תנועת החלוץ החלה פעילותה בעקבות ההתעוררות הלאומית בין עמי אירופה. בעקבות מהפכות 1848-1849 המכונות "אביב העמים", נוסדו באירופה תנועות לאומיות ששאפו להביא לידי ביטוי את מאווייהם הפוליטיים והמדיניים. התעוררות לאומית זו טלטלה גם את העם היהודי הפזור בתפוצות. הרב אלקלעי והרב קאלישר היו הראשונים לעורר בדבריהם את הקהילות היהודיות לרעיון שיבת ציון. זו הייתה תחילתה של התנועה הציונית.
תנועת ההשכלה תרמה אף היא להתעוררות זו:
בהדרגה, נפתחו האפשרויות בפני היהודים להשתלב בחברה המקומית. פתיחות זו באה לידי ביטוי בעיקר במערב ובמרכז אירופה ולכן שם היהודים היו הראשונים לצאת מהשטאטל ללמוד ולעסוק במקצועות חופשיים. במזרח אירופה הייתה התנגדות רבה של המקומיים לקבל את היהודים כשווי זכויות בחברה, וכתגובה לרעיונות אלו אירעו פוגרומים ופרעות.
יהודי מזרח אירופה הבינו, כי לא יוכלו להשתלב במקומותיהם וחלקם בחרו להגר למדינות מעבר לים. חלק קטן מהם ראה בציון את המקום לבנות בו את ביתם וחלקם היגר לאמריקה.
לילנבלום, מוהליבר ופינסקר היו מראשי תנועת חיבת ציון, שניסו להטוות את הדרך לארץ ישראל. הם תמכו בהתארגנויות של קבוצות שקראו לעצמם "חובבי ציון" או כפי שנקראו בצ'ורטקוב: "בני ציון".
בצ'ורטקוב משנת 1860 כיהן כרב הקהילה ישעיה-מאיר שפירא. שפירא הצטרף לחברת ישוב ארץ-ישראל מייסודו של הרב קאלישר וככל הנראה היה מראשוני מנהיגי הקהילות בגליציה שהיו שותפים לרעיונות הציוניים בראשית התהוותם. הרב שפירא כתב מאמרים על שיבת ציון בעיתונים "המגיד" ו"הלבנון" שנקראו בהתלהבות ע"י הצ'ורטקובאים שהחלו להתעורר ולהגיב לרוחות הציונות החדשות.
הרב ישעיה-מאיר שפירא טמן את הזרע ממנו צמחה צ'ורטקוב למרכז תרבותי ציוני שהקרין על עיירות הסביבה ויהודיהן.
היה נאמן לרעיונותיו המתקדמים בעניין הציונות בה ראה מהפכה גדולה שעשויה להתחולל בחיי האומה, אם יחדור לכל רבדיה רעיון שיבת ציון הלכה למעשה בישובה של ארץ ישראל, וראה בכך פתרון לעוני והדלות בה חיים היהודים בגולה.
בשנת 1896 כתב הרצל את הספר "מדינת היהודים" שהפך לחזון הקמת המדינה היהודית. הספר "עשה גלים" בקרב יהדות אירופה ובמיוחד במזרחה. ביוזמתו של הרב שפירא הוקמה אגודת "בני ציון" בצ'ורטקוב שמנתה 150 איש ונבחר וועד מנהל. "בני ציון" הציבו לעצמם מטרה כפולה: א. עבודה לאומית בגולה ומלחמה בהתבוללות. ב. הפצת הרעיון הציוני לתקומה לאומית מדינית בארץ ישראל.
עדות לפעילותו של הוועד המנהל באגרת ברכה שנשלחה מ"אגודת בני ציון צ'ורטקוב " לרגל פתיחת הקונגרס הציוני הראשון בבזל. על האיגרת חתומים: אהרון שווארץ, הלל הויזנר ושמואל לייב שור. הם תלמידיו וממשיכי דרכו של הרב ישעיה- מאיר שפירא. בראשית צעדיהם פעולותיהם היו מצומצמות למדי והתבטאו בהרמת שקל ותרומות לקרן קימת לישראל. בהרבה בתים ניצבה קופת הקרן הקיימת בחדר מרכזי. בעוד שברוסיה ההתעוררות הלאומית עודדה צעירים יהודיים להימלט מהפוגרומים, יהדות גליציה המשיכה לשבת במקומה ולהרים תרומה למען ארץ ישראל. בהדרגה שינתה התנועה הציונית את פניה והפכה ליותר ויותר אקטיבית וממצב בו היהודים תחת השלטון האוסטרו הונגרי נחשבים "פולנים בני דת משה", הפכה התנועה הציונית בצ'ורטקוב לתנועה לאומית עממית מקובלת על ידי המוני העם.
בצ'ורטקוב, בשנות העשרים למאה העשרים, היו כינוסים רבים של כל מי שלבו נהה אחר הציונות. דרשות ציוניות נישאו בבית הכנסת של "יד חרוצים", כשהצעירים מתלהבים מהבשורה הציונית במסגרת "החלוץ". קבוצות נוער בוגר מתחילות להתארגן ולהכשיר עצמן ב"הכשרות" לקראת עלייה לארץ ישראל. הם מכשירים עצמם בעבודה פיזית ובמקצועות הנדרשים בארץ ישראל, בעיקר בחקלאות. הם עובדים רחוק מהבית במשך כשנתיים במהלכה הם מצטרפים לארגון "ההסתדרות הציונית הלאומית" בסיום תקופת ההכשרה הם עוברים מבחני הכשרה מקצועית הוכחת שיפור וידע בתרבות ובשפה העברית ומקבלים אישורי עליה לארץ. גם תנועות הנוער שהתפתחו בצ'ורטקוב בשנות העשרים, היו מסונפות להסתדרות החלוץ וצעיריה חונכו ברוחו.
