בפעם האחרונה שהלכתי לשם, היה יום סתווי יפה ושקט. אור השמש האיר את המרחבים. הקול היחיד שנשמע היה קול פצפוץ עלים יבשים בסבך צדי הדרך. עקבתי אחר השביל המתעקל העובר דרך שדות וגנים. באתי לבד, המקום מוכר לי היטב, לא הייתי צריך לבקש אנשים שיראו לי את הדרך. אני תמיד הולך לשם , מבקר את ביתי הישן. ככל שקופחות השנים, אני נקשר יותר ויותר למקום. בכל שנה מתרבים יקירי במקום. אני מאמין שיגיע היום שלא ימצאו אותם יותר בעיירה הקטנה, למרות שכולם יהיו עדין שם…בבית הקברות.
זהו "המקום הטוב" שאליו אני הולך, ואליו אף אחד לא יוכל להגיע. במקום זה לנשמה האומללה יש שחרור מחרמות ומקורבנות. במקום זה לא ניתן יותר לקרקע, להחניק ולרמוס את כל הטוב ששרר בנשמה. לא שוט הפולנים ולא ידו החמדנית של הרבי הנודד בעל הנס. במקום זה נגאלת הנשמה מהשפלות ומחשכת הבערות. האנשים האומללים האלה השתחררו רק ביום הוצאתם להורג. הם אפילו לא ידעו עד כמה הם היו מסכנים. ומי יכול לספור את מספר הקורבנות?. אולי הפיצוי לכל הסבל הוא בשם היפה שנתנו למקום קבורתם " המקום הטוב".
יהודי מזרח אירופה לא שתלו עצים ולא זרעו שתילים עונתיים, ולמרות זאת, מרבדי דשא טרי וירוק מכסה את מצבותיהם. מקום קבורתם הוא פיסת אדמה יחידה שניתנה להם אי פעם !….
"המקום הטוב" בברנוב הוא פיסת אדמה מתוקה בתבל.
כבר תיארתי את מה שהתרחש באביב המאוחר, כשהעצים לבלבו וניחוחם העז נישא באוויר, כאשר הנצו עלי-הדובדבנים האדומים והוורודים. בסתיו כוסחו השיחים מענפיהם ויופיים, ולמרות כל זה, עדין נעים היה להביט בם
בספטמבר היה האוויר צח, נפלא ובהיר. גווני הסתיו צבעוניים כל כך במרחבים . עם בוא הסתיו , אפילו באדמות הבור והביצות יש יופי בשקט ובשלווה שהם מקרינים על סביבתם. האברשים והשיחים נצבעו בצבע אדום עז, ועלוות החושחש דהתה לצבע צהוב רך. פה ושם ניתן לראות מקווי מים צלולים ומוצללים. האדם הפוסע במקומות הקבורה, מתרשם מיפי השקט והשלווה ששוררים שם. אולי אינני יכול לשפוט יופי זה באופן אובייקטיבי, אולי צריך אדם להיוולד בארץ הביצות ובאדמות בור כדי להעריך את כל היופי שיש במקומות אלו…
"המקום הטוב" נמצא על גבעה המשקיפה על כל סביבותיה. ממקום זה ניתן לראות עשרות מקוות מים בכפרים ובעיירות שמסביב. גגות הבתים מסוככות בצבעים חומים, ודומים לאוסף של כוורות. העיירה שבמורדות הגבעה נראית כמו מכובדת מרחוק, אך כשמתקרבים אליה, מגלים שהמקום הוא חור עלוב ומלוכלך. נהדר לחוות , לנשום בחופשיות מראות יפים אלה מרחוק, מקו האופק. לצד מזרח, צפון ודרום רואים עד אין סוף, הגבול הוא השמים. בימים אפורים ניתן לומר זאת גם על המערב. אבל, כשהאוויר נקי ובהיר, רואים ממרחק צורה של ענן הצבוע בצבעי כחול ואפור. הרואה תמונה זו בפעם הראשונה, חושב כי סערה עומדת לפרוץ. "הענן" ממרחק לא משנה את גודלו, אם כי מתאר הענן זז מפעם לפעם. אלו הם הרי הקרפטים. צורתו יפה מכל זווית ראיה. ענפי האלדר, (עץ קטן ממשפחת יונקי הדבש שיש לו אשכולות של פרחים לבנים ההופכים לפירות הדומים לתותים ודובדבנים) העקומים נמצאים בשלכת, חסרי עלים, פריחה ופרי. הם שזורים ומסורגים ביחד עם רשת עכבישים, רועדים ובוהקים בצבעי מנסרה באור היום. עלי האלדר האדומים מכסים את המצבות. בין תלוליות העפר פורחות אסתריות. המצבות מטופחות. יהודים מוקירים את מתיהם.
היהודים מתייחסים ברצינות למוות ולחסד. נכון שאף אחד לא שואף למות, אבל, אצלם, המוות נתפס כפחות קשה מאשר אצל שאר האנשים. תפיסה זו נובעת מהאמונה הנצחית בהישארות הנפש, באהבת האל. האם האל כולו צדק? האם הוא לא גומל אותם על סבלם בעולם הבא?. יהודים נאחזים בחיים, בברכת השמים, במעבר לחיים טובים יותר כאשר יבוא המשיח. זו מצווה לקבור את המתים ולשמר את הקברים.
במצבות הישנות מטפלים המשפחות, בני הבנים, הנכדים, ואפילו אנשים שאין להם קשר לנפטרים. בדת היהודית יש התייחסות רצינית לנפטר וקברו. האם הנפטר לא היה אדם כמוני? האם הוא לא חווה חוויות של שמחה, עצבות ואנושיות כמוני?. ברבות הימים, כשהחצוצרה תקרא, יקום הנפטר מקברו. יש אנשים שיבוזו לאמונה זו, אבל לא אני.
אדם חווה רגשות ומחשבות רבות כשהוא פוסע בין הקברים. אינני מתכוון לשאלות נצחיות על מורשת הסבל. לשאלות נצחיות אלה רק טיפשים יכולים לתת תשובות . בכל אופן, כולנו מחפשים תשובות, זאת מכיוון שכולנו טיפשים ומסכנים, אגד מדבק נצחי מכסה על עיננו. יש בנו צימאון וסקרנות לידע. אבל מדוע לגעת בנושאים עמוקים ולא נחוצים?. אני מתכוון לשאלות מסוג אחר מאלה.
האדם העובר בחלק מסוים מאד בבית הקברות, מקום שם יורדים מהגבעות לשפלה, ליד הנהר, מיד חושב על שני האצילים הפולניים, שהחליטו להיראות אנושיים. הם פגעו ביהודים פגיעה נוראית. במקום זה ישנן ארבע מאות מצבות מאותה פורענות. כולן מדווחות על אותו יום של הפוגרום ובדיוק על אותה השעה. זוהי היסטוריה שמדברת בעד עצמה. רטוב שם? לא! היהודים נטבחו בדם ובדמעות!. כל זה קרה בגלל תשוקה של דור אחד לבחון תרגיל במעלות אנושיות!
