תמונות
אלבום משפחת קרמר מנחם מנדל ופראדל
אלבום משפחת פינקלמן יצחק ורבקה
אלבום משפחת הלסטוך
בית משפחת פינקלמן ברחוב שפיטלנה עכשיו פיחוטה
בית משפחת קרמר ברחוב אויסקגו מול תחנת האוטובוסים
מסמכים/עדויות/זכרונות
זיכרונות מליה פינקלמן לבית קרמר
נולדתי בשנת 1911 בצ'ורטקוב.
זוהי עיר קטנה בגליציה מחוז טרנופול. שם הורי מנחם ופרדל ממשפחת שטיינוויס. גם הוריהם נולדו בצ'ורטקוב. היו להם ארבעה ילדים. אני הייתי הבכורה. שני אחי אנשל ומשה היו קטנים ממני בארבע וחמש שנים. אחותי שרה שקראו לה סלקה הייתה הצעירה ביותר. והייתה צעירה ממני ב- 8 שנים.
חוץ מאתנו גדלו בביתנו שלושה יתומים צעירים –אחיו הצעירים של אבי. הוריהם מתו במגפה ולכן הורי הביאו אותם לביתנו וגידלו אותם יחד אתנו. לי זה מאד הפריע באופן אישי, כי קנאתי בהם. דבר שקורה לעיתים קרובות אצל ילדים. הורי מאד נזהרו ביחסם לאחים הצעירים של אבי ואם היה סכסוך כלשהוא בינינו תמיד הם הצדיקו אותם ואני קיבלתי את זה באופן אישי, כאילו ההורים נגדי. שמותיהם היו: מלכה, נחמן ומשה. הם היו מעט יותר מבוגרים ממני.
הורי היו אנשים אמידים מאד. הייתה להם גלנטריה למכירה בסיטונאות. היה לנו בית פרטי גדול בין שתי קומות. למטה הייתה חנות ענקית שבה חדרים רבים. (חמישה?) ופרסונל גדול. היה מנהל חשבונות וכחמישה עובדים. כולם היו יהודים. הורי בחרו עובדים ממשפחות שנזקקו לפרנסה. קבלו אותם לעבודה כשהיו צעירים והם נשארו שנים רבות אתם. גם אחיו של אבי, ברוך, שהיה יותר מבוגר מהיתומים שגדלו בביתנו, עבד שם וגם הוא גר בביתנו. יותר מאוחר הוא התחתן ועזב את הבית. החנות הייתה סיטונית והקונים היו בעלי חנויות גלנטריה (חוטים, גרביים לבנים וכ"ו) בעיר שלנו ובעיירות בסביבה ההורים קנו את הסחורה בבתי חרושת שונים בערים הגדולות כמו לודג', וסוכנים של בתי חרושת היו דואגים למכירה.
בקומה הראשונה גרה המשפחה, והקומה השניה הייתה מושכרת לשתי משפחות. המשפחה גרה שני אנשים בחדר: היה חדר להורים, אני גרתי עם אחותי, שני אחי גרו יחד. מלכה גרה בחדר נפרד. יותר מאוחר בערך כשהייתי בת עשר חיתנו אותה עם נדוניה כמו שהיה מקובל בזמנים ההם. שלושת אחיה גרו יחד.
בבית גרו שתי משרתות נוצריות-בחורות צעירות, וגם טבחית שהייתה יהודיה. גם אבאר וגם אמא עבדו הרבה מאד שעות בחנות, ולכן אמא לקחה טבחית יהודיה, כדי שהבית יהיה כשר., וגם מטפלת יהודיה שתשגיח עלינו שכל בוקר נתפלל תפילות "מודה אני לפניך", היא השגיחה שנעשה שיעורים, ושלא נריב בינינו.
הבית בנוי מלבנים, הרצפה הייתה מפרקט (עץ(. את הרצפה המשרתות הבריקו בעזרת מברשות מיוחדות שלבשו כמו סנדלים על הרגליים ובעזרת משחה מיוחדת הבריקו ברגליים את הרצפה. היו שתי אמבטיות וכמה בתי שימוש. בקומת הקרקע היו חדר אוכל גדול ומטבח גדול. אנחנו אכלנו תמיד בחדר האוכל והמשרתים אכלו במטבח. במטבח היה תנור גדול מחרסינה וחיממו אותו על עצים. את הלחם קנינו כשר אבל חלות לשבת אפו בבית. ביום שישי היו שולחים אותי לחלק חלות למשפחות עניות, ואפילו שיצאתי כבר עם אבא, הוא ליווה אותי לחלוקה זו.
