה מפגן צבאי. פעם גם אני הלכתי למפגן. האנדקים (שם של מפלגה אנטישמית) הכירו שאני יהודיה, דחפו אותי אל מחוץ לשורה ואחד מהם אף צעק: "מקומך בבית הקברות לא כאן". התחצפתי ואמרתי לו: "אתה תמות לפני, אתה מבוגר יותר". ברחתי מיד הביתה, הסתגרתי כאן מפחד שמא ישיגוני כאן הגויים.
תחילה גרו ההורים בחלק הגויי של העיירה, מול בית הספר לבנים. במלחמת העולם הראשונה סבלה העיירה מפוגרומים ופרעות אחדים, בעקבות מעבר העיירה מיד ליד. בעיקר הצטיין בזה הצאר הרוסי הנסוג, ואז גם השכנים האוקראינים לא טמנו ידם בצלחת ושדדו אצל היהודים כל מה שרק אפשר. אני זוכרת שבזמן אחד הפוגרומים הלבישו אותי במעיל, אשר בבטנתו תפרו את כל המזומן שהיה אז בבית ושלחו אותי לאחד הקרובים, ששם הייתה הסכנה פחותה יותר.
אבא היה סוחר מצליח ומצבנו היה לא רע, אבל בהיותי בת 4 מת מדלקת תוספתן. אמא היתה רק בת 28. היא נשארה אלמנה כדי שתוכל להתמסר לגידול ולפרנסת ששת ילדיה. (4 בנות ושני בנים).
לנו הילדים, לא סיפרו מיד על מות אבא. כדי להסתיר עובדה זו מפנינו הביאו אותנו לבית קרובים והוחזרנו הביתה רק בתום ה"שבעה".
במותו השאיר אבא סכום כסף די גדול ותמורתו רכשה אמא ברחוב הראשי של העיירה, הפעם בחלק היהודי, בית גדול בן 14 חדרים, מהם אחדים מתאימים לשמש כחנויות. זה היה הרבה מעבר לצרכינו. רוב החדרים והחנויות הושכרו ודמי ההשכרה היוו את עיקר ההכנסה לפרנסת המשפחה המיותמת. אימא פתחה בבית חנות לדברי מתיקה, לבסוף היא נסגרה. להשלמת הכנסה נאלצה אמא לתפור לחנויות כלי מיטה.
הבית אותו רכשה אמא היה בית מפואר, לפי המושגים אז. בכל חדר היה תנור חימום מכוסה אריחי חרסינה, עם ארובות איוורור על הגג. כל חדר היה צבוע בצבע אחר. במטבח היו הקירות מצופים אריחי חרסינה כחולים. בקיצור היה זה בית נאה.
הסבים לא גרו עמנו בבית הזה. היה להם בית משלהם, אבל הם השתמשו במרתף הגדול שהיה מתחת לבית שלנו. בסתיו הם נהגו לקנות פרות וירקות לתקופת החורף. כל זה אוחסן במרתף שלנו. כמו כן נהגו הסבים ואמא להחמיץ כרוב לחורף. החביות עם הכרוב החמוץ מקומם גם היה במרתף. פה החזיקה אמא גם צנצנות רבות עם המרקחות השונות שהכינה לצרכי הבית למשך כל השנה, עד ליבול הפירות החדש.
למרתף היה גם שימוש נוסף הבית חומם בפחם. לדליקה השתמשו בעצים. את הפחם והעצים נהגו לקנות בסיטונאות בסתיו לכל תקופת החורף ולאחסנו במרתף, בפינה מרוחקת, במקום שהיה יבש במיוחד.
עלית הגג שימשה אותנו לצרכים אחרים: שם החזקנו את האווזים לפיטום (גם כן בעונת החורף אמא נהגה להכין כופתאות מתירס, גרעינים וקמח לפיטום האווזים, שישמינו.. את הכופתאות נהגה להכניס לצואר האווזים ולהחליק אותן בידיים לאורך הצוואר עד שהובאו לקיבה. במשך תקופה קצרה שמנו האווזים ואגרו הרבה שומן. בין חנוכה לפסח נהגו לשחוט את האווזים ולהתיך את העור השמן לשומן, שנשמר לצרכי בישול וטיגון במשך כל השנה. גלידי השומן ("הגריווים") והבשר שמשו לסעודת חג בליל א' דחנוכה ושבת חנוכה. מחצית אחרת של עלית הגג שמשה לתליית כביסה.
כיוון שאמא עבדה קשה לפרנסת המשפחה כתופרת, היו הילדים נאלצים לעזור לה בניהול הבית כבר מגיל צעיר. מוקדם מאד הונהגה מעין חלוקת עבודה: עלי הוטלה שטיפת הכלים החלביים, על אחות אחרת שטיפת הכלים הבשריים, שתיים אחרות שטפו את הרצפות ודאגו לניקיון כללי.