בשנים ששלטו מלכים פולנים, הג'גלונס (Jagellons ) הגנו על היהודים, בתמורה לתשלום מס, כהכרת תודה. כששלטון המלכים נחלש, הוויוודס (Woiwods) והסטרוסים (Starosts) שחיו באדמות השטוחות, השתלטו על היהודים, גם הם היו "אנשי חמלה ואנושיות מטעם האל".
בברנוב חיה קהילה יהודית גדולה ומבוססת . שני כפרי הסטרוסיטים, אחד מהעיירה טלוסטה והשני מברנוב העתיקה, החליטו לעשוק את היהודים.
הם התייצבו בשני קצוות עיירת ברנוב, ושלחו מסר לקהילה בזו הלשון, "אם לא תבחרו בנו כמגנכם, נשמיד אתכם ואת רכושכם, בשריפה ובחרב". ליהודים חסרי המזל, לא ניתן היה זמן רב כדי לשקול בדבר, הם אספו במהירות את כל הכסף שהיה ברשותם, וקנו את הגנת שני הצבאות. מרגע זה מצב יהודי ברנוב הורע. הסטרוסיטים משתי העיירות נעשו פילנתרופים על חשבון היהודים. כל צד ניסה להרוויח יותר מהצד שכנגד. הסטרטסיטים מברנוב העתיקה הפליאו לעשות. הם החלו לרצוח, לשדוד, לבזוז ולגזול את היהודים. הם חיכו לראות אם גם הסטרוסיטים מטלוסטה יעשו את "חובתם". ואכן כך פעלו גם מנגד. הטבח והפרעות נמשכו שלושה ימים ולילות…
שמש סתיו נעימה נפלה ברכות על קברי הנרצחים ועל האסתריות שצמחו לגובה, ונראו כה מושלמות בין התלוליות הצפופות. חרגולים צרצרו בעליזות בדשא ובטחב שכיסה אותם. עכביש עסוק טווה את חוטי הסתיו ברוח הנעימה. שקט ושלוה שלטו בכפיפה אחת – כמנוחה ב"מקום הטוב". נראה היה לי כאילו צעקה פתאומית צריכה להישמע מקברים אלו, צעקה חדה, חותכת, זעקת סובל שתשבור את השקט מסביב. בזעקה אין אבל, רק אשמה כבדה, ולא רק לסטרוסיטים.
ישנם קברים נוספים במקום, הנושאים את אותו התאריך. קברים אלו הם מפרעות אחרים, למשל, בזמן ימי הצרטוריסקי (Czartoryski), הם "צדו" יהודים מפני שהיו כה מעט בעלי חיים מסביב לשכונה, ולשם שעשוע. ו.. כן…שוב, במאה זו ממש, במשך שלושה קיציים איומים, זעם האל, והביא את מגפת הכולרה לכל המישור. המחבר מסביר שהאנשים לא עשו די כדי להיפטר מהמגפה. לדבריו, אפילו עשב מפעיל יותר התנגדות לקצירת הדשא על ידי החרמש , מאשר פעלו האנשים למגר את המגיפה. הקברים התרבו כל יום, הם כיסו שטח נרחב של שדה. קהילת ברנוב הצטמצמה. גם האנשים העניים ביותר זכו למקום קבורה, למצבה ולנחלה. כולם האמינו בביאת המשיח ובחיי נצח.
כל המצבות דומות אחת לשנייה. האמונה היהודית אוסרת על קישוטי מצבות, ולכן, אין במצבות לוחות או כתובות אומנותיים. יש חקיקה זהה לכל המציבות, כפי שדרש התלמוד. השוני היחיד שקיים הוא בגודלן. לעשירים מצבות גדולות ולעניים מצבות קטנות. בכתובת האדם העני מדגישים שהיה ישר דרך, אצל העשיר – שהיה אציל נפש מאין כמוהו. סדר הכתיבה על המצבה הוא כדלקמן: שבט האדם, שמו, שמות הוריו ומקצועו. במידה ומקצועו לא היה מחמיא ,שם המקצוע לא נכתב על המצבה. מדובר במקצועות כמו: עסוק בנשך, האדם היה מלווה בריבית, נושה או מלשין. במקרים כאלה העדיפו לכתוב :"שמר על דתו, אהב את ילדיו", דברים כללים, שבדרך כלל הם נכונים. יכול להיות שהקורא התמים יאמין שהנפטר היה איש צדיק, ממש מלאך. ידוע שהרומאים הסתפקו בכתובת נימוסית המצביעה על כבוד המת. היהדות, גזע השמים, לא רק כיבד את הנפטר, אלא, אמרו על המת רק דברים טובים. אם לא היה דבר טוב לאמור עליו ,הם שתקו, ולא הזכירו את שמו. נורא מכל היה חרם שהושת על אדם, " שמו יימחק לעד". במקרה זה לא רשמו את שמו על המצבה. בעיירה פודוליה יש מצבות רבות שאין עליהן שם, כעונש על מעשי נבלה.
בכל זאת יש גם מידה של סלחנות ורחמים. כשמלכות האל תגיע, לא רק החצוצרות יעירו את המתים, אלא, שמשימה זו תוטל כמעט במלואה על מלאכי חיי הנצח. המלאך יעבור בין המצבות, יקרא את שם הנפטר ויעירו. אנשים ישרים יבורכו בעוד שאנשי בלייעל יענשו. יש האומרים כי המלאכים יפסחו על המצבות חסרות השם. אולי! אולי המלאך יתחשב , אולי יפקוד את המת במידה של רחמים.
ב"מקום הטוב" ישנם קברים רבים חסרי שם. זהו העונש החמור ביותר. יש אומרים שבברנוב, במקרים רבים הדבר מוצדק. יהודי פודוליה פחדו מבתי המשפט של הנוצרים, מכיוון שהנוצרים תמיד זכו בדין. זו גם הסיבה שגם בחשכת הגטו, היהודים הסתירו את חבריהם החוטאים. הם לא מסרו אותם לבתי המשפט הנוצריים, כל עוד הם חיו, ורק אחרי מותם, הודו אנשי הקהילה בעוולותיהם. העונש התבצע בדרך כלל על ידי אנשי הקהילה עצמם. היו מספר עונשים, כמו: תרומה כספית למטרות צדקה, עליה לירושלים, צום כל יום שני בשבוע במשך מספר שנים, ועוד.
