לולה קאופמן ריין – עדות ניצולת שואה מצ'ורטקוב בספרה: " הילדה במסתור"

הילדה הנחבאת – הסיפור האמיתי של השואה: לולה ריין – קאופמן ולואיס מצגר (הודפס בארה"ב ב-2008 ) תרגום לעברית נרי חנס
כאשר אימה נהרגה ע"י הגסטפו, ילדה יהודייה, ששמה לולה, נשלחה למקום מסתור. בתחילה, לולה חיה בחשאי, בביתה של משפחה אוקראינית, אבל כאשר מישהו איים לחשוף אותה לנאצים, לולה נאלצה לעזוב שוב, בפעם הזו היא מתחבאת עם משפחה נוספת בבור מלוכלך, מתחת לאסם. המשפחה הנחבאת נלחמת בקור וברעב, נאבקת בלי הרף באיום שתתגלה. לולה איבדה הכול, את ביתה ואת משפחתה. כול שנשאר לה הוא פריט לבוש אחד, שמלה שאימה, באהבה תפרה ורקמה לה. האם תמצא לולה אי פעם בטחון וחופש?

הקדמה
בתוך האסם, סמוך לקיר עץ, ישנו גרם מדרגות המוביל למרתף עץ, עם קירות מלבנים. זהו מחסן של תפוחי אדמה שרצפתו מלוכלכת בקש. אנה דחפה הצידה חלק מהקש והלכלוך, לעינינו נגלה מכסה עשוי עץ. היא הרימה את המכסה. לעיני התגלה חור מתחת לרצפת המרתף. זהו חור מתחת לחור.

"היכנסי פנימה"! אמרה אנה.

החלקתי דרך הפתח לחור התת קרקעי העמוק הזה. גודל החור כששה וחצי רגל רוחב ואורכו כששה וחצי רגל. שוליו היו מבוץ. האדמה העבה, העשירה והידועה של הכפר הזה. קרקעית החור – מבוץ, גם כן, דחוס היטב. ברגע שהייתי בפנים, אנה החזירה את מכסה העץ למקומו. יכולתי לשמוע אותה מפזרת לכלוך וקש מעליו. אני מוקפת לכלוך, עם מכסה עץ המשמש לגג. המקום דומה לקבר. במקום מתחבאים כבר שלושה אנשים אחרים. אישה צעירה, בשנות העשרים לחייה, גבר צעיר כבן עשרים וילדה קטנה כבת ארבע. התיישבתי ליד הילדה, מול האישה והבחור. החור היה עמוק מספיק כדי לאפשר לי לשבת, כאילו "ידע" את גובהי, אבל נמוך מכדי לעמוד בו וקטן מכדי לאפשר לנו למתוח את הרגליים. רגלינו נוגעות האחת בשנייה. הן כל הזמן נוגעות.

חושך כל הזמן, למעט כשמגיע האוכל בלילה ונר נדלק. אני יכולה להריח את ריח הלכלוך. ריח חשוך, רטוב, ריח שנתקע בחלק האחורי של הגרון.

כל מה אני יודעת הוא שאני מהעיר, לא מכאן, לא ממה שמרגיש כמו אמצע של שום מקום. אני בת שמונה, לבושה בשמלה החביבה עלי, זאת שאימי תפרה לי. היא רקמה את הפרחים העדינים ואת העלים, הם נראים כל כך יפים, החיות של הצבע הכחול, צבע התפוז הכתום. הפרחים הסגולים עטופים בעלעלים בצבע ירוק בהיר, בוהק מול הבד הלבן המשמש כרקע. הצוואר עטוף בתכים של כחול, כמו שמים ריקים מעננים. חשוך מידי מכדי להבחין בצבעים, אלא אם כן  הנר דולק. אבל אני יודעת שהם שם.

שמם של שלושת האחרים הם: רוזה, בתה הקטנה- בטקה. אחיה של רוזה שמו אברהם, אבל אף אחד לא קורא לו כך. כולם קוראים לו דוג'ו. למרות שכולנו יהודים וכולנו נמצאים בסכנה גדולה, הם אינם מרוצים מנוכחותי פה. אני מתכוונת, שעליהם להתחלק במעט האוכל שהם מקבלים ובמעט המקום שיש להם.

תשעה חודשים שהייתי בחור הזה. אפילו פעם אחת לא פשטתי את שמלתי.
תוכן העניינים:

  1. חלק ראשון – השוק 1
  2. חלק שני- צידו השני של הגשר 33
  3. חלק שלישי- קן הציפורים 67
  4. הקדשה ותודות – 98
  5. ספרים ואתרים בעלי עניין – 100

 

פרק ראשון – השוק (הרינק)

זהו יום ראשון יפהפה, אחר הצהריים, בחודש ספטמבר 1939, עם אור זהוב שבזכותו הכול נוצץ. אני לא זקוקה למעיל. האוויר כל כך רך, נעים ורענן, שאני נושמת נשימות עמוקות. עוד מעט יהיה קר- אני יודעת. החורף בפולין יכול להקפיא. אז עלי לרכוס את כל בגדי ועדיין ארגיש את הקור.

אני כמעט בת חמש, קטנה לגילי. אני עם אימי, לובשת את אחת השמלות היפות והרקומות, שהיא תפרה לי. לידנו, נמצאת כיכר השוק המקסימה, היא בדיוק מימין למקום בו אני גרה. לבנין יש עמודים וקשתות מעודנות ומדרגות ארוכות, שמובילות למעלה, לכל מיני חנויות. המקום מרווח, מאוורר וקולני. זה המקום אליו באים כולם למכור את מרכולתם: בשר, לחם, עוגות פירות, פרחים, למעשה, כל מה שיעלה על דעתך לקנות. הפרחים בשוק מקסימים, מתחלפים בהתאם לעונות השנה: נרקיסים, צבעונים, אירוסים, שושנים, סיגליות ופרחי "אל תשכחני". הפולנים אוהבים לתת ולקבל פרחים. הפרח האהוב עלי הוא סלסלי כסף. הוא נראה כמו חמנייה מכסף מוקף עלים ירוקים ומפותלים. למתחם השוק המשתרע על שני בנינים עירוניים, יש מגדל שעון בקצהו האחד, המצביע על השעה.

מתחם השוק הוא הלב הפועם של העיר. במקום זה נפגשים האנשים להחליף ידיעות, רכילות ומידע.

העיר ידועה, בזכות הרבי היהודי המבריק וחסידיו. (הכוונה לרב פרידמן) אנשים באים מכל קצווי פולין רק כדי לדבר. לגבי, מתחם השוק מהווה את המרכז הסואן בעולם. ואני זכיתי לגור ממש מולו.

נולדתי ב- 4 בחודש אוקטובר. אני גרה בפולין בעיר הנקראת צ'ורטקוב – את שם העיר מבטאים "צורט-קוב". העיר אינה מן הגדולות שבערים ולא מן הקטנות שבה. משהו באמצע – עיר גדולה ועתיקה. הבניינים בצד אחד של השוק גבוהים, ארבע או חמש קומות לגובה, מה שנותן לצ'ורטקוב הרגשה של "עיר", אבל היא שוכנת בעצם בואדי, מוקפת שטחים חקלאיים. משלושת צידיה האחרים היא מוקפת הרים. באחדים מההרים צומחים עצי יער, שיוצרים נוף ירוק בהיר. בחורף הם מכוסים בשלג. נהר הסרט, מפלס את דרכו דרך העיר. הנהר ואויר ההרים הצלול, הפכו את צ'ורטקוב למקום אליו באים אנשים לחופשה. הם שולחים גלויות דואר, המראות את נוף ההרים המרהיב, העוטף ומגן על העיר.

כ- 40.000 תושבים חיו בעיר. מחצית מהם פולנים קתוליים. רבע מהתושבים הם אוקראינים, קתולים – אורתודוקסים וכעשרת אלפים יהודים. אני יהודיה. שמי השני ריין, פירושו "נקי" ביידיש ובגרמנית, נקי כמו אויר ההרים.

אני גרה עם הורי ועם הסבים שלי – אבא ואימא של אימי. זה לא משהו נדיר, ששני דורות חיים יחד. בין אם המשפחות פולניות, יהודיות או אוקראיניות. אני מדברת פולנית עם הורי ויידיש עם סבי וסבתי.

סבי הוא פחח אומן, איש פיקח מאד. הוא מכין סירים ומחבתות, בהם משתמשים כל אנשי העיר. החנות שלו ממוקמת, בקומת הקרקע של ביתנו. הוא גבר נאה, בעל זקן לבן קטן ומטופח ושפם ארוך ולבן. הוא לבוש תמיד בשחור, צבע קודר וחובש כובע שחור.

אני חולקת חדר שינה, מאחור, עם הורי. המיטה הזוגית שלהם צמודה לקיר, ולידה מיטה קטנה בשבילי. מאחורי המיטה שלי יש ארון בגדים. חלונות חדר השינה פונים לכיוון הגג הנטוי. כדי להתרחץ, אנו מושכים צינור מים למטבח וממלאים אותו במים מהכיור.

ברור שאיננו חיים בעושר, אבל חיינו אינם רעים כלל. תמיד יש לנו די והותר אוכל, כולל עופות ובשר בקר, פעמיים ביום. סבא שלי עומד על כך! שני הסבים שלי דתיים ואימי מנהלת מטבח כשר. ארוחה יכולה לכלול: מרק עוף ונתחי בשר בקר,        רך ועסיסי, או כרוב ממולא בבשר ומרק סלק-חמיצה-בורשט ובתוכו תפוחי אדמה או בצקניות  הנקראות "פירוגי" (או "פירוגן") ממולאות בתפוחי אדמה, בשר או שניהם יחד.

קיר המטבח עשוי בחציו עץ ולמעלה זכוכית. כך, כאשר אני עוזרת לאימי להכין ארוחה, אני יכולה לראות את חדר השינה שלנו. הארוחה העיקרית בביתנו היא ארוחת הצהרים. אבי אוכל אז איתנו ואחר כך ישן קצת, לפני שהוא חוזר חזרה לעבודה. הוא מכין מזרונים ורהיטים, כיסויים לכיסאות, מבדים יפים מאד. כולם אומרים שאני דומה לו מאד. לשנינו שיער עבה רק ששלו שחור ושלי בלונדיני. יש לו מצח גבוה, אוזניים קטנות ועיניים טובות. הוא משחק שח לעיתים קרובות וקורא המון . כשהוא מסיים לקרוא ספר, הוא סוגר אותו בטפיחה קולנית ובהרגשת ניצחון. לפעמים אני מבחינה ברסיסי אבק, במיוחד באור, שמתעופפים כתוצאה מהטפיחה. מסדרון (קורידור) מפריד בין הדירה שלנו לדירה של השכנים. בקצה המסדרון, ישנן מדרגות צרות, המובילות לרחבה חיצונית, פתוחה וקטנה. בגלל המדרגות, הגג מחדר השינה שלנו משתפל למטה. אנחנו יכולים לתלות כלי מיטה לאוורור מחלון חדר השינה, מתחת לגגון. מאחורי הבניין הנמוך, מימין, יש שטח אחסון גם הוא מקורה. המקום משעמם. זרוקים בו רהיטים ישנים וכל מיני חפצים מיותרים. אימי לא מרשה לי לשחק שם ובכל מקרה, אני גם לא רוצה, יותר מידי מלוכלך ומאובק שם.

לאימי יש שער כהה, שמסתלסל סביב אוזניה וה"פוני" שלה, לחיים עגולות, עיניים מצועפות וחיוך שובב. היא ידועה במשפחה ובין חברותיה, כאישה חכמה במיוחד. היא יצרנית, עובדת קשה. ידיה תמיד עסוקות – תופרת, סורגת. היא מוכשרת מאד. היא תופרת את כל בגדי ואני אוהבת בגדים חדשים. אף אישה אחרת בעיר, לא תופרת כל כך יפה. אני מרגישה כמו נסיכה.

סבתי, פניה עגולות כמו מחבת לפאי. יש לה אף שטוח וחיוך רחב. גם היא לובשת, בדרך כלל, בגדים כהים ובגלל שהיא מאד אדוקה, היא חובשת פאה. אני ממש מעריצה אותה.

איני יודעת דבר על העולם הגדול. אני מכירה רק את "עולם צ'ורטקוב" שלי, עם מתחם השוק הסואן, הבגדים שלי, משפחתי האוהבת: הורי, סבי וסבתי, כמה דודות ודודים ובני דודים שגרים בשכנותנו. אני מרגישה כל – כך מוגנת שאני אפילו לא מודעת להיותי מוגנת. זה פשוט חלק ממני , כמו יכולתי לנשום , פעולה שאינה דורשת את תשומת לבי – זה פשוט שם. מידי פעם קורה, שמישהו ברחוב קורא למישהו אחר: "יהודי מלוכלך", לעולם לא לילד, כמובן. אני לא מבינה למה הם עושים את זה, בכל מקרה, אני לא שמה לכך לב, יותר מידי.

כשאימא ואני טיילנו להנאתנו, באותו אחר הצהרים הנעים, אנשים החלו להתאסף ברחוב. הם לא ערכו קניות ולא פטפטו אחד עם השני. הם פשוט עמדו מסביב, בוהים. לאחר זמן קצר כבר היו המונים מהם, עומדים משני עברי הרחוב.

"החיילים הרוסים כבר כאן", אמרה לי אימי.

ראיתי טנקים, משאיות וחיילים. הם נראו רבים מאד, אבל אני לא פוחדת, אולי מתעניינת, אם בכלל. אני לא יודעת מדוע הם כאן, אבל הם פה.

אז שמעתי יריות רובה. באותו רגע, עברה בראשי מחשבה אחת: "החיים כבר לא יהיו מה שהיו."

אימא תפסה אותי ורצנו לחזית של בניין קרוב. לא הצלחנו לזהות מאיזה כיוון באות היריות. ההד נשמע כאילו מכל כיוון. ניסיתי להבין מה קורה, אבל לא הצלחתי.

אימא אמרה:"אל תפחדי", אבל אני מבוהלת. מעולם לא חשתי ככה. הייתי לפעמים פוחדת, כשהתעוררתי באמצע הלילה מחלום רע. עכשיו, החזה שלי כאילו סגור ואני מתקשה לנשום. פתאום….נשימה אינה ברורה מאליו, אינה אוטומטית. זו העיר שלנו, זה הבית שלנו. זה נראה מאד ממשי.

"יהיה בסדר," אומרת לי אימא.

נשארנו לעמוד בפתח הבית, עד שהעניינים נרגעו. זה ארך רק 15 או 20 דקות. זה היה אז, כאשר הבנתי, שזמן קצר יכול להיות נצח – ללא סוף וגם ללא התחלה, כי פתאום כל מה שהיה לפני, כאילו כל מטרתו היא להוביל אותי לכאן.

הלכנו הביתה.

אנשים אומרים שהזיכרון הראשון של כל אחד מבוסס על משהו נורא. בדרך כלל זהו משהו שבמיוחד לך הוא איום – כמו למשל: ליפול פתאום מהעריסה שלך. האפיזודה הזאת, להתחבא מהיריות הפכה לזיכרון הראשון שלי, משהו שאשא אותו, עד סוף ימי.

זיכרון ראשוני אם אפשר כך לומר, זיכרון שהופך את היום ההוא, ה- 17 לחודש ספטמבר, 1939 . אחרי כן אני זוכרת דברים רק במעורפל. יש חורים- פערים, כמובן, אבל מעתה ואילך דברים מסוימים חקוקים בראשי לעולמים.

