טורטון/טורטן, ורפל, היצינגר, רובינשטיין TORTON / TORTEN, WERFEL, HITZINGER, RUBINSTEIN

תמונות מסמכים/עדויות/זכרונות עצי משפחה

תמונות

אלבום משפחות טורטון, וורפל, היצינגר ורובינשטיין

מסמכים/עדויות/זכרונות

"העלמה מצ'ורטקוב" סיפורה של פנינה בתם של בן-ציון ולאה טורטון מצ'ורטקוב

פרק מתוך ספר זכרון "רוחל'ה ומילקי- דיוקנה של משפחה" (עמוד 70)
……………….מבית אחותם בהרצלייה עוברים אבא והדוד אשר לחיפה. הם שוכרים חדר משותף ולמחייתם עובדים כפועלי בניין. בקיץ 1938 נמשך החמסין בארץ עשרה ימים רצופים. סמוך לאחד מאתרי הבנייה, חנות למוצרי חלב של תנובה. אבא מבקש להרוות את צימאונו ונכנס. את החנות ניהלה בחורה צעירה ושמה פנינה טורטן, שהכול קראו לה פסיה. אבא קונה כמה מצרכים, וכשמגיע הרגע לשלם הוא מגלה לבושתו שאין לו די כסף. ברוב נדיבותה נותנת לו בעלת החנות את המוצרים בחינם. כך הכיר אבא לראשונה את אימא וטוב לבה. כעבור זמן קצר נישאו.

אימא (פנינה) נולדה בשלושים ואחד בדצמבר 1912 בצֶ’וֶרְטְקוֹב, עיירה אוקראינית של חסידים, להוריה בן ציון ולאה טורטן. במשפחה היו חמישה ילדים. שני בנים נפטרו בילדותם מאבעבועות שחורות, ונשארו שלושה: שלמה, שנולד ב-1906, אחריו נולדה אימא, ואחריה האחות הצעירה, חווה.

סבא בן ציון גדל במשפחה גדולה ובה שלושה-עשרה אחים ואחיות. משפחה דתית, שומרת מצוות. סבא היה ‘תלמיד חכם’. את כל ימיו העביר בלימוד תורה, ובין לימוד ללימוד – עבד בכל עבודה. איש עדין, טוב לב ושתקן. אם דיבר, היה זה תמיד דבר חיובי וטוב. כילד אני זוכר אותו עטור זקן אדמוני. אולי לכן נראה לי תמיד מפחיד.

גם סבתא לאה (לבית איצינגר) גדלה במשפחה דתית. אביה נודע בכינוי מרדכי ד’רויט, כלומר הג’ינג’י. מאחר שבאותם ימים לא התירו ההורים לבנותיהם ללמוד מחוץ לבית, שכר לה אביה הסוחר מורה פרטי שלימד אותה קרוא וכתוב וגם שפות: פולנית וגרמנית. את כל סיפורי המקרא ידעה סבתא בעל פה וגדלה להיות אישה סקרנית ודעתנית. במעלות חיצוניות הצטיינה פחות: נמוכת קומה, שערה הקצר היה גזור בקו ישר חסר חן ושיווה לה מראה גברי, חמור ונוקשה. אבל באישיותה הייתה אתגר למושג ‘אשת חיל’: נמרצת, מעשית, חרוצה ויוזמת מעין כמוה.

עוד לפני שנישאה לסבא, הכירה סבתא בצ’ורטקוב בחור יהודי אינטליגנטי ומשכיל, וקשרה אתו קשר רציני ועמוק. לימים דיברה עליו מתוך געגוע והערכה – סיפרה שהיה נאה, שתחומי עניין משותפים חיברו ביניהם, וששיחותיהם נשאו אופי אינטלקטואלי, עניין שהיה חשוב לה במיוחד. אבל נראה שהבחור היה ‘חופשי’ מדיי בדעותיו ביחס למקובל באותם ימים, ולא ענה על צפיותיהם של הוריה לשידוך הגון, קרי, בחור ישיבה גדול בתורה. ועוד יותר מכך – האהוב התכוון לנסוע לאמריקה. לכן התנגדו ההורים בתוקף להמשך הרומן ואילצו את סבתא להיפרד מהחבר הנערץ ולהינשא לסבא.

