
…בתוך האסם, ישנה דלת עץ, המובילה אל המרתף, המחופה בקיר לבנים. יש שם תיבות תפוחי אדמה. הרצפה מלוכלכת באניצי קש. אנה הזיזה הצידה את הקש והלכלוך. לפנינו נגלה מכסה מעץ גס. היא הרימה את המכסה. חור נגלה מתחתיו, במרתף. זהו חור בתוך חור.
"היכנסי פנימה". אנה אמרה.
החלקתי פנימה, למטה, לחור העמוק והתת קרקעי. רוחבו כשישה וחצי פיט ואורכו כשישה וחצי פיט. בשוליים- לכלוך, בוץ. האדמה העשירה והשחורה, הידועה של הכפרים. הרצפה גם היא אדמה מהודקת היטב. מיד כשנכנסתי, החזירה אנה את מכסה העץ למקומו. שמעתי אותה מפזרת את הלכלוך והקש מעליו. אני מוקפת בבוץ, מעלי מכסה מעץ המשמש גג. זה ממש כמו קבר.
בתוך החור, נמצאים כבר שלושה אנשים אחרים. אישה צעירה, בערך בשנות העשרים לחייה, גבר צעיר, גם הוא כבן עשרים וילדה קטנה, בערך בת ארבע. התיישבתי סמוך לילדה הקטנה, ממול לאישה ולגבר. החור מספיק עמוק ומאפשר לי לשבת, כאילו ניחשו את גובהי, אבל נמוך מידי, מכדי לעמוד וקצר מידי בשבילי, מכדי לאפשר למתוח את הרגליים. רגלי כולנו נגעו אלו באלו. הם תמיד נגעו. חשוך כול הזמן, מלבד כאשר מגיע האוכל ואז הדליקו נר. אני יכולה להריח את ריח האדמה. ריח חשוך, רטוב, שצרב לי בקצה הגרון. כול אשר אני יודעת הוא, שאני מהעיר, לא מהמקום הזה – מחוץ לעיר, מקום שנותן הרגשה של אמצע של שום מקום. אני בת שמונה, לבושה בשמלה החביבה עלי, זו שאימי תפרה לי. היא רקמה את התפרים העדינים של הפרחים והעלים. הם נראו כול כך יפים, הצבע הכחול, הכתום והפרחים הסגולים העטופים בעלים ירוקים, כאילו שוכבים בעריסה, בוהקים אל מול הרקע של הבד הלבן. סביב הצוואר, רקמה בכחול, צבע השמיים הבהירים, ללא עננים. חשוך מידי לראות את הצבעים, אלא, כאשר הנר דולק. אבל אני יודעת שהם שם.
סיפורה המלא של לולה נמצא בין העדויות של ניצולי השואה מצורטקוב, בתפריט שואה באתר זה.