הניצולים: ארבעת בני משפחת פיירברג: שמעון פיירברג, אמו: ייטה אביו: זליג, ואחיו: ישראל. ד"ר גנק ברגמן ואשתו לושה לבית וייזר, ד"ר אקסלרד, ד"ר מרגוליס, מר צין ועוד שתי נערות ששמן לא ידוע. אות חסיד אומות עולם הוענק למר שטיינר ומשפחתו על שהעניקו מסתור לאחד עשר יהודים. מר שטיינר היה פוקסדויטש שחי בבזרנילה, מתחם של 2, 3 בתים בסה"כ, מבודדים מהעיר בפאתי היער השחור.
אל מקום המסתור בביתו של שטיינר הגיעו טיפין טיפין אחד עשר יהודים, כשלכל אחד מהם סיפור על נסיבות המפגש עם משפחת שטיינר שהצילה אותם בנתנם להם מקום מסתור וצרכי מחייה.
לפנינו שתי עדויות של הניצולים: שמעון פיירברג ונושה ברגמן.
עדות שמעון פיירברג:
למר זליג פיירברג שחי בגטו עם משפחתו היה אישור עבודה מחוץ לגטו. יציאה זו אפשרה לו לחפש ולהשיג קצת אוכל למשפחה בגטו. יום אחד, פגש מכר פולני "פולקסדויטש" בשם שטיינר. זליג פיירברג שיתף את מר שטיינר במצבם הקשה בגטו ואמר: "יש לי שני ילדים, אחד בלונדיני- כמו פולני, ואחד שחור, האם תהיה מוכן לעזור?" מר שטיינר ביקש להתייעץ עם משפחתו. לאחר שבוע נפגשו שניהם ליד הגשר מעל נהר הסרט ולשמחת משפחת פיירברג, שטיינר הסכים להחביא את ארבעת בני המשפחה מינואר 1943 עד מרץ 1944- 15 חודשים.
עדות נוספת מסרה נושה וויזר שהיא ואהובה/בעלה גנק ברגמן הסתתרו אצל שטיינר:
גנק ברגמן הגיע לבית שטיינר בדצמבר 1943, לאחר שמקום מחבואו ומקום מחבואה של משפחת וייזר אצל משפחת לוקשוויץ, התגלה ע"י גרמנים. גנק שנשא אקדח ירה בגרמני, פצע אותו ונמלט מהמקום לעבר היער, שם הסתתר. שטיינר שגר לא רחוק נתקל בגנק במקרה או שלא במקרה. גנק ביקש ממנו עזרה והצלה. שטיינר פתח את ביתו לגנק וגם הוא קיבל בו מחסה. נושה נמלטה למשפחת פרופ' וישנייבסקי שגר ברחוב קוליובה 2. בביתם הסתתרה כבר יהודיה בשם סונקה (ברקוביץ). הם הסכימו להחביא גם אותה תמורת בדים שהבטיחה לספק.
יום אחד הגיעו אדון וגברת שטיינר בשליחות גנק שהסתתר בביתם, לבית משפחת וישנייבסקי עם מכתב מגנק לסונקה בו ביקש לדעת אם היא יודעת מה עלה בגורל לושה אשתו. לושה ששמעה את תוכן המכתב הבינה כי בעלה מסתתר אצל משפחת שטיינר. היא התחננה בפניהם שייקחו אותה אל אהובה. למחרת באו ולקחו את לושה אל מקום המחבוא שבביתם וזו התאחדה עם גנק. מעת לעת נוספו עוד ועוד אנשים למסתור.
בסוף המלחמה הסתתרו בו 11 נפשות. משפחת שטיינר הייתה טובה ונדיבה והתחלקה במזון מגידולי השדה שמסביב.
The Righteous Among the Nations
SZTAJNER, EMIL
SZTAJNER, MARIA
SZTAJNER, JAN
SZTAJNER, MRS.
During the war, Emil Sztajner lived in the village of Zielone near Czortkow, Tarnopol district, with his wife Maria and parents. From January 1943 until the liberation in 1944, Emil and his family sheltered eleven Jews.