בבית בישלו מאכלים יהודיים טיפוסיים: לוקשן מיט יוק (מרק עם אטריות), כשאת האטריות הכינו בבית. ירקות לא הקפידו שנאכל, ולכן עד היום אני לא אוכלת ירקות. רגל קרושה, אטריות עם חמאה, פירוגים, דגים ממולאים, טשולט בתנור לשבת. ועוד.
כל יום בישלו. לא היה מקרר ואוכל שמרו במרתף.
הבית עמד ברחוב סוביסקגו ולא רחוק ממנו, ממולו הייתה תחנה של אוטובוסים שנסעו לעיירות הסביבה. חשמל היה בעיירה והבית היה מואר בחשמל..
עד גיל שש הייתי בבית. לא היו גני ילדים. בגיל שש התחלתי ללכת לבית הספר הפולני ואחרי הצהריים למדתי בבית ספר יהודי (עברי) שבו למדו עברית, תנ"ך, היסטוריה יהודית. כל הלימודים היו בעברית. בבית דברנו עם ההורים ביידיש. עם המשרתות בפולנית והילדים ביניהם לרוב בפולנית.
לימודי הבוקר היו ארבע שעות ולימודי אחר הצהריים היו גם כן 4 שעות. ידעתי עברית טוב כמו פולנית. למדנו במבטא כמו שמדברים בארץ. ההורים ידעו "לשון הקודש" במבטא אשכנזי, ולא דברו בה..
סיימתי את הגימנסיה הפולנית ועשיתי בחינות בגרות בפולנית, ובמקביל כל השנים למדתי עברית. בגימנסיה הפולנית היה משטר קשוח מאד. המורים היו מכים את הילדים שפטפטו או הפריעו עם סרגל על הידיים. כשפנו למורה היה צריך לקום ולפנות אליו "אדון המורה". היו הרבה עונשים כמו לעמוד בפינה. לעומת זאת בבית הספר העברי היה מאד נעים וחופשי.
רוב התלמידים בבית הספר הפולני היו נוצרים. שכר הלימוד היה גבוה והיה צריך לעמוד בבחינות רבות כדי להתקבל.. בכל כיתה היו לי חברות יהודיות. יהודים לא התיידדו עם נוצרים שהיו מאד אנטישמים. למרות זאת לא הציקו לנו במיוחד. הכיתות היו או של בנים או של בנות, לא היו כיתות מעורבות. בבית הספר העברי הכיתות היו מעורבות. המשטר שבו היה נעים וכולנו הלכנו אליו ברצון למרות שגם בו היו בחינות ותעודות. בכל האזור שלנו זה היה בית הספר העברי היחיד. כל הילדים בבית הלכו לשני בתי הספר הפולני והעברי..
את בעלי היכרתי בגיל 17 בשנת 1926. חברה שלי זנקה פינקלמן (אחותה הגדולה של זלדה פינקלמן שגרה בניו- ג'רסי). הוא לא התגייס לצבא הפולני כי הוריו שילמו שוחד לשלטונות. היהודים הצליחו בדרך-כלל לא לשרת בצבא. במקום זה בסיום לימודיו הוא נסע לווינה ללמוד הנדסה וארכיטקטורה. אז למדו את שני המקצועות יחד. כשהכרתי אותו הוא כבר היה אחרי הלימודים הגבוהים. הוא היה ראש תנועת הנוער בית"ר בצ'ורטקוב ואני הצטרפתי לתנועה בגללו. בתנועה היו הרצאות, יצאנו לטיולים בסביבה והפעילויות היו בסופי שבוע. יצאנו יחד ברצינות כשנה ורצינו להתחתן. הייתי בת עשרים בערך בתקופה הזו. הורי התנגדו לנישואים בנימוק שאני צעירה מידי. לבעלי לא היה סיכוי למצוא עבודה במקצועו כי לא קבלו יהודים לעבודה. הורי רמזו שאם יכנס לעסק שלהם הם במשך הזמן ירשו לנו להתחתן. אבל הוא לא רצה בשום אופן להיות סוחר. הוא רצה לעבוד במקצועו ולכן החליט לעשות עלייה לארץ ישראל. מכיוון שלא נתנו ליהודים רשיונות לעלות לארץ ישראל (תקופת המנדט הבריטי בארץ) הוא החליט לעלות לארץ כסטודנט, למרות שכבר סיים את לימודיו בוינה. הוא נרשם ללימודים בטכניון וקיבל רשיון לעלות לארץ ישראל והתחיל את לימודיו בחיפה. במקביל פירנס את עצמו מעבודה. בתקופה זו תכנן ובנה את הבית של הרמן והודי פינקלמן ברחוב נורדאו בחיפה. את המגרש קנה הרמן פינקלמן בנסיעה לארץ וחזר לווינה. בעלי בנה להם את הבית. בכל התקופה הזאת היינו בקשר מכתבים. אחרי שנתיים הוא חזר לפולניה ושם התחתנו ב-1933. הורי כבר הפסיקו להתנגד כי ראו שלא ניפרד וגם הייתי כבר מספיק מבוגרת. נישאנו באולם חתונות בצ'ורטקוב בחתונה גדולה, שבה היו כ-100 אורחים משני