שואל המחבר, מה נחשב כלא מוסרי?, כפשע? ואיזה עונש צריך לתת?
לדבריו, אלו שאלות שנשאלות מימים ימימה. אלו שאלות קשות ומרות שבהן מתחבט הגזע האנושי כל חייו. כדוגמה, הוא מביא את הקבצן הזקן שסרח, ונמצא אוכל נקניקיה ביום כיפור, או את החייל הצולע שהשתחרר זה עתה מהמלחמה. הנוצרים לא יעזרו לו כי הוא יהודי. היהודים לא יעשו דבר למענו כי הוא אכל טריפה בצבא, מפני שהוא מקלל ומנבל את פיו. יתכן והאשם הוא לא בשניהם. בצבא אין רבנים ולא מכבים שישמרו עליו. ידוע שקללות הן חלק מאורחות חיי החיילים. הדת לא מתחשבת במצב הקיומי של היהודי בצבא. החייל הרעב אוכל את הלחם השחור שניתן לו, ולוקח את שבעת הקרויצרים (מטבעות נחושת) שהרוויח, בכל יום ששי אחה"צ. חושב הסופר המספר את הסיפור, שהחיל לא נעצב במותו, רק בחייו.
הקבצן הזקן לא יכול היה להתקיים על הקצבה הדלה שסיפקה לו הקהילה. הוא היה תמיד רעב. גם ביום כיפור. לכן, כשמצאו אותו מסתתר מאחורי הגשר ובידו חלק מנקניקיה, הקהילה אמנם לא דחתה אותו, וגם לא קצצה בהקצבתו, אבל, הוא היה משול כמת. כל זה קרה לזקן קבצן עני, כיצד לא נחוש בצער עבורו?, הגורל הוא אכזר. הזקן לא מת מיד. הוא חי עוד שנים רבות בקהילה אחרי האירוע הזה. כשנפטר מהעולם, קרוב עשיר הותיר את מצבתו ללא שם.
ליד מצבת החיל הזקן ישן אדם שחווה את אותו הגורל. אכן, הוא היה אדם מוזר – שמו היה חיים ליפנר, ומקצועו סנדלר. לאנשים במקצוע זה יש נטייה להתפלסף ולשער השערות ספקולטיביות. יתכן והדבר נבע מאורח חייו, מישיבתו המרובה ,ישיבה כמעט ללא תזוזה במשך היום. חיים שלנו היה פילוסוף אופנתי. הוא לא חקר ודרש, וגם לא הטיל ספק בשום דבר. הביטוי החביב עליו היה "ומי יודע את האמת?". כאדם קטן וחיוור הוא לא היה מסוגל לענות על השאלה הספקולטיבית שהוא עצמו חיבר. לכן, בהחלטיות הוא ניסה לשער מה יכולה להיות התשובה לשאלתו. הוא ניסה לעבור בין כתות שונות בדת היהודית. מה"חסידים" המתלהמים ל"מתנגדים" שדבקו בכתבי הקודש, וחוזר חלילה. משם פנה ל"קראים". משם הוא פרש את כנפיו והגיע לחסותו של הרבי עושה הפלאות מסדגורה: ואחרי שנה הוא פנה ל "אשכנזים", שהעדיפו את התרבות הגרמנית, עד שלבסוף הוא פיה לקבלה. במקום זה הוא נשאר זמן ממושך.
מכיוון שהיה בעל מקצוע משובח, אנשים לא התעניינו יתר על המידה בלימודיו הליליים ולא בשיחותיו על מיסטיקה, עניינם היה במגפיים ובנעלים שייצר. לילה אחד, לילה לבן של אור ירח בהיר, אנשים שחזרו מאוחר בלילה מחנות היין לביתם, מצאו אדם כורע, חסר תנועה בשלג , לרגלי הצלוב בכנסיה הדומיניקאנית, כשידיו מתוחות קדימה, כאילו לחבק את הנוצרי. הם עמדו בשקט והתבוננו במראה בפליאה. ההפתעה השתנתה לנורא מכל , כשהם זיהו את חיים, המתפלל היחד במקום. הם התקרבו אליו, אבל הוא לא שמע את צעדיהם. לפתע הרים חיים את קולו בבכי קורע לב, והתפלל בעברית. זו הייתה תפילת מסע של יהודים לזריחת השמש . השומעים התמלאו בזעם צדקני, הם התנפלו על חיים, הכו אותו ללא רחמים, ורדפו אחריו עד ביתו. למחרת היה רעש גדול ברחוב היהודי. אפילו האדם הפחות דתי מצא את עצמו מתפלל בבית כנסת. חלק מהאנשים התפללו מתוך דבקות דתית, התחננו לאל לא לפגוע בהם בגלל החטא שחטא חיים . חלק התפללו מתוך סקרנות. כל אחד רצה לדעת איזה עונש יטיל הרבי וועד הקהילה על החוטא. הקהילה לא התפזרה לביתה עם תום התפילה. וועד הקהילה התאסף. הנידון לא הופיע לתפילה כי כוחו הדל לא עמד לו אחרי המכות שספג . חיים חלה. הקהילה לא ויתרה על נוכחותו. הם באו ולקחו
אותו לבית הכנסת. הם סחבו אותו על מזרן. הייתה מהומה רבה כשהתקרב אליהם. האנשים הרגישו פורקן רב כשירקו עליו. אחר כך פקד הרבי "שקט", ונתן נאום ארוך, שבו שלטו בכפיפה אחת אווירה של חושך וקור נצחיים. רוב הנאום כלל את המקום אליו יגיעו החוטאים. לאחר מכן פנה הרבי אל הנאשם ושאל אותו מה יש לו להגיד לזכותו. חיים שתק והניד את ראשו. אף אחד מהנוכחים לא ידע אם הוא לא דיבר בגלל חולשתו או בגלל שלא היה לו מה להגיד. שתיקת חיים עוררה את זעם האנשים. הרבי קרא קריאת תגר , והאנשים החלו לירוק על חיים. לבסוף, האיש החלש התרומם מעל הכרים, הסתכל על המשולהבים ברצינות תהומית ופתח את פיו. הוא פלט מספר מילים בודדות, הוא שאל את שאלתו הנצחית : "מי יודע את האמת?". קשה לתאר את האירועים בהמשך. האנשים שחשבו בהגיון ולא נסחפו אחר ההמון המשולהב, הגנו על חיים בגופם. אלמלי הגנה זו, יתכן והיו מכים אותו עד זוב דם. לבסוף, השקט שב על כנו. הרבי פסק. אינני זוכר בדיוק מה כלל העונש שניתן לחיים ליפנר, אבל בדבר אחד אני בטוח: חיים יאלץ לעזוב את העיירה לצמיתות, להיפרד מאשתו ובתו, ולעלות כעולה רגל לירושלים. הרבי ציווה עליו לספר לכל קהילה יהודית בדרכו את מה שעולל, ולבקש מהאנשים לבעוט ולירוק עליו. חיים מעולם לא יצא למסע, ולא עזב את העיירה, כי בריאותו התדרדרה. הוא "נמס" ונעלם כמו השלג בשמש. הוא הרבה להתפלל בכל אותם חודשים ארוכים של מחלתו, וכל אחד בעיירה האמין שבדרך זו הוא מכפר על שגיאותיו ועוונותיו.
