פרץ וייסמן- עדות ניצול שואה

העדות נמסרה ב- 1948 29.1. לאייכנבאום – קומיטט יהודי

עד 1939 גרתי עם הורי ב- יגלניצה (YAGELNICA))  ע"י צ'ורטקוב. למדתי בבי"ס בצ'ורטקוב. חמישה ימים אחרי הכיבוש הגרמני נאסרתי עם קבוצה של 35 איש, ביניהם אחי הבכור, באשמת קומוניזם ע"י ה"סוטש", (צבאו של חמילניצקי), המשטרה האוקראינית הלאומנית. בלילה הראשון נכלאנו בבית הסוהר ביגלניצה, בתא שהיה בו מקום ל-10 אסירים. כל הזמן, נאסרו אנשים נוספים, עד שהיינו 35. שוטרים היכו אותנו בצורה רצינית. מים לא קיבלנו ואחד מאיתנו, זנוויל בילאמאן, חייט, עונה קשות. דחפו לפיו מסמרים. לפנות בוקר, הוצאנו, סודרנו ברביעיות, הוקפנו בשמירה חזקה. אסרו לגשת אלינו והובלנו לבית הסוהר בצ'ורטקוב. שם הכריחו אותנו לשתות בוץ, להרוות את צימאוננו. בשער בית הסוהר, יצאה קבוצת סוכנים, שהרביצו לנו מכות רצח, עד שהגיע מנהל בית הסוהר, שציווה להעמיד אותנו בפנים לקיר וכל השוטרים נעמדו עם נשקם מכוון אלינו. כלאו אותנו בבית הסוהר ושוב הרביצו בצורה אכזרית, עד שהוכנסנו לתאים. בשבועיים הראשונים שכבנו על הרצפה וקיבלנו 1/2 ליטר קפה ו-150 גר' לחם. בצהרים: 1/4 ליטר מי תפוחי אדמה. כך היינו כלואים 4 חודשים. מתוך ה-35 נותרנו ארבעה, שעבדו במקצוע. בגלל העזרה הכספית הגדולה מהבית-נשארתי בחיים.

לאחר 4 שבועות, הובאה לבית הסוהר כל האינטליגנציה של צ'ורטקוב, ביניהם ד"ר קרו, עורך דין, (יו"ר היודנראט), אקסלרוד עו"ד ופרפ' רוזנטל. סה"כ 60 איש. הפשיטו אותם, שדדו את כספם, תכשיטיהם ושעוניהם. הרביצו להם מכות רצח. בבוקר, ערומים, הועמסו על משאיות שהובילו אותם ליער השחור, ע"י צ'ורטקוב- שם הם נרצחו. אני מדגיש, המשטרה לבשה את בגדי הקרבנות.

לאחר 3 חודשים העלו אותנו לקומה השנייה ל"חדר המוות". שלושה ימים לא קיבלנו אוכל. גם הם הובלו ליער השחור ושם נורו. אותי עם 3 חברים השאירו, כי היינו צריכים לסיים את בניית הארון למנהל הכלא. בנוסף, השאירו בחיים חייט שגם הוא תפר עבור המנהל.

לאחר 4 חודשים, שוחררתי עם אחי, תמורת שוחד. היינו צריכים, כל יום להתייצב במשטרת בית הסוהר. השניים האחרים נשלחו לקמיונקה. נשלחתי לעבודה כמנקה רפתות ואורוות במשתלת הקאוצ'וק. בראשית הקיץ התחלנו לעבוד בשדה. אני עדתי כנגר. במשך חצי שנה, הוצא כל הנוער מיגלניצה למחנות ריכוז. המבוגרים עבדו בעבודות כפייה ומזמן לזמן חויבו לשלם קונטריבוציות של זהב, כסף, פרוות- תחת איום עונש מוות. מי שמצאו פרווה- מיד ירו בו. במשך כל הקיץ עבדתי בשדה. באותו הזמן היו ביגלניצה שתי אקציות, בהן רצחו 90% מהציבור היהודי. ה-105 הנותרים רוכזו בערים, שם כבר הוקמו גטאות. אותנו חילקו ל-2 קבוצות: בעלי מקצוע, מומחים – קיבלו אישור כחיוניים לוורמאכט. כאלה היו כ-50% . האחרים, ביניהם אותי- שלחו לבית הסוהר, שם הם נורו. הודות להתמצאות שלי, הצלחתי לברוח. ירו אחרי, אבל הסתתרתי בין הבתים וברחתי לשדות. הסתתרתי בעליית הגג. עליתי בסולם והתכסתי בקש. כך שכבתי כל הלילה. בבוקר, הודעתי לאחי ולאחותי, שעבדו בבית מלאכה לפרוות- שאני בחיים. הודות לפרוטקציה שלהם, שהבטיחו למנהל לתפור פרוות לילדיו- הצליחו לצרף אותי אליהם וכמוהם, קבלתי תעודת W (עובד וורמכט).

