מענדעל פידלר היה , אם אפשר להתבטא כך, "מיניסטר של אומנות" במלוכה של "השאפירניקים", למרות שבמציאות בחדר שלהם, הוא היה מורה לדקדוק ו"תנך". שמו היה "פידלער", שם שלא ממש התאים לו, משום שמענדעל היה אומן על כל האינסטרומנים.
ד.ה. למעשה לנגן הוא לא ידע אפילו על אינסטרומנט אחד. כשהוא פנה למוזיקה,אצבעותיו כבר היו עבות וזקנו רחב מדי לכינור, לכן הוא היה תיאוריתיקן גדול, החנות שלו (שממנה התפרנס) הייתה אקדמיה מוזיקלית עבור מאות צעירים. משם הם הסתלקו לווינה ולמינכן, מאוחר יותר הם נעשו אומנים וחזנים מפורסמים.
בטשורטקוב עצמה, אשר לפני כן לא ידעה מה זה בכלל תווים וכינור הם לא ראו, רק כשהייתה חתונה בעיירה. טשורטקוב באמצעותו הפכה לעיירה מוזיקלית. כעת כמעט ואין בית בטשורטקוב שלא מנגנים ושרים. בכל גליציה אין כאלו מבינים בנגינה ובחזנות כמו בטשורטקוב.
כל זאת עשה מענדעל פידלר.
מאוד מעניין, כיצד מענדל פידלר בעצמו נעשה כנר, כמו שנאמר.היה זה כשהוא כבר היה אב לילדים, אמת שחנות עדיין לא היתה לו, הוא עדיין חי אצל חותנו במתן מחיה ופרנסה (במילים פשוטות-חי ע"ח חותנו), חותנו היה איש פשוט אך בעל בית עשיר, למסחר הוא לא התאים, אז הוא ישב ימים ולילות ולמד גמרא, כמו חברו יענק ביקל הוא גם מאוד אהב את ה"רמבם", בסתר הוא גם קרא ספרי השכלה, למד לטינית וגרמנית, קול גם כן היה לו באמת לא רע, לכן, הוא מצא חן בעיני חותנו עוד בהיותו בחור, היות והוא שר עם כזה ניגון מתוק "אמר אביי". לעיתים הוא היה מתעמק למשל בעת התפילה. אף פעם לא עלה על דעתו שניתן בקול להשתמש למשהו אחר, עד אשר הוא חלף על פני ארמון הפריץ.
הוא שמע מהחדרים קולות של גברים, משונים ומכושפים, הוא רותק למקום, מופתע ונפעם.
האם שם שרו, או ניגנו? או שני הדברים גם יחד, האם נקבה או זכר? או שניהם בחברותא?
האם אחד, או שניים, או הרבה?…. בשעת המעשה הוא לא יכול היה לעשות דין וחשבון, מדוע?
משום שהוא נמשך למקום, ממש מכושף. זמן מה לאחר מכן, שם בחדרים הכל כבר היה מזמן שקט,
הוא הביט סביבו והבחין שהלילה כבר ירד מזמן ואצלו בנשמה הכל מתנגן והוא אינו יכול לזוז מהמקום.
מאותו זמן, הוא הלך יום יום בסודי סודות לארמון הפריץ, בהתחלה הוא היה עומד מרחוק,
כמו בפעם הראשונה, מעבר לשער, במשך הזמן זה משך אותו, קרוב יותר לתוך החצר,
עד החדרים האלו. אחר כך התגלה אצל מענדל פידלר כינור, אמת, לא אצלו בבית, אלא, מוחבא אצל הפריץ ואף אחד בעולם לא ידע על הכינור, חוץ מהמנצח בחצר הפריץ אשר לימד אותו לנגן בהיחבא.
שיהודי, איש צעיר, בפרט מורה, עילוי, ילך יום יום לחדרי הפריץ? זאת היתה חידה עבור העיירה, לא פעם זוג עיניים הביטו בו ולבסוף גילו את סודו.