הרוסים כבשו את העיר.

כמה ימים מאוחר יותר, אני עומדת בחנות של סבא, במתחם השוק, מסתכלת מהחלון החוצה, לעבר השוק, כפי שאהבתי לעמוד תמיד. ראיתי אדם רץ בין הקשתות. שני חיילים רוסים עם אקדחים בידיהם צעקו לו:"עצור! עצור!" הוא לא עצר, הוא הרים למעלה את ידיו, אבל הוא לא עצר, או לא יכול היה לעצור את מנוסתו.

"עצור! עצור!" הם שוב צעקו. הוא לא עצר. הם ירו. ראיתי אותו נופל. התחלתי לצרוח. אימא שלי הרחיקה אותי מהחלון. הקולות של הצעקות שלי מילאו את אוזני.

חלק שני

" היהודים הם גזע חולני".

זהו מסוג הדברים שאדולף היטלר, קנצלר גרמניה וראש המפלגה הנאצית, חזר ואמר לעולם במהלך השנים, מ – 1930. דבריו מוגשים כאילו הם עובדות מדעיות, לא דעות. יהודים נולדו לעבדות, הוא אמר ולכן הם בעלי אופי נחות. לעומת זאת, הגרמנים הם "הגזע העליון" שעליו לכבוש ולשלוט בכל העולם. וכדי לעשות כך, "הגזע העליון", חייב להרוס את "הגזע הנחות". כמה מנאומיו אפילו משודרים בצ'ורטקוב, נשמעים ממגביר קול  ברחבת בנין העירייה.

בשנת 1941, למרות שכל העולם עדיין לא ידע זאת, היטלר תכנן להשמיד את כל יהודי אירופה. הוא קרא לתוכנית "הפיתרון הסופי".

תושבי גרמניה, רובם מובטלים מעבודה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, שתו בצמא את דבריו, רבים מהם האשימו את היהודים בכל הכישלונות של מדינתם.

כמובן, שכל העולם נאנק תחת תקופת ה"שפל הגדול" והאבטלה הפכה לבעיה של העולם כולו, לא רק של גרמניה. אבל עדיין, רבים מאמינים לדבריו של היטלר, כשהוא מציג את היהודים, כגורמים לכל הסבל האנושי. היטלר שונא קבוצות שונות באוכלוסיה, למשל: "אנשי רומא", שנקראים לעיתים גם צוענים. הוא תוקף בחריפות את אלה, שמעיזים לחלוק על דעתו, אפילו אם הם נוצרים.

אפילו לפני "הפיתרון הסופי", היטלר מתחיל לנקות את גרמניה מיהודיה, צעד אחר צעד, כפי שההיסטוריונים רואים עכשיו. הצעד הראשון הוא: לזהות מי הוא יהודי. לעת עתה, יהודים חייבים לענוד מגן דוד צהוב על הבגד, כול הזמן. המסמכים שלהם מסומנים באות: "J" גדולה. אחר כך, חוקים חדשים אפשרו להחרים ולגזול אדמות ורכוש יהודי ולגרום לכך, שיהודים לא יכולים לעבוד במקצועות מסוימים, או לנהל את עסקיהם. בשלב הבא, יהודים הועברו והופרדו משאר האוכלוסייה ואולצו לגור במקומות סגורים שנקראו: "גטאות". משם הם נלקחו למחנות ריכוז, שהכילו מספר רב של יהודים. השיטה הזו, בדיוק לפי אותם צעדים, יושמה כעבור זמן קצר בשאר ארצות אירופה.

בשנת 1938, קצין גרמני נהרג בפריז ע"י יהודי. אירוע זה זימן תגובה בערב שנקרא: "ליל הבדולח". ב– 9 לחודש נובמבר , בכול רחבי גרמניה ואוסטריה, שהפכה לחלק מגרמניה, נאצים שברו את החלונות בבתי הכנסת, הציתו אותם, ריסקו חלונות ראווה, בבתי עסק יהודיים. הנאצים אמרו, שהזכוכיות המנופצות נראו נהדר, הן זהרו כמו קריסטלים- בדולח. לכן, הלילה הזה נקרא "ליל הבדולח" בגרמניה.

כ-1000 יהודים נהרגו ועשרות אלפים יהודים נשלחו למחנות הריכוז.

חלק מהיהודים עזבו את גרמניה ואוסטריה. האחרים, אלה שחשבו שמדובר רק בטירוף זמני, נשארו במקומם. בקיץ 1939, למרות שאירופה חיה עדיין בשלום, בצ'ורטקוב היו כבר לילות אפלה. כול תאורת הרחוב כובתה והורי נאלצו להדביק נייר שחור על החלונות, זאת כדי שאם מטוס קרב גרמני יטוס מעל העיר, הוא לא יהיה מסוגל לראות אותה.

ב- 1 בספטמבר, 1939, היטלר פלש לפולין. 3.3 מיליון יהודים גרים בפולין. יותר מאשר בכול מדינה אחרת באירופה. אנגליה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה. זוהי ראשיתה של מלחמת העולם השנייה, שארכה 6 שנים איומות.

ממש לפני תחילת המלחמה, גרמניה ורוסיה חתמו על הסכם, לא לפלוש האחת לארץ האחרת. חלק סודי מהתוכנית הוא, לחלק את פולין ביניהן, מיד עם תחילת המלחמה. באשר ליחסו של העולם: פולין אינה קיימת. החלק המערבי של פולין הפך להיות גרמניה והחלק המזרחי – רוסיה. משפחתי ואני חיים בחלק המזרחי. זו הסיבה שהחיילים הרוסים צעדו לתוך צ'ורטקוב.

בתחילה, יהודים רבים היו נרגשים מהעובדה, שהחיילים הרוסים באו להגן עליהם מהנאצים. הפולנים היו מרירים מאד, מאחר שאיבדו את החופש שלהם. הם מאוד כעסו על היהודים, שלא שנאו את הרוסים. הירייה שלא הצלחתי לזהות מאין קולה נשמע, כשנכנסו הרוסים, באה מאיש פולני צעיר, שירה על הצבא הרוסי.

הרוסים התייחסו לפולנים כאל אזרחים מדרגה שנייה, מה שהכעיס את הפולנים אפילו יותר. ליהודים צריך להתייחס כך, לא לפולנים, הם טענו. הרוסים שלחו לסיביר, מרחק אלפי קילומטרים למזרח רוסיה, אזרחים שלא מצאו חן בעיניהם, רובם היו פולנים. הרוסים הינם קומוניסטים, כך שאין יותר עסקים פרטיים, או רכוש פרטי. החיים קשים וכמויות האוכל פחתו.

סבי השני, אביו של אבי, אינו רשאי עוד לנהל את המאפייה הקטנה שלו. יום אחד אבי נלקח, לא ידענו היכן הוא, חשבנו שהוא בקרבת מקום – אולי בעיר הגדולה, הקרובה, לבוב (צריך לבטא לה-ווב).

יום אחד, בשעת אחר הצהרים, אמרה אימי "יש לי הרגשה, מעין תחושה מוקדמת, אני הולכת להכין לאביך ארוחת ערב. הוא יחזור הלילה". והוא אכן בא.

חליתי בדלקת ריאות. אני כול כך חולה, שאינני יכולה ללכת. שבועות שכבתי במיטה, מתבוננת על התקרה, כשאין בעצם מה לראות. דוקטור קנובל הגיע אלינו מהעיר הגדולה קרקוב, מרחק 150 מייל מכאן, כי קרקוב עכשיו תחת שלטון גרמני. אני חושבת שהרטיבות מהסדינים אמורה לעזור לי.

משרתו של דוקטור קנובל, שדאג וטיפל בביתו של הדוקטור בקרקוב, שלח לו מכתב ובו כתב: "אתה יכול לחזור הביתה , המקום בטוח עכשיו". דוקטור קנובל הלך אל השלטונות הרוסים להשיג את הניירות הדרושים. החיילים הרוסים הגיבו בחשדנות. "למה אתה רוצה לחזור לגרמנים?" שאלו. הם חשדו שהוא מרגל ושלחו אותו, את אשתו ובתו לסיביר. אימי הרגישה נורא בגלל זה והקפידה לשלוח להם חבילות מזון ובגדים חמים.

סוף, סוף חזרו אלי כוחותי.

באביב שנת 1941 ימלאו לי שש וחצי. אני הולכת לבית הספר היסודי. בת הדודה של אבי מנהלת את בית הספר בביתה. לומדים בו כ-12 ילדים, כולל בן דודי. אנחנו מציגים הצגות ולובשים תלבושות משעשעות. באחד ההצגות אני המלכה אסתר, בפרס הקדומה, היכן שחיו יהודים רבים – בגלות. המן, שהיה שר חשוב בפרס, רצה להרוג את היהודים. אסתר סיכנה את חייה, להפר את מזימתו ולהציל את היהודים. את הצלחתה וגבורתה של אסתר חוגגים היהודים בחג פורים. במחזה, אני שרה שיר בעברית " יש לי כתר על ראשי"! עלי להחזיק את הכתר כשאני שרה, כדי שלא ייפול.

ישנן שמועות. אנו יודעים מעט מאד על המתרחש בגרמניה, או בחלק הגרמני של פולין, אבל אנשים אחדים אומרים, שיהודים כבר נשלחים למחנות ריכוז, שם התנאים איומים ואחר כל הם נרצחים, או נאלצים לעבוד במחנות עבודה, עד שהם מתים מרעב או מתשישות. אנשים יושבים סביב מקלטי הרדיו שלהם, מחכים לחדשות, חדשות כלשהן. עד כה כבשה גרמניה את צ'כוסלובקיה, הולנד, דנמרק, נורבגיה, בלגיה וצרפת, כמו כן נכבשו אוסטריה ופולין. גרמניה נכנסת עכשיו למלחמה עם רוסיה, למרות ההסכם ביניהן. הרוסים יעזבו את העיר שלנו והגרמנים יקבלו את השלטון. השמועות האלה גורמות לי לעצבנות. חשתי מוגנת תחת שלטון הרוסים, למרות שראיתי איש נרצח. למרות שאבי נלקח, הרי למרות הכול הוא חזר.

גיסתה של אימי אמרה לה: "בואי נלך עם הרוסים, כאשר הם יעזבו".

אימי ענתה: "לעזוב? איך אני יכולה לעזוב? החיים שלי פה, כול רכושי".

"בבקשה", התחננה דודתי, "אני לא רוצה ללכת לבד"

אבל אימי לא רצתה לעזוב. גיסתה לא עזבה. תשעים אחוז מתושבי העיר לא עזבו. בני הדודים של אבי – 3 אחיות, אח אחד ומשפחותיהם – הלכו אחרי הרוסים. כך שאחרי 6 חודשים, הגיע הסוף ללימודי בבית הספר.

צ'ורטקוב שקטה לכמה ימים, אחרי שהרוסים עזבו. אחר כך החלו הגרמנים לירות פגזים על גשר העיר. אני שומעת "בומים", הקירות רועדים.

הגרמנים נכנסו לעיר ב-6 ליולי, 1941, ביום ראשון, בדיוק כמו ביום שהרוסים נכנסו. צועדים עם הרובים שלהם והטנקים, מרכיבים משקפי מגן על עיניהם, מגפיים גבוהים – שחורים ומעילי עור. הבנתי. זה מה שחיילים כובשים עושים. מה שלא הבנתי הוא מה שקרה בין אנשי עירנו.

שלוש האוכלוסיות בצ'ורטקוב – הפולנים הקתולים, הנוצרים האוקראינים, האורתודוכסים והיהודים – ניהלו חיים נפרדים. הפולנים דיברו פולנית וכתבו כשהם משתמשים באותיות האלף-בית הרומאי, כפי שכותבים באנגלית. האוקראינים דברו בעיקר אוקראינית והשתמשו באותיות הקיריליות, כפי שהרוסים כותבים. היהודים שגרו בעיר, דברו פולנית, למעט היהודים הדתיים, שדברו יידיש וכתבו באותיות העבריות. גם הלבוש של כולם היה שונה.אני במיוחד אהבתי את הלבוש של הנשים האוקראיניות, כשהן באו העירה ביום ראשון, לבושות בחולצות לבנות, רקומות, חצאיות סגולות ומגוון חגורות צבעוניות. לראשן זרי פרחים מקושטים בסרטים צבעונים-קופצניים. בצ'ורטקוב, למרות השוני וההבדלים, כשראינו האחד את השני בכיכר השוק, כולנו היינו אדיבים.

מאחר שהרוסים התייחסו גרוע לפולנים, היית עשוי לחשוב שתחת השלטון הגרמני, הפולנים יגלו יחס עוין ליהודים, אבל אצלנו, בעיר שלנו מי שהשתנו היו האוקראינים. עכשיו הם נטפלו ליהודים, את הקריאה "יהודים מלוכלכים", שמענו אותם קוראים לעיתים קרובות, אפילו לילדים. חבורות נערים אוקראינים תקפו יהודים. אחת מהן תקפה את אבי. ראיתי אותו לאחר מכן. כולו היה מכוסה דם, בגדיו רטובים מדם אדום כהה. הוא לא חזר להתנהג כמקודם. הוא חלה מאד, "מה קורה לו?" שאלתי את אימי. היא ענתה :"דמו הופך למים". לא הבנתי למה התכוונה.

המזון הלך והתמעט. אימא ניסתה להשיג לאבא מעט כבד, שפירושו – ברזל, כדי לחזק אותו. אבל היא לא הצליחה. כנראה שהוא היה זקוק לעירויי דם, אבל כמובן, זה לא היה אפשרי. רופא יהודי מקומי טיפל בו, אבל תרופות ניתנו בהגבלה. אבי גוסס.

אימא חושבת שאיני מבחינה בכך. קרובי משפחה רבים נכנסים לביקור. אנו גרים ברובע כל כך צפוף. אני שומעת דברים, איך יתכן שאני לא יודעת? נלקחתי לבית בני דודים, כדי שלא אראה במות אבי. אבי נפטר בבית בקיץ, בשנת  1942. זה היה ביום חם. השמש מחממת את אחורי צווארי. חזרתי מבית בני הדודים ואבי פשוט לא היה. סבי, מצד אימא נפטר ימים אחדים אחרי אבי, מצער. אביה של אימי, הפחח המוכשר, שאהב לאכול בשר פעמיים ביום, מת גם הוא. הוא קיבל שבץ לב, מיד לאחר הכיבוש הגרמני.

מעולם לפני כן לא איבדתי מישהו. עכשיו אני מאבדת אנשים שאני אוהבת. עכשיו עלי להכיר ביטויים כגון: "הלך", "לעולמים". הסתכלתי על אימי. היא לא "התפרקה". היא נשארה איתנה…למעני.

פרק 3

באפריל 1942, עכשיו שהגרמנים פה, יועדו כל היהודים להיכנס לגטו, מספר רחובות ובתים שם אולצו היהודים לגור. אם אין ברשותך הניירות המתאימים – אינך יכול לצאת מהגטו. לאימי היו ניירות עבודה, בעזרתם יכלה לצאת ולבוא. מאחר שהייתה תופרת כל כך מוכשרת, הגרמנים אפשרו לה לעבוד בתיקון בגדיהם. אם מישהו יצא מהגטו ללא הניירות המתאימים – הגרמנים יירו בו במקום. במקרה, נשארנו בבית שלנו, שניצב על גבול הגטו, כך, שלא היה עלינו לעבור. עדיין יכולתי להשקיף על כיכר השוק היפה, לשמוע את השעון מצלצל כול שעה, אבל לא יכולתי ללכת לשום מקום. רק פולנים ואוקראינים הורשו. באופן מוחלט, הופרדנו מהקהילות האחרות, למעט מהאוקראינים מהאזורים הכפריים, שאם היו זהירים מאד, היו מצליחים להתקרב לקצה הגשר ולקצה הגטו ולמכור לנו פירות, ירקות, חלב וגבינה.

