רינה גבעון לבית שניטליך – יומן מסע לצ'ורטקוב 2008

ב- 15.6.2008 
יצאתי למסע זה, לראות איפה נולדה אימי ואיפה עברו עליה ימי נעוריה.

אימי, פרומה אלרואי לבית שניטליך, נולדה בצ'ורטקוב ועלתה לישראל בשנת 1933. חלוצה אמיתית, שבאה לבנות ולהבנות, כשהיא משאירה את חייה הקודמים מאחור ולנו – בנותיה, ספרה מעט מאד. במחקר שערכתי כחודש לפני הנסיעה, גיליתי את שם הרחוב ומספר הבית שבו נולדה ."מיובה 6". שם הרחוב שונה והוא כתוב על הבית .

ניגשתי ל"דפי העד" שביד- ושם ומצאתי את שם אחיה אברהם, אשתו אנדיזה, ובתם בת ה-6 ציפורה ואת אחותה רוזה, שנספו. אמא לא סיפרה עליהם כלל.
מכיוון, שנושא השואה מעסיק אותי, מיד התחברתי לרעיון הנסיעה לצ'ורטקוב ובלעתי כל מילה.

18.6.2008
בצידי הדרך לצ'ורטקוב יערות סבוכים, כפרים, ערוגות של ירקות ופירות, בארות מים ליד כל בית, ואני חושבת על פרטיזנים ויהודים מסתתרים בזמן המלחמה.

ולפתע שלט- צ'ורטקוב- לשלט זה חיכיתי הרבה שנים!!!

ירדנו כל הקבוצה מהמכונית, רצנו אחוזי אמוק ומתחת השלט התחבקנו והצטלמנו.

נסענו למלון, שהכול היה חסר בו. הפכנו את העניין לנושא צחוקים.
האוכל, שהכרנו מבית הורינו, היה מעולה: ורניקס ,שמנת, לטקס.

19.6.2008
למחרת הצטרף אלינו סרגיי – מדריך עם נשק והתחלנו את סיורנו בעיר וסביבותיה.

עלינו ל"גורנה ווגננקה" ההר שממנו רואים את כל העיר, זה המקום אליו נסו יהודים, כדי להינצל בזמן האקציות, או לחפש מקום מסתור אצל הגויים עם חיסול הגטו.

לאורך נהר הסרט, שאימי ספרה עליו, הוקם הגטו. הילדים היהודים היו עומדים לידו וזורקים בגדים לילדים הפולנים ואלו מחזירים להם במזון.

הנה נהר הסרט שאמי ספרה, ושעליו שטה בסירה עם חברותיה בצעירותה.
הכול מתערבב.

אנחנו בסערת רגשות מאד גדולה. עומדים על צלע ההר, שממנו רואים את כל העיר ואת השבר הגאולוגי "הטשנקה" הקיר, מקום רומנטי לצעירים. אולי אמא הלכה לשם עם חבר?

תחנת אוטובוס מרכזית של העיר כמו בשנות ה-50 אצלנו .

בית כנסת של הרבי מצ'ורטקוב. הוא משמש עכשיו בית ספר לאומנויות לילדי העיר.

אנחנו עומדים במתחם ה"ארמון" של האדמו"ר פרידמן. פה בחצר, שאנו עומדים, העזובה גדולה. כאן היה גן שושנים ענק, שאנשים טיילו בו. מירי סיפרה שבט"ו בשבט האדמו"ר פרידמן היה עורך שולחן ענק עם פירות הגן ומזמין את מאמיניו לסעודה ענקית. עוד סופר, כי ספר תורה מצ'ורטקוב היגיע לידי נינתו של האדמו"ר פרידמן וזו תרמה אותו לבית כנסת ברחלים לזכר ארז גרשטיין, שנפל בלבנון.

אנו הולכים ברחוב ג'לונה. זה הכביש, ששימש את ילדי העיר להחלקה בשלג או על הקרח.

הגענו לחצר בית הכלא. מרטה מספרת ש- 800 איש נרצחו כאן בתקופה, שבין נסיגת הרוסים לבין כניסת הנאצים לעיר. במקום זה התחילה שואת יהודי צ'ורטקוב.

