חלפן אליאש – עדות ניצול שואה מסביבות צ'ורטקוב

  1. בבוצץ חיו 8.000 יהודים. הפוגרום הראשון היה ב- 28.8.41 . לפי פקודת הגסטפו, נערך רישום של כל הגברים בני  18-50. לדרישתם, רוכזו כ-1000 גברים בחצר היודנראט, בגילים שונים, מחכים לפקודות שייתן מפקד המשטרה האוקראיני- קוזנובסקי. בערב, לפי פקודה, כולם הלכו לכיוון שהובלו. איש לא ידע לאן. לא ידעו מה יקרה. לקראתם יצאה המשטרה האוקראינית, שהובילה אותם לחצר בית הסוהר ושם תוך מכות באלות גומי, החל הרישום. מפקד הגסטפו ATAMANIUK , קרא שמות מקומות עבודה ומי שמצא חן בעיניו קיבל מקום. איש לא ידע מה המקום הטוב. לבסוף, חלק שוחררו ונותרו – 625. אקדמים, רופאים וכמה נשים ונוער- הוחזקו כל היום בשמירת האוקראינים, ששדדו את תכשיטיהם ודברי הערך שעליהם. ב-4 לפנות בוקר, נודע בעיר, ש-625, הוצאו מחצר בית הסוהר, הובלו ליער  "FERDOR SOSIKNKI", לבורות שהוכנו מראש ע"י הכפריים ושם נרצחו במכונות ירייה. הצעקות נשמעו בכל העיר.

  1. באו סחטנים, שספרו שראו האנשים כדי לסחוט מהמשפחות. כל הזמן יצאו גזרות: קונטריבוציות, איסור ללכת ברחובות ראשיים, בסמטאות רק מצד שמאל ו- OPASKA.

החורף עבר בשקט חוץ מחטיפות גברים לעבודה "בבורקי וילקו" וקמיונקה והבנות ליגלניצה. בחטיפות עזרה תמיד "שורות הסדר" היהודית.

מספר שבועות לפני האקציה, החלו להכין בונקרים, כי הגיעו שמועות מהעיירות הסמוכות ששם כבר היו אקציות.

ב- 27.9.42 – אקציה ראשונה

"יום לפני נפוצה שמועה על האקציה. כולם הכינו מלאי מזון לבונקר. בבוקר הגיע גסטפו, מזויינים, כי פחדו שהיהודים יתנפלו עליהם. שמענו את הצרחות שלהם והדפיקות בדלתות הנעולות, פרצו לבתים ויחד עם המטרה האוקראינית ניסו לגלות בונקרים. יום שלם הבתים היו פתוחים והשכנים השתוללו, שדדו ורוקנו הבתים. אספו 1500, יום שלם הוחזקו בכיכר, הובלו לתחנת הרכבת, שם עמדו הקרונות מוכנים. רק בודדים קפצו מהקרונות בדרך לבלזץ. למחרת הודיעו, שהאקציה נגמרה.

"היה לנו מוזר שאתמול רצחו וכולנו נידונו למוות והיום חופשיים ברחובות, מחפשים קרובים ומכרים. "שורות הסדר" הובילה מבי'ח לבית הקברות את הגוויות וזאת לאחר האקציה בב'ח, שם חתכו את הגוויות, הצוענים שהיו פולקסדוייטשה. באותו יום הייתה אקציה במונסטזיסקו, משם הובלו הנשים והילדים לבלזץ, והגברים לינושבסקה, יחד 12000 איש.

אחרי האקציה, בכל העיירות בנפת בוצץ, פורסם שעליהם להתרכז בבוצץ, שם מוקם גטו מיוחד לפליטי העיירות.

  1. הפקודה מולאה ופליטים מכל העיירות, כולל בורשצוב, גורשו לגטו בבוצץ. בעלי כסף, נתנו שוחד ליודנראט וקיבלו דירות טובות. העניים, הוכנסו לבתי כנסת, ברעב ובקור ואז, פרצה מגפת טיפוס ועשרות מתו יום, יום. ערב אחד נפוצה שמועה על חטיפות. כולם הסתתרו בבונקר, לכל הלילה. למחרת נודע שהמליציה, תפסה 80 איש והובילה לצ'ורטקוב לגסטפו. כולם פחדו לצאת לרחובות, מספר ימים וחשש מאוקראינים שמחכים להתעלל ביהודים. מלאי המזון הלך ואזל. לבעלי "W" ודיסקיות- הורשו לנוע בחופשיות. הם סיפקו מזון. משפחות של אנשים שנתפסו, הלכו ליודנראט לשלם שוחד, כדי לשחררם. לאחר מספר שבועות, כולם חזרו, חולי טיפוס. האפידמיה התפשטה.