יחד עם השמירה על אורח חיים דתי, היה בית טורטן פתוח לרעיון  הציוני, שהתעורר בערים ובעיירות ברוסיה כבר מסוף המאה התשע-עשרה. ילדי המשפחה הצטרפו לתנועות נוער ציוניות ולרוח ההגשמה החלוצית בארץ-ישראל. כך בשנת 1925, בהיותו בן תשע-עשרה, עלה לארץ הבן שלמה. הוא הגיע לחיפה והתקבל לעבודה בנמל, שהיה אז בשלבי בנייתו הראשונים. אחר-כך עבד כסדרן בקולנוע ‘עין דור’; בקיץ, לקראת הקרנת הסרטים באולם ללא גג, היה שלמה אחראי על פתיחתו. לא פעם ישן תחת כיפת השמים ובשכר הזעום שהרוויח קנה לחם, חלבה ולקרדה, המצרכים המזינים הזולים ביותר שהיו אז. לאחר זמן מה הכיר את שורקֶה, בת למשפחה דתית, ובשנת 1930 נשא אותה לאישה. באפריל 1931 נולד בנם הבכור של שלמה ושורקה, אהרון. כשמלאו לילד שלוש שנים עברה המשפחה, בעקבות אחיה של שורקה, למושב הדתי שדה יעקב שבעמק יזרעאל, שנוסד בשנת 1927 כיישוב הראשון של תנועת ‘הפועל המזרחי’ ונקרא על שם אחד ממייסדיה, הרב יעקב ריינס.

במושב החל שלמה בפיתוח משק חקלאי. הוא עיבד את האדמה בחריצות, מתוך אידיאל. כל מה שהרוויח – חזר והשקיע ברפת, בעופות, באווזים ובברווזים, בעצי הפרי. ארבע שנים לאחר המעבר למושב, באפריל 1938, נולדה לשלמה ושורקה בת, אסתר.

אימא הייתה חניכת תנועת בית”ר בצ’ורטקוב, וכאמור, חדורת אידיאלים ציוניים. כשנתיים לאחר עלייתו של שלמה, עלתה גם היא. ומיד דאגה לסרטיפיקטים גם להוריה ואחותה. כשהגיעו, מתוך מחשבה שהמקום המתאים ביותר עבורם יהיה בקרבתו של שלמה, במושב הדתי, הקימה שם צריף עבורם. כך המשיכו כל בני משפחת טורטן, מלבד אימא, להיות אנשים שומרי תורה ומצוות גם בארץ.

כבני חמישים היו סבא וסבתא כשפתחו פרק חיים חדש בארץ-ישראל. וכדי להתפרנס לא בחלו בכל עבודה. סבתא כיבסה את בגדי הרווקים של המושב וגם עבדה בניקיון; בבית-הכנסת המקומי כרעה על ברכיה, קרצפה ושפשפה את רצפת העץ, וגם את חדר המזכירות ניקתה. ולאחר שהסתיימה יציקת בתים חדשים במושב, היו מזעיקים את סבא וסבתא, שלפרנסתם גרדו את שיירי הבטון מהקירות.

חווה סיימה בצ’ורטקוב לימודים בגימנסיה עברית והייתה חברה בתנועת ‘הנוער הציוני’. בארץ למדה
בבית-הספר לבנות של חנה מייזל בנהלל. לאחר שסיימה את ההכשרה החקלאית, נשלחה על ידי שלטונות המנדט הבריטי לקורס למנהלי סניפי דואר, שהתקיים בנשר, ולאחריו החלה לנהל את סוכנות הדואר של המושב. סבתא לא דיברה עברית, אבל מתגובותיה נראה היה שהבינה שיחות שהתנהלו סביבה; “לך הביתה”, היה המשפט היחיד שידעה לומר. אך גם בלא ידיעת השפה קיבלה על עצמה להיות מחלקת העיתונים והדואר של המושב.
את דברי הדואר היו מביאים מכפר יהושע, מרחק כשני קילומטרים משדה יעקב, באמצעות רכיבה על חמור. סבתא, שלא יכולה הייתה לרכוב, נסעה לכפר יהושע בסוס רתום לעגלה בעלת שני גלגלי ברזל שהרכיבו עבורה במיוחד. מדי פעם עזרה לה אסתר בת השש בפענוח הכתובות או בתרגומן ליידיש.