עדיין לא ידענו, (כי הגרמנים לא אמרו לנו, הם רק ביצעו) היינו חייבים לעבור את השלבים שהיטלר המציא עבור היהודים. עד כה היה עלינו להזדהות כיהודים, היינו חייבים לענוד סרט שרוול עם מגן דוד (אופסקה) וסולקנו לגטו. עכשיו אנו נידונים לגירוש.

בין יום רביעי ה- 26 לאוגוסט, ליום חמישי ה-27 לאוגוסט, הגיעה "האקציה" הראשונה. למילה זו מובנים אחדים, אבל לגרמנים היה מובן אחד: יום שבו מכתרים ותופסים המוני יהודים, מעלים אותם על רכבות, שתבאנה אותם למחנות הריכוז.

שכנים אחדים בקרבתנו, מצאו מקום להתחבא. ישנו חדר אחד, ללא חלונות, שיש לו דלת המקשרת לחדר אחר. זהו אזור לאחסון, בו אסור היה לי לשחק. הכניסה לחדר הזה, היא דרך דלת מאיזו דירה. השכנים שלנו רצו לשם. מישהו משך ארון בגדים לפני הדלת, כדי להסתיר את הכניסה. גם אנחנו רצנו בכיוון החדר הזה. ברגע האחרון, אימא שינתה את דעתה. היא שינתה כוון ולקחה אותי ואת סבתא לכוון

הקיר האחורי, למרכז איזור האחסון. היא הזיזה לוח עץ למטה, מכיוון הרצפה. "מה היא עושה? איך בכלל היא יודעת לעשות את זה"? "תזחלנה פנימה!" היא אמרה.

היה על סבתא ועלי להסתובב על הגב, לפנות לכוון הנגדי לקיר, לשכב על הגב מתחת לקיר ואז להזדקף לכאורה בחזרה, כך שאנו עומדות בצד השני של הקיר. אנו נמצאות במרחב צר וארוך, באופן מדהים. בין הקיר של איזור האחסון וקיר של דירה אחרת, בבנין סמוך. אימא נכנסה אחרונה מושכת את לוח העץ, כך שלא ניתן היה לראות אותנו. המקום כול כך צר, שכל מה שיכולנו לעשות הוא לעמוד שם, פנים קדימה, כתף אל כתף. לא יכולנו אפילו לזוז.

פתאום, כל הרעיון, שעומד מאחורי המושג : "מקום" השתנה. המרחב מאחורי הקיר אינו סתם מרחב. למרחב הזה יש מטרה. הוא הפך למרחב החשוב ביותר בעולם. הוא עשוי להציל את חיינו – אם לא נתגלה. הקיר כול כך קרוב, שאני יכולה להרגיש את נשימתי חוזרת אל פני. אני לא יכולה לזוז, אבל אני יכולה לראות. ישנם סדקים בלוח העץ, ממש מול פני. מאחר שזה גב הבית, במקום טיח על הקיר, הוא הוצמד בבוץ וקש, יש בו ריח ישן של עובש. שמענו את אנשי המשטרה עוברים מדלת לדלת, מנסים ללכוד יהודים. יכולנו לשמוע בכי של ילדים, כלבים נובחים, יריות, זכוכיות מתנפצות. שוטר אוקראיני צועק בקול נורא: "יהודים מלוכלכים". איזה כאוס. עמדנו במקום שעות. באותו לילה נכנסו האוקראינים לבניין. הם התחילו לדפוק בכוח על הקירות. יכולתי לראות את הבוץ נושר מהסדקים. השוטרים הבחינו בחדר הקטן שהיה צמוד לאזור האחסון. השוטרים הלכו לדירה הסמוכה, כדי לבדוק. הם התנהגו באכזריות חסרת רחמים. הם ראו, שארון הבגדים הוזז ושהוא חוסם דלת. הם דחפו את הארון הצידה ומצאו את השכנים שלנו בחדר, בו גם אנו כמעט התחבאנו. ראיתי את שכנינו נלקחים. אחד מהם הצביע לעבר המקום בו התחבאנו, מאחורי הדלת.

"ישנם יהודים המתחבאים גם פה" הוא אמר.

"בואו נסתכל", ענה השוטר.

לא האמנתי למשמע אוזני. גרועה מדי היא העובדה, שהאוקראינים, השכנים שלנו פועלים נגדנו, אבל יהודי, שיפנה גבו וילשין על יהודי אחר? אין זה הגיוני, זה כאילו העולם התהפך, שמיים למטה והאדמה מעל ראשינו. זה עולם הפוך. זה רע. רציתי לצרוח, כמעט צרחתי. אימא הניחה את ידה על פי והזהירה אותי בעיניה לבל אשמיע הגה. השוטר חבט בקיר כמה סנטימטרים מאיתנו, בוץ וקש נפלו על המדים שלו, פניו הביעו גועל. אחד מהם אמר לשני :"אה, אין פה יהודים מאחור. היהודים רק רצו שנעבוד עבודה נוספת. בוא נלך."

הם עזבו. עמדנו מאחורי הקיר כול הלילה, עד שמסביב חזר השקט. לבסוף ה"אקציה" הסתיימה. לאט, לאט, יצאנו מהמחבוא. אחר כך התחלנו לחפש את משפחתנו. דודתי, זו שרצתה לצאת בעקבות הצבא הרוסי ולבסוף לא יצאה, איננה. היא נלקחה עם בעלה ושתי בנותיהם. דודה אחרת עם ילדתה הקטנה, גם היא איננה. דודה נוספת עם שני בניה – אינם. ביום ולילה אחד, 2000 יהודים נעלמו.
משפחתי מונה עכשיו רק אותי, את אימי ואת סבתי, שני דודים שנלקחו על ידי החיילים הרוסים ודוד אחד שנלקח למחנה עבודה. מי יכול לומר לנו אם הדוד שנלקח למחנה העבודה, חי או מת? או כמה זמן יחזיק מעמד הדוד במחנה העבודה? מה יהיה אם השוטר ירצה לבדוק את יכולתו וירה בו?

אחרי האקציה הזו, הראשונה, הגטו הצטמצם – התכווץ. היהודים שנשארו, הצטרכו להצטופף בבתים אחדים בלבד. ביתנו השתייך עדיין לגטו הקטן, כך ששוב, לא היה עלינו לעבור. בימים הבאים, היו "אקציות" אחרות, קטנות. שוב נכנסנו למחבוא הצר והקטן שלנו.

עכשיו חג פורים, חודש מרץ ה – 21 בו, 1943. פורים, החג בו חגגה אסתר המלכה. פורים הוא חג שמח. זה בערך כמו חג ה"הלוויין", ילדים מתחפשים ומשתעשעים.

בדרכה לעבודה, בפורים הנוכחי, מחוץ לרחבת השוק, אימא עם בן דודה ושתי נשים אחרות, נעצרו על ידי ראש המשטרה הגרמנית, מתהלך עם כלבו. שוטרים גרמנים נקראים "גסטפו". לאימא היו הניירות שלה, אותם הציגה לגרמני. קר מאד בחוץ ורוח חזקה נושבת. שמו היה קורט קלנר. הוא החליט, אינני יודעת מה הוא החליט. כמה עדים סיפרו, ששמעו אותו אומר שאיש גסטפו אחר נכנס לטריטוריה שלו: "הוא ירה ביהודי שלי", אמר "ועכשיו אני אירה ביהודים שלו". הוא לקח את ארבעת הנשים מכיכר השוק לחצר בית הסוהר. הוא פקד עליהן להסיר את כל בגדיהן. הן עמדו שם רועדות מקור. הוא ירה בהן למוות.

בזמן הזה אני משחקת מאחורי הבית שלנו, אני בת שמונה. אנשים החלו להגיע ולשאול אותי איפה "אקקה". זה הוא שם החיבה של סבתי, המבוסס על שמה האמיתי- אסתר.

"מה קורה? מדוע פתאום כל כך הרבה אנשים מחפשים את סבתא שלי?"

נכנסתי הביתה לראות מה קורה. תמיד קראתי לסבתי "בבצ'קה" שפירושו בפולנית "סבתא". מבטאים את השם "באב- צ'ה".

"בבצ'קה, מה קורה?" שאלתי אותה.

"משהו נורא קרה לאימך", היא אמרה, בקול נמוך ועדין. אימך נרצחה. שמעתי את המילים. "אני אדאג לך", אמרה סבתא.  "אני רוצה שתזכרי תמיד, כאשר תינצלי ותמשיכי לחיות אחרי המלחמה הזאת, תדליקי נר נשמה, לזכר אימך כול חג פורים". גם את המילים האלה אני שומעת. אני מאזינה בתשומת לב. אני מרגישה שהיא אומרת דברים מאד חשובים. מה שאמרה הוא: "כאשר תשרדי את המלחמה הזאת". היא לא אמרה "אם". זה נשמע כאילו היא מעניקה לי את ברכתה, את ערבותה שאשרוד, את שבועתה החגיגית. היא מסתכלת קדימה. אני אחיה אחרי המלחמה הזאת. אני אחיה שנים ארוכות ורבות אחרי המלחמה ואזכה לחוג פעמים רבות את חג פורים ובכול חג פורים, אדליק נר נשמה לזכר אימי.

חשבתי על הדרך, בה סבתא מתמודדת, עם השכול והאובדן. נולדו לה שישה ילדים. אחד מת בילדותו. איננו יודעים את גורלם של שני הבנים שבצבא הרוסי. היא איבדה שלושה ילדים נוספים במלחמה, בתה נרצחה רק הבוקר.

מה תעשה סבתא עכשיו?

היא השקיעה את כול כעסה בהצלתי.

ערב אחד, חודשים ספורים אחרי שאימי נרצחה, סבתא לקחה אותי הצידה. ממש כמה רגעים לפני שהלכתי לישון ואמרה: "אינך יכולה ללכת לישון הלילה, עליך להתגנב אל מחוץ לגטו…הלילה."

"להתגנב מחוץ לגטו? איפה?"  שאלתי.

"סידרתי עם אישה אוקראינית, שתחכה לך מתחת לגשר. את תלכי איתה," אמרה סבתא.

"לא האמנתי למשמע אזני, אני עוזבת?…הלילה?…הגשר נמצא מחוץ לגטו, למה עלי ללכת לגשר?"

"עליך להיות זהירה בדרכך לגשר", אמרה סבתא. "היצמדי לבתים, אם תשמעי קול…עצרי ומיד תתחבאי עד שיהיה שוב שקט."

התחלתי לבכות.

"אינך יכולה לבכות", אמרה סבתא, "עליך להיות חזקה". היא הוסיפה ואמרה: "אני אחשוב עליך ו.. אני אהיה שם בשבילך… ו…אל תשכחי להיות ילדה טובה".

היא נתנה לי צרור קטן עם כמה בגדים וספל פח שהכין סבא שלי. "זהו ספל מיוחד" אמרה, "יש לו תחתית כפולה, את רואה?"

היא הראתה לי איך לפרק את התחתית. זה נראה כמו קסם, כמו בסיפור אגדה, ספל עם מקום מחבוא סודי….

"הכנסתי כסף לתוכו," אמרה סבתא. "אם אי פעם תזדקקי לכסף – וכנראה שתזדקקי לו כדי להציל את חייך, תמצאי אותו כאן. לעולם אל תיפרדי ממנו, הבטיחי לי!"

"הבטחתי!"

הבנתי מה קורה. אני כבר די גדולה. אבל…סבתא, היא כל מה שיש לי.

"את תבואי אתי, נכון סבתא?" שאלתי.

"לא!" היא ענתה. "אבל…רק עד הגשר?"   " לא! עליך ללכת לבד"!

 

חלק 2 – הצד השני של הגשר.

פרק 4

לאחר שהתחילה המלחמה, הגבולות בין כל המדינות, לכול אורך אירופה נסגרו. יהודים לא יכלו לעזוב את ארצם. בכל אחת מהמדינות הללו, הורים יהודיים, מיואשים, חיפשו דרכים כדי להציל את ילדיהם, עד שתיגמר המלחמה. ילדים יהודיים היו במיוחד פגיעים, כי היטלר רצה להיות בטוח ב"ניקיון" הגזע בעתיד. על ההורים היה להחליט, אם יחזיקו את ילדיהם איתם, או ימסרו אותם למשפחות לא יהודיות ל"גויים", שמוכנות להחביא אותם. ילדים נמסרו לידי זרים מוחלטים.

מסתבר שלהחביא ילדים, קל יותר מאשר להחביא מבוגרים. ילדים לא נדרשו לשאת "ניירות". ילדים יכלו פשוט להופיע בכפרים, כבני דודים, שהוריהם מתו או חלו. כמו כן, אפשר היה להכניסם לבתי יתומים או למנזרים. היסטוריון אחד, מאוחר יותר כינה את התופעה בשם "דרכים גלויות למחבואים". ילדים אלה הוחבאו במקומות גלויים. אבל היה עליהם לשמור בסוד על זהותם האמיתית. על הסודות שלהם, על שפת אימם, על המבטא שלהם ומעל לכול, על העובדה שהם יהודים. תמיד היו אנשים ואפילו ילדים אחרים, שהיו מחפשים ילדים מתחבאים. למי שגילה יהודים – הובטח פרס כספי, מעט קפה או סוכר. רוב הזמן, אנשים הסגירו יהודים, מבלי לקבל פרס כלל.

איך ואיפה יוחבאו הילדים? שאלה זו תלויה במי שההורים הכירו, במי הם יכולים לבטוח וכמה הם יכולים לשלם. קשה לדעת מראש, מי יהיה מוכן לעזור לך. לפעמים היו אלה אנשים שאמרו דברים איומים על יהודים, דווקא אלה לקחו לביתם ילדים יהודיים. אחרים, ששנאו את היטלר וכל מעשיו אמרו: "לא!", בעיקר בגלל שהם פחדו להיתפס ולהיענש על מעשיהם.

סידורים נעשו בחשאיות מוחלטת. אם מישהו שמע, שילדה כלשהי הולכת להסתתר, הוא עלול היה לנסות לקחת את מקומה, לילדתו שלו ולשלוח אותה למחבוא, במקום הילדה לה נועד המקום מלכתחילה. בכול מקרה דברים עלולים להשתבש.

סביר להניח, שסבתי תכננה את המחבוא שלי כבר שבועות ארוכים. כנראה, מיד לאחר שאימי נרצחה. למצוא מישהו שהיא יכולה לסמוך עליו, שיש לו להציע מקום בטוח ולשלם על כך, אבל סבתא לא אמרה לי מילה על כך.