אקציה 2: ב- 24.11.42

בלילה, נפוצה שמועה על אקציה בבוקר. כולם הסתתרו. היו שברחו לכפרי הסביבה. שכחו את החולים עם החום הגבוה, חולי הטיפוס. היריות הראשונות בבוקר- היו בחולים.

האקציה נמשכה יום. אספו 1200 איש, רובם עניים שהיו בבית הכנסת ושגרו בחורבות, נכנעו לגורלם.. מהרכבת לבלזץ-איש לא הצליח לברוח, כי לפני הכניסה לקרונות, ערכו חיפש אחרי כלי פריצה. האקציה עברה בשקט, כי כולם היו עניים, פליטים מהעיירות, מעמסה על היודנראט. אנשים נשמו לרווחה, מאמינים שזו האקציה האחרונה, כפי שהובטח ע"י הגסטפו. באותו זמן שמענו על ניצחונות הרוסים והתחלנו לחלום על שחרור. לאיש לא היה רדיו ואמרו: "יהיה טוב". הגסטפו ראו שליהודים זמן רב טוב מידי ונחו.

ואז ב- 2.2.43 הייתה האקציה 3 – נאספו 1400 ונרצחו ביער, בבורות המוכנים ע"י הכפריים. מהבור המכוסה, יצאו שני ילדים: ליזר בודר מיבלוביץ (?). אחרי סיום האקציה, הדם זרם כמים. לכן, חייבים היו להעביר את הגוויות לבורות חדשים ואת הגופות לחתוך בגרזנים, כי היה כפור וחיפשו שעונים ושיני זהב. מעיירות הסביבה, הגיעו ניצולים, שלימדו אותי שיטות חדשות לבנות בונקרים. כולם בנו בונקרים בלילות, כולם חשבו רק על מחסה וכל יום פחדנו מאקציות, כי העיירות מסביב היו כבר יודן פריי. הבניה התקרבה לסופה ולא ידענו מה יקרה.

בסוף אפריל 43  פלוג-גסטפו ומשטרת הסדר, הגיעו מצ'ורטקוב לבוצץ, בהנהגתם של  RUX, TOMANEK, הם צוידו במכתב שהיה עליהם לפתוח תחנה לפני בוצץ. היה עליהם להקיף את העיירה ולעצור כל הנכנס, כדי שלא יודיעו שהגיע גסטפו לבוצץ. הבתים בקצה רוקנו ואז החלו היריות הראשונות. היהודים שמעו וברחו לבונקרים. לא הספיקו להתחבא, כאשר החלו לדפוק. כל היום חיפשו ותפסו 1500 נכלאו בבית הסוהר, למחרת הובלו בקבוצות לבורות ביער FEDOR. כל פעם הובאו קבוצות חדשות. ערומים, צוו לשכב בבורות, נורו. האקציה כמעט נגמרה, חןץ מ-400 צעירות שמפקד משטרת העזר קוזנובסקי התנגד להרגן. ברגע האחרון, גם הן נרצחו ב-FEDOR. אחת מהן EMUKER, אמרה שתבוא נקמה והגרמנים יפסידו במלחמה, היא נרצחה עם האחרות.

  1. האוקראינים ארגנו משתה לכבוד "גיבורי הגסטפו", שבחצות, שיכורים, עזבו את העיר. אחרי יומיים היהודים יצאו מהבונקרים. כולם היו שבורים, מיואשים, קרעי משפחות.
  2. ,בגטו החלו חיי שחיתות, כי איש לא האמין שיישאר בחיים. כל אחד ידע, שכך או אחרת, מחכה להם מוות". הפסיקו לחשוב על העתיד.