ורק אני ידעתי את האמת. חיים כבר איננו בין החיים, ולכן אני יכול לספר מה באמת קרה. כשחזרתי הביתה ביולי לחגים, אשתו בקשה ממני לבוא לבקרו. היא התחננה שאבוא רק בחשיכה, כדי שאנשי העיירה לא יראו אותי מגיע, וכך עשיתי. החולה היה מאד חלש. על ברכיו היה כרך עב כרס, שממנו קרא ללא לאות. אחרי שהתנצל באריכות ובמבוכה, הוא ביקש לדעת אם נכון הדבר שלנוצרים יש כתבי קודש כמו ליהודים. כשאישרתי לו זאת, הוא התחנן שאנסה להשיג לו את הספרים. הסתקרנתי, אפשר לומר שכאבה לי עד מאד בקשתו, אבל, מכיוון שהייתה זו בקשה של גוסס, הסכמתי. ו"מי יודע את האמת?" הבעיה היחידה שהתעוררה הייתה למצוא לחיים את תרגום הספר בעברית. השפה היחידה שהוא ידע. פניתי לחברת התנ"ך האנגלית, ומשם לפלסטינה. אחרי שבועיים הספר היה בידי. חיים נפטר. בשלב זה יתכן והאדם יודע הרבה מאד על כל ספרי הקודש.
וכן! היו בעולמנו הרבה מאד פשעים מוזרים. ביום הסתווי ששוטטתי , נעמדתי ליד שני קברים. הרגשתי צורך להתכופף אליהם ולומר להם: "סלחו לאחיכם המסכנים. בל תמשיכו לכעוס עליהם. הם לא יודעים מה שהם עושים".
ליהודים היסטוריה משונה! אמונתם בדת הייתה חזקה כסלע. בעבר, בזכות אמונה זו הם ניצלו מגרזני ומכות אויביהם. האמונה באל שמרה עליהם כעם. אבל כשהמערב והמזרח קיבלו רעיונות חדשים והשכלה, הם נשארו מאחור, נשארו באמונתם הבלתי מעורערת. "הם לא הסירו את התחבושות מעיניהם". לא רציתי שהם ימהרו להשתנות. אינני בעד ויתור על האמונה. אני משתוקק שעמי יפקח את עיניו קידמה.
בפעם האחרונה שביקרתי בבית הקברות, אחר צהרים אחד , במזג אוויר נאה של חודש ספטמבר, השתוממתי לראות קבר מבודד. קבר ששקוע ליד הנהר, קרוב לגדר השיחים השבור. אני רגיל לראות קברים קרובים אחד לשני. רק לעיתים רחוקות קונה משפחה חלקת קבר לכל בני המשפחה. הקבר היה יוצא דופן , מכיוון שמלבד מעט קברים קטנים על ידו, מימינו ומשמאלו, הוא היה בודד. קברים קטנים, תלוליות קטנות ושום שם או סימן היכר עליהם. כל כך קטנים שבקושי ניתן לראותם. הם היו מכוסים בשיחי רותם ואברשים אדומים. בקלי קלות ניתן להבין מי נח בקברים. אלו הם בנים שנפטרו לפני שמלאו להם שמונה ימים. לפני שניתן להם שם. האישה הקבורה ביניהם בוודאי הייתה אמם. מצבת אישה אפשר לזהות על פי צורתה.
אם עד כה ניתנו רק לגברים קברים חסרי שם, ולא לנשים, זה מפני שהאמינו שרק גברים מבצעים פשיעות. פשיעות אמתיות או מדומיינות. האישה היהודייה נחשבה לאדם טוב , צנועה ויראת דרך. זו לי הפעם הראשונה לראות מציבה של אישה חסרת שם . תהיתי, מה כבר יכלה האישה לעשות?. את כל זה הגיתי בלכתי בשמש השלווה של אותו יום סתווי. התחלתי לחבר סיפורים למציבה כדי להבין מה קרה. כל סיפור שהמצאתי היה שונה מקודמו. מניסיוני למדתי שלעיתים אמת יכולה להיות מוזרה יותר מכל סיפור דמיוני. התיישבתי על הקבר והרהרתי. אלי, בקושי ראיתי באופק את קרני השמש היוצרות את כל צבעי הקשת על כנפי חרקים מפזזים.
נפניתי להביט על זוג אבלים זקנים שהתקרבו ושהשמיעו מלמולים מונוטוניים. הסתכלתי מעלי וראיתי את שני הזקנים צועדים בדרך, על יד גדר השיחים. שניהם היו מרוכזים בטקס הדתי. טקס שכבר מזמן שכחתי שקים. הייתי המום. כל זר שהיה נמצא פה היה מגיב כמוני. כל זקן אחז בימינו במוט עץ קצר וצהוב . סביב כל אחד מהמוטות נקשר חוט עבה, שקשר את שני המוטות זה לזה. שניהם נעמדו ושרו ביחד דואט אבל מוזר . אחד הזקנים הפסיק לשיר והמשיך להחזיק את המוט במאונך. נראה היה שהזקן כמו נטוע לפינה אחת. השני הלך לאט, בצידה השני של הדרך. הוא נראה עצוב. הוא פרם לאט את החוטים, אבל החוטים נראו ישרים ומתוחים. אחרי כשלושים פסיעות, הוא נעמד וחדל לשיר. חברו התקדם לקראתו, תוך כדי שירה. הוא חיזק את החבל כך שפקעת החוטים בצד אחד התארכה ובצידה השני התקצרה. הזקנים המשיכו לשיר בדואט ולפעמים כל אחד שר סולו לעצמו. טקס זה נקרא "למדוד גבולות". טקסים מסוג זה ניתן היה למצוא בבית הקברות של פודוליה, וגם בבתי קבורה אחרים, בעיירות שבהם חיו יהודים.
ב"יורצייט" של הנפטרים, השתרש המנהג למדוד בחוט את מקומות הקבורה. החוטים שמשו את האנשים לא רק למנהג זה, אלא גם כפתילות לנרות, או בתפירת מעיל לספר תורה. השימוש היה רק למטרות נעלות. הסופר מתנצל ומסביר שזהו מנהג סמלי, מנהג עלוב ,שעליו הוא לא יכביר במילים.
