שרה בת נפתלי ו"חנות הספרים הקטנה" פרק בקורות התרבות בצ'ורטקוב

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 לא היה בצ׳ורטקוב בית מסחר לספרים. אפשר היה לקנות זוג תפילין, מזוזה, אגודת ציציות, חומש קטן, סידור קטן, לוח, ספרון קטן ובו ברכת המזון, תחינה, גמרא ישנה לקרוא בה בעת זמן של לימוד ותשמישי קדושה אחרים – אצל סופר [סת״ם], מלמד, מוכר הספרים נודד. ספרים גדולים ויקרים יותר, כמו סט חומשים עם כל הפירושים, בכריכת עור משובחת; תנ״ך, משניות, מדרשים, "עין יעקב", שו״ת, ש״ס – המתינו ליריד השנתי של לשקוויץ [לשקוביץ, אולשקוויץ], מרחק 15 ק״מ מצ׳ורטקוב, כדי לנסוע לקנותם. שם הצליח כל אחד לקנות מה שרצה בו ומה שלבו התאווה אליו אצל מוכרי הספרים הגדולים מלמברג [לבוב], קרקוב, פרמיסל [פשמישל]. רצה הגורל, שתזכה צ׳ורטקוב עצמה בבית מסחר לספרים. בכמות לא יכול להשתוות לבתי העסק הגדולים של מוכרי ספרים, אך באיכות היה מן הגדולים בגליציה. זה המקום לספר את סיפורה של הגיבורה, שהמאמר נושא את שמה, כך יכיר הקורא טיפוס מעניין של אישה, אשת חיל, דמות נדירה של נשות העבר.

באחד הימים, בשנות ה-80 של המאה ה־9ו, עצרה סמוך לאחד הקלויזים בצ׳ורטקוב עגלה גבוהה עמוסה. בעל העגלה ומוכר הספרים פרקו ממנה במאמץ רב שקים כפולים גדולים, השקים היו גדושים בספרים. הם הכניסו אותם אל הקלויז, ומיד הוציאו מן האריזה וערכו על השולחנות ועל הספסלים. מוכר הספרים, רווק מזדקן כבן עשרים ושבע, עם זקנקן קטן מחודד ופאות ארוכות מסולסלות, השגיח היטב על קהל המתבוננים שהתייצבו, כדבורים סביב לדבש, סביב הספרים המונחים, דפדפו והציצו בהם בהנאה רבה. הקהל לא רק דפדף אלא גם קנה. מיד נודע בעיר כי בא מוכר ספרים גדול, שיש אצלו מבחר עשיר של ספרים, ובאו גם מקלויזים אחרים לקנות ספרים. היה אצלו מכל טוב: ספרים למדניים, ספרי מחקר, גם ספרי השכלה ורומנים של שמ״ר. אצל מוכר הספרים אפשר היה גם לבצע הזמנות לספרים גדולים יותר ויקרים מאוד, כמו ש״ס ורמב״ם. חוץ מזה הייתה ברשותו רשימה של ספרים ישנים למיניהם, אנטיקות, יקרי מציאות. מקום מגוריו היה בוצ׳אץ', מרחק כ-30 ק״מ מצ׳ורטקוב, שם היה לו אוצר ספרים זה.

אמרו על מוכר הספרים כי הוא עשיר כקורח, אין פלא אפוא ששדכנים עטו עליו. הוא סירב לשמוע על שידוכים, אך הלך לראות נערות, באמתלה של מסירת "קרבן מנחה", סידור, "צאנה וראינה". עושה הכובעים, ר' נפתלי, התפלל בקלויז, אשר בו הוא ניצב עם ספריו מחוץ לאריזותיהם. הוא שם עליו עינו וראה את העסקים הטובים שהוא עושה. חשב ר' נפתלי שיכול להיות שידוך טוב לבתו שרה, והוא הזמין אותו לביתו.

שרה הייתה רווקה כבת עשרים ושלוש, יפת תואר וחכמה, ולא רצתה להינשא לחסיד אדוק עם זקן ופאות. אך האב, שבעצמו היה אדוק מאוד, לא התיר לה להינשא לבחור חילוני. שרה מצאה חן בעיני מוכר הספרים, אך לא הייתה מוכנה לשמוע על השידוך. האב התעקש ובניגוד לרצונה השיא אותה למוכר הספרים.

