"מחלוקת גדולה" "מאבק התרבות" בטשורטקוב מאת: א.א. פישר

קול-קורא-לעזרת-הרב-שפירא-מצורטקוב-Czortkow
קול-קורא-לעזרת-הרב-שפירא

ברבע האחרון של המאה ה-19 התקיימה בטשורטקוב  "מחלוקת גדולה". כפי שהעם כינה זאת. למעשה היה זה מאבק תרבות. הצדדים במאבק היו – רב העיר ישעיהו-מאיר שפירא מצד אחד וגבאים אחדים מחצרו של הרבי מהצד השני. סביב החצר של הרבי התקבצו כל אלו שהיו חסידים – וסביב רב העיר ה"עם הפשוט", בעלי מלאכות וסוחרים קטנים.
הרב ישעיהו-מאיר שפירא נולד בעיר הנמל הבלטית מעמעל בשנת 1828. הוא התקבל למשרת הרבנות בטשורטקוב כשעוד לא מלאו שלושים שנה.אני נזכר במראהו, על פי תמונתו שפעם ראיתי. מצח מלומד גבוהה ומקומט, עם עיניים חולמניות ועצובות, טיפוס של אידיאליסט, משכיל, שמוכן לקורבנות אישיים על מנת להביא השכלה לעמו.

 

מעשיו המאוחרים הצדיקו את ההשערה, שהוא לא היה מהמשכילים שעשו צחוק מעם הארץ, אלא ההיפך, הוא צידד בגישה שצריך לחיות בין העם הפשוט על מנת לעזור לו וללמד אותו.

הרב שפירא היה גאון בלומדות תלמודיות ועובדה זו לא הכחישו אפילו מתנגדיו מרי הנפש. הוא היה בקי מאוד בתרבות העברית החדשה, כתב אודות בעיות חברתיות ומאמרים תלמודיים ב"המגיד" ועוד בהוצאות אחרות בתקופתו. היה לו גם ידע כללי חובק עולם ובנוסף התעניין בתיאוריות קואופרטיביות וכיצד להפוך תיאוריות למעשה. השכלה רחבה כזו הייתה תופעה יוצאת מהכלל. זה בלבד היה בכדי לרומם את הרב שפירא כאישיות מיוחדת בתקופתו. היו לו גם מעלות טובות ונדירות אחרות שהוסיפו לו חשיבות, והפכו אותו מורם וגדול בעיני חסידיו.

אני רואה ממש בדיוק כאילו הייתי נוכח כיצד היה עומד בפני ציבור יהודים משכבות שונות של האוכלוסייה ו"דורש" בפניהם בשפה פשוטה וברורה עם קולו החזק והניגוני ,שחודר ללבבות של כל המאזינים. הוא מספר להם אודות ר' הושע נפחא ור' יומנן הסנדלר, שהיו בעלי מלאכות פשוטות וזה לא הפריע להם בד בבד להיות תנאים גדולים, וליצור אוצרות רוחניים להרבה דורות של עמם. הוא היה מספר להם אודות רבי עקיבא, שהיה רועה צאן עד גיל ארבעים, אך הצמא שלו לתורה עזרה לו  להיות מנהיג לעמו. הוא המחיש לציבור שומעיו שאדם אינו צריך ליפול ברוחו בגלל שהוא בעל מלאכה והוא מרוויח ביושר את לחמו באמצעות עבודתו, אפילו שאינו יכול ללמוד.

רק אם הוא טוב ואדוק ושואף לרומם את נשמתו ולאהוב את מילתו של אלוהים, שחושב לחיות לפי התורה הקדושה, עושה צדקה ועוזר לשני, זאת גם הינה מדרגה גבוהה.

אינני מאמין שהוא ניהל תעמולה נגד החסידות. אני מתאר לעצמי שהוא מן הסתם דיבר נגד אמונה תפלה, נגד אמונה במופתים וניסים, כאלה שמנמיכים את האמת ואת האמונה הישרה.

דבריו הכעיסו את התקיפים והלומדים והמיוחסים  שראו בדבריו פגיעה במעמדם. דבריו עלולים היו בעיניהם לעורר מהפכה. אך לאט לאט הוא החל לרכוש את אמונם ומילותיו רוממו את הנדכאים והוא כבש את ליבם. העם התחיל להאזין באהבה למנהיגם.

