סיפורו של שעון. סיפורה של מניה ורטנפלד לבית גולדהבר

"את השעון הזה קיבל אבי, מרדכי גולדהבר לרגל נישואיו בשנת 1921, לאימי, בחירת לבו פפי לבית סלפטר. כמו היום גם אז, מקובל היה, שהורי הכלה נותנים לחתן המיועד מתנה לנישואיו.
לשעון הזהב הייתה מחוברת שרשרת זהב, שנכנסה לכיס הווסט, סמל למעמד גבוה.
השעון מ"חברת שאפהאוזן" נקנה בלבוב בחנות יוקרתית. לאחרונה, כמעט 100 שנה אחרי, כשבני רצה לתקן את השעון, פנה לחברה בשוויץ, שקיימת עד היום, וזו מצאה את כרטיס הקנייה המקורי של השעון. מי קנה, איפה ומתי.

 

"בשנת 1939, כשנכנסו הרוסים לצ'ורטקוב וחששו להחרמת הרכוש והממון, מרדכי, אבא שלי, קבר אותו במרתף באדמה. ב – 1943, אחרי שאבא שלי נלקח ולא חזר, וכשהלכנו להסתתר אצל הגוי, אמא לקחה את השעון איתה וגם זלוטי ודולארים שהיו לנו וכשהגענו אל הגוי היא החביאה אותם במקום שהסתתרנו, באסם, בחור בתקרה שהוסווה בקש. כל פעם, כשהגוי ביקש עוד ועוד כסף כדי לקנות לחם, היתה הולכת בחשאי וגם אני, ומוציאה כסף מהשקית. לו ידע שיש לאמא זהב, היה הורג אותנו ולוקח את הזהב. אמא נתנה לו כל פעם קצת מזלוטי והדולארים שהיו לה. הגוי כל כל הזמן רצה עוד ועוד כסף.
כשהייתה שריפה באסם וברחנו, אמא הוציאה את השקית ולקחה אתה. השקית הייתה אתה בכל מקום.

לאמא הייתה גם טבעת יהלום, (אפילו שתיים) שמסרה, כדי לשחרר את אשת אחיה, שנתפסה על ידי הגסטפו בסטניסלבוב. היא נתנה ליודנראט את הטבעת ואלו דאגו לשחררה.
את השעון של אבא, אמא הצליחה לשמור. כשנגמרה המלחמה השעון היה אתנו. השעון הוא המזכרת היחידה מאבא ולכן יקרה ללבנו.
את השעון נתתי לאחד מבני למשמרת".