מיד לאחר החתונה חלתה שרה במחלה קשה. ר' נפתלי הוכיח את עצמו כי הדבר קרה בגלל התעקשותו לחתן אותה עם מוכר הספרים. הוא גמר אומר בלבו כי ברגע שתחלים, תתגרש. מוכר הספרים היה מסור מאוד לשרה, לא חסך כסף, זימן רופאים, ישב ליד מיטתה יומם ולילה. כאשר החלימה הייתה אסירת תודה לו. עם האב הייתה שרויה ברוגז ולא דיברה עמו. כשהציע לה להתגרש מבעלה, דחתה את הצעתו בכעס, וקיבלה לטובה את מה שיועד לה.

שרה ובעלה, מוכר הספרים, נמלכו בדעתם היכן לגור. הוא רצה לבנות את ביתו בבוצ׳אץ', שהייתה קהילה יהודית גדולה יותר, עיר של למדנים, ואפשר היה לזכות בפדיון גדול יותר לספרים. שרה לעומת זאת עשתה לה חשבון משלה. בעלה יוכל לעמוד עם ספסלי ספריו בקלויז של הרבי, ולפדות כסף רב עבור ספרים אצל ציבור החסידים הגדול שזרם בקביעות אל הרבי. היא עצמה, כובענית טובה במקצועה, החליטה לעבוד גם כן. התיישבו אפוא בצ׳ורטקוב, הכינו בית נאה ורהיטים מן הטוב והיפה ביותר, כי מוכר הספרים לא חסך משרה שלו, שניהלה בית יפה ביד רחבה. אך הם לא עזבו לחלוטין את העיר בוצ׳אץ', זה הרי היה מקום פרנסה. שרה הסכימה שייסע בעלה מדי פעם למכור שם ספרים וישוב ברכבת, נסיעה של כשעה ומחצה.

שרה עצמה החלה לעבוד בכובענות והשתכרה היטב. בעלה הכניס הביתה ארון גדול עם ספרים וציין על כל אחד מהם מחיר בכתב סתר, על מנת ששרה תוכל למכור בהיעדרו מן הבית. הוא גם מסר לה מספר מסוים של ספרים, במיוחד רומנים, להשאלה בתשלום לקוראים. וכך, תוך זמן קצר, הפכה שרה בת נפתלי למוכרת ספרים וספרנית השאלה ראשונה בצ'ורטקוב.

כאשר ילדה שרה את הילד הראשון, שכרה משרתת והמשיכה בעבודתה ובחנות הספרים. בעלה חילק את זמנו, שבועות אחדים בצ׳ורטקוב, ואחדים בבוצ׳אץ'. הם כתבו זה לזה גלויות דואר. היא הודיעה לו מה מכרה, כדי שידע לשלוח לה סחורה חדשה. אם לא קיבלה ממנו ידיעה במשך שבוע, מיד יצאה ברכבת אל בוצ׳אץ', להיוודע מה שלומו. אם היה חולה לקחה אותו הביתה, להשגיח עליו ולדאוג לו עד שיחלים. פרנסה הייתה להם בשפע, והם חיו חיים מאושרים ושלווים.

לאחר שש שנות מגורים בדירתה השכורה הנאה, במרכז העיר, עלה על דעתה באחד הימים לעבור לדירה משלה. זה היה בית מט ליפול וישן שנתן לה ר' נפתלי כנדוניה. אף שכולם ניסו להניא אותה מכך, משום שהסמטה הייתה צדדית ומלאה בוץ ומים כמעט כל השנה, והיא תפסיד קונים. שרה התעקשה, ועם פועלים אחדים ניגשה לשיפוץ הבית. לשה טיט, תיקנה את הקירות הנופלים, בנתה מחדש את התקרות, תיקנה את הגג, והחורבה הייתה לבית נאות ובו שני חדרים גדולים, אחד שימש לאכילה ושינה והשני – חנות ספרים.

לא ניתן היה לתאר את שמחתה של שרה כאשר זכתה להיכנס לבית משלה, ולא לגור עוד בדירה שכורה .

עם כניסתה של שרה לסמטה האחורית, המקום העני, הבוצי, השרוי במרה שחורה – קם לתחייה. שרה הייתה שם הדמות המרכזית. הנשים העניות, שעמלו קשה להרוויח את פת לחמן: התופרת, תופרת הלבנים ואחרות, היו באות לביתה לעבוד יחד, לשיר תוך כדי עבודה, לשתות כוס תה מן הסמובר הלוהט תמיד, וגם לאכול ארוחה קלה. לשרה תמיד היה משהו בתנור למען אורחותיה. בעלה המשיך לעבוד, ואף היא השתכרה, והחיים נמשכו בשלווה ובשביעות רצון.