הצדדים. לבשתי שמלת כלה לבנה עם הינומה אבל בעלי לא רצה ללבוש סמוקינג כמו שהיה מקובל אז, ולבש במקום זה חליפה שחורה. אחרי הנישואים נסענו מיד לארץ ישראל כשאני נכנסת לארץ בוויזה של תיירת. יעקב כץ, שהיה נשוי לבלומה כץ (דרוקר מהבית) שהייתה חברה שלי מבית הספר העברי היה עד בחתונה שלנו. הם גרו כבר בארץ ישראל והוא היה נציג של אגודת ישראל במוסדות היהודים בארץ. הוא העיד אצל שלטונות המנדט האנגלי בארץ. לנדוניה קיבלתי את כל הדברים שכלות מקבלות למשק הבית: מצעי מיטה רקומים בראשי תיבות על שמי (אותם הכינה ורקמה תופרת מיוחדת), מפות רקומות, שתי שמיכות פוך שיש לי אותן עד היום וכרים גדולים, מגבות, סרויסים, סכום מכסף (שהחלקים האחרונים שלהם נמצאים היום אצל רוני ורעיה. ושמלות פאר שאפילו לא לקחתי לארץ. כמה כובעים גדולים ושמלות ספורטיביות שרק אותם לקחתי אתי. לארץ נסענו באניה מקונסטנצה שברומניה. הנסיעה נמשכה יותר משבוע. הורי רצו לתת לנו עוד הרבה כסף אבל הוא סרב לקחת מהם. עוד לפני שנסענו, בעלי פתח משרד עם שותף כשבעלי היה הארכיטקט והשותף ששמו וולף היה המהנדס. הייתה להם הרבה עבודה, כי אז בנו את הדר הכרמל. היה אז חוסר בדירות בחיפה.. קנינו דירה ברחוב הילל בחיפה שהייתה בבניה. הדירה הייתה בת שני חדרים, אבל תמיד חדר אחד היו משכירים, כי אף אחד לא גר אז בשני חדרים. כולם היו צנועים באותה תקופה. עד שהדירה הושלמה גרנו אצל דוד הרמן ברחוב נורדוי. זאת הייתה תקופה מאד קשה בשבילי, כי אשתו היידי הייתה רגילה למשרתות ולא ידעה בכלל לבשל והוא אהב אוכל פולני כמו "גפילטה-פיש", כרוב ממולא ושאר מאכלים כאלה. אז הייתי טבחית ללא תשלום אצלם. (למרות שגם אצלנו בבית הייתה טבחית, התעניינתי ולמדתי לבשל). דודה היידי התחילה ללמוד עברית כי לא הכירה בכלל את השפה. היא ידעה שפות רבות: גרמנית, צרפתית, אנגלית והחליטה ללמוד עברית. אחרי חצי שנה בערך כשלא הצליחה ללמוד כלום, החליטה שזו לא שפה בשבילה והרימה ידיים. גם בנה יהודה שהלך לבית הספר הריאלי סרב לדבר אתה עברית בטענה שקשה לו להתרגל בעצמו לשפה ולארץ ואין לו כוח לדבר אתה עברית. ממנה למדתי לדבר גרמנית ואח"כ לקחתי שיעורים אצל מורה לגרמנית שלימדה אותי דקדוק קריאה וכתיבה. אצל דוד הרמן והיידי גרנו כשנה ואז עברנו לדירתנו ברחוב הלל. כמו שכתבתי קודם חדר אחד הושכר לדיירי מישנה. גרו בו שתי בחורות. כל הסידור הזה היה מאד לא נוח כח מבית מרווח בפולניה עברתי קודם לדירה של הרמן והיידי ואחר כך לדירה משותפת עם עוד אנשים. סימקה, אחותו הרופאה של בעלי באה בתקופה זו לביקור בארץ לראות אם היא יכולה להסתדר כאן. באותה תקופה היה חוסר עבודה לרופאים והם עבדו בבנין, לעומת זאת בצ'ורטקוב הייתה לה פרקטיקה גדולה (היא הייתה רופאה כללית) ואחרי זמן קצר חזרה הביתה. גם אבי היה צריך לבוא לביקור אבל לא רצינו שיבוא כי היו מאורעות בארץ (מהומות ופיגועים של הערבים) והייתה סכנה גדולה כאן. כשהייתי בהריון עם אילנה החלטנו שאלד בבית-חולים פרטי בתר (Better). לפני הלידה, הייתה לי ירידת מים ואז הגענו לבית החולים. הרופאה החליטה שלידה ראשונה עורכת זמן רב, ולא התייחסה לתלונות שלי על כאבי צירים. היא הלכה לקולנוע ואז היגיע זמן הלידה. ניסו למצוא אותה, אבל היא הייתה בקולנוע ארמון ולא איתרו אותה. האחות המיילדת יילדה אותי ללא הרופאה. בעלי עשה שם סקנדל גדול וטען שזה חוסר אחריות שבבית חולים פרטי שעולה הרבה כסף מתייחסים ליולדת בצורה כזו. ומשאירים את בית החולים ללא רופא מחליף. אילנה שקלה 31/2 ק"ג והתפתחה בסדר. אבא פרסם בכל העיתונים מכתב עם תיאור המקרה והיגיע להם הפרסום השלילי שקיבלו.