מענדעל התחכם ובכל פעם לקח עימו פך, היות ובחצר נמצאת באר, משמעו שהוא הולך לשאוב מים מהבאר..(ביידיש באר- א קערנעצע) אך שמים וארץ נשבעו, ששום דבר לא יוסתר. במקרה, קצב יהודי מגיע לחצר לקנות עגל, הוא רואה את מענדעל יוצא מהחדרים.
מאותו יום מענדעל לא יכול היה יותר ללכת לחצר ל"שאוב מים מהבאר", הכינור שלו השתתק,
אילם היה מונח בעליית הגג (בוידעם), עטוף בסמרטוטים, מכוסה עם עצים, בקבוקים ישנים וכלי חרס ולחכות לזמנים טובים יותר.
הזמנים הטובים לא הגיעו, בעל הבית "התגלה" כאפיקורס, העיירה כבר חיפשה עליו "חטאים", חותנו לא הוריד ממנו עין, באחד הבקרים חותנו גילה על הבוידעם את הכינור והשמיד אותו לפיצ-פיצאלאך.
זמן רב הסתובב מענדעל מופתע עם הרגשה מורעלת בלב, רק לאחר מותו של חותנו, כאשר מתן מחיה ופרנסה הסתיימו והוא פתח עסק ובאמצעותו קבל את עצמאותו, הוא דאג לרכוש לו כינור שני ובגלוי בפני כל העולם, העיירה זמן מה רעשה וגעשה,
אחר כך הניחו לו וכינויו החתום בחותמת היה "מענדעל הכנר".
מענדעל השיג את מבוקשו, הוא התעלם ממה שהעיירה אומרת עליו, מהכינוי שלו הוא עשה משימה קדושה, השיעור של חיו.אמת, האצבעות וזקנו הפריעו לו להיות כישרון, אף פעם הוא לא היה כנר גדול, לכן הוא למד את התיאוריה של המוזיקה, ידע לנגן וללמד על כל הכלים, הוא הקיף עצמו עם מוזיקאים יוצרים הכי טובים, התכתב עם פרופסורים מפורסמים שהכירו בכישרונו: אפילו את התפילות, הסדרה, ההפטרה, את הגמרא,חיבר לפי כל הדינים, בעצמו כתב קומפוזיציות ובעיקר לימד את כולם בחינם.
אמנם הוא לא נרדף, אך על ביתו בעיירה עשו חרם, הוא לא עיכב צעירים שיבקרו אותו בביתו ללמוד נגינה. הכינור היה הנחמה היחידה שלו. ה"שאפירניקים" וילדיהם ביקרוהו לעיתים קרובות, העסק שלו היה המועדון שלהם. אחרי מותו של שפירא הוא הפך להיות המנהיג של החברה.
כמו ביקל היה לו גם רגש חזק לבעלי חיים. היו לו גם כן שתי נשים, אך בניגוד לביקל הוא עם אשתו השנייה הצליח יותר טוב מאשר עם הראשונה, היא הייתה אם חורגת עדינה והמתיקה לו את שנותיו האחרונות. התלמידים מאוד אהבו אותו, בשנים האחרונות של חיו הוא היה מאוד חולה, הם הובילו אותו בעגלה החוצה להנאתו ולשאוף אויר צח.
למענדעל פידלר היה מנין משלו, הוא בעצמו היה מתפלל לפני העומד – עם תווים,
"כל נדרי" –גם עם תווים. את ה"כל נדרי" שלו כל העיירה היתה הולכת לשמוע.
הוא רצה להעביר את ה"כל נדרי" בירושה לאחד מתלמידיו, אך הוא לא היה מוכשר
דיו לקבל את הירושה, ועל כן, למענדעל היה צער גדול לפני מותו.
מענדעל פידלר נפטר בשנת 1905 . לא רק חבריו המבוגרים יותר שחיו אחריו, אלא גם צעירי טשורטקוב, מכבדים את זכרו בדרך ארץ בחום ובאהבה .
