ר' מאיר הנשיל השמש – מעשיה מאת מרדכי בן יחזקאל

ספר המעשיות מאת מרדכי בן יחזקאל
ספר המעשיות מאת מרדכי בן יחזקאל

הרב צבי הירש הלוי איש הורוביץ עליו מסופר בסיפור, היה רבה של צ'ורטקוב במאה ה-18 ומגדולי הרבנים בדורו.
מעשה שסיפר הרב הצדיק דוד משה פרידמן, זכרונו לברכה, שקרא בפנקס הישן של הקהילה הקדושה טשורטקוב, עיר מושבו.
הסיפור הועתק מתוך "ספר המעשיות" מלוקט מספרים ומפי השמועה ומתוקן לדפוס בידי מרדכי בן יחזקאל הוצאת דביר תרפ"ו

הרב הגאון הקדוש ר' צבי הירש הלוי איש הורוביץ, אביהם של האחים הקדושים הרבי שמעלקה מניקלשפורג והרב הגאון ר' פנחס, בעל ההפלאה, אבד"ק פרנקפורט, ישב על כיסא הרבנות בעיר טשורטקוב. והיה נכנס ויוצא אצלו בחור אחד צנוע, תם וישר, ושמו מאיר אנשל. ראה הרב הגאון שהבחור זריז, ומסור לו בכל לבו ונפשו, מצא חן בעיניו, והפקידו על ידו ויהיה משמש בקדש. ישב הבחור בבית הרב, אכל ושתה שם, והיה כאחד מבני משפחתו. והרב מצא בו איש כלבבו: סר אל משמעתו, עומד על משמרתו, ומצפה לקיים את מצוות שולחו: נאמן לו ולביתו. ימים ושנים שרת את הרב באמונה, עבודתו הייתה עבודת קדש ולא הסתלק ממנה עד שהגיע לפרק הנושא של האישה. אז נפרד מאת הרב הגאון, יצא מביתו ומעיר מגוריו, ובא לגור בעיר מולדת אשתו, הלא היא העיר סניאטין. אחרי הנישואין התחיל דואג לפרנסה: לפנים היה סמוך על שולחנם של אחרים, וכעת עליו לפרנס גם את אשתו. התיישב בדעתו וראה, שאין דרך אחרת, כי אם לפתוח חנות של מזונות, הוא ואשתו יהיו ניזונים בשבילה. וכך עשה. פתח לו חנות מזונות, וה' היה אתו, ומצא חן בעיני בני אדם, בישרו ובכשרו. חנותו הייתה נקייה ומסודרת, הסחורה הייתה טובה ומובחרת, משאו ומתנו עם הלקוחות היה בנחת, ומי שנכנס אצלו פעם אחת, חזר ובא אליו. כך עבדו שניהם, ויצא להם שם טוב, וראו ברכה בעמלם.
בשעה שיצא מאיר אנשל מבית הרב הגאון, היה הרב איש בא בשנים: כל בניו היו כבר נשואים, ורק בת אחת, בת זקונים, הייתה עוד סמוכה על שולחנו, יושבת ומחכה לבן זוגה. הנדוניה שלה שמורה: חמש מאות אדומים זהב, יתר הפליטה מהון הרב שבא לו בירושה מאת אבותיו, נוחי עדן, מונחין בעין. ואף שבן זוגה מתמהמה, הרי מחכה לו הרב בכל יום שיבוא, באשר בתו סמוך לפרקה ועליו להשיאה. ועד שתגיע השעה, והחתן בזמנו יבוא, הנדוניה תחת ידו, והיא נשמרת שמירה יתרה. צרורה היא בכיס, וגנוזה בתיבת השולחן, סגורה ומסוגרת, ויד איש לא תיגע בה. התיבה הזאת הייתה כולה ברשות הרב, ומיום שנעשתה משמרת לנדוניה, לא נפתחה רק פעם אחת בשנה, באור לארבע עשר בניסן, בשעה שבודקין את החמץ. והנה באותה שנה, שהשמש מאיר אנשל בדק הרב בחורין ובסדקין אשר בביתו, כמנהגו מידי שנה בשנה. והיה בבואו לפתוח את תיבת השולחן, וראה והנה התיבה ריקה: הכיס וחמש מאות האדומים אשר בו אינו. התחלחל הרב מאד, וצעק צעקה גדולה, בראותו את הדבר הזה. נבהלו אנשי הבית, לשמע קול זעקתו, ובאו אליו בחרדה, וספר להם את אשר קרהו, כי נגנבו חמש מאות האדומים