עדות בניו וינטראוב בן 16 מבורשוב

תחילת ההתארגנות של "בנדה מבורשצוב"

בתחילת הכיבוש הגרמני, החל רצח יהודים בכפרי הסביבה. הבנו שימים קשים מתקרבים. אנחנו הנוער, לא רצינו לחכות ללא תגובה ומעשים. המהנדס אשנדורף, החל לארגן קבוצות נוער להתנגדות ורכישת נשק. צעירים במיוחד תלמידים הצטרפו. קבוצות במחתרת, שמאוחר יותר נקראו "בנדה מבורשצוב". הכינוי נשאר עד סוף הפעילות. החברים לא הכירו אחד את השני. הארגון נחלק לקבוצות, בכל אחת היו 4 חברים. בראש כל אחד היה מפקד. רק המפקדים הכירו אחד את השני. הזהירות, הסודיות, הייתה הכרכית להבטיח, כדי שבמקרה שיתגלו, לא כל הארגון יתגלה.

האימונים החלו באוקטובר 41. קבלתי פיקוד באפריל 42. בקב' שלי היו: יוסף הרשקוביץ, הרצל ריכטר, ישראל לאופר, אהרון פרר  FARER ) ). הגיל היה 17-25. המבוגר היה אשנדורף. היו מעל 30 חברים. אחדים הצטרפו לפרטיזנים סובייטים באוגוסט 43 והצטרפו לפרטיזנים של קולפאק, שבאותה תקופה, עברו בסביבה. ביניהם היו: יטה רוזנשטוק, משה סטולר, קלמן שוורץ, ינקל קבלק  (KAWALEK) איזיו וידנברג (2 הראשונים נפלו).בחירת החברים לא הייתה מקרית. כל אחד נבחן לפי קריטריונים: אחריות, תעוזה, אופי חזק. כדי לבחון, קיבלו משימות, כך למשל חברי קבוצתי, היה עליהם להשיג תחמושת. במחסן גרמני, עבדו יהודים שהיו מביאים לנו כדורים לרובים וחלקו רובים להרכבה. שלחתי שניים להשיג ספרים צבאיים ברוסית, שהיו בביתו של הורביץ שנתפס ע"י הגרמנים, קראנו אותם יחד, לומדים מהלכים צבאיים. בקבוצה שלי היו בוניו כץ. היה 3 חודשים ואח"כ עבד במשטרה הפלילית הגרמנית והתרחק מאיתנו. מפקדו, אחרי רצח אימו באקציה, היה מפקד המשטרה היהודית. רוטנברג, "טיפוס שחור". כץ הכיר את הארגון והמסתור ויחד עם רוטנברג, הלשינו שאני מסתיר בביתי נשק. מחסן הנשק היה בבית הקברות. הם גילו את הבונקר הפרטי שבו הסתרנו פרוות וחיטה. את הנשק הספקתי עוד קודם להסתיר בבית הקברות.

שני דברים העסיקו אותנו: צרוף חברים חדשים והשגת תחמושת. להשגת תחמושת היה צורך בכסף רב. היו שתרמו והיו שאמרו: "זהב חשוב מנשק, בזהב אפשר לשחד גרמנים".

נשק השגנו דרך רוסי, שבכיבוש הגרמני עבד כנהג בקואופרטיב אוקראיני. הכרתי אותו מקודם כשבבית ספרנו לימד…היה אחראי על מתנגדי השלטון. כלומר: ריגול נגדי. היא סיפק לנו תחמושת. גם כמה אוקראינים סיפקו נשק. את הנשק החבאנו בבית הקברות האוקראיני. מזמן לזמן, היינו מוציאים את הנשק ומנקים. בסוף דצמבר 42, נתפסתי מעביר תחמושת לבית הקברות. הצלחתי להתחמק.

בינתיים לא השתמשנו בנשק. התכוננו ולמדנו השימוש ויחד שכנענו אנשים להגדיל את הארגון. רק בודדים הצטרפו.