זמן ממושך עקב הסופר אחרי שני הזקנים, אבל לבסוף הוא פנה אליהם ושאל מתוך סקרנות רבה "של מי הקבר?". הזקנים הביטו בו בחשדנות. "למה אתה שואל?". "מפני שאני רוצה לדעת!" עניתי. "ולמה אתה רוצה לדעת?". עניתי להם בצורה עקיפה, כי אם הייתי מסביר להם ישירות, הם לא היו מבינים. אחד מהשנים היה מלוכלך מאד. כל כך מלוכלך, שאפשר לתהות אם יש גבול ללכלוך. לאיש המלוכלך היה חוטם אדום. מצב שבו אפשר להבין שלאיש צימאון רב למשקה מסוים, או אולי גזירה משמים. אני כל הזמן עושה השוואות ביני לבינו. חייכתי אליו, כחייך אל מכר ותיק. הכנסתי את ידי לכיסי. שאלתי, "טוב, מי זה"?. הזקן עקב אחרי בעיניו, אבל לא ויתר, "האם אין השם כתוב על המציבה"?. ועניתי, "לא הייתי שואל לשמו, אם השם היה מופיע על האבן ,למה הוא לא כתוב"?. ידי יצאה מכיסי, אבל עדין לא זכיתי באמונו."למה?" הוא השיב,"מפני שזהו חטא אפילו לחשוב על הנפטר השוכב פה. ולמה אחטא בספרי לך עליו?, ולמה אחטיא אותך אם אספר עליו?, למה צריך חברי זה, רבי נתן, להקשיב לשנינו?"
"הכסף ירחץ את החטאים" השבתי באופן רגוע , ונתתי שלמונים לידיו. האדון הנכבד הושפע לחיוב ממתן הכסף. הוא ספר את המעות בלחש, כאילו לבדוק אם קבל מספיק. ממראה פניו הבנתי שהוא מרוצה. לעומת זאת, רבי נתן היה חסר שקט. אם היה עוזב, היה נמנע מחטא ההקשבה. אבל במקום ללכת, הוא בחר בפעולה אחרת. לו לא היה אף אדום. כשסודרו כל פרטי העסקה, החל הזקן הראשון לענות על שאלתי בשאלה: "של מי קבר זה?" והזקן השני הוסיף "לאה רנדרס", וההסבר: "לאה השוכבת פה , היא בתו של בעל בית המרזח". עדין הסתכלתי בפליאה על שניהם. "כל אחד הכיר אותה". הם התפלאו שאני לא מכיר. "זאת לאה מבר הקרזמה הצהוב, אשתו של ראובן הארוך, הגרים קרוב לבית העירייה. לאה בעלת השיער הארוך." עכשיו הבנתי למי התכוונו. וסקרנותי גברה. לתדהמתי ממש צעקתי. "מה!, היא הייתה חוטאת"?.
"האם היא חטאה?", אמר רבי אברהם, איש האף האדום."האם היה חוטא גדול ממנה?, לא! מעולם לא!, היא רמסה את החוק ברגליה! ומי לקח את האשמה? היא ובעלה – ראובן מהעירייה!, כי ,אלמלי הוא לא היה מרשה זאת, את החריגה מנורמות מוסריות ודתיות ,לא היה מתבצע הפשע".
"ידונו גם בן אדם נוסף לחובה בגללה", זעק רבי נתן- "גבריאל רנדר, אביה: מכיוון שאם הוא היה מחנך אותה באופן שונה, היא לא הייתה מעיזה לרמוס את החוק."
"נכון, בוודאי," אישר אברהם, ואח"כ, בהתקף של גועל נפש, הוא דיבר ברחמים על אביה. אצל אביה ,בבית המרזח שלו, הוא זכה בגוון הצבע האדום של חוטמו. בעדינות מה הוסיף, "ויתכן , שלמרות הכול, הכול יכול יזכה את גבריאל. כיצד יכול היה האב לדעת שהיא תבצע דבר כל כך נורא?, אף יילוד יהודי לא היה חושב על דבר שכזה !. ובכל מה שקשור לראובן – הדבר שונה: הוא בוודאי מואשם!".
"האם היה הפשע כה נורא?".
"אמרת נורא ?" – "שנוא ! האם לא שמעת על זה?. סיפור יוצא דופן! – סיפור בעל משמעות , סיפור שעוד לא שמעו דבר שדומה לו ".
אחר כך הם סיפרו לי את הדבר הבא שלדבריהם הוא" מרשים ויוצא דופן". ונכון, גם לדעתי מגיע לסיפור את שמות התואר שנתנו לו, למרות שאני הבנתי זאת במובן שונה לגמרי מהם.
קשה לי לתאר את הרגשותיי ,כשהעליתי על הכתב , את הדברים שנאמרו.
קודם כל, כי כל הסיפור נשמע כמשהו לא אמין.
רק קומץ אנשים במערב ,שידעו משהו על בורות וכפייתיות של יהודי המזרח, יכלו להבין טקסים מסוג זה. האחרים רק ינידו את ראשם. אני רק יכול לומר שזה סיפור אמיתי, לא המצאתי אותו, הוא באמת התרחש. והאמת, זהו סיפור עצוב למדי. כל השומע מתמלא בעצבות.
לאה הייתה נערה מדהימה. היא לא ירשה את יופייה מאף אחד מהוריה. אמה הייתה גוצה, אישה קטנה אדומת פנים. אביה גבריאל רנדר , היה הבעלים של בית המרזח הגדול והצהוב, שעל דרך ברנוב העתיקה. הוא היה ענק גמלוני, פנים מחוטטים וכהים, בצבע הביצה. שני אחיה, ישבו כל ימיהם בביתם, וגם הם לא הוסיפו מיופים לחברה. בקיצור, הם נראו עלובים. עיסוקם העיקרי היה לספק אלכוהול לצמאים, ולהשליך החוצה בגסות את אלה ששתו הרבה מידי מהתרכובת הנוראה.
בבית זה ובין אנשים אלה, גדלה יעלת החן העליזה. היא הייתה עדינה וצנועה. לאה זרחה ובלטה כמו קרן שמש , יפה יותר מכל הבנות .
שיערה היה כותרת של עושר זהוב. דבר שהוא נדיר אצל בנות יהודיות. היא לא דמתה כלל ליהודיות. הבלונד נחשב ליפה על ידי כולם. לנשים יפות מגזע יהודי יש שיער חום או שחור. לאה הייתה יוצאת דופן. אכן, היא לא נראתה כיהודיה טיפוסית, היא הייתה גבוהה, זקופה ורבת חן.
פניה היו מהטיפוס הגרמני: פנים קטנות ועדינות, לחיים אדומות, ועיניים סגולות. ללאה היה מבט חכם וזוהר.