In January 1943, they hid their acquaintances, the Feuerbergs – Zelik, his wife Jetti, and their two children Ulek and Szimon. The Feuerbergs were from Czortkow. Shortly after, Dr. Akselrad and Dr. Bunek Margules joined them.
After the liquidation of the ghetto and the labor camp (April 1943), shelter was also given to Isidor Zinn. Rutka (Lampel) and Adela, then fourteen, and Dr. Gerson Bergman and his wife, Nusia, also joined them sometime in January 1944, “after different dramatic adventures,” as Gerson Bergman put it in his testimony to Yad Vashem. “All of us, eleven people, survived until the liberation by the Red Army in late March 1944. Mr. Emil Sztajner and his family, despite difficult circumstances, treated us kindly and warmly… Mr. Emil Sztajner was always quiet and treated us as members of the family,” wrote Bergman.
After the war, the Feuerbergs left for Venezuela while Isidor Zinn and Rutka Lampel settled in Israel. The Bergmans settled in Sweden. Adela was murdered in Krakow after the liberation. The Sztajners moved to Wroclaw.
On December 27, 1983, Yad Vashem recognized Emil Sztajner, his wife Maria Sztajner, his father, Jan Sztajner, and his mother, as Righteous Among the Nations.
סיפורו של אמיל שטיינר "מחבוא אצל איש טחנת הקמח"
התפרסם בעיתונות הפולנית באוגוסט 1979 סופר באוגוסט 1979 בפולין בתקופת הרוסים והתפרסם בעיתון.
הבן אדם השקט שעמד מולי נראה רגיל ככל אחד מאתנו, אבל הוא אמיץ לב לא ככולנו. יום אחד היגיע למשרדי הארגון היהודי בוורוצלב אדם, שגר ברובע עובדי לרכבת בברוחוב. עמד רגע, הסתכל על התמונות שבקיר, אחר כך התיישב על הכיסא בטון שקט ומונוטוני במילים פשטות החל לספר את ההיסטוריה וכך סיפר:
שמי אמיל שטיינר. באותם הזמנים, (בזמן המלחמה) גרתי בצורטקוב שבמחוז טרנופול, אבי היה מומחה ומקצועו היה בניית טחנות קמח והוא גם עבד בתור עובד בטחנת הקמח. את המקצוע הזה גם אני ירשתי. לפני המלחמה בנינו בית גדול רחוק מהעיר בסביבות טחנת הקמח ושתלנו גן עצי פרי סביבו. התוכנית הייתה להגיע לשם בתקופת איסוף הפירות אבל המלחמה שינתה את התוכניות ומטעמי בטחון עברנו לבית הזה לקבע. יום אחד אבא שלי הלך לעיר וכשחזר אמר לי: "תראה בן, אני ראיתי עכשיו מה שהגרמנים עושים ליהודים והלב מתפוצץ מצער מה שקורה ליהודים. הלב מתפוצץ מצער, הם הרי אנשים הגונים ועל מה ולמה רודפים אותם. הוא סיפר לי שהוא פגש בעיר מכיר שלו בצ'ורטקוב. הם ביקשו עזרה כי הם לא יכולים להישאר במחבוא שבו היו עד עכשיו.