שהיו בתוך התיבה. כשמוע בני הבית את הדבר הזה אמרו לו: "מעשה כעין זה לא יעשה אלא בידי איש, היודע את מטמוני הבית ומסתריו, ואין זה כי אם השמש מאיר אנשיל, נאמן ביתנו. וראיה לדבר, הנה האיש סדר לו חנות מיד אחרי נישואיו, ולפי השמועה הוא הולך ומתעשר. כמה בעלי חנויות ישנם בשוק עיר מגוריו החדשה, והם אינם מצליחים, והוא החדש, שמעולם לא עסק בהוויות העולם ואינו יודע חנונות מהי, ומצליח? אין זאת כי יד הגנבה באמצע, וממנה עשה את כל החיל הזה". מששמע הרב את דברי בני ביתו, שהם חושדים במשמשו, נעשה בשרו חידודין חידודין. השתיק אותם ואמר: הסו ואל תוציאו לעז על אדם כשר: הלא יודעים אנו את האיש ואת שיחו, וכל זמן היותו בביתנו לא מצאנו בו עול. ואדרבא, היה בעינינו איש ישר, ירא ה' ונאמן לאלהים ולביתנו". אולם בני הבית לא שמו לב לדבריו, ולא נתנו לו מנוחה, עד אשר הבטיח להם לנסוע לסניאטין, עיר מגוריו של מאיר אנשיל, לספר לו על דבר הגניבה ולשמוע מה בפיו: מתוך שיחתו יעמוד על מעשיו.
נסע הרב הגאון ר' צבי הירש לסניאטין בעל כרחו, ונפשו עגמה עליו מאד: מה יאמר ומה ידבר עם איש, שלפי דעתו חושדים בו במה שאין בו? אך מה לא יעשה איש בשביל שלום בית? כבר אמרו: גדול השלום שאמר הכתוב דברים של בדאי ליתן שלום בין יוסף לאחיו. כך ישב והרהר בשעת הנסיעה, הרהורי קטרוג וזכות, עד שהסוסים עמדו בשוקה של סניאטין. ירד מן העגלה, שאל על בית משמשו לפנים, וסר אליו. משראה מאיר אנשיל את רבו הקדוש, רץ לקראתו בשמחה רבה, נתן לו שלום, הושיבו בראש השולחן, ועמד לפניו כעבד לפני רבו, אחרי קבלו את פניו, שאל אותו על שלומו ועל שלום בני ביתו, והרב ישב וספר לו מחייו וחיי בני ביתו. וכאן מצא לו הרב מקום לספר לו גם על דבר המקרה, אשר קרה בביתו, שנגנבו מתוך תיבת השולחן שלו חמש מאות אדומים זהב, כידוע לו היו שמורים שם ומוכנים בשביל בתו. ומכיוון שנתגלגלו הדברים על כך גלה לפניו טפח, שאיש לא ידע מן המטמון הזה רק בני הבית ומאיר אנשיל, והיו בהם בדברים האלה כעין רמז שחושדים בו כי ידו הייתה במעל הזה. כאשר יצאו הדברים האלה, שנאמרו בזהירות רבה, מפי הרב, ירד מאיר אנשיל לסוף כוונתם, ותוך כדי דיבור ענה ואמר: "כנים הדברים, אני ידעתי שחמש מאות אדומים שם, ואני מוכן להחזיר את הכסף הנדה. אמנם אין תחת ידי כעת רק מאתיים אדומים, ואת הסכום הזה אתן למורי ורבי מיד, אולם יהיה לבו סמוך ובטוח, שלא יעבור זמן רב, ואשלם לו את השארית עד הפרוטה האחרונה". שמע הרב את דברי משמשו לפנים, והיה כאיש נדהם: לא האמין למשמע אזנין. וכשהביא לו מאתים אדומים זהב, כאשר אמר, קיבל אותם מידו בשתיקה, ולא הגיד מאומה. ועוד באותו יום חזר הרב לעירו ולביתו, ולבו טוב עליו, על שלא חשדו בני ביתו בכשרים, ועל האבדה שהוחזרה לבעליה במקצת, ואם ירצה השם יקבל גם את השארית. ועתה קורא יקר, נעזוב נא לזמן קט את הרב ובני ביתו, ואת מאיר הנשיל משמשו, שהיה שולח לרבו מידי פעם בפעם כמה אדומים זהב, כאשר הבטיח לו, כדי להשלים את החסר.