כשאילנה הייתה בת שנה החלטתי שהמשפחה שלי צריכה להכיר אותה. מכיוון שבעלי עבד עם שותף, השותף נשאר במשרד ואנחנו נסענו לצ'ורטקוב בקיץ 1939 לכמה חודשים.
בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה. אבל אנחנו החלטנו להשאר עם המשפחה ולחזור לארץ אחרי המלחמה. כשהגרמנים היו קרובים ללבוב, כל התושבים שהכירו את אבי ביקרו אותו שהוא מרשה לנו להישאר בפולניה כשהגרמנים כל כך קרובים. מכל האזורים שהגרמנים נכנסו ברחו פליטים ובמיוחד יהודים. הורי התחילו ללחוץ עלינו שניסע. בפולניה היה בלגאן נורא באותה תקופה. יכולנו לקחת את ילדי המשפחה אתנו אבל הם לא רצו לעזוב את ההורים. אנחנו עזבנו את פולניה ממש ברגע האחרון כשהצבא הפולני עזב את פולניה. מכיוון שהיה לנו דרכון בריטי יכולנו לחזור. ישראלים רבים שנסעו אתנו באוניה לפולניה לא הספיקו לחזור ונשארו והושמדו בשואה. את צ'ורטקוב עזבנו במרכבה עם סוסים, כי אוטובוסים לא נסעו ולא ניתן היה להשיג מוניות. בדרך ראינו את המטוסים הגרמנים ולעיתים קרובות ירדנו והתחבאנו בצידי הכביש כדי שהטייסים לא יראו אותנו. נסענו כך לגבול רומניה. בקונסטנצה שברומניה עלינו על אוניה. היה בלגאן כזה שלמעשה גם אנשים בלי דרכונים יכלו להתגנב לאוניה. על האוניה היו תנאים מאד קשים, בייחוד לתינוקת מפונקת כמו אילנה. ההפלגה ארכה בערך שבוע והגענו לחיפה.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את משפחתי. קשה מאד לתאר מה הרגשתי כשהגיע אלי הידיעה שאף אחד ממשפחתי לא נשאר. את כולם קברו חיים, והם בעצמם היו צריכים לחפור את הקבר שבו קברו אותם. את הידיעה הזו שמענו אחרי הרבה זמן מאנשים שהצליחו להסתתר מהגרמנים בפולניה. אין לי מילים לתאר את מה שהרגשתי באותה תקופה. אף אחד לא נשאר ממשפחתי. ממשפחת בעלי נשארה אחותו זלדה עם בן זיגוש. היה לה עוד בן שהיה גאון. בגיל 12 גמר את בחינות הבגרות. בעלה של זלדה היה עורך דין. קודם השמידו את הבן והבעל- הרגו אז את כל האינטליגנציה היהודית.. מההשמדה הראשונה (אחרי האקציה הראשונה) נשארו בחיים רק אימא של בעלי ושתי אחיותיו: סימקה וזלדה. הגרמנים חיפשו את כל היהודים ששרדו ובאו לאסוף אותם כדי לשלוח אותם למחנות. כשלקחו את האימא ואת סימקה, זלדה הסתתרה מאחורי הארון יחד עם זיגוש ולא ראו אותה. אחרי שהגרמנים עזבו היא הלכה לכפר סמוך שבו היה איכר שהיה קליינט של בעלה עורך הדין והבטיחה להם את כל הרכוש והבתים של המשפחה, שכולם כבר לא היו בין החיים, אם יחביאו אותם. היא כתבה להם כתב התחייבות כזו וכך העבירה להם כמה בתים שהיו למשפחה באותו רחוב. כל השנים היה לי קשה להבין איך סימקה שהייתה רופאה לא דאגה שהיא ואימא שלה ייקחו חומר הרדמה להמית עצמן בלי ייסורים. הם כנראה נשלחו לאושוויץ ומתו שם.
