יהושע ורמוט – עדות ניצול שואה מסביבות צ'ורטקוב

האקציה בהורודנקה

דצמבר 41, הייתי מחוץ להורודנקה, כנרדף ע"י הרוסים. ב- 39- 41, נאלצתי לעזוב עם משפחתי וגרנו בקולומיאה. לכן עברתי השחיטות בקולומיאה. ב- 8.42 חזרתי להורודנקה ועם חברי חיפשתי דרך להינצל. הגרמנים נדרשו רישום כל היהודים. על כולם היה להתאסף עם פנקסי העבודה להחתמת הכרטיסים. כל מי שיישאר ללא חותמת-יירה. היודנראט קיבל פקודה, שכולם יתייצבו תוך הבטחה שאלה שיבואו- לא יקרה להם דבר.

לפי ניסיון ההתייצבויות הקודמות, התעורר מתח. הם חשו שמתקרבת השמדה סופית. היודנראט אמר להתייצב למרות שידעו מה יקרה, כי אחרת הם יהיו האחראים להפרת הפקודה. יומיים לפני כן, היודנראט באו רבים ומתלבטים יחד, האם להתייצב. כולם היו מיואשים ואיש לא ידע מה לעשות. כולם הרגישו שאסון גדול מתקרב. ברגע האחרון היודנראט דרש שכולם יתייצבו. נקבע סדר ההתייצבות. רק בודדים לא צייתו. הכינו מזון והתחבאו בבונקרים. ביניהם הייתי גם אני. הצעירים שעבדו התייצבו.

ב-7.11.42 , התאספו בכיכר השוק.

המקום כותר. הגרמנים ומשטרה אוקראינית, מצוידים במכונות ירייה וכולם הובלו ישירות לקרונות, משם הובלו לבלזץ. רק 80 בעלי מקצוע שוחררו ורק להם הותר להישאר בעיר. לכל היתר נאמר שיירו. המתחבאים היו במצב ללא מוצא: לצאת אסור וכל אחד יכול היה להיירות. הברירה היחידה הייתה לברוח. לאן? איש לא ידע לאן. הגויים פחדו להסתיר יהודים. משפחות שהיו להם ידידים גויים, קיוו שהם יעזרו. אולם המכרים, ברגע האחרון- סירבו. הגבול לרומניה היה שמור וכול יום הגרמנים חיפשו יהודים, שניסו לחצות את הגבול. רק בודדים ניסו דרך זו. הגיעו ידיעות שבחוף השני של הדנייסטר, באזור בוצץ-טלוסטה, חיים עוד יהודים רבים ועדיין לא בגטאות. לא האמנו שזה אפשרי ש-50 ק"מ מאתנו יש יהודים שעדיין לא נכלאו בגטאות.

שלחנו אדם לבדוק את המצב. השארתם הייתה מזימה גרמנית, כדי שהבורחים מאזורים אחרים, יתכנסו שם וכך יהיה קל ללכוד את כולם יחד. התחלנו לעבור לבוצץ וטלוסטה. כל לילה יצאה קבוצת אנשים. חלקם הגיעו בשלום, הרוב נתפסו בדרך. חלק מתו, כי אי אפשר היה לקנות אוכל, כי שדדו אותם בדרך. כ-200 הגיעו לטלוסטה ולבוצץ- 120. אני עם קב' חברים הגענו לבוצץ. יהודי הורודנקה היו בקשר מתמיד עם אלה, שנשדדו ועזרו להם.

שלושה חודשים מאוחר יותר, החלה השמדה לפי השיטה המוכרת ואז הקמנו מחתרת מזוינת. ידענו שממילא אנחנו נידונים למוות. רצינו לנקום ברוצחים. השגת הנשק הייתה מאד קשה. אקדח עלה 5.000-7.000 זלוטי(?). זה היה הון תועפות. פנינו ליודנראט ובקשנו עזרה לקניית נשק. היודנראט לא התייחס- היו אדישים.