ב- 15.5.43 פקודה לגרוש לקופצינצה וטלוסטה. כולם היו מיואשים. באשליה שבבית ובבונקר אפשר להינצל ולעומת זאת, בערים הזרות הסיכוי להישאר- אפסי. החלו להתהלך כמשוגעים, מציעים לאיכרים כל הרכוש עבור מקלט. מספר קטן הצליחו להינצל מהגרוש, אך מאוחר יותר, נרצחו. חלק נסע לשתי הערים. החששות התממשו אך כאשר הגיעו היו אקציות בטלוסטה וקופצינצה. הם נסעו בעגלות עם האיכרים ורכושם, האיכרים השאירו אותם ואת הרכוש לקחו. הגל השני של המגורשים, שפגשו את עגלות האיכרים שחוזרים עם הרכוש, נטשו הרכוש וברחו ליער, או שחזרו לבוצץ.

בבוצץ הוקם מחנה עבודה סגור. כדי להתקבל צריך היה לשלם שוחד.

במחצית יוני 43, הגסטפו חיסל את כל היהודים, כולל המחנה. הפעם נתקלו בהתנגדות המשטרה היהודית, שגם הם נידונו למוות. הם התכוננו, הכינו נשק ונלחמו בפרבר, בבית גרובר, הרגו ופצעו מספר אוקראינים. לאחר זמן, הבית הוקף והוצת וכולם נשרפו עם הבית. אלה בבונקר נחנקו.

הגרמנים התכוננו לקרבות בבתים, לכן, שלחו לפניהם את האוקראינים. באותו זמן, חלק הצליחו לברוח ליער או לאיכרים וקיוו למצוא מקלט. בעיר נמשכה אקציית חיסול. הנתפסים נלקחו לבית העלמין היהודי, שם נרצחו. גם במחנה- כולם נרצחו.

6.אחרי אקציית חיסול, הוכרז על יודן פריי ופורסם שמי שימסור יהודי- יזכה בפרס. יהודים שנמצאו, נכלאו בבית הסוהר. באחת הקבוצות היה גם מרגוליס שעד הסוף, סרב להתפשט, לכן סקלו אותו. בנו שלמה, ניסה לברוח, אך נורה בנהר. אחרי הזוועות, באו האוקראינים וחיפשו דברי ערך. הם שמעו מבור, קול ילד, גפריפר, ששאל את אמו אם היא חיה, אמרה לו:" כן, תישן" והילד אמר "כבד לי", האיכרים הלשינו במשטרה, שהקורבנות עדיין חיים, המשטרה הגיעה, פתחו את הקבר וירו באלה שעדיין חיו.

באותו הזמן, קרו בעיר ובסביבה דברים אכזריים: האיכרים, רצחו שדדו ואת הקורבנות זרקו בשדה. העדינים ביניהם, היו מגרשים ללא רכושם וזה היה מוות בטוח. כי כל הזמן היה מצוד בכל הנפה. על כך הגיבה המחתרת היהודית, שהתקיפו על פולניה, שהסגירה יהודייה עם ילד ושדדה את רכושה. הם הרגו את הפולניה. הקיפו בלילה את ביתה ושאלו, מי הסגיר את האישה עם הילד. בעלה הבין, הצביע על אשתו, היא החלה לצעוק. התאספו השכנים ואז ירו בה וצעקו שזאת נקמה. לשכנים אמרו, שמי שילשין- יהיה סופו מוות.

הידיעה שהפרטיזנים יהודיים התנקמו והרגו אישה והבטיחו להמשיך הנקמה- התפשטה בכפרי הסביבה, בין איכרי הסביבה ואחרי המקרה, פחתו הסגרות יהודים. באותו זמן, עבור פרס, החלו לחפש בונקרים.

נחיובסקי וקובלסקי, מפקדי כנופיות שהיו ידועים כמלשינים, נרצחו בידי יהודים. כלומר, קובלסקי לא היה בבית ולכן ירו באביו שנפצע ומת.

בלוורה, יצא נער, פרטיזן יהודי, עם אקדח וכשהגיע קרוב לארון המתים, ירה בקובלסקי, אך לא פגע בו. אולם נפצעו כמה. קובלסקי רץ למשטרה וכעבור דקה, ברחוב נמצא רק ארון המתים ודגל. כולם ברחו. הגיעה המשטרה ולא לכדה איש.

היהודים בבונקרים החלו לנשום לזמן קצר. אצל האיכרים, שילמו כסף גדול והאיכרים נסעו העירה, קנו כל טוב וכך התגלה מי מסתיר יהודים. חיפשו אצלם וללא מאמץ, נמצאו יהודים בעליות הגג, ברפתות, כולם נרצחו במקום. בגלל הפחד, החלו האיכרים לגרש  ולרצוח יהודים. נפוצו שמועות, שאם ימצא יהודי, תיהרג כל המשפחה של המסתיר וביתו יעלה באש. האיכרים האמינו וניסו להיפטר מהיהודים וכך עשו את מלאכת הרוצחים. נגד זה, לא יכלו הפרטיזנים היהודים, דבר.

