משפחת אברהם קלישר- ורטנפלד ומשפחת מניה ורטנפלד לבית גולדהבר

תמונות מסמכים/עדויות/זכרונות

תמונות

אלבום אברהם דוז'ו קלישר וורטנפלד

אלבום מניה ורטנפלד לבית גולדהבר

טקסים ומפגשים

מסמכים/עדויות/זכרונות

מתוך עדות מניה ורטנפלד לבית גולדהבר

מניה ורטנפלד נולדה בצ'ורטקוב להוריה פפי ואליהו גולדהבר בשנת 1926. מניה מספרת:

"זה היה ערב שמחת תורה ב 5 באוקטובר 1942. כל מי שהיה בצ'ורטקוב אז יודע – זה היה ערב האקציה השנייה בצ'ורטקוב. היודנראט הודיע לכל היהודים בגטו שעליהם להתייצב לצורך רישום במגרש ליד היודנראט. אבא שלי ואני הלכנו. העמידו אותנו שם שעות ואחר כך הובילו את הטרנספורט לכיוון בית הסוהר. צעדנו ברביעיות בשורות. אבא שלי אמר לי לעמוד בקצה השורה . הייתי נערה בת 16, קטנת גוף ואבי היה איש גבוה. הוא עמד לידי. צעדנו לכיוון הכנסיה.  בעיקול הרחוב הטור האיט. זה היה ביום ראשון אחרי המיסה, כשכל קהל המתפללים יוצא מהכנסיה, עומד ומסתכל עלינו.  פתאום אבי קולט על מדרגות הכנסיה את טז'ק, גוי צעיר יוצא מהכנסיה מהתפילה. הוא עמד על המדרגות.שנהג לקנות אצל אבי בחנות. אבי תמיד נתן לו דברים בהקפה. טז'ק קלט אותנו בין הצועדים והצליב מבט עם אבא.

אבא אמר לו: "טז'ק, תזכור, יש לי אישה וילדים בגטו"….   המשכנו עוד כמה צעדיםאבי אמר לי קודם: תצאי מהשור, תתרחקי מהשורה, תתקרבי לשולי המדרכה, ושם, אבי דחף אותי לעבר המדרכה. נפלתי על שפת המדרכה, רציתי לחזור לשורה ליד אבא, אבל ראיתי את אבא שלי מתרחק ועושה לי סימן להישאר במקום לא לבוא. נשארתי לשבת על שפת המדרכה המומה. אני לא מבינה איך הגויים לא עשו לי שום דבר ולא דחפו אותי בחזרה לטרנספורט. את זה אני לא יכולה להבין.

השיירה עברה ואני קמתי וחזרתי לגטו.

הגטו היה ריק. חזרתי לדירה שלנו ונשכבתי מתחת למיטה, גם אמא ואחי הקטן שכבו שם. נשכבתי על ידם. האקציה נמשכה.

פתאום שמענו צעדים עולים במדרגות. מישהו נכנס לדירה, לחדר, ניגש לארון, ואני שוכבת קפואה מתחת למיטה, אני רואה את נעליו… הוא פשפש בארון, חיפש לקחת משהו והלך…. לו היה מוריד את עיניו לרצפה- היה רואה אותי…

האקציה נגמרה. את אבא לקחו ברכבת למחנה עבודה בינובסקה ומשם לא חזר. מישהוא שברח מהרכבת חזר לצ'ורטקוב וסיפר שהכניסו אותו לקרון עם השוטרים היהודים, הוא הובל לינובסקה ומשם לא חזר.

נשארנו בגטו אמא, אחי הקטן ואני. החיים נמשכו.

אחרי כמה ימים הופיע טז'ק בדירתנו בגטו והיציע עזרה. הוא אמר שהוא לא ישן כבר כמה ימים ותמונת אבא עומדת לפניו ואומרת: "טז'ק יש לי אשה וילדים בגטו"   ואמא אמרה: "תסדר לנו מחבוא…" צריך לבנות איזה בונקר…

זמן קצר לפני חיסול הגטו יצאנו בלילה אמא אחי ואני והלכנו ברגל לכפר שנקרא קורצ'ונק, שם גר חמו של טז'ק. אצל אבא של אשתו. הוא בנה מחבוא. בתשלום. הוא בנה מרתף לתפוחי אדמה באסם שלו, אבל לנו הוא עשה מקום מסתור בעליית הגג, שם הוא עשה קיר כפול, הכל היה מקש. כל האסם היה מקש.

למחרת הגיענו למסתור, בבוקר,  התלבשתי בבגדי איכרה אוקראינית עם מטפחת על הראש וחזרתי לצ'ורטקוב, הלכתי דרך השדות, כדי להביא גם את דודתי שנשארה בגטו עם בתה בת הארבע, אלינו למחבוא.  בדרך פתאום ראיתי שוטרים אוקראינים ושני גויים שזיהו אותי כלא שייכת לכפר.  הם זיהו אותי ואני מהר שמתי את האופסקה על ידי מבלי שהבחינו. הם עצרו אותי. אמרתי שיש לי תעודות ושמותר לי לצאת מהגטו לעבודה… ושיש לי תעודות בגטו…  הם אמרו לי תתייצבי בגסטפו עם התעודות.

בנס הגעתי לצ'ורטקוב, דודתי כבר חיכתה לי עם בתה. הערב ירד ואנחנו חזרנו לקורצ'ונק דרך צ'רני-לס.  ובסכנת נפשות חזרתי לכפר עם דודתי ובתה בת הארבע. הסתתרנו בעליית גג שבאסם. היינו שם מתחילת יוני עד דצמבר כשהגוי מביא לנו פעם ביום קצת אוכל.

לגוי הזה היה בור ביער. בבור הזה הסתתרו שני יהודים מצ'ורטקוב. הגוי הזה הסגיר אותם למשטרה האוקראינית שרצחה אותם.  יום אחד כשאנחנו מסתתרים בגג האסם הוצת האסם על ידי בחורים, כביכול פרטיזנים שרצו לנקום ברצח היהודים. פרצה אש ושרפה את הקש מסביב  ולחיינו נשקפה סכנה ממשית תוך שניות. האסם היה עשוי מקש וחיינו נמצאו בסכנה. האש מתקרבת והעשן חונק. קפצנו לכל כיוון אימי ואני בצד אחד ואחי דודתי ובתה לצד שני. מסביב כבר כל השכנים היו בחוץ. והשכנים צעקו: "יהודים בורחים…יהודים בורחים". גילו אותנו. אנחנו קפצנו מהצד השני לכיוון האסם בו היה מרתף בו היו תפוחי אדמה, שהיה לו פתח מתחת שאפשר היה לצאת ממנו.

שמענו יריות … חשבנו שרצחו את דודתי ובתה. ברחנו יחפים לכפר אחר לגוי שהיו לו דברים שלנו שנתנו לו לשמור לנו. הופענו אצלו והוא מאד נבהל למראנו.

הוא אמר: "רק הלילה תישארו פה".

למחרת עזבנו וחזרנו לכפר ממנו באנו. האסם כולו שרוף אך הבית עמד על תילו. טיפסנו לעלית הגג ושם הסתתרנו. בלי בגדים, בלי אוכל, בלי מים, המים בבאר קפאו, זה היה בקור של דצמבר עשרים וארבע מעלות מתחת לאפס.

בעליית הגג שבאסם נשארנו עד סוף המלחמה.

עדות בוידאו מתקופת השואה, של מניה ורטנפלד בערב "זיכרון בסלון" 2017