בכל זאת קיבלנו מהיודנראט סכום כסף מסוים וקנינו מספר אקדחים ושני רובים מקוצרים. שלחנו מספר אנשים ליער להכין תנאים כאשר נעזוב את העיר. האקציות הגדולות, הבלתי צפויות באזור צ'ורטקוב, שיבשו את התוכניות, לגייס צעירים מעיירות הסביבה. בזמן האקציה, טרם היינו מוכנים להתנגדות מזוינת. כל מי שהיה לו נשק, התנגד (כלומר, במאורגן לא- כיחידים כן). נרצחו 2 גרמנים ו-3 אוקראינים. אחרי האקציה התברר, שרק בודדים מהחברים שרדו, ואלה יצאו בקבוצות קטנות ליערות הסביבה. יצאנו בלילה בשלוש קבוצות. היו 40 איש, ביניהם 8 מהורודנקה.

ביערות   לא היה לנו מושג איך נחיה ללא קורת גג ואוכל. לכן, הרוב חשבו שזה יהיה המשך הסבל. אולם, כבר בימים הראשונים, נוכחנו שזו טעות של אלה שפחדו לחיות ביער. כשהיינו חופשיים ולא מוקפים בגדרות תיל ובפחד מתמיד מאקציות- התחלנו לנשום בחופשיות.

נוכחנו לדעת שרק כאן יש סיכוי להחזיק מעמד, אם רק נדע להסתדר. הימים הראשונים היו קשים. שבוע ימים ירד גשם ללא הפוגה. לא היינו מוכנים ונרטבנו עד עצמותינו. היינו חסרי ניסיון בארגון המזון. תוך זמן קצר הקמנו אוהלים ובהמשך חפרנו בונקרים. הצלחנו להשיג מזון וארגנו מטבח, שבשלו 3 פעמים ביום. את המצרכים קנינו מהכפריים. כל ערב, כמה חברים הלכו לכפרים והביאו מזון לכל היום. היינו מזויינים רק באקדחים. החיים ביער הוכיחו שלאקדחים תפקוד חלש. חשובים הרובים האוטומטיים, לכן, מטרתנו הראשונה לרכוש נשק שמתאים ליער. הצלחנו להגשים תוכנית ותוך זמן קצר "התעשרנו" ב-5 רובים. כל היהודים בסביבה, חסרי נשק, התקבצו סביבנו. מצבם היה קשה כי הכפריים האוקראיניים היו מסתתרים בדרכים שהובילו לכפרים וכל יהודי, לא מזוין, קיבל מכות רצח. ושדדו כל שהיה להם, כולל בגדים. השאירו אותם ערומים. אנחנו היינו מספקים להם בגדים. בכפר ממנו יצאו השודדים, משם לקחנו מה שהיה נחוץ לנו.

בחודשיים הראשונים, לא היה קשר עם פרטיזנים רוסיים. בכלל לא ידענו על קיומם בסביבה. שמחה גדולה, כאשר נודע לנו שביערות נמצאים פרטיזנים רוסים. תקופה ארוכה ניסינו למצוא איתם קשר. במקרה 2 בנות שהלכו להביא מים, נתקלו ב"פטרול" פרטיזני והביאו אותם למחנה שלנו. היה לנו חג משותף. הכנו ארוחת צהרים חגיגית. הם סיפרו לנו על מצב המלחמה. אחרי התקפת נגד שנכשלה בקרפטים, בפיקודו של גנרל קולפאק, אבד הקשר עם המפקד והפרטיזנים נותקו מהקבוצה שמשכה מזרחה. הודות להם, הצלחנו להצטייד ביותר נשק. יחד איתם פעלנו וכך התארגנו החיים ביער. לא חסרנו דבר. כל אחד קיבל בגדים, לרוב מדי ס"ס. אפילו קיבלנו רדיו על בטריות וכך ידענו מה קורה "בעולם שבחוץ".