הסכנות שעמדו בפני האנשים שהחביאו ילדים, היו עצומות. ב – 15 לאוקטובר 1941, חוקקו הגרמנים חוק, שמי שיציע מחבוא ליהודי, או ייתן לו אוכל, או אפילו ימכור לו אוכל – ייהרג. פולין הייתה המדינה הכבושה היחידה, שחל עליה להפעיל עונש מוות מידי, על מעשים אלה. לא רק מי שעזר ליהודי נמצא בסכנה איומה, כאשר נתפס מי שעזר ליהודים – כל משפחתו ואפילו שכניו – הוצאו להורג. בכפר אחד אנשים סיפקו מזון ל – 100 יהודים שהתחבאו ביער, כשנודע הדבר לגרמנים, הם הציתו את כל הכפר על בתיו ותושביו.

לא רציתי ללכת. לא יכולתי לסבול את המחשבה על פרידה מ"בבצ'ה", אבל הלכתי. הלכתי בשקט ובזהירות. נצמדתי לבתים, כפי שסבתא אמרה לי, אני כל כך קרובה לבתים עד שהקירות משפשפים את מעילי. הקפדתי להסתכל מאחורי גבי. אני שקטה. כל כך שקטה, שאני מסוגלת לשמוע את קול צעדי. לא ראיתי אף אחד.                     מתחת לגשר יש המון שיחים. התיישבתי. הערב קריר. העלים נעים מאחורי צווארי. חיכיתי. כעבור דקות אחדות, שמעתי קול צעדים ורשרוש חצאית. ידעתי, שהנשים האוקראיניות לובשות חצאיות ארוכות, שמשמיעות כזה רעש. אבל מה אם אני טועה? מה אם הדמות שתופיע מולי הוא שוטר או סיור? הרי הוא יוכל לירות בי. יצאתי מהשיחים. ראיתי אישה לובשת חצאית.

"באתי לקחת אותך" היא אמרה לי בפולנית "את תהיי אצלי תקופת מה".

נענעתי בראשי.

"בואי אחרי!"

הרמתי את הצרור. חצינו את נהר הסרט על הגשר הצר, שבצידיו גדר, בה מוטות ברזל צלובים זה בזה. אני יכולה ללכת על הגשר בגלוי. אינני יותר ילדה משוטטת לבד בחוץ, אחרי חצות. עכשיו אני עם אישה אוקראינית. הייתי יכולה להיות הילדה שלה. הרגשתי בטוחה, אבל עדיין מפוחדת. הלב שלי פעם בפראות. אם יעצרו אותנו, אינני דוברת אוקראינית ואנשי המשטרה הריהם אוקראינים. אם אינך דובר אוקראינית – יש לשער שאתה יהודי, פשוט כך!

הלכנו כברת דרך, אולי 2 מייל לפני שהגענו לביתה. עדיין חושך, לפני הזריחה. נראה שצ'ורטקוב רחוקה מאיתנו. אינני מכירה את האזור הזה כלל.  שמה של האישה הוא: טלקה זחרקזוק. יש לה בית חווה עם גג קש, שם היא גרה עם בתה וחתנה. בתוך הבית, מסדרון ארוך. לשמאלו חדר מגורים גדול. מאחוריו, מסדרון עם קשת ומאחוריו ווילון וחדר צר וקטן מאחורי הווילון. בחדר מקום רק למיטה.                      "עליך להישאר בחדר", אמרה לי טלקה. "כשתשמעי את הכלב נובח, תזחלי מיד מתחת למיטה!"

עשיתי כפי שהיא הורתה לי. אינני שוכחת להיות ילדה טובה, כפי שסבתא בקשה ממני. החתן של טלקה התנגד להיותי בביתם.

"היא סתם ילדה יהודיה מלוכלכת", אמר. "היא תכניס אותנו לצרות. אנחנו עוד נסבול בגללה!" אני רשאית ללכת לשירותים רק מוקדם בבוקר, או בלילה. אם עלי להתפנות במהלך היום – לא מרשים לי. עלי להתאפק עוד ועוד. יש חלון, אבל הוא גבוה מידי בשבילי. זה דווקא טוב, כי אחרת הייתי עלולה להתפתות ולהסתכל החוצה ומישהו עלול לראות אותי….. פעם שמעתי ברדיו פולין על חיה הנקראת "מרמוט" – ממשפחת הביבר, גודלה בערך כגודל חתול. כאשר הביברים פוחדים או נרגזים – הם משמיעים קולות שריקה. אינני נמצאת בחוץ ביער עמוק, מלא ינשופים ועצים מרובי עלים. אני נמצאת בחווה, בין שדות, פרות ותרנגולות אני תמהה, אם אוכל לשמוע את השריקה של ה"מרמוט", אם אקשיב היטב. אין לי דבר

לעשות מלבד זה. הסתכלתי בקירות החשופים. נזכרתי כמה הייתי משועממת, כאשר הייתי חולה דלקת הריאות. אין ספק, שזה היה טוב יותר מאשר עכשיו.

השנה 1943. אביב, עדיין רוח וקר. החתן של האישה עובד בשדות. אני כל הזמן פוחדת ממנו. אלה החיים של ילדה במחבוא, להיות משועממת ולפחד. אף פעם לא שמעתי את שריקת ה"מרמוט", אבל כשהכלב נבח – מיהרתי אל מתחת למיטה. האוקראינים מאמינים באמונות תפלות. הם מאמינים שיש רוחות בכול מקום, בעצים, בשדות ובנהרות. הסכנות אורבות לאנשים, בכול מקום ועל מנת להימנע מהן, עליך לשים לב לסימנים. אם התרנגולות חולות – זה סימן רע. לעולם לא תביא מספר זוגי של פרחים, לביתו של מישהו. משמעותו מוות למישהו בבית. לעולם לא תשאיר בקבוק ריק על השולחן, זה יביא אסון. במהלך כריסמס, עליך לשים גרזן בחוץ, ליד הדלת כדי לגרש רוחות רעות. אם אישה תיתן לגבר "ביצת איסטר" , שאינה מקושטת למעלה, הוא יאבד את כול שערותיו. אם אתה שורק בבית, תאבד את כול כספך. לפני צאתך למסע – שב על המזוודה שלך, זה יגרש את המזל הרע, בזמן הטיול. אחרי שמישהו מת, יתאספו בני המשפחה וחבריו, תשעה ימים לאחר מותו וארבעים יום אחר כך ושנה אחר כך. זו התקופה שה"רוח" נמצאת בקרבת מקום. יש להדליק נרות ולסעוד ליד הקבר. יש להשאיר כוס וודקה, כדי שה"רוח" תוכל לשתות ממנה. הנורא מכול היא ה"עין הרע". אם מישהו ישים עליך "עין הרע", דברים איומים עלולים לקרות לך: תאבד את כספך, תחלה, תמות. יש אנשים, שעונדים מראות בין בגדיהם, כדי לסנוור את עין הרע בחזרה לאדם ששלח להם אותה. אינני קוראת לכך "עין הרע". מעולם לא ראיתי את ה"עין הרעה". אינני יודעת מה משמעות הדבר. דבר אחד אני יודעת, שישנו איתי בבית מישהו, מתחת לאותו הגג, מישהו עם זוג עיניים, שמאד רוצה שאני אעלם. זה החתן. אני משתדלת להיות בלתי נראית, אבל זה לא מספיק. הוא חפץ במותי!

לפעמים מותר לי להיכנס לחדר המשפחה, כאשר זה בטוח ואין איש בסביבה. ערב אחד, כחודשיים אחרי שהגעתי, איש ואישה פשוט נכנסו לחדר, כשהייתי שם. הכלב לא נבח. כנראה, שהאנשים לא היו זרים לאנשי הבית. האיש החל לדבר אתי. לרגע קפאתי על מקומי. איך שהוא – אינני יודעת איך – צץ לי רעיון. זה היה כאילו התבגרתי באותו הרגע. הייתי חייבת. משהו בתוכי ידע מה עלי לעשות, כפי שאימי ידעה להזיז את הלוח מהקיר, כדי שנוכל להסתתר מאחוריו. הצבעתי על אוזני – כאילו אני חרשת. הצבעתי על פי – כאילו אני אילמת. טלקה, שהתבוננה בנעשה, הבינה מיד ואמרה: " היא חרשת – אילמת", אמרה לזוג, "היא קרובת משפחה רחוקה שבאה רק להלילה. אני מחזירה אותה לביתה, מחר בבוקר". הזוג הניח לי.

אחר המקרה הזה אמר החתן משהו נורא:"אני לוקח אותה מחר בבוקר לגסטפו". באמצע הלילה, הרגשתי, שמישהו מטלטל אותי. האם זה החתן, שבא לקחת אותי אל הגסטפו? לא, זאת טלקה. אצבע אחת צמודה לפיה, מסמנת: "אל תדברי!" אחר כך לחשה : "התלבשי, אנחנו הולכים לאיזשהו מקום". לבשתי את הבגד החביב עלי, השמלה הלבנה, שאימא תפרה לי, זו עם הפרחים והעלים. לא לקחתי איתי דבר, אפילו לא את הספל המיוחד. את הספל, שהבטחתי לבבצ'ה, שאשמור עליו כול חיי. לא פחדתי.

לא הלכנו בכבישים, הלכנו דרך השדות. טלקה הלכה בראש, צועדת במהירות, היה עלי לרוץ אחריה כדי להשיגה. חודש יוני, קריר בלילה. למה לא לקחתי את המעיל שלי? השתדלתי להסדיר את מחשבותי.  כול כך פחדתי, זה לא פשוט. אינני יודעת אפילו לאיזה כיוון הלכנו. האם אנו הולכים לגסטאפו? לא, לא מתקבל על הדעת. היא לא תיקח אותי לשם בלילה, כשהם ישנים. אולי היא לוקחת אותי חזרה לגטו? חזרה לסבתא? זה יהיה נפלא!

הגענו לבית חווה אחר. מאוחר יותר הבנתי שאנחנו ליד צ'ורטקוב, בפרברי העיר, באזור הנקרא "וויגננקה". זה המקום בו היה גן הילדים שלי. באותו הרגע, המקום לא נראה מוכר כלל. הבית היה שייך לאחותה של טלקה. שמה היה:                  אנה אקצנצ'וק (ANNA AKSENCZUK) . אנה הייתה באסם, מחכה לנו. היא נמוכה, בעלת עיניים קטנות וצרות. שיערה כהה, שפתיה צרות, פניה עגולים, היא עטופה בצעיף המהודק לראשה, בעיגול מושלם, סביב הפנים, שנראו כמו ירח מושלם.

פרק חמישי

בתוך האסם, ישנה דלת עץ, המובילה אל המרתף, המחופה בקיר לבנים. יש שם תיבות תפוחי אדמה. הרצפה מלוכלכת באניצי קש. אנה הזיזה הצידה את הקש והלכלוך. לפנינו נגלה מכסה מעץ גס. היא הרימה את המכסה. חור נגלה מתחתיו, במרתף. זהו חור בתוך חור.

"היכנסי פנימה". אנה אמרה.

החלקתי פנימה, למטה, לחור העמוק והתת קרקעי.  רוחבו כשישה וחצי פיט ואורכו כשישה וחצי פיט. בשוליים- לכלוך, בוץ. האדמה העשירה והשחורה, הידועה של הכפרים. הרצפה גם היא אדמה מהודקת היטב. מיד כשנכנסתי, החזירה אנה את מכסה העץ למקומו. שמעתי אותה מפזרת את הלכלוך והקש מעליו. אני מוקפת בבוץ, מעלי מכסה מעץ המשמש גג. זה ממש כמו קבר.

בתוך החור, נמצאים כבר שלושה אנשים אחרים. אישה צעירה, בערך בשנות העשרים לחייה, גבר צעיר, גם הוא כבן עשרים וילדה קטנה, בערך בת ארבע. התיישבתי סמוך לילדה הקטנה, ממול לאישה ולגבר. החור מספיק עמוק ומאפשר לי לשבת, כאילו ניחשו את גובהי, אבל נמוך מידי, מכדי לעמוד וקצר מידי בשבילי, מכדי לאפשר למתוח את הרגליים. רגלי כולנו נגעו אלו באלו. הם תמיד נגעו. חשוך כול הזמן, מלבד כאשר מגיע האוכל ואז הדליקו נר. אני יכולה להריח את ריח האדמה. ריח חשוך, רטוב, שצרב לי בקצה הגרון. כול אשר אני יודעת הוא, שאני מהעיר, לא מהמקום הזה – מחוץ לעיר, מקום שנותן הרגשה של אמצע של שום מקום.  אני בת שמונה, לבושה בשמלה החביבה עלי, זו שאימי תפרה לי. היא רקמה את התפרים העדינים של הפרחים והעלים. הם נראו כול כך יפים, הצבע הכחול, הכתום והפרחים הסגולים העטופים בעלים ירוקים, כאילו שוכבים בעריסה, בוהקים אל מול הרקע של הבד הלבן. סביב הצוואר, רקמה בכחול, צבע השמיים הבהירים, ללא עננים. חשוך מידי לראות את הצבעים, אלא, כאשר הנר דולק. אבל אני יודעת שהם שם.

שמם של שלושת האנשים האחרים הוא: רוז, בתה הקטנה בטקה ואחיה של רוז: אברהם, אבל אף אחד לא קרא לו כך? כולם קראו לו דוג'ו. למרות שכולנו היינו יהודים וכולנו בסכנה גדולה, הם לא אהבו את בואי למחבוא. זה אילץ אותם להתחלק איתי, במעט האוכל שקיבלו ובמעט המקום. תשעה חודשים הייתי בתוך החור. אפילו פעם אחת לא פשטתי את בגדי.

עכשיו אני נמנית על קבוצות הילדים "הנעלמים", המתחבאים. כמה ילדים "בלתי נראים", נעולים מאחורי קירות כפולים, כמו גרסה מוגדלת של ספל הפח שלי. אחרים שוכבים – שטוחים על תקרות מדומות, עליות גג ודלתות של מרתפים מוסוות, כך שאינן נראות כלל כמו דלתות. ישנם ילדים במשרדים ריקים, בבתי חרושת, באורוות סוסים, במלונות חזירים, בערימות חציר, חממות, לולים, מערות, צריפים ביער, ארובות, ערימות אשפה. חלקם מתחבאים בבתים בערים. אם ישנה התקפה אווירית, הם אינם יכולים להגיע למקלטים.  כמוני, חלקם אינם יכולים לעמוד. כמוני, הם אינם מדעים לשעות היום או הלילה, אינם ישנים שינה עמוקה, או לזמן ארוך. הם ישנים במעין נמנום – דמדומים, שינה ללא חלומות.

הבנתי שבעלה של רוז מת. נהרג במלחמה. רוז הכירה את אנה, כי אנה מכרה לה תוצרת חלב, גבינות וירקות, כשהיו בגטו. יום אחד, כאשר רוז קנתה שעועית ירוקה מאנה, אמרה לה זו: "אם תיקלעי באחד הימים לצרה חמורה, אם המצב יהיה מאד מסוכן – בואי אלי, רוצי, מהרי אלי ואני אחביא אותך בביתי". אנה אינה מקבלת כסף עבור המקלט שהיא נותנת לנו, שלא כמו אחותה. אנה פוחדת עד מוות שנתגלה, אבל בכול זאת, היא מחביאה אותנו. אינני יודעת מדוע היא עושה זאת. כנראה יש משהו בתוכה – בפנימיותה, שאומר לה, שזה הדבר הנכון לעשותו.