נלך ונבוא לכפר אחד הסמוך לטשורטקוב נראה ונדע כי ה' אוהב משפט ולא יעזוב את חסידיו: יש עין צופיה, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, וכל אחד מקבל את שכרו הראוי לו.
סמוך לטשורטקוב היה כפר, ובו ישב יהודי מוזג, שהתפרנס מבני הכפר. ביתו היה פתוח לרוחה, והאיכרים היו נכנסים בשעת הפנאי לשם שיחה: מתכנסים ויושבים חבורות חבורות, משיחים ומבלים את זמנם על כוס יין שרוף המשמח לבב אנוש. והנה ביום אחד בא אל בית המרזח איכר אחד, שאינו בעל נכסים, ואתו אחוזת מרעיו, ישבו על יד השולחן, והוא אמר ליתן משקה לכל החבורה. אכלו ושתו עד לשכרה, ואחר כך ניגש האיכר ההוא אל המוזג, נתן לא אדום זהב ואמר: "הא לך מטבע זו, אשר מצאתי אותה בדרך: תלך העירה ותפרט אותה, תיקח לך את המגיע לך, ואת המותר תחזיר לי". נטל את אדום הזהב מידו, הסתכל בו ואמר: "אינני מבין במטבעות כאלה, אולי אין הכסף הזה עובר לסוחר, מחר תכנס אלי ואדע אם יש לו ערך". וכאשר אמר המוזג כך עשה, נסע העירה, שאל שלחני, ונמצא שהמטבע אינה מזויפת, פרט אותה אצל השולחני, גבה את חובו, והשאר השיב לבעל החוב. אחרי עבור שבוע ימים בא אותו איכר עוד הפעם, שתה יותר מן המידה, וכשבא לשלם הוציא שוב אדום זהב, כשהוא מלוכלך, ואמר שמצאו מתגולל ברפש אשר ברחוב. התפלא המוזג מאד בשמעו את הדברים האלה, אך לא שאל אותו דבר, שלם לו את העודף והלך לו. אולם כאשר בא אליו בפעם השלישית, ואדום זהב בידו, אמר המוזג בלבו: "הלא דבר הוא! וכי האדומים מושלכים בחוצות כאבנים, ואיש אינו רואה אותם רק השיכור הזה? אין זאת כי אם גנובים הם אתו". אך לא ידע מה לעשות, ואחרי ישוב דעת מרובה, אמר לגלות את הדבר לרשות. מה עשה? הלך אל השר הפולני, מושל המחוז, וספר לו את כל המאורע, מהחל ועד כלה, ושאל בעצתו. אמר לו המושל: הדבר בידך, ואם תדע את  אשר לפניך, תתנהג בחכמה, ותעשה ככל אשר אומר לך, תגלה האמת לעין כל. כאשר יבוא אליך עם חבריו עוד פעם, תשקה אותו יין שרוף חריף, עד שדעתו תהא מבולבלת עליו, ותשתדל שרעיו ישאלוהו על דבר מקור האדומים אשר בידו. ובשעת השיחה תתייצב מנגד, ותאזין לכל מוצא שפתיו, וברור לי כאשר יכנס היין יצא הסוד". יצא המוזג מאת פני מושל המחוז, ואמר לעשות בחוכמה ובדעת, כאשר ציווה לו. ביום הראשון בא אותו איכר עם אחוזת מרעיו אל בית המוזג, ישבו על יד השולחן, והוא אמר לתת משקה. ובשעת השתייה, כטוב ליבם ביין, שאלו אותו חבריו, מנין לו כל האדומים המצויים בחיקו תדיר. אז פתח את פיו, והגיד להם את כל אשר בלבו: נכנס היין ויצא הסוד. ומכיוון שנתנה רשות לפה לדבר, ספר לפניהם את הכול באריכות, איך התגלגלו האדומים ובאו לידו. וכך פתח ואמר: "הלא אתם יודעים את מנהגם של היהודים, לטהר ולנקות את בתיהם לכבוד חג הפסח שלהם: לטוח אותם בטיט ולסיידם בסיד. והנה אשתי יודעת את המלאכות האלה, והיא באה אל בית הרב, ימים מספר לפני החג, לתקן את בדקי ביתו, לנקותו ולסיידו. יום לפני ערב פסח, אחרי צאת הכוכבים, ראתה אשתי את הרב הזקן, כשהוא הולך מפינה לפינה, ובודק לאור הנר אשאר בידו את כל המקומות. הביטה אחריו וראתה, שהוט ניגש למקום סתר, נוטל משם מפתח, ופותח את תיבת השולחן אשר בחדרו. מוציא את התיבה מן השולחן ומנערה, בודק את הדברים המונחים בתיבה ומנערם, וביניהם כיס מלא כסף, מחזירם שוב אל התיבה וסוגרה, ואחר כך הוא מניח את המפתח אל המקום אשר משם לוקח. הרבה היה עסוק בבדיקה, ולא ראה את אשתי, וכשיצא מן החדר, נכנסה אשתי ולקחה את המפתח ממקום סתרו, פתחה את