יש תמונה של צייר איטלקי, מהמאה השבע עשרה ,באחד מהחדרים האחוריים של גלריית וינה. בתמונה נערה בורגנית וינאית . בציור אוריגינלי זה צייר האומן נערה גרמנית, ונתן לפניה מבע של "רוח, אש וטל". בתמונה הוא הפיח רוח חיים לטיפוס של נשים מהדרום. תמונה זו יכלה להיות פורטרט של לאה. היה דמיון רב בין לאה לתמונה.
במקום אפל זה, זרחה לאה כקרן שמש, ושמחה את יושבי בית המרזח. אין צורך להסביר עד כמה ההורים והאחים היו קשורים ללאה. בדרכם המשונה הם רחשו לה כבוד, שמרו עליה ומילאו אחר בקשותיה. גבריאל הקשיש היה אמיד. הוא היה עמוד התווך של הבר. לא היה סוחר בפודוליה שהבין יותר ממנו בערבוב משקאות, כמלווה בריבית, בהלבנת הכנסות ובמתן אשראי . הוא הוציא כספים רבים על בתו, והשקיע בה. הוא לא דאג שהיא תלמד בבי"ס, כי נשים יהודיות במזרח לא למדו. הוא נהג להלבישה במחלצות גם בימי חול. בגדיה היו כה יפים, יפים כמו בגדים שאנשים עשירים מלבישים את בנותיהם בראש השנה.
מפני שפינקו אותה יתר על המידה במשפחה, הפכה לאה להיות גאוותנית , שחצנית וגנדרנית. אחרים גם הם תרמו את תרומתם: נשות העיירה בקנאתן, והגברים בהערצתם. לאה עוררה רגשות עזים אצל צעירי העיירה ברנוב, רגשות עזים אלה היו מופנים רק אליה. בעיירה, האבות הם שבחרו כלה לבניהם ארוכי השיער. הבחור הצעיר לפעמים רואה את כלתו בפעם הראשונה בארוסיו, ובדרך כלל רק בחתונתו. ואכן, גם אם הכלה מוצאת חן בעיניו וגם אם לא, הוא צריך להתרגל אליה, מה שבדרך כלל מצליח. הרבה מבחורי העיירה חשקו בה. כשהיא פסעה בכביש, כל העיניים היו נשואות אליה, דבר שלא היה מקובל. אפילו בבית המדרש, במקום כה שקט,חלומי ומלוכלך עד מאד, בני הישיבה, התכופפו מעל ספריהם, לחשו את שמה ונאנחו.
לאה היפה לא הייתה מודעת להשפעתה. אנשים בעיירה הם שפקחו את עיניה ליופייה, גם אלה שחבבו אותה וגם אלה שלא. בני ישיבה שחזרו לברנוב בחגים, התאהבו בה וגם באסתרקה רגינה, נערה יפהפייה אחרת שחיה בעיירה, נערה שחייה היו עצובים. והיו גם בני האצולה, שעצרו בבית המרזח של גבריאל לכוס ייש ושיחה קלה. נועזים יותר היו הקצינים ההוזרים, הפרשים, שנהגו לשהות בבר, אבל בלי להתקרב אליה
לאה הייתה גאוותנית, אבל גם בחורה טובה וענווה. ידוע שנשים יהודיות מתנהגות באדיבות עם אנשים, אבל לאה התעלתה על דימוי זה. לכן גם האנשים העניים בירכו וכיבדו אותה. החולשה היחידה שלה הייתה באהבתה ליופייה ובעיקר לשערה הנהדר. כאשר היא שחררה את צמותיה, השיער נכרך ועטף אותה כגלימה עשויה בגד זהוב. השיער השתפל עד ברכיה, גלימה שגם מלכה הייתה גאה בה. בגלל סיבה זו היא נקראה בחיבה ,"לאה בעלת השיער הארוך".
יהודי ברנוב לא האמינו שהיא תינשא לאיש. הנשים קיוו והגברים חששו שכך יהיה. לאה בגרה, בת שבע עשרה, שמונה עשרה, תשע עשרה, ולא נראה היה שהמחזרים ראויים מספיק ללאה. יהודי פודוליה השיאו את בנותיהם בגיל צעיר, ולא נשמע כדבר הזה, שבת תחליט על עתידה. גבריאל קשישה התנהג אחרת מרוב האבות – הוא נתן לבתו לקבוע את גורלה. תשובת לאה לכל מחזריה היה "לא". ואחרי שהשיבה את פניו של יוסף פורזלבאום , שהיה בנו של האיש העשיר ביותר בכל המחוז, וגם את פני חיים מחמירדס הנמוך, שהיה כמעט קשור בנישואים עם משפחתו של הרבי הדגול מסדגורה – שום מחזר אחר לא העז להציע את מועמדותו. כל אדם ששמע כי לאה דחתה מכר מהמשפחה הקדושה מסדיגורה, התפלא עד מאד, האמין כי יש פה קללה. ללאה זה לא הזיז, היא המשיכה לייאש את השדכנים. לבסוף, כל האנשים הטובים שרצו לשדכה, החלו להדיר את רגליהם מבית המרזח. שדכני פודוליה היהודים, היו ידועים כאנשים שפועלים בשקט ובהתחשבות. אחד השדכנים, מר איציק טורקישגלב, נהג לומר: "למרות גילי המופלג, לא אוותר עד שאראה את לאה מתחתנת ואת ביאת המשיח. אבל, באמת, אני חושב שהאחרון יבוא ראשון". איציק טורקישגלב אהב לספר בדיחה זו שוב ושוב.
ובכל זאת לאה התארסה. כששמעו האנשים את שם הבחור בר המזל, גברה פליאת כולם. האנשים התפלאו מהבחירה יותר מאשר מהידיעה שהיא התארסה. ראובן רוזנמן , או ראובן מבית העירייה, השם שכולם קראו לו, בגלל תפקידו , לא היה לא עשיר וגם לא בא ממשפחה מיוחסת: ובנוסף, הוא היה אלמן. הוא היה גבר נאה, גבוה ומרשים, בעל מזג חמור ורציני. הוא השקיע בבגדים שלבש, הוא דאג שהקפטן שהוא לבש, יהיה קצר יותר מאלה של אנשי העיירה. במשך שנתיים הוא חי בעיר ברודי, ושם למד לקרוא, לכתוב ולדבר גרמנית גבוהה. יתכן וזו הסיבה שכולם האמינו שהוא בעל חשיבה חופשית, מה שהוא ממש לא היה. הוא מילא אחר כל המצוות, לא רק של הדת, אלא גם של האמונות התפלות המקובלות, עם צייתנות שדמתה באופיו והתנהגותו לעבד נרצע.