לאנה שני בנים. הבן הצעיר, בן ה-10 ששמו בוגדן (BOGDAN ) הוא זה שעזר לדוג'ו, האח של רוזה לחפור את הבור, שבועות אחדים לפני שהגעתי לשם. בוגדן הוא זה, שמפנה את הקש ומסיר את מכסה העץ ומביא לנו אוכל. מרק תפוחי אדמה, מעט חלב, מעט לחם. אין בשר, כמובן, אף פעם. בוגדן הוא גם זה, שמפנה את הדלי בו עשינו את הצרכים. אבל לא נצרכנו הרבה לדלי. כאשר אתה אוכל כל כך מעט – אתה נצרך לדלי רק לעיתים רחוקות. אינני היחידה, שלא החליפה בגדים. לפעמים היינו רוחצים את ידינו ואת הפנים במים קרים. זה הכול.

בנה השני של אנה, הוא השני בשרשרת הפיקוד, של המשטרה האוקראינית. הוא מגיע הביתה, לביקור, לפחות פעם בשבוע. אין לו מושג שאימו מחביאה יהודים. אם הוא היה מגלה, ודאי היה הורג אותנו במו ידיו. כשהוא בסביבה, אף פעם אינך יודע מתי הוא יגיע לביקור, בוגדן לא יכול היה להביא לנו אוכל. לעיתים, האח הגדול היה נשאר ליומיים, שלושה. בימים אלה – לא אכלנו.

מסתבר שדוג'ו ידע מי אני. הוא זכר, שראה אותי בסביבה. הוא נהג ללמוד שיעורים בעברית אצל אדם בדירה, שבקצה המסדרון של דירתנו. לא זיהיתי אותו. הוא זר לי. כך גם רוז. כך גם ילדתה הקטנה. כדי להתפרנס, השכירה אנה חדר בחוץ, לסטודנט, מהעיר שלנו צ'ורטקוב. לפעמים היה הסטודנט מגיע לאסם, להינפש, להירגע. נשען על הקיר החיצון, קורא, או משוחח עם סטודנטים אחרים. בשעות כאלה, עלינו להיות שקטים במיוחד, כדי שהסטודנטים לא ישמעו אותנו. אם בכלל דיברנו, היה עלינו ללחוש. רוב הזמן, כלל לא דיברנו. רוז, אחיה ובתה – לא היה להם מה לומר לי ולי לא היה מה לומר להם. זה כאילו הייתי חרשת – אילמת כמו אז, כשהעמדתי פנים בביתה של טלקה. רוז – השם לא הלם אותה. היא מאד לא דומה לפרח. היא קשה וקרה. מעולם לא הייתה הרגשתי כל כך איומה. אני זוכרת כמה נסערת הייתי, בעבר בחדר הקטן והצר, בבית החווה, לבד. איזה מין חיים הם אלה? ילדים אמורים להיות קולניים, לא שקטים. הם אמורים להתרוצץ מסביב ולא להיתקע במקום אחד מכווצים. הם אמורים לחוש את קרני השמש ולא את רצפת מרתף העצים, שתשמש גג לראשם. הם אמורים להיות חלק מהעולם ולא לחיות כאילו אינם קיימים. הם אמורים לחיות עם משפחותיהם האוהבות ולא קבורים חיים, עם אנשים שאינם רוצים בהם.

לפעמים מחפשים יהודים ב"וויגננקה," האזור סביב החווה של אנה. פעמיים הגיעה המשטרה וחיפשה בביתה, אבל לא באסם. אנה, הייתה כול כך מבוהלת אחרי החיפוש הראשון, שהיא חלתה והיה עליה להישאר במיטה, למשך שלושה חודשים. באותם חודשים היא בדקה, שבוגדן דואג לנו.

נתקפתי בכינים. הרגשתי כאילו אני בוערת, עד כדי כך הם עקצו אותי. רוז ביקשה מאנה מספריים וקיצצה את כל שערותי, ממש עד לקרקפת. אני כול כך כועסת. היה לי שיער כול כך יפה. עכשיו אני מרגישה, כאילו יש לי קוצים קטנים ושבירים בראש. רוז נאלצה לגזוז גם את שיער בתה הקטנה. כולנו נגועים. הכינים זחלו לי על הפנים. הן חיות בתפרים של הבגד שלי. מתוך התפרים שבבגד, אני מוציאה את ביצי הכינים ומפצחת אותן בין אגודלי הידיים, בציפורניים. הן משמיעות קול פיצוח. באופן מוזר זה גורם לי סיפוק. "תפסתי אותך!" חשבתי בהרגשת ניצחון. לכדתי אולי אלפים מהן.

ככול שחלפו הימים, נעשה קר ולח. למה לא הבאתי את המעיל שלי. אנה הביאה לנו שמיכות, אבל הן אף פעם לא מספיק מחממות. הטמפרטורה יורדת מתחת לאפס מעלות והאדמה קפואה. כול הזמן אני פוחדת – הפחד הוא כאילו חלק בלתי נפרד ממני, כמו הנשימה, למשל. כול הזמן קר. כול הזמן רעב. אני מרגישה אטומה, הולכת ונעשית מטומטמת. אילו היו לי מחשבות בכלל, הן היו קשורות לסבתא שלי.

"היא מחכה לי, היא עדיין בחיים, היא חייבת להיות, אחרת אשאר לבד, בודדה, מה אעשה אז?"

מיד אחרי כניסת השנה החדשה, שנת 1944, סיפרה לנו אנה, שהגרמנים מפסידים במלחמה ונסוגים. בחודש מרץ, שמענו בסביבתנו את הקרבות, קולות הטנקים הרועמים, וקולות הפגזים המתפוצצים. אנה אומרת לנו שאנחנו חופשיים – "משוחררים" ע"י הרוסים, כך אמרה. אבל אנה אינה רוצה, שנעזוב את החווה לאור היום. אפילו לאחר שהגרמנים עזבו, היא עדיין מפחדת שהשכנים יגלו, שהיא החביאה יהודים.

בוקר אחד בחודש מרץ 1944, לפני זריחת השמש, זחלנו החוצה מהחור.

פרק 6

ארבעתנו התחלנו ללכת העירה. שלג כיסה את האדמה. קר מאד. אחרי ישיבה כול כך ממושכת בתוך החור, הרגליים שלי מתקשות ללכת. הן נוקשות, לא מתכופפות כראוי. הן מתנהגות כמו רגלי בובה. הנעלים לוחצות לי והבהונות כואבות.

הופתעתי כשהגענו לצ'ורטקוב. האם באמת היינו כול כך קרובים הביתה כול התקופה הזאת? מצאנו בניין ריק, בו התאספו יהודים. הוא שימש למטה הגסטפו, אבל כמובן שכול הגרמנים הסתלקו. עכשיו הרוסים מנהלים את העיר, ששוחררה רשמית ב-23 לחודש מרץ.  הבניין הזה…קרוב לבית הסוהר, למקום שבו אימא שלי נרצחה.

עלי לראות את סבתי.

רוז סיפרה לי, שהייתה "אקציה" סופית, בשלהי חודש יוני, של השנה שעברה. הגטו "נוקה" – חוסל וכול היהודים נהרגו. אין יותר גטו. אין יותר יהודים. הגרמנים הכריזו על העיר: "נקייה מיהודים" – JUDENREIN . השם "יודנריין", מכיל בתוכו חלק משם משפחתי: ריין – שפירושו : "נקי", מה שאומר: שצ'ורטקוב נקייה מיהודים….מה שאומר: שכול יהודי שנתפס אחרי האמירה הזאת….נרצח על המקום. אם הגסטפו חשב שיהודים מתחבאים באיזה שהוא בניין, הם היו שורפים אותו מיד. איכשהו, הצליחו 100 יהודים להסתתר. אבל רק 100. רק 100 יהודים מתוך 10.000 יהודים, רק 100 יהודים שרדו, רק אחוז אחד נותרו בחיים.

"סבתך אינה אחת מהם" אמרה רוז.

"מה כוונתך?" שאלתי. בליבי ידעתי למה היא מתכוונת.

"סבתך מתה", היא אמרה. התאבנתי. האדם היחיד שעזבתי איננו. ה"אקציה" הסופית הייתה כול כך מזמן. סבתא שלי- היא נרצחה בזמן שעוד הייתי בביתה של טלקה. כול הזמן הזה, כול החודשים שהייתי בחור, כול הזמן הזה בו חשבתי עליה, סבתא שלי כבר בעצם הייתה מתה. חשתי מרוקנת לגמרי. מהו הדבר הכי ריק שאתה יכול לחשוב עליו? חור. אכן, הייתי בחור אפל, אבל עכשיו הרגשתי מרוקנת הרבה יותר.

רוז גילתה, שבין 100 האנשים שניצלו בצ'ורטקוב, ישנם קרובי משפחה שלי. היא אמרה לי שעלי ללכת אליהם ולקחה אותי לדירתם. היו אלה: איש, אישה ובנם, הגדול ממני במעט. הם נתנו לי משהו לאכול: מעט לחם, קצת חלב.  עשיתי אמבטיה – הראשונה מזה שנה. לבשתי חזרה את שמלתי. לא היה לי משהו אחר זולתה.  השמלה שרקמה לי אימא, היא חלק בלתי נפרד ממני. בתוך תוכי הרגשתי, כאילו 100 שנים חלפו. אבל הבגד להפתעתי, נראה כמעט כמו חדש.

"עכשיו עליך לחזור אל רוז," אמרה קרובת המשפחה.

רוז עדיין בבית, ששימש למפקדת הגסטפו, בחדר קטן. היא שוחחה עם האנשים בבנין ומצאה גיס של אחד הדודים שלי. גם הוא ניצל. הוא לקח אותי לבית, שהיה שייך לדוד אחר, שנלקח למחנה עבודה ולא שרד. אבל אנשים אחרים, פולנים, זרים, גרו בו.

"האם תיקחו אותה?" שאל.

"לא", הם ענו.

כך שהיה עלי לחזור לביתה של רוז.

בינתיים, נפוצו שמועות: הגרמנים נחושים בדעתם, לדרוש בחזרה את הטריטוריה שהרוסים לקחו מהם. הגרמנים עלולים לחזור. היהודים אינם יכולים להישאר. על היהודים לעזוב את צ'ורטקוב במהירות. למעשה, אכן חזרו הגרמנים לכמה ימים. רק בקיץ 1944 נעלמו הגרמנים סופית.

רוז החליטה לחזור לבית החווה של אנה, כדי להימלט מהגרמנים. היא אינה חפצה בי איתה. אבל אינה אומרת לי דבר. במקום זאת, היא מובילה אותי לחלון. היא מצביעה לכיוון הדרך. המוני אנשים צועדים, פניהם פונות מזרחה לעבר גבולה של פולין – רוסיה מלפני המלחמה, אולי 50 מייל קדימה. מעולם לא ראיתי כול כך הרבה אנשים, ממהרים כול כך.

"האם את רואה את זה"?

"כן", עניתי.

"עליך ללכת איתם".

היא הניחה את ידיה על כתפי. היא הוליכה אותי לעבר הדלת. היא דחפה אותי אל מחוץ לדלת וסגרה אותה מאחורי. רוז זרקה אותי החוצה. כעת אני עוד יותר לבד, באמצע ההמון. חשבתי שאולי גורל בני דודי טוב משלי. בני דודי כמובן, מתים. הלכתי לאורך הדרך. כבר חשוך, נעשה קר. האדמה מלאה שלג ובוץ. הייתי רעבה. רעדתי. האם רעדתי מקור או מפחד? אין לי מושג מה עלי לעשות, לאן אני הולכת, איך אגיע לשם, או אפילו האם אמצא משהו לאכול או מקום לישון?

אני בת תשע וחצי. סבתי מתה. התעלפתי על הדרך. כשהתעוררתי, מישהו נשא אותי. זה גבר. אני על גבו כמו: "שק קמח". הבגד שלי כולן רטוב, כמעט קפוא, כי

שכבתי על השלג. אם האיש הזה לא היה מרים אותי, הייתי קופאת למוות . אנו עדיין בדרך. הגענו לבית. האיש עצר, הוריד אותי בעדינות. גם הוא מורעב וחלש ואינו יכול לשאת אותי יותר.

"אני יודע מי את" הוא אמר לי. "אני מכיר את אביך". הוא פנה לעבר הדלת ואמר לאנשים בבית: "אני משאיר את הילדה הזאת איתכם, אם לא תטפלו בה, אחזור ואהרוג אתכם". באותו רגע פנו מספר חיילים רוסים לעבר הבית. אחד מהם היה קפטן. נכנסנו הביתה. האיש הסביר לקפטן מה שקורה.

"אל תדאג," אמר הקפטן. "ניקח את הילדה איתנו". וכך אני הולכת עם החיילים הרוסיים.

עצרנו בעיר דג'ימאלו Dzymalow)) לא במרחק רב. החיילים נתנו לי מעיל, חתיכת סבון קטנה ומעט לחם. אבל אחרי ימים אחדים, הם קיבלו פקודה להתקדם הלאה. למרות האיום על צ'ורטקוב, הגרמנים עדיין נסוגים. החיילים הרוסיים, כמו גל ענק, דוחפים בחזרה את הגרמנים ועליהם להתייצב היכן שהגרמנים היו באותה השעה. ואני, שוב לבד, הפעם ברחובות של עיר זרה. לפני בניין ממשלתי גדול ובו קבוצה גדולה של אנשים מצ'ורטקוב. מצאתי את הגיס של דודי.

"האם יש לך משהו לאכול?" שאלתי. "לא," הוא ענה. "פשוט לכי, דפקי על כמה דלתות, מישהו כבר ייתן לך קצת אוכל." הוא אומר לי לקבץ נדבות. לא יאומן, שאני אקבץ נדבות? אינני יכולה לתאר לעצמי דבר כזה, לבוא לבתי אנשים זרים ולבקש אוכל? זמן מה, פשוט הלכתי, משתדלת לאסוף אומץ. זה הרבה יותר גרוע מאשר פשוט למות על אם הדרך. מעולם לא הרגשתי כול כך אבודה. לבסוף, נקשתי על אחת הדלתות. "אני רעבה," אמרתי. "אולי יש לכם מעט לחם?" אישה נתנה לי מעט חלב ופרוסת לחם. ככה עשיתי ימים אחדים. בבניין העירייה, עליו סיפרתי המדרגות רחבות, כמו במסדרון בית הספר. בלילה, שכבתי על המדרגות. הן קשות וקרות, אבל שם ישנתי. היה עלי להיזהר לא להתגלגל למדרגות שמתחת.

אחר צהריים אחד, חייל רוסי ראה אותי מתוך המשאית, יושבת ככה על המדרגות. "מה קורה איתך?" הוא שאל אותי. "אני לבד!" עניתי. "בואי, אקח אותך לבית יתומים בקייב, חכי לי כאן, בדיוק כאן, מחר בבוקר". למחרת, מוקדם בבוקר, עמדתי בפתח הדלת. לא העזתי לשבת אפילו, עלי להיות מסוגלת לראות אותו. הוא בא. ישבתי בחלק האחורי של המשאית, כאילו אני יושבת באוהל. בד קנבס ירוק – כהה היה מתוח מסביב ושימש גג וקירות, אבל פתוח מקדימה וכך יכולתי לראות את העיר וכול מה שעזבנו מאחורינו. נסענו שעות אחדות. חצינו את הגבול שאליו ניסו להגיע כול האנשים שעזבו את צ'ורטקוב. כרגע לא קורה במקום שום דבר, כי הרוסים שולטים על שני עברי הגבול הישן. נסענו עוד חצי יום. החייל נתן לי קצת לחם.

אני עדיין באותה השמלה.