התיבה, והוציאה משם את הכיס, סגרה את התיבה, והחזירה את המפתח אל מקום הסתרו. היא מיהרה לגמור את העבודה, חזרה הביתה והכיס בידיה, וכאשר פתחתי אותו ראיתי שהוא מלא מטבעות זהב. מיד לקחתי את הכיס והסתרתיו במקום, שעין איש לא תגלה אותו לעולם: מי יודע מה שעתיד לבוא? אמרתי בלבי: "יהא מונח שם עד יעבור זעם, ואם אחרי שנה לא יבואו לחפש אצלי, אות הוא שאין חושדין באשתי, ואז אשוב ואקחהו, ואשתמש באוצר הזה להנאתי". וכך היה, אחרי עבור שנה, בראותי שאין איש דורש את המטמון ההוא, ואין מחפשין אותו, התחלתי להוציא לאט לאט אדום אחרי אדום, כדי להנות את גרוני. ואם אין אתם מאמינים לי, בואו אלי ותראו את האדומים במקום מחבואם: עודם מונחין שם עד היום הזה.
המוזג עמד מן הצד והאזין לשיחה זו, וכאשר כילה השיכור לדבר נגש אל השולחן ואמר אל האנשים שהסבו אתו: " אתם עדים על כל הדברים אשר נאמרו כאן: שיכור מסיח לפי תומו הוא, ונאמן הוא יותר מן הפיקח". ובדברו עזב אותם, הזדרז ובא אל המושל, וספר לו את כל הדברים אשר ששמע מפי השיכור. מיד שלח המושל את עבדיו אל בית האיכר אשר בכפר, והם חיפשו ומצאו את הכיס, והוא מלא אדומים. הביאו את הכיס אל המושל, פתח אותו והוציא את האדומים, מנה אותם, ומצא את מספרם חמש מאות פחות עשרה. אחר כך לקחו את האיכר והביאוהו אל המושל, חקר ודרש אותו, עד שסיפר לו את כל הדברים שדיבר במסיבת מרעיו, בשבתם על כוס יין שרוף בבית המוזג. ואם שכבר היה ברור שהאדומים גנובים, לא הוציא עוד המושל פסק דין, כי אם אסר את האיכר, עד אשר יחקור גם את הרב, והכל יתברר ויתלבן כהלכה.
לימים נכנס לבית הרב שליח מאת המושל ואמר לו: "הרב מוזמן אל מושל המחוז, ויואל בטובו לבוא תכף ומיד". נבהל הרב בשמעו כי הוא נקרא אל המושל, ואמר בלבו: " מה לי ולמושל? מי יודע איזו עלילה העלילו עלי ועל בני עדתי". לבש את בגדיו, הלך ובא אל המושל ולבו רעד בקרבו. כאשר נכנס לחדר המושל, קבל אותו בסבר פנים יפות, אמר לו לישב, ודיבר אתו בחן ונועם על עיניני הקהילה. ולבסוף שאל אותו: "אם יש לו עוד בנים בביתו, וכמה משכורתו לשבוע?" ספר לו הרב מחיי בני ביתו, ומה היא משכורתו, לא העלים ממנו דבר. תמה המושל ואמר: "אם כן הדבר, מאין לך להשיא את בניך? הלא משכורתך דלה ורזה". ענה הרב וענה: "מכיוון שהאדון שואל אותי שאלות כאלה, אענה לו בגלוי לב, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. באמת, לא מן המשכורת שאני מקבל , השאתי את בני, כי אם מהוני המעט אשר לי מבית אבותי. גם בשביל בתי הצעירה יש לי חמש מאות אדומים, יתר הפליטה מנחלת אבותי, שקיבלתי בירושה". אז שאל אותו המושל, באיזה כיס הוא מחזיק את האדומים, ומה הם סימניו. השתומם הרב לשמע הדברים האחרונים, ולא ידע לשם מה הוא שואל אותו על סימני הכיס. אך תוך כדי מחשבה אמר לו: "למה לו לאדון המושל לדעת את סימני הכיס שלי? הכיס אינו תחת ידי, לקחו אותו יחד עם הכסף, בה בשעה שנעלם ממקום מחבואו". כשמוע המושל את דברי הרב, קם ממקומו, והלך לחדר השני, והביא משם את הכיס המלא, הניחו על השולחן ואמר: "הכר נא למי הכיס החתום בפתילים האלה!" חרד הרב חרדה גדולה, בראותו את הכיס, ואמר: "הצדק אתי ולא עם בני ביתי: הכיס שלי הוא ואלה הם הסימנים, הבט נא ונוכחת". פשט המושל את ידו, נטל את הכיס מן השולחן, הסתכל בו ואחר כך נתן אותו לידי הרב ואמר: "שלך אני נותן לך". וכשלקח הרב את הכיס, ספר לו המושל, איך נגנבו האדומים מביתו, ואיך נודע הדבר על ידי המוזג היהודי היושב בכפר פלוני.