במוצאי שבת באו אליו יקירי העיר וכן "קהל צאן מרעיו". הם החליטו שצריך את הרב העסוק להעביר לדרך הנכונה. הם רוצים להבהיר לו שמילים כאלו יכולים חלילה לסובב את הראש "להמונים הפשוטים" ולגרום לחילול השם. בהתחלה ניסו לשוחח אתו בדבר תורה, לזאת יש גם מטרה, צריך עוד פעם להיות בטוחים ולהיווכח אם הוא באמת גדול בתורה, אולי הוא בכלל  מסונוור. "הידענים" הגדולים ביותר של העיר חייבים היו להוכיח שהרב הצעיר הוא אכן גאון מופלג. סוף כל סוף יוצאים בלשון הדרשה. הרב מאזין בסבלנות להערות ואפילו לתלונות והוא מבהיר במדויק ובחוזקה, שהוא מבין את דרישותיהם ממנו, אך לצערו הוא אינו יכול לוותר על הדרישות. זה בניגוד לרעיונותיו ומצפונו. הוא דגל מ"הזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה", והוא אכן בא לעזור לעם, ללמדו תורה ולרוממו משפלותו. בשיחה הזאת היו נוכחים גם נלהבים, מלומדים ופשוטי העם. הם היו נלהבים מתשובותיו של הרבי ונשארו מצדדיו הנאמנים, קהל הבוחשים נותרו לא מרוצים ומודאגים.

הרב התחיל להתבסס בחיי החברה של העיר. הוא למד עם הציבור, עם אחדים רק פרשה בחומש עם רש"י, עם אחרים נביאים ותהילים, עם עוד אחרים פרק משניות או "עין יעקב" ועם לומדים שיעור בגמרא. היה לו את הכישרון והעניין להסביר שכולם יבינו. הוא לא החסיר הזדמנות לעודד את הציבור הפשוט ולחזק את תודעתו העצמית. כמובן שהוא דאג שלילדיהם יהיו מלמדים טובים, שלא יקבלו השכלה וחינוך גרועים יותר מילדי העשירים.

כאשר ילדי בעלי מלאכות גילו כישרונות אחרים, הוא שמח יחד איתם כמו עם ילדיו שלו והוא דאג שימשיכו ללמוד. במשך מספר שנים צמחו בין המשפחות האומניות והסוחרים הקטנים חוג של צעירים מלומדים שהיו כבוד לרב והוריהם. הוא ייסד את איגוד "יד חרוצים", שהינו בית תפילה ובד בבד התאחדות לעזרה הדדית. השכבות העניות והפשוטות נקשרו אליו יותר אך מתנגדיו נעשו יותר ממורמרים.

כאשר חצר הרבי פרידמן עברה להתגורר בטשורטקוב לתמיד, נעשו מתנגדיו של הרב שפירא מחוזקים ומעודדים. דרכיו של הרב שפירא לא מצאו חן בעיני החצר היות ובמידת מה הם התנגדו לרוחניות של החסידות. החסידים של פרידמן ציפו לבואו של הרב שפירא  לרב פרידמן ושזה האחרון יאשר את מנהיגותו הרוחנית. הרב שפירא לא עשה זאת. הוא הבין שכסמכות דתית הגבוהה ביותר בעיר, כמרא דאתרא, הוא אינו צריך לעשות זאת ועל כן היחסים נעשו יותר מתוחים בין שני הצדדים. הפוליטיקאים של החצר פרידמן נעשו יותר אגרסיביים והם החליטו לגרש את הרב מהעיר.

עד כמה שידוע לי הרב לא היה איש מלחמה, אך הוא היה אישיות חזקה, הוא החליט לא לאפשר לו להיות מגורש מהעיר וממעמדו. לובתה מחלוקת מרה ובלתי נסבלת כאשר הוטלה חותמת על העיר למשך תקופה ארוכה. אף על פי שהרב שפירא היה דתי אורתודוקסי קפדן, החלו שונאיו להפיץ רכילות אודותיו, שהוא אפיקורס ועוכר ישראל, לא העזו להגיד שהרב אוכל חזיר, אך המציאו עליו שהוא מורח את שפמו עם שומן חזיר. הרב קיבל את כל הבלבולים עם חיוך מבוטל, אך מצדדיו חרקו בשיניהם.