כשנשאלה לאה מדוע הוא הנבחר, תשובתה היחידה הייתה, "כי אני מחבבת אותו". זו הייתה תשובה לא מקובלת לנערה מפודוליה: אף אחד לא האמין שזו הסיבה האמיתית. שאלות רבות הציפו את השדכנים, אבל הם לא יכלו לשפוך אור על הנושא. אפילו טורקישגלב הודה שאירוסים אלה לא באו בזכות דרכו הדיפלומטית ראובן שלח אותו ללאה. הנערה סירבה להקשיב לשדכן, היא אמרה לו, "תן לבחור עצמו לבוא ולדבר, אם יש לו מה להגיד."
ראובן הלך לראותה. שני הצעירים שוחחו שיחה ארוכה שארכה שעתיים. אף לא אחד, אפילו לא הורי הנערה ,ידעו על מה שוחחו בראיון שהם עשו לעצמם. אבל גבריאל שמע את ראובן אומר בקול רם ורב רושם, "בסדר- אם זה מה שליבך חפץ, אני מסכים . זה ממש לא חטא בעיני האל ובעיני להתחתן בלי עזרת שדכן ואב, אבל, האנשים יראו במפגש חופשי זה חטא. לכן, שמרי את דבר מפגשנו בסוד: כי אם יתגלה, זה יהרוס את שנינו." האב הפציר לשווא בלאה לספר לו את הסוד.
החתונה נערכה בסמוך למפגש ביניהם. לאה הייתה יפה עוד יותר מתמיד, כשהיא עמדה מתחת לחופה. הקישוט היפה ביותר שהיה עליה, היה שיערה הזהוב. לפי המנהג, אסור היה לשום אישה לפני נישואיה להראות את שיערה ברבים, היה עליה להסתפר קצר או לגלח אותו. מנהג קדום ומחמיר דרש לעטוף גבוה את ראש האישה, בצמר או משי, בדבר הקרוי בשם "שייטל". אישה שהשאירה את כל שיערה, נחשבה כלא צנועה ואפילו נאמר עליה שחטאה בפני האל. לאה לא הרשתה לאף אחד לשים על שיערה יד, היא הסתגרה בחדרה וגזזה לבד את שיערה .בניגוד למצופה, הנישואים עלו יפה. ואפילו, עוד יותר מרשים הייתה העובדה שלאה הייתה אישה צנועה וצייתנית. קנאי העיר לא יכלו להכחיש שראובן הוא בחור בר מזל. שכשראובן שמע שלאה בהריון, לא היה גבול לאושרו. אבל, תקווה זו לא התממשה. התינוק נולד טרם זמנו, ומת. הרופא קבע שזה קרה בגלל ההתקררות שממנה סבלה לאה, אבל לרבי של ברנוב הייתה דעה אחרת. הוא זימן את לאה אליו, ושאל אותה אם היא לא עברה על איסורי חוקים, כי רק זה מסביר את העונש שהאל הענישה. לאה החווירה, וענתה באופן חד משמעי, "לא, רבי."
הדבר קרה באביב. ביום סתווי אחד, כשנה וחצי אחר כך, נולד ללאה בן. הבן חי רק ששה ימים. הרופא אבחן שבץ, מחלה שהייתה מוכרת גם אצל תינוקות אחרים. לאה בכתה מרה. אבל כשבא הרבי פעם נוספת עם אותה השאלה, היא ענתה בקצרה ובנחישות, "לא, רבי".
בקיץ אח"כ, לאה הרתה בשלישית. היא הייתה לחוצה ועצובה, היא חששה מהאפשרות שתלד ילד מת. היא לקחה על עצמה כל אמצעי זהירות אפשריים. ראובן דאג לה בעדינות ובדריכות. אבל, כשבא יום כיפור, היא התעקשה לבלות בצום את היום בבית הכנסת, למורת רוחו של בעלה ואיסור מוחלט של הרופא המטפל. וזו הייתה הסיבה ההרסנית הנוספת שילדה מת.
באותו יום נורא, בית הכנסת היה סגור ומסוגר מבפנים. היה בתוכו ריח רע של נרות, ושל קהילה לא נקייה מתפילות ובכי. באווירה זו גם אדם חזק יכול להיחלש ולהתעלף. כך שאנחנו יכולים להבין את השפעת הסביבה הדחוסה על לאה במצבה העדין. ראשה הסתחרר, היא זעקה חרישית ונפלה מעולפת על מושב התפילה.
הנשים הקיפוה וניסו להחיותה. הם פתחו את שמלתה ונתנו לה להריח , פעמים ושלוש מלחי הרחה.
ה"שייטל" שחבשה לאה זז ממקומו, ושיערה המהולל נגלה. השיער התפזר על כתפיה, וכיתר את חיוורון פניה היפות כהילה זהובה.
זה היה סודה של לאה.
בבת אחת הן פנו לאחור: זעקות שבר פראיות הדהדו מכל הגרונות בכל הבניין, ואח"כ שקט , שקט של אימה.
קשה לתאר את המשך זירת ההתרחשות קשה להסביר זאת לזר. השקט הופר בקריאות פראיות של זעם, קללות, חוסר התמודדות של הקהילה ומאבק.
במהירות הבזק עברה השמועה בכל בית הכנסת, למקום שבו הגברים מתפללים. הגברים הגיבו כמו הנשים. בהתחלה חוו בשקט את האימה וההפתעה: אבל, אח"כ נדמה היה שהגברים התמלאו בזעם, והם רצו לעבר עזרת הנשים. גם אם לאה הייתה מודה שהיא הרגה את ילדיה, וגם אם אנשים אלו היו מחשיבים רצח של ילדים כפשע הכי נורא, גרוע יותר מרצח אב, הכעס שלהם לא יכול היה להיות חזק יותר. אבל בעיני האנשים הבורים והנבערים הללו, המאמינים באמונות תפלות, היא הייתה בהחלט אשמה!.
זה היה היום הכי קדוש בשנה. במקום לעוט עליה כעדר פראים, היה מקום להפנות אל החלשה, במצבה המיוחד, את מידת הרחמים. ומי היודע כמה רחוק הפנאטיים היו מוכנים ללכת בלהט קנאותם הצדקנית?. ידוע שגם בעבר הם הלכו רחוק בקנאותם. הזעם והכעס של ראובן חיזקו את כוחו לפרוץ את חומת האנשים. הוא הרים את אשתו , כמו שמרימים ילדה, ותמך בה בזרועו השמאלית. בדחיפה חזקה בקהל, בידו הימנית ,הוא פילס לו ולה דרך . הוא רץ במורד המדרגות, ברחובות והביתה . רוח אוקטובר העיפה בחדות את שיערות ראשה של לאה אל פניו החיוורים, וכיסתה על ראייתו.