המצב בגטו הורע ב-42. החלו אקציות. הראשונה הייתה בספטמבר 42. חברים נפלו באקציות. אחר כך בפורים 43 ובפסח 43. בביתו של קלמן שוורץ נמצאה מכונת ירייה. גרמנים גילו את הבונקר ומפקד הגסטפו נתן הוראה להצית את הבית. בטעות הבעירו בית שכן ובבונקר ניספו כמה עשרות יהודים. הרוצחים היו: מאורר, בוק, קלנר, פנסטר, ברטשניידר, טאובר, לנגר. התקרב חיסול הגטו. רבים ניספו עד אז. ידענו שהחיסול מתקרב.

ב-6 ביולי 43 עזבנו את הגטו וברחנו ליער, היינו 28, בינינו גם בנות. היו לנו מעט תחמושת, 4 רובים, 6 אקדחים, ורימונים.

לא קיבלנו עזרה וגם לא היה קשר עם המחתרת הפולנית. המפקד אשנדורף היה במצב גופני גרוע, כי נשבר גבו בעבודת כפייה של סחיבת שקים מלאי חיטה.

בריחה ליער, החיים בבונקרים, קונפליקטים

הבריחה ליער הייתה ספונטנית וקשורה לחיסול הגטו המתקרב. לא הייתה לנו תוכנית פעולה וגם לא בונקרים מוכנים. לא ידענו היכן נתמקם. לפקודת מפקדנו, כעבור יומיים חזרנו לגטו. לא ידענו שהגטו כבר חוסל ובורשצוב הוכרזה כיודנריין. ב-5 בבוקר התקרבנו לגטו והגרמנים קיבלו אותנו במטח ירי.

ברחנו לשדות ואחרי כמה ימים, התאספנו שוב ביער, מקום שעזבנו קודם. התחלנו חיי יער. "אנשי היער". אז מה שקבע היה, איזה אופי תלבש שהותנו ביער. מאין נשיג מזון. היו דעות שונות. התחלקנו ל-2 מחלקות. אחת של אשנדורף שהיה בעד ניידות ומלחמה עם הגרמנים והשנייה ובראשה שיע צוקרמן, הייתה להתמקם במקום אחד ולהשיג אוכל אצל האיכרים. לבסוף התקבלה דעתו של צוקרמן, דבר שבא לו בקלות, כי אשנדורף חלה. שניים סבלו מסיבוכים אחרי טיפוס. אני ויעקוב קבלק, נכנסנו למחנות DOBRAHOWCC , LISOWICC ויגלניצה, כדי לארגן שם אנשים לקבוצה. כך קבוצת צוקר נחלשה וצוקר קיבל הפיקוד.

(5) לא חפרנו בונקרים, כי היה עוד חם ואוהלים הספיקו. כל יום הלכנו לאיכרים והבאנו אוכל. את האיכרים עם האוכל שדדנו. באנו עם נשק, הצמדנו לרקה רובה ולקחנו את מה שרצינו. הגרוע, שלקחנו יותר משהיינו צריכים. האיכרים שנאו אותנו ואח"כ התנקמו בנו. לא הצלחנו לשכנע להצטרף אלינו במחנות, אמרו:" למה לנו לשכב אצלכם על האדמה, מעדיפים כאן את הצריפים." כשניסיתי לצייר להם חיים של יער, של חופש ביער, אמרו שאני " מבלף" (בלופים). אחר כך קיבלנו כאלה ששילמו. הם לא שילמו הכול. יום אחד צוקרמן ערך עליהם חיפש ומצא זהב וכסף. הכול לקחנו מהם.

החיים, התנאים נהיו קשים. לא היה מספיק אוכל לכולם. לכן, התחלקנו ל-2 קבוצות. המרחק בין שתיהן היה 3 ק"מ, תומכי ומתנגדי צוקר. נוצר מצב שלקב' אחת היה די אוכל, כשהשנייה רעבה. חברים בקבוצה שרעבו, החליטו לנטוש את הקבוצה ולחפש מקלט אצל איכר. שניים מצאו מקלט אצל איכר. צוקר התנגד למהלך, כי פחד מהסגרה. לבסוף, אחרי תחנונים שחרר אותו בלילה. באותו לילה, שניהם נרצחו. את גופותיהם מצאו בקרבת היער, במקום שמיליציה אוקראינית אף פעם לא חיפשה. אחרי חודש, שוב אוחדו הקבוצות.