התעללות גדולה הייתה כאן. מכאן אבא של מרתה הובל והוצא להורג ביער השחור ביולי 1941.נרי מספרת שסבא שלה ודודה נרצחו כאן.
נרי מדליקה נר זיכרון.

ה"סוקול"- אולם תרבות שהורינו צפו בו בהצגות. הסתובבנו במבנה והצצנו לחדר התלבושות.

מרטה: "במרץ 42 ליד התיאטרון, מתחיל הגטו הגדול, הראשון. בעיר מתפרסמות מודעות, שעל היהודים לעבור להתגורר ברחובות מסוימים ולקחת חפצים חשובים. המוני יהודים הולכים לכיוון מה שיהיה הגטו של צ'ורטקוב. יש עדות מפי פולני שראה ולא פצה פה.

אנו רואים את הבית שמרטה, אמא שלה ושל מירי גרו בו בתקופת הגטו. זהו בית שנקרא בפי כל "בית סוקלסקי".

מגיעים לכנסיה הקתולית, בה התפללו התושבים הפולנים בעיר. זהו סמלה של העיר בעבר.

הבית עם המרפסת הצהובה ועם הקשתות. במקום הזה שליד הבזאר מתרחשות הסלקציות. מחזות זוועה התרחשו במקום. עדויות…

מי שיש לו רישיון עבודה –ניצל, לפחות זמנית. מכאן נשלחו היהודים ברכבות לבלזץ. מבלזץ נצלו רק שני אנשים. מי שניסה לברוח נורה ונהרג. בודדים הצליחו לקפוץ מהרכבות ולהינצל.

הולכים לכיוון רחוב קוליובה – אנחנו הולכים בדרך שהיהודים הלכו לרכבת המוות לבלזץ. הרגשה קשה. עוברים את הגשר על נהר הסרט. בחורף היו מחליקים על הנהר. בדרך, נעצרים ונכנסים לבית שהיה של אבא של מירי. בית יפה מאד.

מירי מספרת על משפחתה, מרגש אותי והדמעות כבר בדרך.

עוברים דרך כנסיה מהמאה ה-17.

תחנת הרכבת בסוף רחוב קוליובה.

אנחנו על הרציף, שממנו נשלחו למחנות המוות לפתע עוברת רכבת, צופרת,, וכל אחד עם מחשבותיו הקשות.

הולכים ברחוב נדז'צנה ומחפשים את הבית של בתיה.

מחפשים את בית משפחת גרוסר בוק.

מחפשים את בית אביה של זהבה ישעיהו מיצל. לא בדיוק מוצאים והאכזבה גדולה.

דני שמחפש מישהו לדבר, מוצא עובד במלון, שסבתו הסתירה יהודים וקבלה את אות חסידת אומות עולם. וכך נמצאת עוד ילידת העיר.

מלון בריסטול ברינק-
קבלת שבת אנו עורכים במסעדה שהוריה של נרי נישאו בשנת 30.
שירה, ברכות, נחמד.

נכנסנו ליער והגענו אל בורות הירי. כאן נרצח אביה של מרטה. נכנסנו ליער והגענו אל בורות הירי.

לאחר המלחמה, מרטה פגשה את ד"ר שור- רופא, שהשתתף בוועדה הרוסית לתיעוד פשעי הנאצים, שפתחה את קברי האחים, שסיפר, שבדק את גופת אביה וראה שלא היה בו פצע ירייה. מת כנראה מחנק בבור המוות. הוא היכרו לפי החליפה החומה שלבש ומסמכים שהיו בכיסו.

ערכנו טכס ליד האנדרטה. הקראנו טקסטים.
דני הקריא "אל מלא רחמים" שהרטיט את לבנו.

20.6.2008
חוזרים לעיר והולכים לחפש את בית אימי. הייתה לי כתובת מדויקת. מרטה שאלה אם גרו כאן יהודים, ומיד שני אוקראינים אמרו שכן ושנסעו לישראל לפני המלחמה. לי זה הספיק, וכבר אני ליד הבית.