את שעותיה הפנויות העבירה סבתא בקריאה; קריאת עיתון או ירחונים בשפה הגרמנית. ומפני שהיו במושב גם נשים אחרות שהתעניינו בירחונים, הן קראו לפי תור והחליפו אותם ביניהן. במיוחד בזה שנקרא ‘זי אונד אר’, שהכיל פרטים פיקנטיים על חייהם של שליטים ידועים ועל שחקני קולנוע של אותם ימים. כך הייתה סבתא מעורה ומעודכנת בשמות, בשושלות, במערכות יחסים, כמו גם בחדשות מהעולם הגדול. גם בימים של טרום טלוויזיה ואינטרנט, שלטה ברכילויות אודות בית המלוכה בירדן או בחצרו של השאה הפרסי, מי-עם-מי, מי התחתן ומי התגרש. פעם בשבוע גם הייתה נוסעת באוטובוס לחיפה, לספרייה לקוראי גרמנית שברחוב נורדאו, שבה החליפה ספרי קריאה כתובים באותיות גותיות. עד שהתמעטו הקוראים והספרייה נסגרה. גם את ה’פשגלונד’, עיתון בשפה הפולנית שנדפס בארץ, הייתה קוראת בקביעות. מדי יום, כשהיה אהרון חוזר מבית-הספר היה מביא לה את העיתון מבית הדואר. אם חזר ולא הביא, לא קיבל את הפרס היומי – קוביית שוקולד. גם בכל ערב שבת קיבלו הילדים קוביית שוקולד, אחת לכל אחד מהם.

סבא, בין יתר עיסוקיו, היה נציגו ושליחו של  פנקלשטיין, הקצב מג’דה (רמת ישי של היום). מדי שבוע היה אוסף ורושם את הזמנות הבשר של תושבי שדה יעקב, מוסר אותן לפינקלשטיין, וכעבור כמה ימים היה ממתין לו על הכביש הראשי ומקבל את הסחורה במרוכז. אז היו מתאפסים כל המזמינים בצריף של טורטן ומקבלים את ליטרת הבשר שלהם לשבת בהתאם לרשום בהזמנה.

ברחבי המושב יצא שמה של סבתא כמי שמעניקה הלוואות לכל נזקק. מי שחסר לו, ידע שאפשר לבוא אליה ולבקש. ללא התחשבנות ובלא תוספת ריבית. “כשיהיה לך – תחזיר”, הייתה אומרת. באותם ימים לא נהגו להפקיד כספי חסכונות בבנק. והיא, כמי שהשכילה לחשב ולחסוך, צברה סכומי כסף שאותם יכולה הייתה להלוות.

סבא וסבתא קיימו אורח חיים דתי מתון וסובלני. נאמנים לתפיסה: ‘איש באמונתו יחיה’, מעולם לא הטיפו לאחרים לקיים מצוות. גם לא לבני המשפחה. רק מדי פעם הייתה סבתא מנדנדת לאהרון ש”לא ישכח ללכת לבית-הכנסת”. הם הקפידו על כשרות ובשבת לא עבדו ולא הדליקו חשמל. וכשבאה אימא לביקור בשבת, היא התקבלה ללא הסתייגות, איש לא החמיץ פנים על שנסעה ביום המנוחה.

מובן שבהשוואה לסבתא האקטיבית ללא לאות היה סבא פסיבי כממלא הוראות. מה גם שהיה נמוך ממנה. עד שחלה וכבר לא יכול היה לעבוד. בשנותיו האחרונות, לרוב ראיתי אותו שוכב במיטה. בארבעה-עשר בפברואר 1944, בגיל שישים ושתיים, נפטר.