דווקא האינטליגנציה של צ'ורטקוב והשכבה הכלכלית המבוססת הייתה אדישה למדי לזרמי התנועה הציונית, שהלכו והתפשטו בקרב צעירי צ'ורטקוב.
מראשית הקמת אגודת "בני ציון" בצ'ורטקוב ב1897 ועד מלחמת העולם הראשונה ב-1914 היו מאיר הלרבך, אהרון שווארץ והלל הוייזנר מראשי התנועה הציונית בצ'ורטקוב. בשנת 1903 נוסדה קבוצה נוספת המכונה- "צעירי ציון".
מספרים על מאיר הלרבך, שבזמן היותו בצ'ורטקוב היה ראש וראשון בקרב צעירי העיר ומנהיגם הרוחני.
"הוא היה בעל שכל, ישר לב, אולם במידה ידועה פולמסן עוקצני. חבורה שלמה הייתה צמודה אליו, היו מטיילים יחד מתווכחים ומשוחחים בענייני דיומא. בקבוצה זו בלטו: יצחק שפירא, ישראל הוייזר, הירש אורנשטיין, יוסל גטר, אהרון שכטר ואחרים".
מיקומו של מועדון "בני ציון" היה בשנת 1900 בביתו של משה הלרבך, בשנת 1907 בביתו של ניסן פוהורילי, אחר כך לדירה שמאחורי המספרה של סרבר לפני הגשר לקוליובה ובשנים -1909 1910 עבר המועדון לביתו של ווינטר, על יד הבזאר. לפני מלחמת העולם הראשונה היו הרצאות וכינוסים של מרצים שהגיעו מרחוק להרצות בפני הקהל הצ'ורטקובאי שהיה צמא לחדשות ולמידע.
האספות והכינוסים היו רבי משתתפים כשרובם מתקיימים בבית הכנסת "יד חרוצים" – שהקים הרב שפירא והפך מעוז התנועה והרעיון הציוני בצ'ורטקוב.
בין המרצים היו: ד"ר קורנגרין, ד"ר ישראל וולדמן, ארתור מאהלר, זרובבל, הלל הויזנר והמרצה הציוני החשוב והנלהב ביותר בצ'ורטקוב היה אהרון שווארץ. ב- 1913 נשלח אהרון שווארץ לייצג את צ'ורטקוב בקונגרס הציוני שהתקיים בווינה.
במשך הזמן הוקמה ספריה שנקראה "בני ציון" שמשכה אליה קוראים ומתעניינים בפעילות הציונית. עבדו בה במסירות יעקב שטייגר, שלום גוטלובר, חנא וורמן – והם שהעמיקו את הידע של צמאי הדעת לעניין הציוני. בספריה היו כל עיתוני התקופה כגון: "למברגר טגבלט", "די וועלט" שהיה ביטאון התנועה הציונית העולמית, "הצפירה", "הזמן", "ווסחוד", ה"כווילה", ו"השילוח". בני הנוער והמשכילים נטו לקריאת ספרות יפה והייתה זו שעתם של הסופרים: י.ל.פרץ, ח.נ. ביאליק, שלום עליכם, פרישמן, מרטין בובר, ארתור שניצלר יעקב וסרמן ועוד.
מעטים הפכו את האידיאולוגיה למעשה באותן שנים שלפני מלחמת העולם הראשונה וכאן המקום להזכירם:: לייסטנר, שווארץ, בנו של אהרון שווארץ, ואפריים זוננשיין, ד"ר אהרון קון שכטר, בן ציון רוזנצוויג, שטרודלר, ברכר יוסף, קורנבלום, לאכר בן ציון ובוימר מלך.
לאחר התפוררותה של הממלכה האוסטרית (1918) חזרו רבים מצעירי צ'ורטקוב ששירתו כחיילים בצבא האוסטרי לעיר כשהם חדורים ברעיון הציוני והם ייסדו מחדש את "צעירי ציון" כהמשך ל"בני ציון". הם שכרו אולם גדול ששימש כמקום התכנסות ובו נערכו אספות הרצאות קורסים לעברית ונשפים ספרותיים. השפה העברית התפשטה במהירות מפליאה בין בני הנוער ובחוגים רבים אחרים. "בשעה שהתושבים היו נוהגים לצאת בהמוניהם לטיול בחוצות העיר, כגון בשבתות ובחגים, אפשר היה להתענג לשמע צליל השפה העברית בפי רבים מבין המטיילים.
תנועת החלוץ מתעצמת בצ'ורטקוב בשנות העשרים
רבים מחברינו הצ'ורטקובאים, כמו אילן גל, אחיה השילוני, נורית יוספי, רמי קורן וגאולה, גליה רגב, אורי שפירא ז"ל – הוריהם עלו לישראל באותם ימים הם הגיעו לארץ ישראל על אותם גלי "החלוץ". רבים מהם הצטרפו לתנועות הקיבוציות ותרמו את חלקם לכיבושה של האדמה בעבודה חקלאית ושמירתה. וחלקם בערים, במיוחד בחיפה.
במשך כל שנות השלושים עלו לישראל צעירים מצ'ורטקוב: פנינה לילנפלד, מליה פינקלמן קרמר, שלמה צבי פינקלמן, עקיבא נהיר, שמעון שיפריס וכ"ו.