———————————
פרט לשני לוחמים חשובים אלו, היה לשפירא סיוע גדול נוסף עם משכיל אינטליגנט שלישי, זה כבר היה בעל דיפלומה לרפואה, שמו היה שטעקעל, הוא היה בנו של חייט, פועל לפי ייחוסו ודמוקראט במחשבתו ורגשותיו המלאים. הוא תמיד היה לצד העם במועצת הקהילה וכרופא עירוני. 30 שנה הוא עמד בראש "יד החרוצים" – הפועלים של השאפירניקים, הוא היה עבורם רופא ומורה.
———————————–
לא רק מהאינטליגנציה, אלא מבין בעלי מלאכות גופא היו לשאפירניקים אידיאליסטיים חזקים ומשוכנעים ולוחמים אמיצים. האורגינאלי ביותר היה דדיה בודנער, זה היה כפי שטשורטקובאים צעירים מציגים אותו, יהודי גבה קומה, חזק וגרמי: היה לו מבט חד למרות עינו האחת, היה לו זקן מדובלל, תמיד התהלך כעוס ומרוגז. בגיל 70 הוא עדיין אכל כמו שישה אנשים, הוא היה אוכל קערה גדולה מלפפונים קצוצים, צנון שלם, סיר בורשט, כל זה בבד אחת – ומקנח עם דייסה מקמח תירס (ביידיש- א קעלעשע ).
את עינו הוא איבד בצעירותו, בשעה שהוא חייב היה לשרת בצבא, לשרת הוא לא רצה, הוא הלך ליהודיה שהיתה מומחית לפגיעה בעין לבחורים שלא רצו לשרת בצבא, הייתה נותנת לבחורים בלבביות לאכול צנצנת קטנה של קונפיטורה ולקנח עם משקה טוב, אחרי הטכס הזה היא הייתה מכריזה – "מי רוצה להיכנס קודם" ?! אוחזת במכשיריה, עושה את מלאכתה ועם הסיום הבחור כבר היה בטוח שלא ישרת…. וכך גם דדיה בודנער מרצונו החופשי השתחרר מעין אחת. זה לא הפריע לו לחיות, כיהודי גיבור שמונים שנה. הוא היה , כך מספרים טשורטקובאים, חברה צעירים – איש ישר,
חכם, בעיקר אדם אמיתי, ראדיקאלי ! היה מעט מעיין בספרים, הוא היה מין ארי שומר של שאפירא.
בעיירה רעדו מהמבט הכעוס וכוח הברזל שלו. במלחמות עבור הרבי הוא "הכניס" על ימין ועל שמאל, הוא בעצמו איבד פאה אחת וכך עם פאה אחת הוא נפטר ב-1910.
———————————
אחד ה"שאפירניקים" ממעוררי עניין הינו משה העלערבאך, הוא הכי צעיר ביניהם, כעת הוא עדיין אינו מעל שישים,התפרנס די טוב, למרות מצבו הקשה, איש אהוב, רך כיונה, מלא תמימות ואמת. הוא כעת נשיא של "יד חרוצים". אצל בעלי מלאכות הוא בר סמכא גדול, גם העיירה כולה מתייחסת אליו עם כבד ודרך ארץ. חוץ ממנהיג של בעלי מלאכות של השאפירניקים, הוא גם בועד האיגוד הראשי ובאיגוד הסופרים. בשבת הוא לומד עם שאר בעלי מלאכות, "תנך", "אורח חיים". קורא בפניהם גם עיתון, זה אינו מפריע לו להיות בעל מלאכה טוב, הוא כמו כל השאפרניקים, ציוני חם. אחרי מותו של הרצל, מספר לי בנו- הוא קרע את העטרה מהטלית שלו, וכל השנה התפלל ללא העטרה, התאבל אחרי המנהיג היקר והגיבור.
כל זה היה בשקט ובשתיקה, לא נתן לאף אחד להבחין ברחשי נשמתו.