אחר הדברים האלה חזר הרב אל ביתו, ולבו שמח ועצב: שמח על הגנבה שהוחזרה לו אחרי ייאוש, ומצר על אשר שמע בקול בני ביתו, ופחז להוציא לעז על מאיר אנשיל הישר. כשבא אל ביתו, הראה את הכיס לבני משפחתו, ספר להם כל מה ששמע מפי המושל ואמר: "מכאן מודעה רבה, שבני אדם צריכים להיות זהירים בדבריהם: בשעת בהלה הטלתם חשד באדם כשר, איש תם וישר, חסיד וצדיק, ועל ידכם נכשלתי גם אני. או לי ואוי לנפשי! שמעתי בקולכם, והייתי שליח לדבר עברה: כבר אמרו: החושד בכשרים לוקה בגופו (שבת צ"ז ע"ה). ואני מקבל עלי את הייסורים באהבה. חטא גדול חטאתי, אסע אליו ואכפר את פניו, אולי יסלח לי". ועוד באותו יום, נסע הרב הגאון ר' צבי הירש לסניאטין, ובידו צרור כסף. בא אל משמשו לפנים ואמר לו: " ר' מאיר אנשיל! מה היה לך? החזרת לי גנבה אשר לא גנבת". עמד ר' אנשיל לפני הרב הגאון, ופניו אדמו מבושת, ואמר: "ראה ראיתי את מורי ורבי, והוא שרוי בצער גדול, ופחד בני ביתו עליו. אמרתי בלבי, אם ישוב כבודו הביתה בידיים רקות, ימררו בני ביתו את חייו. על כן גמרתי בדעתי להגיד לו, שאני הוא הגנב, ואקח את הוני, אשר חנני בו אלוהים, ואתן לאדוני, כדי להפיס את דעתו". מששמע הרב הגאון את דברי מאיר אנשיל, המלאים אהבהוענוה, חסד ורחמים, עמד לפניו ככלי מלא בושה. בקש סליחה ומחילה על שגגתו, שעלתה זדון, באשמת בני ביתו: היה רך כקנה במקום להיות קשה כארז. פיס אותו כמה פיוסים, על אשר חשד בו במה שאין בו, וגרם לו צער ובושה ויסורין, שאין להם תשלומין. ולבסוף הוציא את צרור כספו, והחזיר לר' מאיר אנשיל את כל הסכום אשר קיבל ממנו, וברך אותו שיצליח בכספו זה, ויעלה מעלה מעלה בעושר והצלחה, והונו יהיה שמור לבעליו, לטובתו ולטובת הכלל, לדור דורות. ומאותו יום ואילך התחילה השעה משחקת לו לר' מאיר אנשיל: היה עוסק במסחר ומרבה נכסים, והנכסים מצליחים ומעלים אותו למעלה ראש. ברבות עושרו עזב את עיר מגוריו, והלך למדינת אשכנז, וגם שם ההצלחה האירה לו פנים, נתעשר עושר רב, והוא אבי הבית המפורסם בכל העולם, הלא הוא בית ר' מאיר אנשיל רוטשילד.

מצבתו של צבי/ הירש הלוי איש הורוביץ.
מה נורא המקום הזה שנגנז בו מזה מורינו ורבינו
בוצינא קדישא שמו הקדוש עטרת צבי בן הגאון מ"ו
מאיר הלוי איש הורוביץ נפטר ביום ב' ט"ו חשון תקי"ד
תנצב"ה