 

פרק שביעי

עצרנו בכפר קטן – גריטסב (GRITSEV), לא רחוק מהעיר הגדולה (SHEBETOVKA ). השמים ב"שבטובקה" אדומים ומוארים. הגרמנים מפציצים אותה. הם נסוגים מהרוסים ועדיין מפציצים. החייל לקח אותי לראש העיר.

"התכוונתי לקחת את הילדה הקטנה הזאת, לבית היתומים בקייב," אמר החייל לראש העיר. אבל תוכניותי השתנו ועלי לחזור מערבה. אינני יכול לקחת אותה אתי." אדם נוסף היה איתנו במשרדו של ראש העיר. הוא הקשיב לשיחה.         "מאין את?" שאל אותי ראש העיר. "מצ'ורטקוב," עניתי. הגבר השני נעמד, הוא כול כך נמוך! שמו היה סרגיי. הוא היה פרטיזן, יהודי – רוסי, לוחם המחתרת נגד הגרמנים. הוא איבד את אשתו וילדיו במלחמה, התחתן שנית עם אישה יהודייה – דורה שמה. גם היא נלחמה עם הפרטיזנים. יש לה שתי בנות צעירות. "אני אקח את הילדה הזאת," אמר סרגיי. "היא יכולה לחיות איתנו. היא יכולה להיות כמו האחות הקטנה, לשתי בנותי." חייתי עם השפחה הזאת בגריטסב יותר משנה. סרגיי, דורה ובנותיהם היו טובים אלי, אף פעם לא התאכזרו אלי. ישנתי במיטה קטנה בחדר המשפחה. זה לא דומה לבתים באמריקה, בה לילדים יש חדרי שינה משלהם. בבית הלבנים הקטן בגריטסב, שהיה מקושט בלבנים גיאומטריות, צבעוניות במיוחד סביב החלונות, הדלתות והפינות – היו בסך הכול שנים או שלושה חדרים. הבנות ישנו בחדר אחד עם הוריהן. הייתה להן אישה אוקראינית, שעשתה את עבודות הבית. הייתי יושבת ומשוחחת איתה, בשעות אחר הצהרים המאוחרות. היא הזכירה לי את בבצ'ה. שמה היה מרטושה. הרגשתי מאד נוח במחיצתה. הלכתי לבית הספר. למדתי את האלף – בית הרוסי. השופט של העיר, שגר בתים אחדים לידינו, נתן לדורה חתיכת בד, לתפור לי שמלה. הבגד החדש היה נחמד.                                                                                                        אז, האם הכול בסדר?                                                                             לא, זה לא סוף נהדר. לא מצאתי מנוחה לנפשי. אולי כול העצב והמצוקה של חמש השנים האחרונות, פורצים החוצה. אולי אני מתאבלת על סבתי, על אימי ועל כול האנשים האחרים שאיבדתי. אולי גם דברים אחרים. שם בחור, מעולם לא היה בטוח ותמיד מפחיד. אבל החודשים חלפו ואנו לא נחשפנו. לא היינו בחוץ, בגלוי. תמיד ידענו בדיוק מה עלינו לעשות – לא לזוז! אחר כך שוחררנו. רוז הייתה יכולה להיות נדיבה. במקום זה היא זרקה אותי החוצה – מקום שבו עברתי מאיש זר אחד לשני, מבלי לדעת למה לצפות או מה יכול להיות. "אל תשכחי להיות ילדה טובה," אמרה בבצ'ה. לא שכחתי. אבל לא משנה עד כמה טובה אהיה, כמה זמן יחזיקו אותי האנשים האלה? הבנתי שישנם דברים גרועים יותר מאשר להתחבא.                  יום הולדתי העשירי התרחש בביתו של סרגיי. לא גדלתי בהרבה. כנראה אשאר נמוכה כול חיי. כך חשבתי. אני ילדה שקטה וביישנית. בדרך מסוימת, אני יודעת, שזו אינה האישיות שאמורה הייתה להיות לי. אני כול כך מבולבלת כול הזמן, בקושי אני מרגישה שאני חיה. בלילות אני בוכה. בשקט, שאף אחד לא ישמע אותי. אם תוקף אותי כאב ראש, או כאב בטן, אני לא פונה לסרגיי או לדורה ומתאוננת "אני לא מרגישה טוב". זה לא ביתי האמיתי. זאת אינה משפחתי האמיתית.

סרגיי כותב מכתבים לאנשים בצ'ורטקוב. הוא מצא אישה יהודיה, שהכירה את אימי. היא כתבה שאחד מהאחים של אימי – שרד. הצעיר, ג'ורג', זה שנלקח לצבא הרוסי. אשתו ובנו – לא שרדו. דודי, כך אמרה האישה לסרגיי, גר בלבוב. ועוד אמרה, שאם אבוא אליה, היא תעזור לי למצוא אותו.

בשנה החולפת הזו, דודי ג'ורג' (שמו העברי היה גדליה), התחתן שנית עם אישה רוסיה. אחר הצהרים אחד, ברחוב, פגש לפתע הדוד ג'ורג' איש מצ'ורטקוב – אנשים כול הזמן חיפשו ידיעות, כדי אולי למצוא קשרים. הם כול הזמן שאלו שאלות, אנשים שנראו להם מוכרים. "אני חושב שאחייניתך הקטנה שרדה," אמר לו האיש.              דוד ג'ורג' נסע מיד לקייב לחפש אותי בבתי היתומים. היה עליו להשיג ניירות מסע, אבל הוא נסע בלעדיהם. כמובן שהוא לא מצא אותי, בבתי היתומים. המשטרה עצרה את הדוד ומאחר שהיה ללא רישיונות מעבר: "ניירות," הוא הושלך לבית הסוהר. שם הוא חלה בדיזנטריה – מחלת מעיים דלקתית קשה, שגורמת לשלשולים קשים, עד כדי סכנת חיים. הוא שלח מכתב לאשתו וזו שלחה לו כסף. בעזרת כסף – יכולת להשתחרר מבית הסוהר. הוא חזר הביתה, ללבוב, שם החלים. בינתיים, ילדה אשתו תינוקת קטנה. בזמן הזה, כתב סרגיי מכתב מגריטסב לאישה מצ'ורטקוב: דוד ג'ורג' יכול להשיג עכשיו "ניירות", אבל בעזרתם יוכל רק להגיע עד קרקוב. אז הוא נסע לקרקוב ושילם לחבר, שיסע לגריטסב לקחת אותי. לא ידעתי דבר מהמתרחש סביבי. כול שידעתי הוא, שאני עומדת ללכת לתחנת הרכבת עם סרגיי, כדי לעלות על הרכבת בדרכי לצ'ורטקוב. התוכנית הייתה להגיע אל האישה בצ'ורטקוב, שתעזור לי למצוא את דודי. בדיוק ברגע בו עמדנו סרגיי ואני לצאת מהדלת, נכנס אדם, לבוש בגדי ימאי, בידו מכתב מהדוד. אילו סרגיי ואני היינו יוצאים עשר דקות קודם – היינו "מפספסים" אותו. הימאי אמר ששמו: רומק קופיט. למעשה לא חשבתי שהוא באמת ימאי. אבל יתכן שבאותם ימים, קל היה יותר לחלוף על פני שוטר בלבוש ימאי. נסעתי עם רומק ללבוב. לרומק, כמו לסרגיי, הייתה אישה בשם דורה. לא היו להם ילדים. שהיתי במחיצתם שבועות אחדים.

בספטמבר 1945, כמעט בת 11 , נכנסתי שוב לרכבת. רומק לקח אותי לקרקוב, בה אוכל לחיות מעתה ואילך, עם דודי ג'ורג'. מיד, ברגע שהגענו לקרקוב, ראיתי את דודי. זיהיתי אותו. הכרתי אותו. זה היה רגע כול כך מרגש. לא יכולתי לבכות. אני מעבר לדמעות. פגשתי את דודתי החדשה. אחזתי את התינוקת הקטנה בזרועותי. היא מקסימה. היא בת חצי שנה. שמה את'ל, לזכרה של אסתר, סבתי.

חלק 3

בית הציפור – השובך – קן לציפור

מלחמת העולם השנייה הסתיימה. בקרקוב, בכול העולם ובשביל כול אחד. בת דודתי, התינוקת – את'ל, לא תאלץ לזכור עובדה זו או לדעת על כך. אני חושבת על כך, כול פעם, כשאני אוחזת אותה בזרועותי.                                             למלחמה היו נקודות פתיחה וסיום שונות. תלוי באיזה מקום היית. לגבי האמריקאים, המלחמה התחילה רק אחרי שהיפנים- שנלחמו לצד הגרמנים – הפציצו את נמל "פרל הרבור," בהוואי, ב – 7 לדצמבר, 1941. האמריקאים כרתו ברית עם האנגלים, הרוסים והאוסטרלים והוו את בעלות הברית. הן נלחמו נגד הגרמנים, היפנים והאיטלקים. כעבור זמן, מדינות נוספות הצטרפו לבעלות הברית, זה מה שהביא את המלחמה למלחמת עולם. שנים, הדפו האמריקאים את היפנים מהאוקיינוס השקט ועזרו לבריטים, להדוף את הגרמנים מצפון אפריקה. אז, ב-6 ליוני, 1944, נחתו הצבאות האמריקאים והבריטים, בצרפת, במערבה של גרמניה. בעת ההיא הצליחו הרוסים, שנלחמו בגרמנים, לשחרר את פולין. אבל ה-6 ביוני- הידוע כ- D-DAY,זה היום שהאמריקאים מאמינים, החל סיום המלחמה באירופה. אחרי ה-D-DAY , הרוסים המשיכו לדחוק את הצבא הגרמני מערבה, בעוד בעלות הברית מתקדמות דרך צרפת, דוחקות את הגרמנים מזרחה. בסופו של דבר נפגשו הכוחות במרכז גרמניה. אדולף היטלר התאבד. שבוע אחר כך, ב-7 במאי, 1945, גרמניה נכנעת. זה יום ה- V-E , "יום הניצחון של אירופה". אבל המלחמה עדיין לא הסתיימה. היפנים המשיכו להילחם. בראשית חודש אוגוסט, הפילה אמריקה את הפצצה האטומית על שתי ערים יפניות. 5 ימים אחר כך, נכנעה יפן. היום הזה, ה-4 לאוגוסט, 1945, הוא V-J , "יום הניצחון על יפן".                                          למרות כול החדשות הנפלאות האלה, לאנשים רבים המילה "שלום", פירושה אינו "ביטחון". בפולין, פולנים עדיין רוצחים יהודים. פולנים רבים פלשו לבתי יהודים, עם כניסת הגרמנים ואינם מוכנים להשיב אותם חזרה לבעליהם. גם האוקראינים, עדיין רוצחים יהודים.

התוכלו לתאר, כך אני חושבת, אחרי כול מה שעברת ועכשיו שאתה חופשי, פולני או אוקראיני, אלו שהיו שכנים שלך, לפני המלחמה, ירצחו אותך?                                   אפילו היום, מה שהם עשו מרגיז אותי.

כן, ולמרות כול זאת, זו הייתה אישה אוקראינית, אישה שמעולם לא הכרתי ובקושי ראיתי, שסיכנה הכול כדי להציל את חיי.

 

עם דוד ג'ורג' בקרקוב, אני מאושרת מחדש. אנו גרים בדירה, אותה אנו חולקים עם שלוש משפחות נוספות. לכול משפחה, חדר אחד או שניים וכולנו שותפים במטבח.

דווקא העובדה שיש משפחות נוספות בבית, מקנה לי הרגשת ביטחון. תמיד יש מישהו איתי בבית. כמעט סתיו, נעשה קריר. דודתי לוקחת אותי לקנות לי מעיל. מעיל חדש, נפלא, פשוט נפלא. דוד ג'ורג', שעבודתו, כדי להתפרנס, לתפור את גמר המגפיים, תופר לי זוג מגפיים חדשים. חם לי כול החורף, בבית ובחוץ. יש לנו אוכל. אכלתי בצק ממולא בבשר טחון, ללא הפסקה. אינני יודעת כמה אכלתי, פשוט, אחד אחרי השני. אני יושבת ליד הרדיו של דודי ומגלה את השירים הרוסיים. אני אוהבת אותם – הם עצובים אבל מלאי אנרגיה, שגורמת להם להיות לא כול כך עצובים. שרתי עם הרדיו במשך שעות, עד כמה שיכולתי.                                         ילדה נוספת גרה בדירה שלנו, שמה רוז סיראטו, מכנים אותה רוזה. היא בערך בגילי. אביה נהרג במלחמה ואימה התחתנה עם הדוד שלה. ישנו בית ספר, לילדים יהודים בלבד, שהארגון היהודי הקים בתוך בניין הממשלה. נרשמתי לבית הספר, כך עשתה גם רוזה וכך יכולנו ללכת יחד. אני אוהבת את קרקוב. אני אוהבת ללכת ברחובות, לראות את העיר. יש בה מלא פעילויות.
כיכר השוק – הרינק- ((RYNEK GLOWNY, מזכירה לי את כיכר השוק ליד הבית שלנו, חוץ מזה שזו ענקית. כול צ'ורטקוב יכלה להתאים לכיכר הזו. המגדל בבית העירייה מקסים, עם ….ושעון.
יום אחד, נשמעה נקישה בדלת. ראיתי אדם, עומד בכניסה. הכרתי אותו, זהו דודי האחר, הנעדר, שמו יצחק – איצ'ה, גם הוא נלקח ע"י הצבא הרוסי. דוד? דוד? קראתי. Wojek) ) זו המילה הפולנית לדוד. מבטאים אותה וו- ייק. הייתי כול כך נרגשת, שלא יכולתי לבטא את המילה כהלכה. "כן לולה, זה אני," הוא אמר. דוד איצ'ה, עם בן דוד שניצל, הם עכשיו חלק ממשפחתי. לא נשארנו בקרקוב זמן רב. בערך כשנה. זה לא מפתיע. אחרי שגרנו בכול כך הרבה ערים, זה נראה כמו תחנת מעבר ולא כמו יעד סופי. פולין אינה היעד שלנו עכשיו. דוד ג'ורג' רוצה לעזוב. כולנו בבית רוצים לעזוב. המתח בין הפולנים ליהודים – לא הסתיים. רוזה עזבה את המדינה לפני. בתחילה הם עזבו להונגריה, אחר כך לצ'כוסלובקיה, לצרפת, לוונצואלה ולבסוף לאמריקה. אמריקה היא היעד החדש שלנו. בחודשים הבאים כאשר אנו בעצמנו עזבנו את פולין, גרנו במספר רב של ערים קטנות וגדולות. אחדות מהן היו כה מופצצות, שהפכו לעפר ואפר. במהלך הדרך, קהילות עזר יהודיות, סיפקו לנו מקומות לינה ובתי ספר. הכול זמני, כמובן. כול כך הרבה יהודים נדדו, היו במעבר, בדרכים. ללא ניירות תקפים, היה עלינו לעבור דרך צ'כוסלובקיה באופן בלתי לגאלי, בלילה. צעדנו ברגל, סוחבים קרטונים של סיגריות, כדי לשחד את השומרים, כול צעד במהלך הדרך. סיגריות שוות כסף. התעכבנו בפרג, זמן מה. משם עלינו לרכבת לווינה – אוסטריה, מקום שהיה בו חשיבות לכול מי שבא מצ'ורטקוב. צ'ורטקוב, ב- 400 שנות קיומה ההיסטורי, נשלטה ע"י ממשלות שונות. גבולות השתנו ושטחים אחרים סומנו במפות. תקופה מסוימת, הייתה תחת עול התורכים. כ- 150 שנה הייתה תחת שלטון אוסטריה. אני זוכרת שזקני עירנו דיברו גרמנית. צ'ורטקוב הייתה פולנית רק משנת 1818, 16 שנים לפני הולדתי. עכשיו, אחרי המלחמה עברה העיר לשלטון אוקראינה, עד היום. באוקראינית היא נקראת צ'ורטקיב – ((CHORTKIV. פירוש המילה "אוקראינה" הוא: "קו הגבול", או "על הקצה." נשמע מתאים.