בראשית שנות החמישים, בימי הצנע, על אף שאסור היה לסחור במצרכים ובתוצרת הייתה סבתא מגיעה אלינו כשידיה עמוסות בסלים מכול טוב שהצמיח וגידל אז המשק במושב: עופות, ירקות, פֵּרות, שמנת. לדוד שלמה היה תיק מיוחד, שנשאר מימי שירותו הצבאי. בכל שבוע היה ממלא אותו בעופות, בברווזים ובביצים ומביאם אלינו. לפני הכניסה לעיר, בתחנת הצ’ק פוסט, היה עולה פקח מטעם משרד המסחר שהיה בודק בתיקיהם של הנוסעים. הוא כבר הכיר את הנוסע בעל התרמיל הצבאי, ובכל שבוע היה שואל אותו: “מה יש לך בתרמיל?” ובכל שבוע היה שלמה עונה: “ביצים, בשר…” הפקח היה בטוח שהבחור מתבדח; הרי לא ייתכן שהוא מעביר תוצרת חקלאית אסורה. לכן לא עלה על דעתו לבקש משלמה לפתוח את התרמיל ולבדוק מה הוא מכיל באמת. שניהם היו צוחקים על ‘הבדיחה המוצלחת’, וללא כל עיכוב ובדיקה היה שלמה ממשיך בדרכו אלינו.

בתקופה שבה התיישבות ועבודה יצרנית נחשבו לערכים השולטים, ההייתי גאה להגיד שיש לי משפחה במושב. ואת המשפט המבייש: “ההורים שלי חנוונים”, כלומר: אנשי מסחר זעיר, גלותי, יכולתי להחליף ב: “יש לי משפחה חקלאית”. עם זאת, את חיי המושב אהבתי מרחוק. הביקורים שלי היו קצרים, לא יותר מיום אחד. הבתים היו פשוטים ועלובים למדיי, ובמקום בית שימוש חפרו בור בחצר, ג’ורה בערבית, שהיה מעלה צחנה ובקלות אפשר היה להחליק וליפול לתוכו. הפחד מהג’ורה, הריח ותחושת חוסר האסתטיות דחו אותי עד כדי כך שלא הייתי מסוגל להישאר ללון שם.

שורקה הייתה כבר בחודשים האחרונים של הריונה השלישי כשהתברר כי חלתה בצהבת, שבאותם ימים פשטה בעמק כמגפה. רופא שלא ידע על מחלתה הגיע הביתה כדי להזריק לה זריקה לצורך טיפול כלשהו. “תראה דוקטור”, אמרה לו סבתא, “העיניים שלה צהובות”. הרופא הביט באישה ההרה, ומיד הבין שכבר מאוחר מדיי, את הזריקה שאסור היה להזריק לה כבר קיבלה. מיד הובהלה שורקה לבית החולים וכשבועיים החזיקה מעמד, עד שנפטרה. בבית נשאר שלמה עם אהרון בן השלוש-עשרה ואסתר בת החמש. ההלם על המוות הפתאומי והמיותר גרם לזעזוע לא רק במשפחה. במושב היו נשים הרות נוספות שחלו בצהבת, אבל הן הבריאו, ורק כאן אירע אסון.

סבתא, שכבר הייתה אלמנה, עברה לגור בביתו של שלמה והפכה למטפלת ולתחליף אם, מסורה לנכדיה ללא גבול. כצפוי, אופייה הנמרץ והנחרץ שהוביל בתנופה כל משימה, ניכר בכל הליכות הבית. לצד החום והדאגה השליטה את מרותה והדריכה את בנה בכל עניין. אך אלה לא עוררו כל מחלוקות ולא הגיעו לידי עימות – מראש קיבל שלמה את פסקי ההלכה של אמו ומילא אחר הוראותיה.

הבית היה צנוע, הריהוט פשוט אבל המשק עלה ופרח. סבתא גידלה גן ירק לתפארת. גם עכשיו, כשהיא בת למעלה משישים, הייתה כורעת על הברכיים כדי לעשב בין הירקות. במטע גידלו תפוחים ואגסים, בגפן הבשילו ענבים. ובבוא העונה התגייסו כולם, גם הילדים הצעירים, לאסוף ולקטוף. ההוצאות היו מחושבות היטב והמצב הכלכלי אפשר חיי רווחה יחסית. דבר לא חסר; כשברוב בתי המושב עדיין כיבסו בידיים, בבית משפחת טורטן כבר פעלה מכונת כביסה.

