שנים רבות שתקתי. לא יכולתי וגם לא רציתי לדבר על תקופת השואה, אותה עברתי כילד קטן בפולין. רק בתחילת שנות ה – 90 של המאה הקודמת, בהשפעתה של מינה רוזנר, הגעתי למסקנה כי חשוב מאוד לכתוב את הזיכרונות שלי למען ילדיי, נכדיי והדורות הבאים.העליתי שכבות כבדות של "בטון" מעל הלב שלי, בכדי לקבור את זיכרונות הילדות בשואה, לא רציתי לחשוב עליהם ולא להיזכר בהם. מעטפת אבן קשה כיסתה את הכול. חייתי את חיי העכשוויים ללא עבר ילדותי.
צעדתי לכיוון העתיד מבלי לחשוב על העבר. העבר היה קבור עמוק מתחת להרבה שכבות של "בטון". הלב היה מאובן – וכך קראתי לזיכרונותיי. רק עכשיו מתחילת "ההפשרה" ההדרגתית שלי. אני יכול להתבונן לתוך תוכי פנימה, להיזכר בכל ולהעלות את כל זיכרונותיי על הכתב.