כשהייתי ילדה קטנה, חשבתי שהקשר בין פולין לצ'ורטקוב הוא לתמיד. אבל למעשה הקשר הזה האריך רק 26 שנים. אני פולניה, אבל עיר הולדתי אינה חלק מפולין. מוזרה מאד העובדה שצ'ורטקוב, העיר בה נולדתי ואותה אהבתי – אינה רוצה בי עוד. מעולם לא חזרתי לצ'ורטקוב, או לחלק אחר של אוקראינה. אין לי שום חשק לחזור. בסיומה של שנת 1946, ראשית שנת 1947, שהינו בעיר "אשוויגה" (ESCHWEGE)  בגרמניה, במחנה עקורים. (DPׂ) אחד מרבים שהקים האו"ם. המחנה אינו רחוק מהעיר פרנקפורט. שהו בה הרבה אמריקאים. לגבי היה המחנה גדול, נבנו בו צריפים וכולנו גרנו בחדר גדול אחד. היו לי הרבה חברים, חופש רב – נפלא לילדה בת 12. במקום פעל בית ספר עברי, בו למדתי שירים בעברית. הייתי הולכת לסרטי קולנוע בעיר. יכולתי להרגיש את השמש על פני. קיבלתי בן דוד חדש – נורמן. דודתי ילדה בן.                                                                                         אינני יכולה להסביר במילים ואפילו לא להבין את הרעיון, אבל זהו המקום בו                                  "התחלתי לחזור לעצמי", זו לפחות ההתחלה. השמלה עדיין איתי, לתמיד. אני כמובן גדולה עכשיו, מכדי שאוכל ללבוש אותה. אבל איני מוכנה להיפרד ממנה, היא חלק ממני. במחנה העקורים פועלת תנועה ציונית בשם "ביתר". חתמתי שאני רוצה לעלות לישראל. לא רציתי לנסוע לאמריקה. דוד ג'ורג' כעס עלי מאד ומחק את שמי מהרשימה. "אינך יכולה לעלות לישראל לבד" הוא אמר לי. "למען השם, את רק בת שתיים עשרה." לי היה ברור שאני יכולה לקחת על עצמי החלטה כזו גדולה לבד. שתיים עשרה או עשרים, מה ההבדל? אני לבדי מאז שהתחזיתי לילדה אילמת.          דוד ג'ורג' יצר קשר עם קרובים בארה"ב – בני דודים של סבתא. שני אנשים מבוגרים, אחים. שמם ג'ק ויצחק (כמו דודי המכונה איצ'ה) רוזנבלט. עליך להציג "ספונסר", כדי שתוכל להיכנס לאמריקה. הם הסכימו לקחת על עצמם את התפקיד. רק מספר מסוים של אנשים הורשה להגר לארה"ב מידי שנה. דודי, דודתי וילדיהם הורשו להיכנס. אני לא. אבל הם סרבו לנסוע בלעדי. מחנה העקורים עצמו היה זמני. בני הדודים נסעו לקפריסין ומשם לישראל. כל מי שלא עזב בינתיים את המחנה נאלץ לעבור לעיר קאסל -,(KASSEL)  עיר בגרמניה. שהינו בה חודשים אחדים. דוד ג'ורג' רצה שאלמד אנגלית. לשם כך הוא שכר מורה, בעל מבטא אנגלי שלימד אותי, פעם בשבוע. כך למדתי מעט אנגלית, לצד הפולנית שלי, הרוסית ומעט היידיש, מעט עברית ואוקראינית.                                                   לבסוף הגיע האישור שלי לנסוע לאמריקה. עזבנו את העיר ברמן – גרמניה, -7 ליולי 1949. על אוניית משא, שהסבו אותה לאוניית צבאית. שמה: ס.ד. סטרוג'יס (S.D.STRUGIS) . נתקפתי במחלת ים קשה. הקאתי כול הדרך וגם אחרי הגיענו לבוסטון. עם הידע ה"נפלא" שלי באנגלית, יצאתי לשוק לקנות עגבניות. המבטא שלי היה יותר בריטי מאשר אמריקאי ולכן אמרתי: " טו– מא– טויז ("TO-MAH-TOES) . איך שאני נשמעתי….עם המבטא הפולני- בריטי, שלי. באותו הערב עלינו על רכבת לעיר ניו- יורק. בתחנת הרכבת המרכזית היו ג'ק ואיצ'ה, אמורים לפגוש אותנו. הייתי חייבת לרדת במדרגות הנעות. לא ראיתי דבר כזה בחיי. מדרגות שנעות – באות משום מקום ונעלמות בסוף? נבהלתי.

ג'ק גר בבית ב"קינג הייווי", ((KINGS HIGHWAY, בברוקלין. איצ'ה גר בברונקס.
גרנו בדירה עם איצ'ה, עד שדוד ג'ורג' מצא למענינו דירה, במזרח מנהטן. זהו ביתי הראשון באמריקה – שני חדרי שינה בקומה הרביעית. התחלתי להכיר את הסביבה שלי, את החנויות הרבות ברחוב "דילנסי". ליד ביתנו ישנה ספרייה. בהתחלה לקחתי בהשאלה רק ספרים בפולנית. "זה לא יוביל אותי לשום מקום באמריקה," הבנתי והתחלתי להחליף ספרים באנגלית. במשך הקיץ, גרתי עם ילדיהם הגדולים של ג'ק ואיצ'ה, כול שבוע במשפחה אחרת. אחד מילדיהם שגר בפרברים, הוא רואה חשבון. הבית שלו מהמם. "ככה אנשים יכולים לחיות באמריקה," חשבתי. "אבל אני מעולם לא אוכל לחיות כך." הם לא דברו פולנית ואני לא הורשיתי לדבר איתם יידיש – רק אנגלית. כמה מהנכדים היו בני – עשרה. היו להם הרבה חברים. ראיתי נערים ונערות "מפלרטטים", נהנים. "מה יהיה עלי פה באמריקה," חשבתי. "לעולם לא אסתגל, לעולם לא אהיה חלק ממנה, האם יהיה לי חבר לי פעם? לא, לעולם לא".   באוקטובר אהיה בת 15. אני נערה מתבגרת, עוד מעט אהיה אישה צעירה. אבל במקרים רבים, אני מרגישה שוב כמו ילדה קטנה. אני יודעת ללכת, אבל זה בערך הדבר היחיד שאני יודעת לבטח. הלשון, התרבות, כול הדברים הקטנים, היום – יומיים שאני רגילה להם, האוכל עם הטעמים הלא מוכרים, שמעולם לא טעמתי…. מהו אורז קריספי? מהי פשטידת עוף? מהו אוכל סיני? עלי ללמוד, הכול חדש.

בחודש ספטמבר התחלתי ללמוד בבית הספר התיכון ברחוב איסקס, במנהטן. יש כול כך הרבה פליטים – ילדים מאירופה, שהוחלט לפתוח כיתות מיוחדות, לאלה שאינם דוברי אנגלית. נערכו בחינות. כרגע, האנגלית שלי, לא כול כך גרועה. אני יכולה אפילו לבטא את המילה: "טומייטו" בדרך בה מבטאים אותה האמריקאים. כך שמיד הועברתי לכיתת אנגלית רגילה. החיים אינם כה קלים. דוד ג'ורג' אינו תופר עוד מגפיים, אלא, ספרי כיס מעור. הוא מרוויח רק 45#. מעולם לא קיבלתי דמי כיס. אף פעם אין לי כסף בכיס. אינני רוצה לבקש מדודתי או מדודי. אם אני רוצה לשתות או לקנות לי משהו לאכול ברחוב – זה בלתי אפשרי, אינני יכולה לקנות כלום, את בגדי אני מקבלת מבני הדוד שלי. קשה יותר להיות עני בארץ עשירה, מאשר להיות עני בארץ ענייה. מעבר לזה – דודי ודודתי אינם מסתדרים. הם רבים כול הזמן. לפעמים אני מתקשרת לבן הדוד ג'ק, בברוקלין, כדי לבדוק, אם אני יכולה לגור אצלם ימים אחדים – רק כדי להתרחק מהצעקות. לשכנים שלנו, דלת לידינו, יש חנות קטנה למכירת גרבי ניילון. אחרי הלימודים ובסופי השבוע, אני עובדת בחנות שלהם. התפקיד שלי הוא להחליף את המדבקה: " לא תקין", שפירושה: לפעמים גרב אחת יכולה להיות קצרה מהשנייה, או כול דפקט אחר…ל"רגיל", שפירוש שהכול בסדר. האם אני יודעת, שמה שאני עושה אינו בסדר? כן, אני יודעת. אבל העבודה מספקת לי לפחות קצת דמי כיס ואני יכולה גם לתרום סכום קטן לכלכלת הבית.                                                                                                  נתקפתי כאבי ראש חזקים וגרון מודלק. הלכתי לבד למרפאה, בה אני יכולה לקבל טיפול חינם. הרופא איבחן שקדים מודלקים, שיש להסירם בניתוח. קבעתי תור. טיפלתי בכך לבד, כפי שהתרגלתי לעשות. אבל, ביקשתי מדודתי, שתבוא לאסוף אותי בתום הניתוח. בדרך כלל, הייתי מקבלת החלטות לבד. היו רק חוקים מעטים שהיה עלי לקיים: דודי אסר עלי להשתמש בשפתון, דברים כאלה – אבל כאשר זה

נגע להחלטות חשובות – החלטתי בעצמי. במהלך הקיץ, לקחתי קורסים, למדתי להשתמש ב"קומפטומטר" *– מכונת מתכת גדולה וישנה, בה היו משתמשים מנהלי

חשבון ורואי חשבון. זו הייתה הגרסה, שקדמה למחשבון. לא חזרתי לבית הספר התיכון, רציתי להיות עצמאית. רציתי שיהיה לי מספיק כסף, כדי שלא אצטרך לחשוב על כסף כול הזמן. לקח לי שנה לקבל את התעודה. עכשיו, בשנת 1950, כשאני בת 16, אני מפעילת "קומפטומטר" אמיתית. לבסוף, חזרתי ללמוד בבית ספר בערב ולעבוד ביום. ברחוב סקס מספר 34 , בבית דירות גדול, היה אגף שלם, מיועד למפעילי ה"קומפטומטר". ישבתי ליד השולחן שלי, בין עשרות נשים אחרות, מקליקה על המכונה, מסכמת את סכומי המכירות. זה לא קל לעבוד ביום ללמוד בערב, אז נשרתי מבית הספר. בעצם למה לא? אף אחד אינו אומר לי לנשור או לא לנשור מבית הספר. כשהייתי בת 17, הלכנו לשפת הים, החברים ואני, ליד "קוני איילנד". היה שם גבר, גם הוא עם קבוצת חברים. שמו היה וולטר קאופמן. הוא מבוגר ממני ב- 11 שנים. הסתבר שגם הוא פולני. הוא עבד במרכז הבגדים. התחלנו לצאת. "יש לי חבר!". התארסנו ביום הולדתי ה- 18. וולטר רצה לחכות שנה עד שנתחתן, אבל, התחתנו כעבור 6 חודשים, מפני שאני באמת רציתי לצאת מהבית. דודי ודודתי התגרשו, מיד לאחר חתונתי. דודי ג'ורג' התחתן בסך הכול חמש פעמים, כולל בפעם הראשונה, עם האישה מלבוב, שנרצחה בידי הגרמנים. עכשיו שאני בוגרת יותר ונשואה ואולי חכמה קצת יותר, אני חושבת שלנשור מבית הספר ולא לסיים ולקבל תעודה- זה רע מאד. חזרתי לבית הספר וקיבלתי את הדיפלומה שלי. וולטר ואני, עברנו לדירת חדר בברוקלין. עבדתי עד שנת 1955. כשמלאו לי 21 הריתי עם ילדתי הראשונה: דבורה – ריינה. יהודים רבים, קראו לילדיהם על שם אנשים שמתו. דבורה קרואה על של אימי ושמה האמצעי על שם אימו של וולטר, רחל. בשנת 1958, נולד בנינו מיכאל – ג'יי, שמו מיכאל – על שם אביו של וולטר ועל שם אבי – יידל. וולטר למד עיצוב וייצור של דגמים למעילים וחליפות. התחלנו לחפש דירה גדולה יותר. עברנו לפרברים, לבית ב"לונג איילנד".                              "תראו אותי, אני חיה כמו אמריקאית!" בשנת 1966 נולד לנו בן שלישי, ג'פרי – סקוט. הוא נקרא על שם אביו של אבי – יעקב ועל שם דודי המבוגר, שמיל. דוד ג'ורג' הוא כמו סבא לילדי. הוא מסתדר איתם נפלא. למעשה, דוד ג'ורג' מסתדר נהדר עם כולם, למעט נשותיו.

גם בעלי התחבא במהלך המלחמה. וולטר נולד ב – 1923, הוא גדל בעיירה קטנה בשם "פולניק". העיירה הייתה כול כך קטנה, שכאשר הגרמנים נכנסו – כולה הפכה לגטו. הגרמנים שלחו לשם רק חייל אחד או שניים. אבל הגרמנים לא באמת היוו שם בעיה. בהיותו בן 19, ב- 1942, וולטר עם שני אחיו, התחבאו מפני הפולנים. במהלך חורף אחד, גם הוא התחבא בבור באסם, אבל רק במשך היום. בלילה, הוא ואחיו הורשו לצאת מהבור ולחלץ את אבריהם. כאשר נישאנו, בראשונה, לא שוחחתי עם וולטר על החוויות הקשות, שעברו עלי במלחמה. החוויות עדיין מכאיבות לי מאד. הוא לא לחץ עלי.

* "קומפטומטר" – סוג של מכונת חיבור מכנית. הקומפטומטר היה התקן החיבור הראשון, אשר הופעל ע"י לחיצת מקשים בלבד. המקשים סודרו בשבכה של עמודות אופקיות ואנכיות.