באחד הימים הם שלחו נערי חיידר מופרעים שיצעקו לרב ברחוב "קוגל, קוגל"! זאת הייתה מילת גנאי שבתקופה ההיא היו צועקים לעבר מושמד. את החברה, כמובן, תפסו ושברו להם את העצמות. הרב קיבל את ההעלבות בנחת והואיל לעצור ברוגע את זעמם של מצדדיו וזאת על מנת למנוע התפרעות. אך העוולה, ההפקרות והחוצפה מן הצד שכנגד הייתה כה גדולה שהוא לא יכול היה להשתלט על הציבור שלו. התרחשו מריבות ומכות עד זוב דם. באחד מימי הקיץ לפנות בוקר, בזמן שהרב ישב ליד חלון פתוח ולמד, מישהו ירה כדור. במזל, הרב לא ניפגע. עשה זאת איש יוצא דופן שהכירוהו היטב בטשורטקוב.

הרב הואיל להרגיע את האוכלוסייה ולהפנות את תשומת הלב מהמחלוקת ולהעביר את מצדדיו למשימות חדשות. בלהט המריבות הוא החל במימוש משאת- נפש ישנה – לייסד בעיר, קופת הלוואות קואופרטיבית לאוכלוסייה הענייה. בזמנים ההם ובסביבה הזאת היה זה עיסוק מהפכני.

הרב השתלשל ליצירת עבודת הבסיס להון, וליצור את התקנות. היה צורך גם למצוא את האיש המתאים שינהל את המוסד. התוכנית הצליחה וקופת ההלוואה נוסדה. היא התקיימה עשרות שנים והביאה שימוש גדול לאוכלוסייתה.

המחלוקת שוב המשיכה, זה הגיע לידי כך שכבר לא היו שני צדדים במחנה, אלא נוצרו שתי קהילות נפרדות. לשני הצדדים כבר היו שוחטים נפרדים, איש כבר לא אכל משחיטה של האחר.  חסידים עם שאפירניקים  לא השתדכו. ברוגז בין אחים וקרובים הייתה תופעה יום יומית.

התקיימו גירושין כפויים עקב כך שהאיש הצעיר הפך להיות שאפירניק אחרי החתונה, וחותנו בשום פנים ואופן לא רצה להשלים עם זאת. אפשר לשער איזה כאב לב ועוגמת נפש יצרו המחלוקות הכבדות לרב.

שפירא מצבה של ישעיהו מאיר כהנא שפירא מצ'ורטקוב Chortkow Rab Shapira
שפירא מצבה של ישעיהו מאיר כהנא שפירא מצ'ורטקוב Chortkow Rab Shapira

הוא ללא ספק יכול היה לקבל משרה רבנית  בעיר גדולה יותר ומתקדמת יותר. אלא שהוא לא רצה להשאיר את "שדה הקרב" הזה למתנגדיו והחזיק מעמד עד הסוף.

הרב שפירא נפטר בשנת 1887, טרם זמנו. טרם מלאו לו ששים שנה. השפעתו האריכה זמן רב. עד השנים האחרונות היו בעירנו שאפירניקים שהזכירו בכבוד ובאהבה את שמו.

השאפירניקים היו הראשונים בעיר שסופחו לפוליטיקה הציונית של הרצל. היו מספרים אצלנו שהרצל היה מעוניין מאוד לזכות "בחצר" של טשורטקוב למען הרעיון הציוני. הוא שלח את החסיד ר' אהרון מארקוס, על מנת שיהיה המתווך בעניין. הרבי הזקן ר' דודל (משה דוד פרידמן) הסכים לקבל עמדה מתאימה לגבי הציונות, אך בנו והגבאים-הפוליטיקאים התנגדו.

מספר מילים אודות משפחתו של הרב שפירא.

הרבנית הייתה אישה מאוד צנועה עם מצב רוח טוב, אפילו הממורמרים מהמחנה החסידי לא אמרו עליה מילה רעה. בנו של הרבי, דוד, היה מאוד אהוב בעיר, אפילו אימהות מהחוג החסידי היו מקבלות את פניו בברכה. מאוחר יותר היה רופא בדינבורג. הוא גם כתב מאמרים עבריים. שרה שפירא נכדתו של הרב שפירא, הייתה סופרת משוררת עבריה, שכתבה השיר ידוע "אל טל ואל מטר".

בתקופתי כבר לא היה אף אחד ממשפחתו של הרב שפירא בטשורטקוב. בגלל המאבק התרבותי היוצא מן הכלל בקהילה של טשורטקוב, היא נעשתה מוכרת בכל העולם היהודי וזה בלי ספק, הון אורגינלי מעניין בהיסטוריה של ההשכלה.