לאה התאוששה מעלפונה, אבל כשבחנה את שיערותיה התולות עליה כענן, היא נזעקה ונפלה תוך פרכוס, זעזוע ועווית. הרופא הוזעק: אבל הוא הצליח להציל רק את האם, ולא את הוולד. למחרת בבוקר יהודי ברנוב אמרו זה לזה, שהאל שפט את החוטאת בפעם השלישית.
ראובן היה אבוד בכאבו. כשהוא נקרא לבוא לפני הרבי ולפני וועד הקהילה בשעות הבוקר, הוא ציית לציווי בשקט, כאילו בו הייתה האשמה. הוא לא ענה לקללות שניתחו על ראשו, וכשביקשו לדעת מה הוא אומר להגנתו, הוא ענה בקצרה ובהדגשה לכל השאלות. הוא נשאל אם ידע על חטאה של אשתו, וענה בחיוב. הא נשאל, מדוע הוא, הסובל, הרשה לה לחטוא בצורה כה זדונית?. הוא הסביר שבעיניו זה לא היה חטא. האם הוא מכיר בעונש שהאל הענישו?. "לא": הוא האמין שהאל חכם מכל, שהאל חנון ורחום. האם הוא יסכים, לפחות עכשיו, לגזוז את שערותיה?. "לא"! כי בזה הוא יחזור בו מההבטחה שנתן לה כשהם התארסו. האם הוא מבין את העונש שהוא מביא על עצמו, כשהוא ממשיך בחטא? "כן", הוא יודע, והוא גם ידע איך להמשיך ולשאת את הבטחתו.
העונש היה "חרם גדול", והוצאתו מהקהילה. העונש הגרוע ביותר שקהילה יכולה להשית על חבריה. כי מי שמוצא מהקהילה, מוצא את עצמו לבד, טינה מופנה אליו לאן שילך, ודואגים להפיל עליו נזקים חברתיים ונזקים לפרנסתו. לא מתקרבים אליו ולעסקיו. החרם מפורר קשרים קדושים . מה שנחשב כפשע משפחתי, מותר בחרם. בחרם על אדם, מותר לאשתו לבגוד בו. לבן מותר להכות את אביו. זו הכרזת מלחמה של כולם על היחיד. מלחמה חסרת רחמים. במלחמה זו כל האמצעים ההרסניים תקפים. אין אהבה, אין ידידות, ויש מחסומים. רק בוז ותיעוב נופלים בחלקם של האשמים, על ידי האנשים הנחושים להעניש את הפושע. גורל אכזרי עד למאוד, עונש שקשה מאד להפר. למי שנפל בחלקו להיות מוחרם, יעשה את הכול, אפילו ישפיל את עצמו לפני הרבי, כדי שימחל לו.י
ראובן חשב שהמחיר גבוה מדי. הוא חש את החרם באופן אישי ועסקי. שום קונה לא פקד את חנותו. אבל, הוא לא ויתר. הוא פנה לעזרת בית המשפט לצדק בברנוב. החוק באוסטריה מתנגד לעונש ולסחטנות על ידי חרם. ובכל מקרה, אף אם ישנה סיבה מוצדקת לחרם, החוק מתנגד שהקהילה ולא בית משפט יתבעו אדם. המקרה של ראובן עורר את חמלתו של כבוד השופט ז'ולקו וון נגרוץ, שופט מחוזי של ברנוב. הוא ניסה בכל כוחו לעזור לו. אבל, הוא לא יכול היה לעשות הרבה. הוא זימן את הרבי לבית המשפט. הוא העניש כל פגיעה וכל השפלה בראובן שניתן היה להוכיח. אבל, ברוב המקרים, העבירות התרחשו בלילות, והאשמתו של ראובן את הרבי בחרם, רק גרמה לכך שהיהודים התנכלו לראובן ביתר שאת. באשר לחנות, לשופט לא הייתה כל סמכות להכריח אנשים לקנות ממנו סוכר או קפה.
ריב המחנות נמשך כל החורף, וגם באביב. באפריל כלאו את הרב ששה שבועות בבית סוהר. כשהשתחרר, הקהילה האירה בשמחה את הרחובות, ושברה את חלונות החנות של ראובן: מלבד לאירוע זה, שום דבר לא השתנה. ראובן עמד על שלו. מצב פרנסתו התדרדר. חמו הפציר בו לוותר, לשווא, ואפילו לאה, שבכתה על יופייה ונעוריה במשך כל אותו חורף איום, הפצירה בבעלה שייעתר לה, וירשה לה להסתפר. באביב היא שוב הייתה בהריון. יש אומרים שלאה הושפעה מדעות קדומות של שכניה, והיא התחילה להאמין שהשיער גורם למות ולדיה. ראובן התעקש ולא הסכים."לא!", "שמרי על שיערך, אם יש אלוהים, הוא לא יעזבנו, הוא ייתן לי את הניצחון".
במקרים רבים, כמו גם במקרה זה, יש סכנה להאמין באל בצורה עיוורת. וכך זה היה גם פה. ראובן נוצח. ומה שנשאר לספר, אעביר בכמה מילים קצרות ככל האפשר….
בנובמבר אח"כ, נולד בנה השני של לאה. "ילד חזק ובריא" . לאה הייתה רגועה. אחרי ששה ימים דרש הרבי כך, "האב מוחרם, האם ממשיכה לטפח את שיערה, אבל הילד חף מפשע. אם האם תמשיך לחטוא, ימות גם ילד זה כאחיו."
נאמר שאלו היו דברי הרבי. אולי באמת הוא אמר את הדברים. אבל, המקור לסיפור לא נחשף. היה זה סיפור בלהות.
כשמלאו לתינוק ששה ימים, נכנסו לביתם רעולי פנים. הם התגברו על ראובן ועל המטפלת, סחבו את לאה ממיטתה וגזרו את שיערה.
יומיים אח"כ נפטרה לאה בגלל חרדתה. התינוק, שנבהל מהפריצה לבית, נפטר כמה שעות לפני אמו.
ראובן נשאר לגור בברנוב עד לתום המשפט . וזאת למרות שהוא לא ציפה שיהיה דין צדק, שיהיה שינוי. אם היהודים החליטו לשתוק, שום כוח על פני האדמה לא יכריח אותם לדבר.
ראובן עזב. מאז עברו כבר הרבה שנים. הוא חי בוודאי באיזה פינה בעולם, חווה את העצב ואת החשיכה בחייו.
כבר תיארתי את קברה, ואין יותר מה להגיד על לאה.
אני מוכרח להוסיף מספר מילים לסכום , מילים שיוצאות מעומק ליבי.
סלח ליהודים, אל תמשיך לכעוס עליהם, מפני שהם לא הבינו את מעשיהם!