ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה הכרתי את גנק ברגמן, גנק היה בן למשפחה אמידה שכל רכושה הולאם ע"י הרוסים, עם היכנסם לצ'ורטקוב. אבי היה רופא וגנק היה רופא שיניים. מאחר שאבי וגנק נולדו באותה עיר, שררה ביניהם ידידות סנטימנטלית. התחלתי לצאת עם גנק, הייתי בת 19 והוא היה מקסים. רציתי ללמוד רפואה ,אבל יהודים לא הורשו להתקבל לאוניברסיטה, למדתי בבית ספר לאחיות. כשהרוסים נכנסו, הם החרימו את הבתים שלנו ואת כל רכושנו.
הגרמנים נכנסו והאוקראינים שמחו לשתף פעולה איתם בהלשנות, התעללויות ורצח יהודים.
הוחל בהקמת הגטו, בחלק העני ביותר של העיר. הצפיפות הייתה רבה, גנק ואחיותיו עם ילדיהם עברו לגור אתנו. הבית שלנו נכלל בגטו. הייתה לו יציאה שהובילה לצד הארי, ממנה נהגנו לצאת לעבודה. מאחר שגנק היה רופא השיניים היחידי בעיר הוא הורשה לעבוד בקליניקה שלו. בין המטופלים שלו היו גרמנים שכמובן, לא שילמו עבור הטיפול. אני עבדתי עם הרופא היהודי: בונק מרגוליס, כירורג וגניקולוג באותו מקום.
אבא עבד בבית החולים, שטיפל בחולי הטיפוס וטיפוס הבהרות. אימא עבדה לצדו.
אבא דאג לחסן אותנו ,אך את עצמו לא חיסן, כי חוסן במלחמת העולם הראשונה ולכן חלה ומת. אימא ואחי נולק עבדו בבית החולים בצד הארי.
המצב היה נורא, יום ,יום נתפסו אנשים ונשלחו למחנות העבודה, לקמיונקה, או ברכבות להשמדה בבלזץ.
1943.
הגיעו שמועות על חיסולו הסופי של הגטו.שלחנו את אימא ונולק לפולני לוקוזוויץ
שגר בוויגננקה, מהצד השני של נהר הסרט ובנה מסתור מתחת לביתו.
ערב אחד ראינו מהחלון איש גסטפו מצביע לעבר הבית שלנו. הבנו. למחרת לבשתי בגדי נזירה מהכנסייה היוונית- אורתודוקסית ויחד עם נזירה מלווה, עברנו בעיר לעבר המחבוא. התחננתי לגנק שיבוא אתנו. באותו לילה הם חיסלו את הגטו-הגטו היה: "יודנריין"- נקי מיהודים.
התנאים במחבוא היו קשים, 4 אנשים בחדר של 2 מטר, דרגש ודלי לצרכים.
מפחד הלשנה העביר אותנו האוקראיני למחבוא אחר שם פגשנו את סינצ'ו וטושקה
שוורץ. השמועות אמרו שהגרמנים עומדים להפסיד במלחמה, זו הייתה התקווה שהחזיקה אותנו בחיים.
ה-8 בדצמבר היה היום הנורא והטרגי בחיינו. שמענו גרמנים ופולני אחד נכנסים לבית. הם לקחו כל מה שהיה לנו. נולק אחי קפץ מהחלון והתחיל לרוץ בסמטה, אימי נלקחה ע"י הגסטפו וגנק נעלם. הסתבר שהגרמני חזר ומצא את גנק ואימי ושאל: "איפה הכסף?". "על המדף" ענה גנק. כשהתרומם האיש להגיע למדף העליון שלף גנק את אקדחו וירה בו. לצערנו הוא לא מת רק נפצע .
ברחתי לגורנה ויגננקה, בלילה ברגל והסתתרתי שם.
הייתי חייבת למצוא את גנק, לא הייתי מסוגלת לחיות בלעדיו. לכן ,בערב קריסמס התגנבתי העירה, דפקתי על דלת ביתו של פרפ' וישנייבסקי שגר ברחוב קוליובה 2 והם הסכימו להחביא אותי תמורת בדים שהבטחתי לספק. שם פגשתי את זנקה, שהתחבאה גם היא.
לילה אחד, אחרי ראש השנה האזרחי, 1944, הגיע הזוג שטיינר לבקר ובידם מכתב מגנק לזנקה, בו הוא שואל עלי. הסתבר שגנק מתחבא אצלם בבית, בז'רנילה, שליד היער השחור.
התחננתי שייקחו אותי איתם להתאחד עם גנק. הם הבטיחו. למחרת בלילה הלכנו שלושתנו לכוון ביתם, שם פגשתי את גנק.
שהינו שם עד סוף המלחמה
מר שטיינר ואשתו קיבלו אות "חסידי אומות העולם", על הסתרת 11 יהודים לתקופה כה ארוכה.
אחרי המלחמה עזבה משפחת ברגמן לשוודיה, גב' ברגמן מתגוררת בשטוקהולם עד היום. בנה, מרק, הקים משפחה בארה"ב ונמצא בקשר רצוף אתנו.