כשגדלנו קצת החלה אמא לדאוג לנדוניית הבנות. המטבע הפולני לא היה יציב בימים ההם. היהודים לא נתנו בו אימון. גם חילופי השלטון התכופים : (אוסטריה, רוסיה, פולין, אוקראינה ושוב פולין) לא חיזקו את האימון במטבע הרשמי. לכן תמורת כל פרוטה שחסכה אמא היא קנתה דולרים ("ירוקים"), להבטחת ערך הנדוניה לבנותיה. תחילה כמובן לבת הבוגרת. זו היה לה חתן מלבוב. היא התחתנה בעונת החורף . כמקובל, הלכה למקווה, גזזו את צפורניה ושערותיה, ומכיון שהייתה יתומה, הרי חתונתה אמורה הייתה להיות שמחה של כל העיירה, הוזמנה אשה מיוחדת להכנת האוכל למשתה החתונה. כליזמרים הנעימו למסובים "מרשליק" (בדחן) השמיע "דברי דבדיחוטה", תוך כדי אזכור שמדובר בנישואין של יתומה, זה גרם לכך שהכלה פרצה בבכי.
כשנולד לה הילד הראשון, הלידה התקיימה בבית, בעזרת מילדת. תלו על הקירות את קריאת שמע ופרקי תהילים. סגולה מפני שדים ומזיקים. לילדים אפו במיוחד עוגות דבש.
אחי למד כמקובל בימים ההם בתלמוד תורה. גם אני למדתי שם.
בעיירה היה נהוג לקיים מספר פעמים בשנה חגיגת בר מצוה קולקטיבית לילדים שנולדו בתאריך קרוב זה לזה. כך גם נהגו לגבי אחי. בינתיים הגיעה גם האחות השניה לפרקה. מצאו לה חתן מתאים, והנה שבר. שבועיים לפני תאריך החתונה נפטר החתן ממחלת הטיפוס שפשטה אז בכל הסביבה. בהתאם לדתיים ולנוהג הקיים ערכו לה את החופה במועד, אבל על קברו הטרי של חתנה. (חופה שחורה)
24.3.1981
גם אני למדתי בחדר, החל מגיל 4. מגיל 6 ביקרתי בבית הספר העממי ואחרי סיומו בבית ספר מקצועי, אוקראיני פרטי. למדנו שם את כל המקצועות ,תפירה, וציור אפנה. האווירה בבית הספר הזה לא היתה נעימה. המנהלת היתה שונאת ישראל, בהתאם לאווירה ששררה ברחוב (היו אלה ימי פטלורה). בצ'ורטקוב, כמו ביתר עיירות גליציה המזרחיים שבשלטון פטלורה, נערך פוגרום על היהודים. סבא הסתתר במרתף ביתנו מפחד הפורעים, שודדי הרכוש היהודי ובוזזי הזקנים. אמנם הפורעים פרצו לבית בחפשם את סבא, ואנחנו הילדים התחלנו לבכות ולצעוק, כך שהפורעים הסתפקו בחיפוש שטחי ועזבו את הבית, מבלי שמצאו את סבא. בגלל האוירה הזו עזבתי את בית הספר אחרי שלוש שנים מבלי לסיימו.
באותה תקופה בערך הצטרפתי ל"גורדוניה". הייתי אז בת 15. הקן מנה כ- 50 חברים. התכנסנו בו יום יום. התקימו שיחות על ציונות וארץ ישראל. עברית לא למדנו. באותו זמן נפתח בעיירה בית הספר לעברית. גם אני הצטרפתי. למדנו 2 שעות כל יום. קראנו קצת אבל לא דיברנו ולא כתבנו. בסופו של דבר, לא למדנו שם הרבה. בשבתות היינו מתכנסים באמצע הדרך עם סניפים אחרים של "גורדוניה" מעיירות בסביבה. בקיץ השתתפתי במושבות קייץ, תחילה במושבות חניכים ואחר כך במושבת מנהלים.
אמא התנגדה להליכתי ל"גורדוניה", באשר לחלוצים יצא שם רע. בעיירה היתה פלוגה אחת והתנהגות חבריה לא היתה לטעמה. לכן נאלצתי ללכת בגניבה לקן. בכדי לא להיות שונה מחברותי בקן, ביקשתי מאמא רק בגדים אפורים. אמא לא הבינה מה פתאום שיניתי את טעמי.
הפטרונית של הקן בעיירה היתה רופאה. ביקשתיה לכתוב מכתב לאמא שתרשה לי לבקר בקן התנועה. אמא ראתה בזה כבוד גדול ומאז מותר היה לי להשתתף בכל פעילויות הקן. יתר על כן שליחי התנועה התאחסנו מאז בביתנו ואמא אף ביקרה אצלי במושבות הקיץ.
ב- 1933, עם עלית היטלר לשלטון בגרמניה, באו האחיות עם הצעה מקורית: למכור את כל רכושם ולנסוע למקסיקו. מדוע זה לא יצא לפועל, אינני יודעת, באשר יצאתי אז להכשרה בקופיצ'ינצה, שם שהיתי כמעט שנה. המצב הכלכלי בהכשרה היה קשה, לא היה מה לאכול. גרוע מזה: כבר הרווחנו משהו, קנה בעד זה משה קליינר (זעירי) נעלי הרים… חבילות עם אוכל ששלחה אמא הלכו לקומונה.
