מסמכים/עדויות/זכרונות
סיפור חייו של בן ציון אמיצי לבית גוטסדינר מצ'ורטקוב
בן ציון אמיצי (גוטסדינר)
בן צ'רנה ומשה
נולד בצ'ורטקוב, גליציה ב-1909
עלה ארצה ב-1930
נפטר ב-י"ד שבט תשמ"ח, 2.2.1988
בן ציון היה אוטודידקט, שרכש השכלה בתקופת בגרותו, מונע מצימאון-הדעת וסקרנות אינטלקטואלית שאפיינו אותו לאורך שנות חייו.
הוא נולד וגדל בבית הורים אורתודוקסים. ב"חדר" של אביו ספג את סיפורי המקרא, ובהמשך את ספרות מקורות ישראל, שהיוו תשתית מוצקה לתודעתו היהודית המגובשת. פרנסת המשפחה הייתה דלה, כולה משכר-עבודת האב כמורה דרדקים, ומכאן אורח חייהם הצנוע אך המכובד.
האם, אישיות דומיננטית בבית, עשתה מאמצים רבים לאפשר לילדיה – בן ציון ואחותו, חינוך ורכישת השכלה אלמנטרית, חרף התנגדותו של האב האדוק ללימודים בבית-ספר פולני-ממלכתי. בסיום כיתות היסוד, תוך חיפושי מקצוע מתאים לבן ציון, הוסכם כי ילמד הנהלת חשבונות. במטרה זו יצא לשנה ללבוב, למד ובשובו לצ'ורטקוב מצא את דרכו לתנועה. תחילה הצטרף אל "החלוץ הצעיר", ארגון נוער שכעבור זמן התמזג עם "השומר הצעיר". בן ציון היה פעיל בתנועה ובעיקר בתחומי ארגון וייצוג, ריכז את סניף "החלוץ" וכמה ארגונים אחרים. ב-1928 יצא להכשרה חקלאית עונתית ולאחר מכן עשה שנה שלמה ב"פינת שקט", חווה חקלאית חלוצית, בה התגבש בתקופה זו הגרעין של קיבוץ עלייה ג', עמו נמנה בן ציון.
משפחתו קיבלה בלב כבד את החלטתו לעלות ארצה. קשריו עם המשפחה היו בדרך כלל טובים, אך החלטתו לעלות, והפרידה מבנם היחיד הייתה מלווה באכזבה באשר מיטב תקוותיהם לא זכו למימוש.
באפריל 1930 בהגיעו ארצה, הצטרף לקבוצה קטנה של ראשוני מחנה בת-גלים. הוא בא יחד עם קבוצת חניכי השוה"צ מגרודנה, וילנה, שהכיר בדרך ושכנע להצטרף לקיבוצו. בן ציון התחיל את השתלבותו בעבודות המעטות והקשות, שעמדו אז בפני החלוצים בחיפה, בסלילת כביש, ייבוש הפוארה ואחר כך בנטיעת היער במשמר העמק. במהרה נבחר לגזבר בתקופה של משבר כלכלי וחוסר עבודה. מצב זה נתן אותותיו על חברי הקיבוץ, שאחד מגילוייו הקשים היוותה קבוצת חברים אשר הגיעה לשלילת הציונות והקיבוץ וחתרה תחתיו. בן ציון היה בין הלוחמים הנחרצים נגד המחתרת יחד עם חבורה קטנה של נאמנים, שהתמודדה בנחישות על המשך קיומו של הקיבוץ, וזכתה במאבק.
מילא שורה של תפקידים – היה מזכיר, בא-כוח, פעיל במועצת פועלי חיפה.
ב-1933 נשא לאשה את הנקה ונולדה בכורתם, רותי. ב-1935 נתבע לשליחות התנועה בלבוב ויצא לתקופה של למעלה משנתיים יחד עם המשפחה.
בשובו עבד זמן מה כנהג משאית של הקיבוץ ובמרוצת הזמן היה בין יוזמי ורכזי הקואופרטיב להובלה "הקו". אחרי כן שוב יצא לתפקידים ציבוריים בקיבוץ ובתנועה, בתחום הפוליטי ובקליטה.
בעצם ימי המלחמה נולדה דינה, בתם השנייה ואחריה – זבולי.
ימים קשים פקדו את המשפחה עם מחלתה של הנקה. בן ציון סייע לאשתו במשך שנים עד לפטירתה ב-1966.
בינתיים בגרו הבנים, נישאו, נולדו הנכדים הראשונים.
זבולי, שהיה טייס בשירות קבע ונלחם במלחמת יום הכיפורים, נפל ביום השני של המלחמה. זו הייתה מהלומה איומה למשפחה והיא שברה את בן ציון. הוא פרש מהחברה לתקופה ארוכה והסתגר בביתו. מילא חובתו בעבודה בהנהלת החשבונות, מקומו הקבוע מאז הסתלקותה של הנקה, ולא היה מסוגל להשתלב מחדש בפעילות כלשהי, כפי שהיה רגיל עד המאורעות הטרגיים.
אולי מצא מרגוע מעט במוסיקה, התחום שגילה, פיתח ופרנס את עולמו הרוחני. לצד המוסיקה לא זנח את הספר.
יותר מכל הרבה לבלות בקרב משפחתו והתמסר לה באהבה.
חלה תקופה קצרה. צלול ומודע למצבו כמעט עד הסוף. ימים אחדים לאחר שאושפז נפטר.
הותיר את בנותיו – רותי ודינה ומשפחותיהן, משפחתו של זבולי ז"ל.
יהי זכרו ברוך. הטקסט הועתק מאתר ההנצחה של קיבוץ עין-המפרץ באדיבות בתו דינה זוהר