כשנה לאחר מותה של שורקה הכיר שלמה את פניָה, אלמנה ללא ילדים ממושב כפר ברוך. אישה רכה ומסורה ועקרת בית רבת כישורים. ובכל זאת, אהרון ואסתר לא השלימו עם נוכחותה. “היא רק העוזרת”, אמרה אסתר כשראתה שהאישה הזרה ישֵנה בחדר שהיה עד לפני זמן קצר חדר השינה של אימא ואבא. סבתא קיבלה את פניה ברצון, אבל מעמדה שלה כמלכה-האם נשמר כשהיה. כזו שעל פיה יישק דבר בכל הקשור לסדרי הבית. את הדגים לשבת מכינים על פי טעמה של סבתא, את הגזר מהגינה שוטפים באמבטיה על פי הוראתה, והחלטות מתקבלות בעצה אחת אִתה.

פניה, נוחה ומשתדלת לרצות, צייתה להוראות והתאמצה להיענות לכל בקשה-דרישה. אבל הזמן התמיד בשלו. ואפילו סבתא, שנדמה היה כי דבר לא יוכל-לה, הזקינה ונחלשה. בשלושה-עשר באוגוסט 1975, עשרים ושמונה שנים לאחר מות בעלה,  בהיותה בת תשעים, הלכה לעולמה שבעת עלילות ומעשים.
פניה הוסיפה לטפל בשלמה באהבה ובדאגה, עד שחלה. מתוך כבוד והערכה למעשיה ולנאמנותה, לפני פטירתו, בשניים-עשר באוגוסט 1985, בהיותו בן שמונים, ציווה כי יאפשרו לאישה שחיה לצדו ותמכה בו במסירות להתגורר בביתו עד יום מותה.

גם חווה נשארה כל חייה בשדה יעקב. היא נישאה לאריה יודנפרוינד, בן למשפחה ממייסדי המושב. הם גרו בשכנות לצריף של סבתא והביאו לעולם ארבעה ילדים. ביתם היה בית פתוח שנודע בנכונותו לארח, לייעץ ולכבד חברים ידידים ומכרים שהזדמנו גם בלא התרעה מראש. אריה, גבוה וחסון, נשא על כתפיו הרחבות פעילות ציבורית מגוונת. רוב ימות השבוע שהה בתל-אביב ועבד בתנועת מושבי הפועל המזרחי. בימי חמישי היה שב הביתה ומיד מחליף את בגדי הפקיד העירוני בבגדי עבודה ונרתם לעזרת חווה בעבודות המשק.

נוסף לארבעת ילדיהם (אחת הבנות נפטרה בצעירותה), אימצו אריה וחווה את חיה, יתומה מילדי טהרן שהגיעה לארץ לאחר המלחמה, וגדלה בביתם עד בגרותה. שתי הבנות, שרה ונחמה, והבן יעקב, חיים עד היום עם משפחותיהם בשדה יעקב.

חווה נפטרה באחד במרץ 1984, בת שישים וחמש. אריה, שבעקבות מחלה הוסיף לשמו, על פי הנוהג היהודי, את השם ‘חיים’, נפטר בשלושים ואחד בינואר 1985, בהיותו בן שמונים.

 

עצי משפחה

 

שורשי המשפחה

עץ משפחת טורטון
צאצאי שלמה טורטון (צבע סגול)

עץ משפחת טורטון 1

עץ משפחת טורטון 2
צאצאי חוווה יודנפרוינד לבית טורטון (צבע ירקרק)

עץ משפחת טורטון 3

עץ משפחת טורטון 4

צאצאי פנינה רובינשטיין לבית טורטון (צבע ורוד)

עץ משפחת טורטון 5
צאצאי אהרון ורפל

עץ משפחת טורטון 6