מן הטובות הגדולות שעשתה שרה למען שכנותיה העניות, הייתה כתיבת מכתבים לקרוביהן באמריקה, שישלחו תמיכה. היא כתבה את המכתבים באופן נוגע ללב ותיארה את המצוקה והבדידות של האנשים, פונה אל רגש האנוש שבהם ואל חובתם כקרובים. כמעט תמיד הייתה למכתביה השפעה מועילה, ונתקבל כסף מן הקרובים. הדולרים הספורים ממש קיימו את הקרובים בצ׳ורטקוב, זה היה שכרה העיקרי של שרה.

כאשר מי משכניה חלה, שימשה שרה כתובת למשפחות הסובלות. כשהמחלה לא הייתה רצינית, תמיד היו לה בביתה תרופות מאלה שמחזיקים על כל צרה שלא תבוא. הייתה המחלה רצינית, רצה היא עצמה לזמן רופא, ותכופות ישבה שעות ארוכות, אפילו עד שעת לילה מאוחרת, לסייע לחולה. היא עצמה ריפאה מכות רבות: שלפוחיות, נקע, עצירות, כך שימשה "רופא" לחלק זה של העיר, בסמטאות האחוריות. כל סובל, כל יולדת ענייה, באו אל שרה לבקש עזרה ותמיכה.

במכירת ספרים הייתה לשרה עבודה מועטה, בצ׳ורטקוב לא הרבו לקנות ספרים. הארגזים מלאי הספרים ניצבו בחדר ממתינים לבעלה, אשר בשובו לחגים יפתח אותם ויציגם בקלויז של הרבי למען ציבור החסידים הגדול שהיה בא בחג אל הרבי. אך הייתה לשרה עבודה רבה בהשאלת רומנים לקריאה, קוראים וקוראות היו רבים בצ׳ורטקוב. עני ועשיר קראו רומנים, גם נערות מבתים בורגניים, שבדרך כלל קראו רומנים פולניים וגרמניים בלבד, בוססו תכופות בבוץ של הסמטה האחורית, כי יצאה נפשן לרומן כתוב ביידיש. כשנכנסו לביתה של שרה בת נפתלי, לא חדלו הנערות העשירות להתפעל מן הניקיון, הצחות והיופי ששררו בכל פינה בבית. שרה עבדה תמיד ביום חמישי בלילה ובמשך יום שישי כדי ליפות את ביתה לכבוד שבת.

שרה התייחסה אל קוראותיה, עניות ועשירות, כאל חברות. הן אהבו את שרה, ורבות סיפרו לה על ענייניהן הפרטיים וגילו לה את סודותיהן האינטימיים. כך יצרה שרה אווירה מיוחדת סביב חנות הספרים שלה, שהייתה לא רק פינת תרבות אלא גם נקודת מפגש חברתית לנוער הטוב של צ'ורטקוב.

לרוב קראו אנשים רומנים סנסציוניים שהחזיקו את הקוראים במתח. ההצלחה הגדולה ביותר הייתה לרומנים של שמ״ר, אך קראו גם את בלאושטיין, הרמלין, טננבוים ואחרים, למרות שלא הייתה להם ההצלחה שהייתה לרומנים של שמ״ר. פחות קראו רומנים שהיה להם ערך ספרותי מסוים, כמו ספקטור, דינזון, דיק ואחרים, ועוד פחות מאלה את יצירות שלום עליכם, פרץ ומנדלי. מרבית הקוראים והקוראות היו בעלי מלאכה עניים, שוליות, נערות עובדות, ומכאן ההצלחה לרומן המתח ולא לספרות האיכותית.

עם הזמן גדלו הילדים, והבן הבכור כבר עסק במכירת ספרים בקלויז של הרבי, לחסידים הבאים. השאלת רומנים פחתה מדי שנה. נתהוו ספריות חדשות בעיר, חברתיות, עם ספרים איכותיים יותר, והם ניתקו את החברים הקוראים מרומן שונד הסנסציוני. בעיקר גרמה נזק לספריית ההשאלה של שרה בת נפתלי, הספרייה החדשה של האחים שטרנברג, שהייתה מאורגנת באופן מתאים ובה מבחר עצום של אלפי ספרים בשפות שונות: יידיש, עברית, גרמנית, פולנית ושפות נוספות. כל קורא קיבל שם מה שרצה והתאווה אליו, החל בשונד, הרומנים הקלוקלים הזולים ביותר, וכלה ביצירות הטובות ביותר של הספרות העתיקה והחדשה.