כעבור שנה חזרתי הביתה, אמא אף שמחה לקראת עלייתי, כי היו בעיירה כמה נישואי תערובת. אז מוטב כבר עליה לארץ ישראל… גם בתנועה היו בעד עלייתי. אדג'ו ברמן אף הבטיח לי סרטיפיקט. שלחתי 850 זהובים להוצאות הדרך. זה הרגיז את אמא: גם לתת את הבת ועוד להוסיף לזה הרבה כסף! לכן דרשה ממוניו מנדל את הכסף בחזרה. בינתיים הגיע זמן עלייתי. מהמרכז דרשו ממני כסף נוסף לכיסוי ההוצאות. לא היה לי ולא נתתי.
לקראת העליה סודרה לי "פיקציה" עם חבר מוכר לי, אלא שלפתע "הבעל" גויס לצבא הפולני. נסעתי בשבת לסמבור בעזרת אמא, כדי לקבל בחזרה את ניירות "הנישואין". הנישואין בוטלו ואז באה הפסקת העליה, למעשה סוף הסקדיול. סו"ס סודרה לי "פיקציה" חדשה עם בחור בלתי מוכר ועליתי ביום 25.12.34. בראשית ינואר 1935 הגעתי לקבוצת שילר, יחד עם יטקה, זושקה ודובקו הוכנר.
אמא ואחיותי ליוו אותי עד בוצ'ץ, נתנו לי קצת כסף. ברכבת כולן בכו. נכנס יהודי לתא ושאל מה פשר הבכי. סיפרו לו על העליה והפרידה הקשה מן המשפחה. הוא נתן לי מכתב למכר שלו בארץ. כעבור כמה זמן לשבתי בקבוצת שילר, הופיע דר' קרומהולץ וביקש את המכתב. שאל אותי האם דרוש לי משהו, עניתי בשלילה ומאז התיידדנו.
יומיים התעכבתי בחיפה ואח"כ נסעתי לקבוצה. שוכנו 8 בחורות בלול. קיבלנו אמנם מהסוכנות כסף לסידור ראשון, אבל לא קנו לנו מיטות וישנו 2 בחורות במיטה אחת.
בימים הראשונים להיותי בקבוצה עבדתי בבוקר במחסן הבגדים ואחר הצהרים במטבח. זה היה קשה מאד. כך עבדתי שנה אחת. אחר כך יצאתי לעבודת חוץ. עבדתי בפרדס רום, בו היה עמירם שפרינצק משגיח. עבדתי גם בבניית בית ויצמן כעוזרת לטפסנים, ב"יפאורה" – בסחיטת מיצים. עבודה זו הייתה גם קשה וגם משעממת. בסוף העבירו אותי לעבודות ניקיון ואח"כ לעוזרת לכימאי של המפעל.
תחנות נוספות בעבודה: עוטפת בקבוצת אריזה, קוטפת, תופרת במחסן (עם פרידה כמחסנאית), תופרת כעובדת חוץ, ולבסוף מחסנאית. בסה"כ עבדתי במחסן 10 שנים. מכל העבודות האלה אהבתי ביותר את העבודה במאפיה. הלחם שלי היה טוב וטעים. עבדתי בלילה ולמחרת יכולתי לנסוע לביקורים.
מהלול עברתי לגור בצריף. גרתי בחדר אחד עם דניאל ואברהם. היו אלה ימים נעימים. בשבתות נסענו יחד לטיולים בסביבה. בזמן המאורעות התגייס אברהם למשטרת היישובים. פעם עלו הנס והוא על מוקש. למזלם לא קרה להם כלום, אבל מאז נקשר הקשר ביני לבין אברהם. נישאנו ב- 27.2.1939. אמא שלחה לי כל מיני דברים. לאחר נישואינו רצתה לשלוח לנו כסף לביקור בפולין, אבל זה לא יצא אל הפועל.
עם סיפוח מזרח פולין לרוסיה, גויס אחי לצבא האדום. הוא איבד את אצבעותיו בזמן המלחמה. כאשר פרצה המלחמה הרוסית גרמנית ב- 1941, רצתה המשפחה לברוח מזרחה, לרוסיה, אך אמא התנגדה. קיבלתי עוד מכתב מהבית ובו ידיעה שריכזו את המשפחה בגטו טרנופול. כל המשפחה נספתה בשואה. רק אחי ניצל. אחרי המלחמה חזר לפולין ומשם הגיע דרך איטליה לארץ ישראל.
ב- 1959 חליתי. עברתי שורה של ניתוחים. מצבי היה קשה, תוך כדי כך בא האסון. למחרת פסח תשכ"ב נפטר אברהם. זה היכה בי קשה. רק ב- 1979 נבדקתי ע"י הפרופסור שינדל שקבע שאני בריאה לחילוטין.
דפי-עד
לזכרם של
רחל האוזנר
מקס האפמן
נשה האפמן (האוזנר)
חנה האוזנר
שרקה האוזנר לבית פיש נרצחה בגטו בטרנופול
שמעון האוזנר
צבי האפמן
צבי האוזנר בן ליפא ושרה לבית פיש נרצח בגטו בטרנופול