פרק 9

אחרי המלחמה, לילדים רבים, שהתחבאו בזמן המלחמה, אלה שבאירופה, אלה שבאמריקה ולאלה בישראל, היה משהו משותף: השתיקה. השנים חלפו, הילדים שהתחבאו גדלו. הם אינם משוחחים ואינם משתפים את חבריהם, במה שעבר עליהם. הם מתאהבים, מתחתנים ואינם מדברים עם בני זוגם על המלחמה. הם מולידים ילדים משלהם, אבל אינם מספרים להם על עברם. כמה ילדים התחבאו? משהו בין 10.000 ל – 50.000 ילדים. מדוע המידע אינו מדויק? מקור היסטורי אחד מצביע על העובדה שאיש אינו יודע כמה ילדים ואלה שניסו להצילם, התגלו ונרצחו. אין על כך כול מסמכים. איך אפשר לערוך רשימות של הילדים, שהיו כול כך קטנים, כשנמסרו להשגחה וגדלו בבתי מציליהם ולעולם לא הוגד להם שהם יהודים. או אותם ילדים, שאף פעם לא הכלילו עצמם כילדים מוחבאים. כול מה שניתן לומר הוא: יש כנראה רבים מאיתנו, שעד היום הזה אינם מדברים.                     אחרי המלחמה נאמר לילדים המתחבאים: "אתם ברי מזל, ניצלתם." כול כך הרבה ילדים לא ניצלו. שישה מיליון יהודים, מתוך תשעה מיליון, שגרו באירופה, בשנת 1939, נהרגו במלחמת העולם השנייה. מיליון וחצי ילדים נרצחו. למבוגרים היו כ- 33 אחוזים סיכויים להינצל. לילדים רק 10 אחוזים. בפולין נהרגו 3 מיליון אנשים        ויותר מ – 3 מיליון יהודים, מתוך ה – 3.3 מליון איש שחיו שם. רק 300.000 איש נשארו בחיים, עד יום הניצחון באירופה. (V-E). מתוך מיליון הילדים שחיו בפולין לפני המלחמה, נותרו רק 5.000 ילדים. יהדות פולין, ספגה את המכה החמורה ביותר והאבדות הגדולות ביותר באירופה. בצ'ורטקוב, 99 אחוזים מיהודי העיר נרצחו.        "לך היה מזל, את שרדת." קשה להרגיש בת מזל. עשינו ככול יכולתנו וכול מה שנראה הגיוני, אבל אפילו כשהדברים הסתדרו, היינו מפוחדים כול דקה. זה לא מה שמרגיש מישהו "בר – מזל". ילדים – מתחבאים רבים, נאלצו להחליף מקומות, ממחבוא אחד לשני. אני עצמי, נאלצתי להחליף מחבוא, רק פעם אחת, מבית החווה לבור, שמתחת לאדמה. אבל ילדה אחת, החליפה 30 מקומות מסתור.                ילדים – מתחבאים רבים, נאלצו לקבל על עצמם זהות חדשה, לא יהודית, זה גרם לאישה אחת לחוש כול כך קרועה, עד שעכשיו היא אמרה: "הייתי ילדה פיקטיבית." ילד – מתחבא אחר אמר עכשיו: "היינו זקנים עם פנים ילדותיות. ללא שמץ שימחה, אושר, או תמימות ילדותית." אחדים לא הצליחו להתגבר על העובדה, שלא היו מקומות מחבוא להוריהם, בעוד הם עצמם התחבאו – הוריהם נספו. שנים אחר כך, אישה אחת עדיין חושבת, שאביה שרוע מחוץ לדלת חדרה, מפחד לדפוק. יתום אחר, בן, מבזבז שנים במחשבה, שה"עד" שהוזמן לבית הספר, אולי הפעם, יסתבר שהוא אביו. גם בין הילדים, שמאוחר יותר התאחדו עם הוריהם, רבים נשארו מנוכרים אלה לאלה. ילדה קראה לאביה:"אדוני."

כמעט חמישים שנה, לא הייתי מסוגלת לדבר על מה שעבר עלי, לא עם וולטר ולא עם אחרים. הייתי דוממת כששהיתי במחבוא ואני דוממת גם כשאני לא.
האושר הגיע, אבל לא הוביל לגילויים. עד….    מה השתנה? באחד מימי הזיכרון, בסוף השבוע, ב- 1991, השתתפתי בפעם הראשונה, במפגש בין לאומי של ילדים – מתחבאים, שנערך במלון מרקויז, בכיכר הטיימס, בעיר ניו – יורק. למפגש הגיעו 1.600 איש. הקשיבו לפאנלים, להרצאות, ולקבוצות בהן יכלו לשתף אחרים בחוויותיהם, בדידותם ובמרחק הרב שחלף.
פגשתי את ג'יין מרקס, עיתונאית מהניו- יורק מגזין. היא רצתה לראיין אותי, לספר שהיא כותבת על ילדים – מתחבאים. התיישבנו יחד. דיברנו בטלפון, היא שאלה אותי שאלות. שחררתי את הסיפור. הרשיתי למילים לצאת. גם לרגשות. ג'יין מרקס, שיחררה את המחסום שלי, יותר מפעם אחת. בכיתי כול פעם שדיברנו. סיפרה פורסם ב- 1993. אני כבר לא שותקת, לפחות לא בדפוס.
בשנת 2001, קיבלתי מכתב, מהמוזיאון הלאומי לזכר השואה, בוושינגטון. הם מחפשים חפצים, שאיכשהו נשארו מהשואה, כדי לשבצם בתערוכה גדולה ומקיפה. החלטתי לתרום את השמלה. למרבית הפלא, השמלה לא סבלה מנזק חמור. הבד הלבן, הצהיב מעט והופיעו כמה כתמים, זה הכול. היא עדיין יפה כמו תמיד.
בתי, דבורה, לא רצתה שאפרד מהשמלה. "אני רוצה אותה לעצמי." היא אמרה.   "אבל דבורה," אמרתי, "השמלה רק תולה בארון הבגדים שלי. אם אתן אותה לך, היא רק תתלה בארון הבגדים שלך. יתכן שהגיע הזמן, שגם אחרים יראו אותה."  "נראה לי שאת צודקת, אימא," אמרה דבורה. בעת הזו, וולטר ואני גרים בצפון העיר ניו יורק, בפרבר ששמו "רוקלנד קנטרי." מלאתי טפסים עבור מוזיאון השואה. האישה המתעדת, קבעה איתי פגישה במנהטן, מרחק של שעה ממקום מגורי. הראיתי לה את השמלה, סקרנית לראות מה תהיה תגובתה. אינני יכולה להאמין עד כמה היא הייתה נרגשת! השמלה תהיה מוצגת שנה שלמה ולא רק בעיר וושינגטון. נסענו יחד לערים רבות, השמלה ואני.                                                                          באחת הערים, בקבלת הפנים לכבוד התערוכה, מישהו שאל אותי: "מה גרם לך להחליט למסור את השמלה?" סירבתי לענות. אני עם שרה בלומפילד, האוצרת של מוזיאון השואה. היא הגישה לי מיקרופון ואמרה: "הנה לך, דברי". המיקרופון כמעט נפל על ברכי. המחשבה שעלי לדבר בפומבי… זהו, נראה שאין לי ברירה, כשכול האנשים מסביבי, לוטשים עיניהם עלי והמיקרופון בידי. בעיר הבאה, שרה פשוט הגישה לי את המיקרופון ושוב אמרה: "קדימה, דברי!" שתיקתי, כך זה נראה, נשברה כליל. מאז, דברתי בהרבה מאד הזדמנויות, בבתי ספר ובבתי כנסת. הייתי כול כך ביישנית, כמו ילדה – האישיות שעטפה אותי, האישיות שהכרתי, אפילו אז – לא הייתה אמורה להיות לי. מאוחר יותר, בימים המאושרים, העסוקים, בהם עבדתי כמפעילת הקומפטומטר, או כאימא, עדיין הייתי אפופה בה עמוק בתוכי.
לא עוד! מסרתי את השמלה והסרתי את המעטה.  עכשיו, במבט לאחור, עטופה באהבה של בני משפחתי – ילדי התבגרו, סיימו את הקולג' ופיתחו קריירות מצליחות, יש להם ילדים משלהם – אני נפעמת, ללא סוף, מאומץ ליבה של אנה אקסנצ'וק.  כמו בכול דבר אחר, מספרים מדויקים אינם קיימים, אבל קיימות הערכות, שאחוז אחד מאזרחים לא יהודיים באירופה, עזרו ליהודים. רוב המצילים היו נוצרים, אבל במקומות כמו יוגוסלביה, מדינה שבה אוכלוסיה מוסלמית גדולה, משפחות מוסלמיות גם הן הגישו עזרה ליהודים. בכל מדינה בה היו יהודים, מספר יהודים הוחבאו, ע"י צרפתים, הולנדים, בולגרים,
פולנים, אוקראינים, בלגים, איטלקים, יוונים, דנים, הונגרים וגרמנים. הממשלה הגרמנית, הוציאה להורג 100 אוקראינים על הפשע – החבאת יהודים ורבים נוספים, ברחבי אירופה. אבל אל מול כול מציל שנחשף ונרצח, ישנם רבים אחרים, כמו אנה אקסנצ'וק, שמאמציה נשאו פרי. מה שהם עשו, היה גם קשה וגם אמיץ – כי היה עליהם להעמיד פנים, כאילו הם מנהלים חיים נורמליים לחלוטין. והם פעלו בדרך, שאנשים לא היו פועלים אפילו בתנאים נורמליים. אחדים מהגויים שסיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם, כדי להציל יהודים, במלחמת העולם השנייה, הוכרזו וזכו להיקרא: "חסידי אומות העולם". ב – 21 לחודש נובמבר, 1994, הוכרזה אנה אקסנצ'וק באופן רשמי בתואר זה. כך גם בנה, בוגדן, שהאכיל אותנו ובעלה איבשתאי. מעולם לא ידעתי, למרות עשרות השנים שחלפו, שלאנה היה בעל. לבטח לא ידעתי שאת חיי, אני חייבת גם לו. אני שואלת את עצמי עכשיו, אילו הסיטואציה הייתה הפוכה ואני הייתי במקומה של אנה, האם הייתי נוהגת כמוה?  זו שאלה שראוי שאדם ישאל את עצמו. האם העולם יהיה עולם הגיוני, אלמלא הייתי נוהגת כמוה? לפני המלחמה, אילו הייתה אנה נשאלת, האם הייתה מסכנת הכול, לטובת חייהם של כמה יהודים? היא הייתה עשויה להשיב בדרכים שונות וגם אז, היו אלה מילים בעלמא. והנה, כאשר עמדה בפני המציאות האמיתית, במלחמה אמיתית, היא חשה שעליה לומר: "כן!". יתכן שהיא אפילו לא ידעה והעריכה אילו עוצמות חבויות בתוכה, עד אשר קיבלה את התואר: "חסידת אומות עולם"                                   בחודש יוני, ב – 26 בו, שנת 1962, אחרי שכבר חייתי באמריקה 13 שנים, פתחתי את העיתון, "ניו יורק פוסט", וקיבלתי הלם. נכתב בו מאמר שכותרתו: קצין נאצי, נטל את חייהם של 9 ונשפט למאסר עולם. סארבריקן, גרמניה. בית משפט מחוזי שפט היום את מי שהיה בעבר קצין בס.ס. קורט קלנר בן ה- 58 למאסר עולם, אחרי שמצא אותו אשם ברצח 9 יהודים, בפולין, במהלך מלחמת העולם השנייה. קלנר הואשם בהריגת יהודים, בעת שהוצב במשטרת הביטחון הנאצית בצ'ורטקוב… בשנים 1942 ו – 1943. הסנגור שלו, שבסס את טענותיו על בסיס : הספק, אמור לערער על גזר הדין. חיים בבית הסוהר! מעולם לא ראיתי את שמה של צ'ורטקוב בעיתון של ניו יורק ולפתע, הידיעות משיגות אותי פה, כשהרוצח של אימי בדרכו לכלא. עבור כול כך הרבה נרצחים, הסיפורים האישיים שלהם אינם נגמרים והרוצחים שלהם, מעולם לא זוהו או הואשמו. והנה, במקרה שלי, החברה הבינה שנעשה פה פשע ושיש לשלם עליו. בבית דין גרמני! …. בית דין גרמני, התבונן 20 שנה אחורה לעברו ודחה את האכזריות, את הכאב ואת חוסר הצדק, שנעשה ביום שאימי נרצחה. זה כאילו הדליקו הגרמנים, נר לזכרה.

בימים אלה, אני מבלה את רוב זמני, ככול יכולתי, עם נכדי. רוקסנה ואליאנה (בנותיה של בתי – דבי) חנה (בתו של בני מיכאל) וגבריאל (בנו של בני ג'פרי). אני קוראת הרבה, כמו אימי אני מוכשרת לעבודות יד. אני יודעת לתפור, לרקום ולסרוג. אני עושה יוגה. לא אהבתי את זה בהתחלה. חיכיתי כול הזמן, שהשיעור יגמר, אבל המשכתי. עכשיו אני נושמת עמוקות ויכולה לחוש את האוויר ממלא את ריאותי. אני משחקת מה-ג'וג, משחק מרצפת סיני, המצריך מיומנות ואיסטרטגיה. כנראה שהומצא ע"י קונפוציוס. אני אוהבת משחק זריז ומהיר. כשאני משחקת עם אנשים איטיים, אני אומרת להם: "קדימה חברים, אתם משחקים כמו מתחילים, שחקו כמו אלופים!" אני לא חושבת שיש לי מבטא מודגש כשאני מדברת. הרבה פעמים, אנשים לא יודעים היכן למקם אותי. פעם, נשאלתי: "האם את מבוסטון?" כנראה ביום שביקרתי שם. רוזה סירטו, חברתי מקרקוב, עדיין חברתי. היא גרה במרחק חצי שעת נסיעה ממני.

דוג'ו, מי שהיה איתי בבור, חי עכשיו בישראל. כול השנים המאוחרות האלה, שמרנו על קשר. אני אפילו שוחחתי בטלפון עם בוגדן, שעדיין חי בצ'ורטקוב. אני עדיין פוגשת אנשים, איתם התיידדתי בשהותנו במחנה העקורים, באישוויג. אני אוהבת את חיי, אבל ישנם עדיין חלקים שבריריים בתוכי. למשל, כאשר דברים צפויים שאמורים לקרות – אינם קורים. בתי, מתקשרת אלי כל בוקר, בשעה 10.00. יום אחד, היא התקשרה בשעה 11.00. הייתי בפאניקה. "האם הכול בסדר?" שאלתי אותה. "כן, הרגעי" היא ענתה. "אבל את מתקשרת ב-11.00 ולא ב-10.00."  "אז מה? הכול בסדר!" לקח לה זמן להרגיע אותי. לפעמים אני פותחת את המקרר, רק כדי להתבונן על האוכל. יש לי חיים חדשים, אבל חיי הקודמים – תמיד איתי.

ביתי מואר מאד, מוקף עצים רחבי עלים, לוולטר יש גינה, בה הוא מגדל מלפפונים, עגבניות, קישואים ופלפלים. הוא מאכיל ציפורים….הוא בנה להן שובך נהדר. יש מאלה כעשר ציפורים, כפי שנספרו לאחרונה.

תודות

לזכרה של אימי, אבי, סבתי וכול בני משפחתי שנספו בשואה. אני מקדישה את ספרי במיוחד לסבתי אקה, שהצילה את חיי. לדודי ג'ורג', שגידל אותי, לבת דודתי את'ל, שהפכה לאחות שמעולם לא הייתה לי. עדיין אינני יכולה להאמין, שכך נפתחתי ושאני יכולה לדבר כך על חיי במהלך המלחמה. תודה למשפחתי ולחברי שעודדו אותי. אני רוצה להודות לקרול גודמן, מבית הכנסת מאהה, בניו ג'רזי. היא ביקשה אותי לדבר בערב שבת אחד. בקהל, במקום הנכון ובזמן הנכון, היה רוי וונדל מאייר, העורך של הוצאת "סקולסטיק". תודה רבה לרוי על שלקח את סיפור חיי והפך אותו לספר. תודה ללויס מצגר על סבלנותה, על שיתוף הפעולה ועל היותה כה נחמדה.

לולה ריין קאופמן