עד יולי עבדתי בשדה ומספר פעמים הגיע לשם טומנק, שדרש למסור את כל דברי הערך. הוא הבטיח שמי שיעבוד טוב- יישאר בחיים. היינו מחנה של צעירים. התארגנו, העמדנו שומרים ע"מ לדעת מתי הוא מגיע. 7. פעם, כששמרתי  מ-10- 12 בלילה, הייתה לי הרגשה שמשהו הולך לקרות. לכן יעצתי לכולם להישאר ערים. יו"ר היודנראט, אבנר- שאל אותי מדוע איני הולך לישון. הוא אמר לי להיות שקט, כי הלילה לא יקרה דבר. ברחתי למכר, איכר נוצרי ושם פגשתי את אחי, שביקש ממני להביא את אחותי  ושני בני דודים, לאיכר, שאצלו התחלנו לבנות בונקר. הצלחתי להביא את כולם. באותו בוקר, שמענו יריות ודרך סדק בעליית הגג, ראינו את המחנה שהוקף במשטרה גרמנית ואוקראינית. באנשים שהתרוצצו- ירו. שכבנו שם כל הלילה וכל היום, ללא אוכל ושתייה.

האיכרה שבביתה הסתתרנו, ברחה כי פחדה שנתגלה ואז, היא תשלם בחייה. בלילה השני, הגיעו אלינו 2 בנות, שהיו אמורות להיות אתנו בבונקר. אחת הייתה בינה טריינר מצ'ורטקוב, כבת 18 ואת שמה של השנייה שכחתי. הן סיפרו שהרוצחים ירו ברוב כלואי המחנה ואת הנותרים הובילו לבורות הירי, שהוכנו מבעוד מועד, שם רצחו אותם. שתי הבנות הסתתרו במחנה. הן הסתתרו במשך היום ובלילה הגיעו אלינו. כך שכבנו 6 איש בעליית הגג של הרפת.
דרך סדק שבגג הרפת, ראיתי את המתרחש ברחוב. שכבנו עד הצהרים ואז שמענו את המשטרה רודפת אחרי יהודים ויורה בבורחים. כך נורו ידידי גב' לאה האוזנר מבית הרצוג. שמעתי את האיכרים שבאו לחצר שלנו, אומרים שכאן מתחבאים יהודים. מיד הגיעו המשטרה הגרמנית והאוקראינית, הקיפו את הבית ומצאו דברים רבים של יהודים וכך הבינו שכאן מתחבאים יהודים. התחילו לירות על המחסן ושתי הבנות פתחו בצעקות. הם נכנסו למחסן ועם הרובים דקרו את אחי שהסתתר בתוך הקש ובשתי הבנות ירו.
שני האוקראינים המשיכו לחפש דברי ערך בתוך הקש. היה מאד חם, בחודש יולי. זה היה היום השלישי שלא אכלתי. יותר מאוחר הגיעו שני גסטאפו וחיפשו מסתתרים נוספים והאוקראינים אמרו שאין. כעבור זמן, החל לרדת גשם והבנו שאפר לצאת. אכלנו צמחים שונים בשדה ופתאום שמענו מדברים יידיש. פגשנו מכרים מצ'ורטקוב. התחלקנו ל-2 קבוצות: אני ואחותי. בשדה נשארנו כל הלילה. לא ידענו היכן אנחנו נמצאים. בבוקר נכנסנו למתבן, ללא ידיעתו של איכר שהכרנו. אחותי התחבאה במחסן של איכר אחר. שני האיכרים הרשו לנו להישאר יומיים, כדי שהבגדים שלנו יתייבשו. כך הסתובבנו חודשיים. במקום שהיינו ביום, לא היינו בלילה. הגסטפו שידעה כי יהודים רבים ברחו, הפיצו שמועה בין האיכרים, שמותר ליהודים לחזור למחנות העבודה. הם הבטיחו שלא יעונה להם כל רע ויקבלו מזון, בתנאי שיעבדו. יהודים רבים ואתם אני ואחותי, חזרנו למקום העבודה. היה כבר קר ולא היה מוצא אחר. אנחנו 3 נגרים, עבדנו וישנו בנגריה בה עבדנו. גם ישנו באורווה שהייתה יותר נקייה והיה יותר חם. תכופות קרה שהסוסים משכו בשערותינו. בכניסותינו ויציאותינו, נזהרנו משומר המקום. לימים הקמנו בנגרייה בונקר. פעם, לפנות בוקר, נכנסתי למשרד שבו עבדו מנהלי חשבון פולנים, אתם הייתי ביחסים טובים. לפתע, צלצול טלפון, אחד מהם מרים השפופרת ושומע שיחה בין היבנר "לשופס קאנצלר", האחראי על בתי המלאכה. נאמר, שהמשטרה העירונית תעצור את היהודים שעדיין עובדים, כי לגסטאפו אין זמן. הפולני אמר לי לצאת מהמשרד. בבוקר, שלחנו נגר שהיה ביחסים קרובים עם המנהל, לברר מה הולך לקרות. המנהל אמר לא שאינו יודע. כל יום דווח להם שלא קורה כלום.