שאלתי את אבא על מי הוא מדבר והאבא אמר משפחת פיירברג זליג בן ,50 אשתו יטלי הבן הגדול ישראל בן 16 ובן קטן הצעיר שמעון בן 8 וגם ד"ר אקסלרוד, אני לא זוכר שם פרטי שלו בן 55 וסוחר בשם צין בן ,35 ובת שקשורה לפיגורה בטחנות הקמח שאת השם שלה אני לא זוכר. אבא שלה ואבי הכירו טוב מאד. ההורים של הבחורה הזו אז כבר נרצחו והיא נשארה לבד וביקשה עזרה היא הייתה בת 18 ואחר כך הצטרף בן אדם שמיני צעיר ד"ר מרגולס, אחרי מחשבה לקחתי החלטה שצריך לעזור לאנשים האלה שהם רוצים לחיות כמו שאנחנו, ועכשיו זמנים כאלה שהם בצרה ומחר הגלגל יכול להתהפך ואנחנו נזדקק לעזרה. מיד התחלנו לבנות מחבוא. הייתה שם הרבה עבודה. היה צריך לחפור לאורך 4 מטר וברוחב 2 מטר ובעומק 5 מטר. במילה אחת היה צריך לזרוק 30 קובים של אדמה וכל זה צריך לעשות בהסתר, שאיש לא יראה ולטשטש שלא יראו את הכניסה. חשבנו גם על כניסת אוויר למחבוא. הכנסנו צינור די רחב עם יציאת אוויר החוצה על יד עץ תפוחים, כך שכניסת האוויר הייתה מוצפנת טוב. העבודה בהכנת הבונקר הזה ערכה שלוש יממות: יום ולילה בלי מנוחה. זה היה קשה ודבר הכי חשוב היה שאף אחד לא יראה מה אנחנו עושים ולאיזו מטרה. היה חשוב שכמה שפחות אנשים יראו שאנחנו חופרים ולאיזו מטרה. לא שכנים, לא דודה שלי עם בעלה שגרה בשכנות, כי בזמנים האלה היה בטוח שכמה שפחות אנשים ידעו על זה. עשינו הכול שנינו אבא ואני. כמו שאמרתי הבית היה חדש והאדמה מסביב הייתה בשלבי בנייה ולא מפוזרת בצורה מסודרת. כך שעבודות החפירה שלנו השתלבו עם סידור האדמה מסביב לבית כביכול. העברנו את האדמה לצלחות מסביב לעצים על מנת לטשטש את המעשים שלנו. כשהכול היה מוכן, בלילה, הבאתי מהעיר את האורחים. 8 בני אדם. ככה שהמשפחה שמנתה 4 אנשים גדלה ל- 12. אבל זה עוד לא היו כולם. אחרי שבועיים, בצורטקוב קרתה טרגדיה ההיטלרובצים גילו, או שמישהו הלשין שמשפחה פולנית מסתירה 4 יהודים: משפחה של רופא השיניים ברגמן. הגרמנים נכנסו וירו בכל המשפחה המסתירה. היהודים שהסתתרו אצלם ברחו לכל מיני כיוונים. ביער פגשנו את הרופא ואת אבא שלו והחלטנו לקחת אותם אלינו. היו לנו כבר רופאים מכל מיני מינים, אפילו מנתח ועכשיו יש לנו גם רופא שיניים. הד"ר היה עם אבא אבל רק הרופא הצטרף למחבוא אצלנו. אחרי שהיגיע למחבוא ד"ר ברגמן התחיל להתחנן בפני שבאיזה שהוא אופן אני אברר אם הגרמנים תפסו את אשתו או לא. היו לי בצ'ורטקוב היכרויות רבות אבל לא הצלחתי לדעת משהו. רק אמרו שברחה וכנראה חיה. אבל איפה? לא ידוע. כשראיתי את אומללות של הרופא שאלתי אותו האם יש לו מושג לאן היא יכלה הייתה ללכת? הוא אמר לי שיש להם כמה חברים טובים שאפשר לסמוך עליהם בניהם המנהל של הגימנסיה ע"ש סלובצקי. אמרתי לו לכתוב גלויה לאשתו אבל לא מצאתי אותה תחת הכתובת הזו. אחר כך הרופא נתן לי כתובת נוספת של מכיר שלו שגר ביער 11 ק"מ מצ'ורטקוב. לקחתי ריסק ונסעתי לשם. את איש היער לא מצאתי אלא את אתו. אמרתי לה שלא