ישר צעקתי:"אימא הבטחתי לבוא ובאתי!!!" ולאחר מכן הקראתי מכתב שכתבתי בארץ לאימא שלי.

צילמתי מכל הכיוונים. בכיתי, הראיתי לקבוצה תמונה של הורי כשהיו צעירים.

רובם הזילו דמעות ודני אמר :"הפעם אלוהים איתך."

זה הדבר שלשמו יצאתי למסע הזה. הכול יצא ממני בדמעות, התרוקנתי לגמרי.

בית מס' 36 עם המרפסת היה שייך לאולקה שטרן דודה של גדעון חנס. בת הדודה ניצלה והיגרה לדרום אמריקה.

בית משפחת שטרנשוס וינטר

21.6.2008
נוסעים למחנות עבודה בעוטף צ'ורטקוב: מוחבקה, שבידובה, טלוסטה יז'ז'נה וליסובצ'ה.
יוצאים מחוץ לעיר לכפרים. הכול ירוק, חיות בית מסתובבות בחוץ. במקומות אלו הרגו האוקראינים את היהודים בעינויים לאחר שעבדו בחוות עד הסוף –  1943.

זהבה מספרת על דוד הנושה, שהתחבאה עם אחיה במחנה שבידובה, בעוד שאמם יצאה יום יום לעבודה קשה. בזמן  אחת האקציות הם נכנסו למחראה והסתתרו בה, כשהם מתכננים לקפוץ לחרא עם הגרמנים יפרצו פנימה ויגלו את המקום. הם הסתתרו וניצלו.

יז'זנה-
אנחנו בחווה של מש' שולץ. זו משפחה שעזבה את החווה ועברה לווארשה והם מציעים לאמא של מרטה עזרה כשהמצב יחמיר.

כשהמצב מחמיר ואימא של מרטה מבינה, שהיגיעה השעה, בתם של השולצים- לידקה מגיעה לצ'ורטקוב ולוקחת את מרטה לביתם בווארשה, תחת זהות בדויה, אצלם נשארה עד תום המלחמה.

זו כנסיה באולשקובצה. מכאן קרה הכומר לטבוח ביהודים.

ביערות ליד יז'זנה מתארגנות קבוצות פרטיזנים

צ'רבוני ברוד
מנזר קטן ומבודד שהסתיר ילדים יהודים. זה קורה מעט מאד.

בית הקברות בטלוסטה.

אנו מוצאים את קברו של יעקב שוורץ, אביו של משה שוורץ שנורה על ידי אוקראיני חודש וחצי לפני סוף המלחמה. מניחים פרחים ומדליקים נר זיכרון.

מחנה שבידובה:
לכאן הגיעו אנשים מצ'ורטקוב לעבודה. בחורף, כשלא הייתה עבודה, התרוקן המחנה. אותו הדבר במחנה מוחבקה.

מספר בנות הצליחו לחפור בור בשדה חיטה ושם הסתתרו. פעם בשבוע, אחת מהן, הייתה יוצאת בחשאי לאיזה בקתה של אישה, שנתנה להן קצת מזון.
יום אחד, הופיע קצין רוסי, שסיפר להן שהמלחמה תמה והבנות לא ידעו. הקצין לא האמין, שכך אפשר לחיות. נתן להן מזון והביא אותן לצ'ורטקוב- לחיים חדשים, הן שרדו. נערה, גיזה רז לבית גולדשטיין, חזרה לכפרה הולדתה בשם אולשקובצ'ה, שבו חיו כ-60 משפחות לפני המלחמה וכתבה יומן. היא ספרה, שאחרי הפוגרום שערכו האוקראינים לא מצאה בביתה דבר. משפחה אוקראינית חמדה את הכל.

הרעב השתלט עלינו ומכיוון שאין מסעדה, אנו עורכים פיקניק ביער.

גטו צ'ורטקוב מתחסל ב- 23.06.43  לאחר שהיהודים הכינו מזון והתחבאו, הם הצליחו להחזיק מעמד 10 ימי ם.הגרמנים פרצו לבית החולים ולקחו את הרופאים והמשפחות היהודיות שהסתתרו שם. אישה התנפלה על קצין וכמובן שירו בה מיד.