מסמכים
"מחוץ לקופסת הנעליים" מאת ירון רשף
לינק לאתר הרכישה של הספר: "מחוץ לקופסת הנעליים" מאת ירון רשף
מכתבים
עצי משפחה
הנצחה של משפחת קרמר Kremer family
מנחם מנדל קרמר בנם של Abbe ו – Malle קרמר נולד בשנת 0981 בעיירה Yazlovets הוא נשא
לאישה את פראדל, ילידת 0999 למשפחת שטיינוויס ועבר להתגורר בצ'ורטקוב שם היה בעל חנות
סיטונאית גדולה למוצרי סידקית.
דפי-עד
לזכרם של בני משפחת קרמר
פראדל קרמר Cramer לבית שטיינוויס, נולדה בצ'ורטקוב שב Poland בשנת 1888 למשה ושרה.
הייתה עקרת בית ונשואה למנחם מנדל. לפני מלחמת העולם השנייה התגוררה ב Czortkow פראדל נרצחה בשואה 1942
מנחם מנדל קרמר. הוא היה נשוי ל פראדל. לפני מלחמת העולם השנייה התגורר ב Czortkow שב Poland.
מנדל נורה בראשו על ידי אלברט ברטשניידר מהסיפ"ו בצ'ורטקוב אוגוסט 1942.
משה קרמר נולד ב Czortkow שב Poland בשנת 1922 למנחם ופראדל. היה רווק. לפני מלחמת העולם השנייה התגורר ב Czortkow שב Poland. משה נרצח בשואה 1942
אנשל Antsel קרמר נולד ב Czortkow שב Poland בשנת (?) 17 /1915 למנחם ופרדל. היה רווק. לפני מלחמת העולם השנייה התגורר ב Czortkow שב Poland. הוא נרצח בשואה בצ'ורטקוב 1942..
סלי/סלקה קרמר נולדה 1920 למנדל ופרדל. לפני מלחמת העולם השניה התגוררה ב Czortkow שב Poland.
סלי נרצחה בשואה 1943.
שרה קרמר נולדה ב Czortkow שב Poland בשנת 1919 למנחם ופרדל.
הייתה תלמידה ורווקה. לפני מלחמת העולם השנייה התגוררה ב Czortkow שב Poland.
בבית משפחת מנחם מנדל ופראדל גרו אחיו הצעירים של מנחם מנדל שהתייתמו:
מלכה קרמר נ. 1904 נספתה 1943
נחמן קרמר יליד 1906 היגר לארה"ב וניפטר בשנת 1980
דוד ברוך ואשתו שרה
לזכרם של בני משפחת פינקלמן
ד"ר. סימה/סימקה פינקלמן נולדה ב Czortkow שב Poland בשנת 1899 ליצחק ורבקה.
הייתה רופאה ורווקה. לפני מלחמת העולם השנייה התגוררה ב Czortkow שב Poland.
ד"ר. פינקלמן נרצחה בבלזץ.
רבקה Rivca פינקלמן נולדה ב Jagielnica שב Poland בשנת 1871. הייתה עקרת בית ונשואה ליצחק. חיה בצ'ורטקוב נרצחה בשואה 1943.
יצחק פינקלמן
אברהם ודבורה שיינברג (הוריה של גולדה פינקלמן)
לזכרם של בני משפחת הלסטוך
קרול הלסטוך Halstuch נולד ב Austro-Hungarian Empire. הוא היה עורך- דין ונשוי ל זלדה לבית פינקלמן. לפני מלחמת העולם השנייה התגורר ב Czortkow שב Poland. בזמן המלחמה הוא היה ב Czortkow שב Poland. נורה בבורות הירי ביער אורין ב-25.8.1941
אדם/אדש הלסטוך Halstuch נולד ב Czortkow שב Poland בשנת 1925 לקרול וזלדה. היה סטודנט ורווק. לפני מלחמת העולם השנייה התגורר ב Czortkow שב Poland. אדם נרצח במחנה עבודה בלבוב.