האוכלוסייה האוקראינית בסביבה וגם המשטרה האוקראינית והזנדרמריה הגרמנית, ידעו עלינו, כי בסביבה נמצאים יהודים עם נשק. לאחר מספר פעולות, האוכלוסייה הפיצה ידיעות, כי ביערות יש יהודים עם נשק ומהווים כוח חזק. זה גרם לפחד רב ואף גוי לא העז להיכנס ליער. (נפוצו שמועות)

מידי פעם, הגרמנים והמשטרה האוקראינית עשו  מצוד (OBLAWA). בקיץ, לא נפלו קורבנות, כי ביערות הגדולים, שם היינו, היה קשה לאתר קבוצות קטנות מתחבאות. המשטרה לא העיזה להיכנס עמוק. הם חיפשו בעיקר בשוליים ובדרכים. בכלל, בקיץ היה יותר קל, כי יכולנו לעבור ממקום למקום מטעמי בטיחות. בחורף, נאלצנו לשנות את הטקטיקה. העקבות בשלג  הובילו למקום המצאנו. הטקטיקה שלנו הייתה לנדוד אל מחוץ ליער כל יום במקום אחר. בגלל המצוד, החליטו הפרטיזנים, ללכת לכיוון החזית. קבוצתנו החליטה לא ללכת בדרכים, כי זה היה מוות בטוח.

הכרנו היטב את האוכלוסייה וידענו שכדי להתקרב לחזית, נאלץ לעבור כפרים, מאות ק"מ מחוץ ליער ואלה יסגירו אותנו לגרמנים. לכן חשבנו, שאם נמשיך כמקודם, יש יותר סיכויים לשרוד. חברים אחדים הצטרפו לרוסים. כל לילה צעדנו ממקום למקום, 20-30 ק"מ והטקטיקה הזו התבררה כטובה, כי כשנודע על הימצאותנו במקום אחד, תוך לילה כבר היינו יותר רחוקים. בגלל הקור והרוחות, לא יכולנו לשהות תחת לכיפת השמים והתחלנו להכין מסתור ליום, יומיים, אצל איכרים, לרוב פולנים. היו שברצון עזרו להתחבא, בעליית הגג או בגורן. הם עזרו לא מתוך ידידות, אלא, שילמנו להם טוב עבור קורת הגג. כל יום יומיים, החלפנו מקום. היו 8-10 נקודות כאלה, אולם מטעמי ביטחון, האיכרים לא ידעו מתי נבוא. כך עזרנו גם להודים שהתחבאו אצל האיכרים. היינו איתם בקשר וגם סיפקנו מה שהיו זקוקים לו.

בחודשי החורף 43, כשהאוקראינים כבר ציפו למפלת הגרמנים, רצו לחסל את הקבוצות היהודיות המזוינות, כדי שלא יישארו עדים בחיים. הם ידעו שהרוסים יעשו איתם חשבון. לכן, תפקיד קדוש של כל אוקראיני, קטן וזקן, לעזור למשטרה לחסל את המסתתרים. הם ידעו שאנחנו ניידים בלילה, לכן העמידו שמירה מיוחדת שהיו צריכים להודיע על כיוון ניידותינו. על הטקטיקה הזו נודע לנו. לכן, נמנענו ללכת בדרכים ולהיכנס לכפרים, הלכנו בשדות. מצבנו היה קשה, לא פעם התנפלו עלינו גרמנים ומשטרה אוקראינית, כי העקבות בשלג הובילו אותם להיכן שהסתתרנו ביום. אף פעם לא נתקלו בנו ללא התנגדות ואז הם היו נסוגים.

יום, יום הוצאו יהודים שהתחבאו אצל איכרים וירו בהם. הם ניו גיבורים גדולים מול נשים וילדים, אולם כשנתקלו בקבוצות יהודים עם נשק…הם נסוגו הראשונים.

בינואר 43 היינו 30 ק"מ מהרודנקה, ע"י הדנייסטר. 4 מהורודנקה נכנסו העירה, לקבל מידע על יהודים מתחבאים אצל איכרים וליצוא איתם קשר ולקחת אותם ליער. כשהתקרבנו לעיירה בה נולדנו, התחנכנו, היינו נרגשים. כל אבן ועץ הזכירו להם חופש, משפחה וחברים. התגנבנו בלילה כפושעים. כשנכנסנו למכרים, לבושים במדים, פחד גדול נפל עליהם, הם לא זיהו אותנו ומאוחר, כעשר זיהו, רצו להיפטר מהם. לא צמחה תועלת, אבל נודע לנו על יהודים יחידים שהסתתרו בדרך לרשקוב.