מכיוון שזה בחורף- נשארנו. כמה ימים מאוחר יותר, אחותי חלתה והלכה לישון אצל החייטים, כי שם היה יותר חם. ב-5 לפנות בוקר, נכנס לבית המלאכה נגר נוצרי וסיפר לנו, שכל מחנות העבודה שעדיין יש בהם יהודים, הוקפו ע"י הגסטאפו והמשטרה האוקראינית. עלינו לעליית הגג, כדי להטעות אותו וכשהלך, נכנסנו לבונקר ומשם, במשך כל היום, שמענו איך הם מתפלאים לאן נעלמנו. חיפשו אותנו ולא מצאו. בלילה, יצאנו מהבונקר והלכנו לכפר SALOWKA , לאיכר, מכר והתחבאנו ברפת. ביום השלישי, נכנסנו לביתו של האיכר, שעד עכשיו לא ידע על קיומנו אצלו ובקשתי אוכל.

המשכתי להסתובב בכפרים ופגשתי בחור מ- ZALESZCYKI שמעון פיש. מסתובבים היינו, מתחבאים בעליות גג, כל לילה במקום אחר. מים שתינו מן הצינורות שבשדות ואוכל גנבנו או קיבלנו מהאיכרים. יום אחד, כשחזרתי לפנות ערב, פגשתי 2 חיילים גרמנים ששאלו אותי למעשי. עניתי שאני שומר לילה. הם שאלו על מקום האכסניה לגרמנים. אמרתי שידפקו בחלון שם גר פולני שעובד במשרד החשבונות והוא יפתח להם את הדלת. נכנסתי אתם. הם נכנסו הביתה ואני עליתי לעליית הגג. היה מאד קר. לכן נכנסתי לחדר ריק שבו היה הגרמני. אתו נשארתי 4 ימים.

ביום החמישי, שמעתי את הדלת נפתחת. נכנס הפולני, איש מאד הגון, מתפלא, איך הגעתי לכאן. הוא לא האמין שיש עוד יהודים. עם הפולני, היו איכרים נוספים. ביקשנו לדבר אתו לבד. הוא סיפר לנו, שהחדר נועד למחסן, אולם מכיוון שהרוסים קרובים והמקום נועד לצבא, עליהם לעזוב. אולם יש לו בקתה, ששם נוכל להסתתר. הסתתרנו בעליית הגג. אכן, הגיע הצבא הגרמני. אולם שכחנו בחדר את הלחם והסכין. הסתכנתי וירדתי. הגרמנים לא הבחינו בי וחזרתי לעליית הגג. באותו ערב, עזבנו את עליית הגג, נכנסנו ליער וחברי נזכר, שיש לו איכרה, מכרה, שהבטיחה לתת לו מסתור. שכן, יש שם מרתפים, מהם ניתן לעבור מאחד לשני ולהסתתר. שלחתי את החבר לשם, לברר, האם גם אני יכול להצטרף. הם הסכימו. הסתתרנו אצלם במשך חודש. אכלנו תפוחי אדמה בלבד, כי האיכרה הייתה מאד ענייה. כעבור חודש, הם אמרו לנו לעזוב. התחבאנו במשך 3 ימים בעליית הגג של האיכר, המכר שלי, שבמשך כל הזמן חשב שאני לבדי ולא ידע על המצאות אדם נוסף. הוא גם סיפק לי אוכל. חזרתי לאיכר הראשון, שם היינו שלשה חודשים נוספים. רק ביתו ידעה על הימצאותנו.

בלילה בהיר אחד, הלכתי למכר אחר בכפר SALOWKA  . ראה אותי שוטר אוקראיני וצעק: "עמוד"! ברחתי והתחבאתי ברפת חזירים. שכבתי שם כל הלילה ובבוקר, הלכתי לאיכר אצלו נתחבא חברי. שם נשארתי עד מרץ 44, עד השחרור הסופי. אולם הרוסים כותרו ע"י הגרמנים. הצלחנו לברוח עם הרוסים עד POD WOLOCZYSK  . היה שם רעב נורא.  90% מהיהודים הניצולים שם, מתו מרעב וממגפת הטיפוס. לאחר חודשיים, חזרנו לעיירות שלנו. בשובנו, גויסו כל הצעירים. שוחררתי, כי הייתי אחרי טיפוס הבהרות. נשארתי שם עד סוף המלחמה. באקצייה האחרונה, נפטרה אחותי.