פעולות צבאיות והשמדה

השגת נשק ומדים, כל הזמן הטרידה. בונראד, אוקראיני, נשאר איתנו בקשר, מסר לנו תוכנית להתקיף שומרים מחסן תבואה, שהיו פולקסדויטשה. אישית הלך איתנו. זה היה בספטמבר 43. את השומרים לא הרגנו, קשרנו אותם ולקחנו הנשק והמדים. אחרי הצלחת המבצע, חזרנו ליער.

בסמוך למקרה, נודע לנו שבכפר הקרוב, צריכה להתקיים אסיפת המיליציה האוקראינית של כל האיזור. החלטנו להתנפל עליהם , את הרוצחים להרוג ולקחת הנשק. לא עברנו 2 ק"מ וצוקר הורה לנו לחזור וזאת, כשנודע לו שביער יש יהודי, וגנר, שיש לו נשק. צוקר שלח אנשים לקחת הנשק, אפילו בכוח. היינו בדרך וסרבנו.

באוקטובר 43, אחי יואל, ליווה איכר שהביא לנו לחם. פתאום, האיכר נעלם. אחי הודיע לנו על כך. מיד יצאנו לחפש את האיכר. הקפנו המקום ופתחנו באש מיד. התחילו יריות מכל הצדדים. התברר שהיו אלה בנדרובצים שעזבו את מקומות המסתור שלהם- הבונקרים והרגנו אותם. בלילה הגיעו בעגלות איכרים שלקחו את הנשק שהיה מאוכסן במחסנים. את האדם שנחטף ע"י הבנדרובצים לא הצלחנו להציל. אנחנו נאלצנו להחליף המיקום ביער, כי פחדנו מנקמתם. הדבר התפרסם בכל הסביבה. בנובמבר, הגיע אלינו בונארד וביקש שנשחר מהכלא את בנו, שנכלא ע"י הגרמנים, כי לא התייצב לשרות בס"ס, שקודם התנדב, בכעס על הוריו. החלטנו לשחררו, כי אביו כל כך עזר לנו. נבחרו 12 בחורים. 3 מהם מחופשים במדים גרמניים. שניים היו קרועי מדים ולא מגולחים. מכיוון שבבוקשצוב היו כמה מאות גרמנים מהחזית והסוהר לא הכיר את כולם, הבחורים שלנו, במדי הס"ס, סיפרו לו שהביאו כמה בנדיטים. הוא נתן להם להיכנס לכלא והם שיחררו את כל האסירים, ביניהם גם 17 יהודים ואת בנו של בונארד.

חיינו הלאה ביער ואוכל לקחנו מהאיכרים. שני אוקראינים סיפקו לנו לחם. החורף התקרב, שלג ראשון ירד. ספקי הלחם השאירו עקבות בשלג שיכלו להוביל לבונקר שלנו. פעם, כתוצאה מהלשנה, עשו אצלם חיפש ומצאו אצלו דברים שלקחנו מאחרים ונתנו לו. לקחו אותו לגסטפו בצ'ורטקוב. במשך שבועות עינו אותו והיכו אותו שיסגיר אותנו. הוא לא הסגיר.

סיפור בית הסוהר התפרסם. האיכרים כעסו עלינו. הגיע לזה, שהגרמנים שלחו משתף פעולה, שיחסל אותנו. ב-6.2.46 הוקפנו. המפלט האחרון לצאת מהעיר לשדות. אלו מאיתנו שהיה להם נשק,  התפרסו בשולי היער. הלא חמושים נשלחו לקצה אחר של היער, משם אפשר היה לברוח. הייתי בקבוצת הלא מזוינים. כי לפי הוראת צוקר, עוד קודם, נלקח ממני הנשק.