לא הצלחנו לקשר איתם. היינו חייבים לעזוב. פנינו למספר גויים וביקשנו מקלט ליום. כולם סרבו, נאלצנו לעזוב, חטפנו, החרמנו גוי עם זוג סוסים, שחשב שאנחנו גרמנים ואילצן אותו להובילם לעיירה ריבק, משם חזרו לחבריהם ביער.

בחודשים האחרונים לפני השחרור, מצבינו היה קריטי. קבוצות גדולות של אוקראינים, "בנדרובצים" מזויינים שניסו בכל דרך לחסלנו. כל הדרכים היו מלאות עם הצבא הגרמני וההונגרי הנסוג. התנגדות מזויינת הייתה כמעט בלתי אפשרית. באותה תקופה, ה"בנדרובצים" היו מתנפלים על האוכלוסייה הפולנית בכל הסביבה. מציתים ורוצחים כפרים שלמים, כי גם הפולנים היו מסוכנים כעדים.

 

לילה אחד, כשהתחבאנו אצל פולני, מכר, שהיה גם בקשר עם AK   והודות לו השגנו בהתחלה נשק, באה אלינו משלחת של פולנים והציעו. מכיוון שמצבם כמצבנו והם מעריכים את גבורתנו, המוכרת לכל האוכלוסייה, הם הציעו שנצטרף לשורותיהם, כקבוצה מאורגנת ונעזור לארגן הגנה מזוינת, נגד השודדים האוקראינים-שונאינו המשותפים. הם גם הבטיחו שישמרו עלינו כאילו ילדיהם ולא יקרה לנו דבר. בטחוננו היה קריטי. הספקת המזון הייתה קשה, לכן הסכמנו. ערכו לנו קבלת פנים מרשימה. נציגי הכפרים הפולנים שבחו את התנגדותנו וקראו יחד נגד השונאים. המשותפים- האוקראינים.

אמרנו, על מספר גדול של פולנים ששיתפו פעולה עם גרמנים ברצח יהודים, הם הצטדקו ואמרו שבכל עם יש בודדים בעלי אופי פלילי. אך רוב הפולנים הזדהו עם היהודים.

חשוב לציין, שלמרות שבמשך 20 השנים, בין שתי המלחמות, הייתה לפולנים מדינה עצמאית, ובכל כפר ועיירה פולנית היו איגודים ספורטיביים כמו:"סוקול", לאוכלוסייה הפולנית לא היה נשק. מפחד מהרוסים, בין 39-41, מסרו את כל הנשק. האוקראינים, לא מסרו הנשק, כך, שלכל איכר אוקראיני, היה נשק, אפילו מכונת ירייה.

מספר חודשים היינו בכפרים הפולנים. רבים באו לגור בכפרים אלה. האוכלוסייה הפולנית התייחסה אלינו בהתאם להבטחתם. כל ערב הוכנה סעודה ולא חסר דבר. את הפעולות עשינו בלילה. בימים הסתתרנו, כך שרק איכרים בודדים ידעו היכן. רק ביום א' בלילה, היינו יוצאים ממקומות המסתור, עם הנשק האוטומטי ושמרנו על הכנסייה, כשהפולנים התקבצו לתפילה. לפני שהגענו, הם פחדו מה"בנדרובצים" ללכת לכנסיה. כי במספר כפרים, ה"בנדרובצים", התנפלו עליהם וזרקו חומר דליק לכנסייה דרך החלונות.

ארבעה מאתנו שמרו על הכנסייה. הכומר פנה למתפללים ואמר:

"היום אתם יכולים להיות שקטים, אתם במקום מוגן".

סוף העדות.   איו"ש, 03-656