תפחד, אבל כשאמרתי לה בשביל מה באתי הרגשתי בפנים שלה מבוכה. נתתי לה את הגלויה עם כמה המילים שכתב הרופא והיא בשלה: אין פה שום יהודיה והיא לא יודעת כלום. אחר כך היא לא החזירה לי את הגלויה ונעלמה. נשארתי לבד בבית הזה ביער. היא נעלמה. לא ידעתי מה עלי לעשות. יכול להיות שהיא תספר עלי ואז זה הסוף שלי, אבל לא התאכזבתי כי היא חזרה עם אישה צעירה ויפיפייה זו הייתה אשתו של ברגמן. נאלצתי להעביר גם אותה אלינו. הלכנו הרבה ק"מ דרך כפרים ודרך העיר ולא ידעתי אם זו לא הדרך האחרונה שלי בחיים מכיוון שבדרך הזו נסעו כל הזמן הרבה מאד רכבים של הצבא הגרמני. אני לא יכול לתאר לכם את השמחה במחבוא אחרי שבשעה טובה הגענו. לא ידעתי ולא תיארתי לעצמי מראש שהאנשים יהיו במחבוא כל כך הרבה חודשים חשבתי שעוד מעט יהיה השחרור. כל הזמן היו ידיעות שהגרמנים מפסידים במזרח אך בינתיים קרה אחרת ולא ראינו את הסוף של המלחמה. ופה צריך להאכיל כל כך הרבה אנשים. לא היה להם כסף כי במחבוא הקודם כול הכסף נגמר להם. רק למשפחת פיירברג היו קצת דולרים. לאכול צריך וצריך גם אמצעים לקנות מזון ולהאכיל 15 איש 11 במחבוא ועוד המשפחה שלי. אני החלטתי לעשות מעשה. התחלתי לקנות חזירים אצל השכנים ולעשות מסחר עם הבשר. אני הרווחתי יפה ויכולתי לקנות תפוחי אדמה וקמח ואני מתפלא שהשכנים שלי לא שאלו בשביל מה אני צריך כל-כך הרבה מזון. יכול להיות שהם חשדו במשהו אבל היו אנשים בני אדם. אבל מה, "הפחד יש לו עיניים גדולות" ואני לא אספר לכם כמה לילות לא ישנתי והקשבתי האם מישהו זר לא מתקרב. אני לא אספר פה על הפחדים כי זה סיפור גדול. פעם חזרתי מהמסחר מאוחר בערב ושמעתי את בכיה של אשתי, היא אמרה שלו הייתי חוזר 10 דקות קודם אולי כבר לא הייתי בחיים. היא אמרה לי להסתכל בארון. אני מסתכל והכול ריק. מסתבר שביקרו אותנו בנדיטים שהיו עם נשק עם רובים והאורחים (המסתתרים) שלנו למזלנו ברחו מעליית הגג למחבוא. (ככל הנראה בלילה עלו לישון בעליית הגג וביום היו במחבוא.) הבנדיטים (זבל של בני אדם) כנראה היו איזה שהם חשבונות כי הם שאלו איפה אני מדוע כלכך הרבה זמן לא פתחו להם את הדלת א=על זה אמרו ההורים שלי שהם ישנו על עלית הגג. אחד מהם עלה למעלה התחיל לנבור ביבול שאוספים בשדה אבל לא שם לב לשום דבר חשוד ובכעס שלא מצאו אותי רוקנו את כל הארונות ולקחו כל מה שרצו. לא היה לי חשוב שום דבר רק שלא ימצאו את הפתח למחבוא. זמן קצר אחרי זה הגענו לשחרור. הוצאתי מהמחבוא את 11 הדיירים שלי ויחד יצאנו לדרך. כל הכפר שראו מה עשיתי התפלאו איך העזתי לעשות דבר כזה. השמחה הייתה גדולה כשהבאתי את כולם בריאים לעיר.
ברגע זה אני לא יודע איפה הם נמצאים. אני יודע על בומק מרגולס רופא שהתחתן עם רוסיה שהיא גם רופאה ויש להם בת אחת. ראיתי אותם הרבה כי גרתי בצ'ורטקוב עד 1956 עד שעזבנו לוורוצלב. על אחרים אני יודע שהם גרים איפה שהוא בעולם. הייתי רוצה לראות אותם כי אני מרגיש את האנשים במחבוא כמשפחה שלי.