נרי חנס, ילידת ישראל, בת למשפחת ברגהופר ולילנפלד מצ'ורטקוב, עיבדה את הספר "הילדה במסתור" מאת לואיס מצגר על ילדה, ניצולת השואה, לולה קאופמן ריין, להצגת יחיד בה היא מציגה ומספרת את סיפור הישרדותה של לולה. לולה קאופמן ריין נולדה בשנת 1934 בצ'ורטקוב. זיכרונותיה מתחילים עם כניסת הרוסים לצ'ורטקוב והיא בת 5. עוד בטרם מלאו לה 10 איבדה את אביה באקצייה פראית ואת אמה שהלכה לעבודתה כתופרת עבור הגרמנים. סתם כך נורתה בדרך חזרה מעבודתה אל הגטו אל בתה שחכתה לה. לולה עברה את המלחמה אצל גויים במסתור, ורק אחרי המלחמה היגיע דוד שלקח אותה עמו לארצות הברית שם גדלה, והקימה את משפחתה.
ילדה קטנה נשארה בעולם עם סבתא שדאגה לה ושמרה עליה. כשהחלו השמועות שהגרמנים עומדים להכריז על צ'ורטקוב "יודנריין" (נקייה מיהודים) ולחסל את יהודי צ'ורטקוב עד האחרון שבהם, החלה הסבתא לחפש גויים שייאותו להסתיר את נכדתה לולה. זיכרונותיה של לולה מתקופת השואה נכתבו בספר "הילדה במסתור" The Hidden Girl" " על ידי לואיס מצגר בשנת 2008 .
פרק מתוך הספר:
בתוך האסם, סמוך לקיר עץ, ישנו גרם מדרגות המוביל למרתף עץ, עם קירות מלבנים. זהו מחסן של תפוחי אדמה שרצפתו מלוכלכת בקש. אנה דחפה הצידה חלק מהקש והלכלוך, לעינינו נגלה מכסה עשוי עץ. היא הרימה את המכסה. לעיני התגלה חור מתחת לרצפת המרתף. זהו חור מתחת לחור…"היכנסי פנימה"! אמרה אנה.
החלקתי דרך הפתח לחור התת קרקעי העמוק הזה. גודל החור כששה וחצי רגל רוחב ואורכו כששה וחצי רגל. שוליו היו מבוץ. האדמה העבה, העשירה והידועה של הכפר הזה. קרקעית החור – מבוץ, גם כן, דחוס היטב. ברגע שהייתי בפנים, אנה החזירה את מכסה העץ למקומו. יכולתי לשמוע אותה מפזרת לכלוך וקש מעליו. אני מוקפת לכלוך, עם מכסה עץ המשמש לגג. המקום דומה לקבר. במקום מתחבאים כבר שלושה אנשים אחרים. אישה צעירה, בשנות העשרים לחייה, גבר צעיר כבן עשרים וילדה קטנה כבת ארבע. התיישבתי ליד הילדה, מול האישה והבחור. החור היה עמוק מספיק כדי לאפשר לי לשבת, כאילו "ידע" את גובהי, אבל נמוך מכדי לעמוד בו וקטן מכדי לאפשר לנו למתוח את הרגליים. רגלינו נוגעות האחת בשנייה. הן כל הזמן נוגעות.
חושך כל הזמן, למעט כשמגיע האוכל בלילה ונר נדלק. אני יכולה להריח את ריח הלכלוך. ריח חשוך, רטוב, ריח שנתקע בחלק האחורי של הגרון.
כל מה אני יודעת הוא שאני מהעיר, לא מכאן, לא ממה שמרגיש כמו אמצע של שום מקום. אני בת שמונה, לבושה בשמלה החביבה עלי, זאת שאימי תפרה לי. היא רקמה את הפרחים העדינים ואת העלים, הם נראים כל כך יפים, החיות של הצבע הכחול, צבע התפוז הכתום. הפרחים הסגולים עטופים בעלעלים בצבע ירוק בהיר, בוהק מול הבד הלבן המשמש כרקע. הצוואר עטוף בתכים של כחול, כמו שמים ריקים מעננים. חשוך מידי מכדי להבחין בצבעים, אלא אם כן הנר דולק. אבל אני יודעת שהם שם.
שמם של שלושת האחרים הם: רוזה, בתה הקטנה- בטקה. אחיה של רוזה שמו אברהם, אבל אף אחד לא קורא לו כך. כולם קוראים לו דוג'ו. למרות שכולנו יהודים וכולנו נמצאים בסכנה גדולה, הם אינם מרוצים מנוכחותי פה. אני מתכוונת, שעליהם להתחלק במעט האוכל שהם מקבלים ובמעט המקום שיש להם.
תשעה חודשים שהיתי בחור הזה. אפילו פעם אחת לא פשטתי את שמלתי"….