הבחורים, מעט מזוינים, נלחמו 4 שעות נגד צבא חמוש היטב. כל היהודים נהרגו בקרב. קבוצת הלוחמים מנתה 16 איש, ביניהם יואל, אחיו ושיע צוקר עם אישתו. ברב' הלא מזוינים שמנתה 7 איש, כולם הצליחו לפרוץ את ההסגר: 3 בנים ו-4 בנות. כולם ברחו ליער שם הסתתרו יהודים. יער ציגני. לקחנו איתנו את אחיה של אתי פרר, (שהייתה בין הבנות שאיתם) שהסתתר בבונקר ואחרי איזשהו זמן, חזרנו ליער זליניצקי, למקום שקודם הסתתרנו. מצאנו שם 2 משלנו שנשארו ביער. התחבאנו בבונקר. בימים שכבנו בבור ובלילות הלכנו לכפר להשיג אוכל. פעם יצאו שניים לסנדלר בכפר, תפסה אותם שםמיליציה אוקראינית ורצחה אותם. איכר HYBZA  מיער TULIW סיפק לנו לחם. על השלג נותרו עקבות. למחרת קרה אסון. הגרמנים בחפשם בנדרובצים, הקיפו את היער עם העקבות, הגיעו לבונקר שלנו, ב-23.12.43 . זרקו רימונים לבונקר. אביה של אתי נפצע אנושות ברגליו וקסורר נהרג. אני ניצלתי. התחפרתי בערימת תפוחי אדמה, עמוק בבונקר. כששמעתי שהגרמנים מתקרבים, כיסיתי את הבנות שקדחו מחום, חצי מעולפות, בגלל טיפוס הבהרות, בסמרטוטים ושמיכות. לג'וניו שוורץ קפאו הרגלים ולא יכול היה לזוז. שמעתי את הבנות צועקות מחום :"אל תתבדח, למה אתה זורק עלינו תפוחי אדמה?". שמעתי את הגרמנים צורחים לצאת!!! אבא של אתי ענה שלא יכול לצאת כי שתי הרגלים מרוסקות מרימונים. הגרמנים שאלו: "כמה אתם?" והוא ענה:" שמונה!" "שיצאו!!!" צרחו, "כולם נפלו", ענה.

אביה של אתי מת בידיים שלי. לפני המוות נתתי לו עוגיות שהביא לנו האוקראיני GLOD  וקצת שלג לשתות. אחר כך קברתי, בתוך הבונקר, אותו ואת קסורר. לא יצאתי החוצה, כדי לא להשאיר עקבות חדשים.

הבנות הבריאו מהטיפוס, אבל אתי – השתגעה. בנובמבר 43, רצחו את ארוסה ואחר כך אחיה.    "היכן אבא?" שאלה כל הזמן. הרגעתי אותה שאצל איכר במחבוא. רצתה ללכת לשם. צריך היה להחזיק אותה בכוח. פעם אחת, כשרצתה לברוח מהבונקר, משכתי אותה חזרה למטה. היא כיבדה אותי במקל בעין, שעד היום אני סובל מזה.

אחרי חודשיים, אתי הבריאה. זה היה קשור למקרה: בכפר גר יהודי, מומר, אליו הגיע GLAD לקבל תרופות עבור אתי החולה. הביא תרופות וגם "SZMIRAE" , כנראה משחה שהומלצה ע"י רב, שבעבר נתן לו. לא יודע מה עזר- אבל אתי הבריאה.

הייתה מפולת בבונקר. הלכנו לחפש מקום אחר. חפרנו בונקר אחר. GLOD כל הזמן סיפק לנו אוכל ללא תשלום. כשהחזית התקרבה, היה מסוכן להישאר ביער. GLOD הציע לעבור לבונקר שלו, שם שמר תבואה. שם היינו שבוע.

בסוף מרץ 44, שוחררנו. יצאנו מהבונקר לכוון בורשוב, דרך ייזזני. שוורץ נשאר בייזזני ובדרך לבורשוב, נרצח ע"י האוקראינים. שוב חזרו הגרמנים ושוב התחבאנו בבונקר בבורשוב. היו שם גם יהודים נוספים. פולני STACOWIAK סיפק לכולנו אוכל. כעבור זמן קצר- שוחררנו.

בין הגברים, הייתי היחיד שנשארתי בחיים. הבנות ניצלו כולן- כל ה-4 .

בניו וינטראוב תיק 03/733