באותו זמן, התארגנו ביערות בנדרובצים ו-AK, והמשטרה האוקראינית והגרמנים…כולם רצו לחסל את הפרטיזנים היהודיים. למרות הנשק הפרימיטיבי ומחסור בתחמושת, הם הצליחו לארגן כמה התנפלויות, ביניהם על מושל העיר בוצץ ושדדו ממנו הכול.

באותו זמן הגיעו ידיעות על ניצחונות סובייטים והתקדמות הצבא האדום. האיכרים החלו להאמין שהרוסים יבואו ושכחו לגרש היהודים, כי פחדו מנקמה.

נשמעו יריות תותחים ותנועה מוגברת בדרכים שסמנו את השחרור המתקרב. חיכינו לנסיגת הצבא הגרמני שנמשכה שבועיים. עם הרכוש שנשדד ברחו גם שיירות של" משטרת העזר". היריות נשמעו קרוב יותר, חכינו לפטרול סובייטי. האיכרים החלו לשדוד את האחוזות הגרמניות ובאמצע היום נראו עגלות מלאות רכוש. העיר פונתה והקב' הגרמניות האחרונות נטשו ומיקשו את הגשרים.

ב-23.3.44 בוצץ שוחררה לכמה ימים ללא קרב. היהודים החלו לחזור העירה. במשך השבוע שבו כ- 1000 יהודים החלו להסתדר ולא הרגישו סכנה. נפוצה ידיעת בזק, שהגרמנים יפרצו את המצור בטרנופול וקמיניץ- פודולסק ומכל הכיוונים מתקדמים לבוצץ, כדי להתאחד עם הצבא.

  1. יהודים מיואשים הסתובבו בעיר, מחפשים דרך לברוח מהגרמנים. נציגי השלטונות הרוסים, אמרו להם לא לעשות פניקה ורק בודדים פרצו הכוחות וזה ענין של כמה שעות. המצב נהיה גרוע ולפנות ערב התאספו ליד המטה הסובייטי, בתקווה שברגע האחרון יברחו יחד עם הסובייטים. בהפתעה, מצד הרכבת, נכנסו הגרמנים, תפסו את המטה הרוסי וגם היהודים שלא הצליחו לברוח.

14.4.44 שוב נותקנו מהעולם, משוללים זכות לחיות ונרדפים על כל צעד. כל יום היו ידיעות חדשות על תפיסת יהודים, שנעצרו והובלו לבית הסוהר. 700 מהם הובלו למונסטריאק ושם נרצחו. החיפושים נמשכו וכל הזמן היו קורבנות חדשים. הגרמנים נשארו כמה שבועות ורק יהודים בודדים, נותרו. הגרמנים החלו להקים מקלטים וחומות והתכוננו לקרב. העיר הייתה כמו מתה. מזמן לזמן, אפשר היה לפגוש צללים של יהודים שחיפשו מזון בבתים ההרוסים. את השקט בלילה הפיגו גם קולות שודדים, שצעדו בעיר. שמחנו כשראינו מטוסים רוסיים, שהפציצו את השיירות הגרמניות.

ב-21.7.44 העיר שוחררה סופית והיהודים הנותרים, החלו להתקבץ. כ-30 יהודים- שלדים, שבורים פיזית ונפשית, ללא כל אמצעים לחיים וללא כל עזרה. רוחנית, כולם היו חזקים. חזרו גם בודדים שהצליחו לברוח עם החזית. שיפצו בית כנסת אחד, כל יום התפללו בו.

  1. לא שכחנו את אחינו, היו תפילות אבל והקימו מצבות לזכרם. היו לנו זיכרונות קשים, לכן כולנו עזבנו את הגלות הארורה. ואז בא נציג הממשלה הפולנית והחל רישום האזרחים הפולנים. רפרטואציה.

קבוצה קטנה נסעה בעגלה לרכבת והסתכלו בכיוון FEDOR, שם מונחים הקורבנות.

תיק חלפן אליאש 1559/ M-1E, בוצץ   העדות נמסרה במחנה העקורים, היה ילד