משרה בת נפתלי נשמטו שתי הפרנסות, כובענות והשאלת ספרים. היא לא הייתה מסוגלת לשבת בחיבוק ידיים, מטבעה הייתה בעלת אופי דינמי, והחליטה לחפש פרנסה אחרת. לא חלף זמן רב ושרה נראתה עומדת בימי השוק ליד דוכן בלב השוק, סרט מדידה בידה, מוקפת קונות, מודדת ומוכרת שאריות אריגים.

שרה התמסרה למסחר, דירתה והבוידם התמלאו סחורות. החליטה שרה לרווח את דירתה. לבה עדיין היה עם הספרים, ראשית חיפשה להם מקום על מנת שתוכל להתמסר למסחר. נזדמן לה לשכור חנות קטנה בשוק, לא התלבטה ושכרה אותה. הכניסה את ארגזי הספרים, התקינה מדפים והציבה עליהם את הרומנים. כך השיגה שני דברים גם יחד: בבית היה מרווח יותר, וקיבלה חנות קטנה לספרים.

שרה הייתה האישיות החזקה במשפחתה, הכול היה לפי כתובתה ולפי שמה. הילדים נקראו: ישראל שרה נפתליס – ישראל בן שרה בת נפתלי, רחל בת שרה בת נפתלי. נדיר שמישהו בצ׳ורטקוב ידע מה שם בעלה, כי שמו היה: בעלה של שרה בת נפתלי. המעניין מכל, אפילו אביה לא נקרא נפתלי הכובען אלא אבא של שרה בת נפתלי. אצל שרה התאכסן יהודי שסחר בנוצות, ולה היה חלק בעסקיו. יהודי זה ידע על- פה כל תהילים. תכופות נהג להתלוצץ שאפילו תהילים נקרא: "שרי נפתלי" (תהילים סח 28). כך קרה גם עם החנות הקטנה. לא חלף זמן רב ובעיר היה פופולרי השם: חנות הספרים הקטנה של שרה בת נפתלי.

שרה המשיכה בעסקיה, ובחנות עמד בנה הבכור [ישראל הויזר]. בזמן הראשון לא הייתה לו עבודה מרובה. אך לא חלף זמן רב והחנות החלה להיות מרכז לנוער, במיוחד לנוער הציוני, ותמיד מלאה צעירים, המולה ואווירת שמחה. החברה הצעירים היו לרוב בנים לבעלי אמצעים, ולא היו להם דאגות פרנסה, הם נמנו עם מעמד הצעירים המשכילים. כך הפכה חנות הספרים של שרה בת נפתלי מרכז לאליטה הרוחנית של צ'ורטקוב. בנה של שרה היה מנוי על "הצפירה", "השלוח", והצעירים בלעו את "משבת לשבת" מאת נחום סוקולוב, התעמקו במאמרי אחד העם, קראו בהתלהבות את שירי ביאליק וטשרניחובסקי, שניאור ואחרים. אנשי חבורת הבטלנים האינטליגנטים ידעו כמעט כולם את השפה הגרמנית, שהעניקה להם אפשרות לערוך היכרות עם הספרות העולמית הכללית. מחבורת "הבטלנים" בקעו לימים טיפוסים מעניינים ודמויות חברתיות-תרבותיות, אשר גילמו תפקיד חשוב בחיי צ'ורטקוב היהודית. ראש החבורה היה מאיר הלרבך, האדמו״ר, כפי שכינה אותו באירוניה אהרן שכטר. בחור מבוגר יותר, חולני, שנאלץ לקטוע את לימודיו לרבנות בשל מחלתו. היה בן יחיד לבעל מלאכה אמיד, זה אפשר לו להיות "בטלן". הוא היה אחד הצעירים האינטליגנטים והמשכילים ביותר בצ׳ורטקוב, מלא וגדוש בספרות יידיש ובספרות העברית העתיקה והחדשה, וגם בקיא בספרות הגרמנית והעולמית הכללית. ציוני בלב ונפש, נואם בעל עושר רוחני, מפיץ הספרות הציונית, אדם שהקדיש זמן רב לחינוך העברי, סייע בהקמת "חדרים" מתוקנים, והיה עסוק כל כולו בעשייה הלאומית.
תודה לאסתר וינשלבוים על התרגום מאידיש מתוך ספר צ'ורטקוב.