 

22.6.2008
בוצ'ץ. בית הקברות הקתולי
קברן פולני עוזר ומאפשר ליהודים להסתתר בתוך מבני קבורה, שבהם היו קוברים כמרים. הקברן עונה ע"י הגסטפו ולא פצה פה.

לקראת סוף המלחמה מגיעים הגרמנים, מגלים את המסתור. אם המשפחה מבקשת מבניה לברוח ולהשאירה, מכיוון שהיא חולה וזקנה. גיבורה אמיתית. בבוצץ אנו מבקרים במוזיאון עירוני, בו אגף לזכרו של חתן פרס נובל לספרות יליד העיר, ש"י עגנון.

בבוצץ, הצליחו להעביר ספרי קודש לכנסיות למשמר עבור כסף שישולם אחרי המלחמה. הניצולים העבירו את הספרים ליורוסלב ועד היום לא יודעים איפה הם. מרטה מבקשת שאולי משהו ינסה לחקור היכן הספרים.

בויצ'חובקה
לכאן הגיעו יהודים מכל האזור והתושבים עזרו להם כפי יכולתם השאירו דלתות פתוחות. כך ביקש הכומר המקומי ודרשתו השפיע על לבבות הכפריים.

כשחוסל גטו צ'ורטקוב יוצאת משפ' גריפל עם 2 בנות מהגטו. הם הגיעו לאיזה כפר נכנסו לבית ובקשו עזרה ומזון למספר ימים ואכן הסתירו אותם. היו הלשנות והם נאלצו להמשיך. ספרו על הכפר ששם מצילים יהודים.

פגשנו נשים זקנות שזוכרות את הסיפור.

חזרנו להסתובב בצ'ורטקוב. הזמק. מבצר עתיק שאחד משליטיו היה הגרף פוטוצקי. …..לכולנו אמרו לפעמים "את לא הבת של הגרף פוטוצקי לכן אין כסף לנעלים חדשות".

הבניין כאן היה בית ספר עממי לבנות. לא רחוק מכאן אומרים לי שהייתה פעם גימנסיה יהודית. הכול נהרס. אין זכר

בית העיריה

גימנסיה ממלכתית פולנית
עד שנת 36 למדו היהודים יחד עם הפולנים בגמנסיה סלובצקי. ב-1937 קבלו התלמידים היהודים הודעות, שנאסר עליהם ללמוד בגימנסיה העברית. הם מתארגנים, שוכרים מבנה. אבא של מרטה לימד לטינית. ועידה פולנית מגיעה ואומרת שאם יקימו מעבדות יכירו בבית הספר. כמובן, שמקימים  מעבדות ובית הספר מצליח, וגם הפולנים באים ללמוד בו.

עוברים ליד בית אמי. אני נפרדת ממנו (מרגש אותי שוב).

בפארק,שבכניסה לצ'ורטקוב ישנה אנדרטת הכמרים, בתקופת הדמדומים של 41 הרוסים נסוגו והגרמנים טרם נכנסו לעיר נרצחו 4 כמרים בכירים ע"י אנשי ה-א.נ.ק.וו.ד. את האירוע ראה מטאטא רחובות.

בית המרקחת שאימא של מרטה עבדה בו והחביאה את מרטה במרתפו. אני מנסה מידי פעם למצוא איזה דמעה בעייני מרטה ורק כאן בבית המרקחת אני רואה עיניים נוצצות. היא ספרה, איך נסעה ברכבת לוורשה, איך הסתגלה למשפחה, לילדים שם. אנחנו דמענו. מרתה בשם כולנו: מותר להזיל דמעה.

23.6.2008

כולם, במוקדם או במאוחר, עזבו את העיר דרך פולין, גרמניה, מחנות העקורים, בדרכם לישראל ולארה"ב. אף יהודי לא נשאר בצ'ורטקוב.

אנחנו נפרדים. פה אני מסיימת את היומן.

אני רינה גבעון בת פרומה אלרואי לבית שניטליך.