"לוחות ושברי לוחות" מאת ראובן גפני. על בית הכנסת של חסידי צ'ורטקוב במאה שערים

בית הכנסת צ'ורטקוב עזרת ישראל במאה שערים (1)
בית הכנסת צ'ורטקוב עזרת ישראל במאה שערים

בית הכנסת הזעיר של חסידי טשורטקוב במאה שערים, משמר לא רק את זכרה של החסידות הנשכחת, כי אם משהו מדמותה של ירושלים של ימי מלחמת העצמאות. אגב אורחא, נחשפים אנו גם לטפח לא ידוע מדמותו של ש"י עגנון. לא כל חסידות זוכה לשני שולחנות. ישנן חסידויות שזכו הן להמשך פיזי של שושלת האדמו"רות המשפחתית,והן למקום של כבוד בתודעה היהודית והחסידית לאורך השנים. ישנן, לעומת זאת, חסידויות שהתברכו רק באחת מן הברכות: או שזכו להמשך קיום השושלת, אך מבחינה תודעתית וציבורית נדחקו לשולי הבימה, או שדבריהן ותורותיהן מונצחים ומסופרים שוב ושוב מעל כל שולחן חסידי, אף שלא זכו הן לכל המשך של ממש בצורת שושלת רבנית משפחתית.

חסידות טשורטקוב, כך נדמה, לא זכתה לאף אחד משני השולחנות: מאז פטירתו בשנת תשי"ט בתל אביב של האדמו"ר האחרון בשושלת, ר' שלמה פרידמן, לא מונה אדמו"ר חדש לחסידות (הגם שברבות השנים צמחו מועמדים בקהילות טשורטקוב באנטוורפן ובבריטניה), ואף ספריהם של אדמור"י המשפחה אינם מצויים בכל חנות ובכל בית מדרש, וכמעט שאינם מוכרים בקרב הקהל הרחב.

דווקא על רקע עמום זה, של היעלמותה של עוד אחת מן החסידויות הקטנות מנוף העולם היהודי, מהווה סיפורו של בית הכנסת "עזרת ישראל" של חסידי טשורטקוב, בטבורה של שכונת מאה שערים, דוגמה יוצאת מן הכלל לשימורה של מסורת, כמו גם של זיכרונות משותפים, בבית כנסת קהילתי קטן, הממשיך למלא את תפקידו, כנגד כל הסיכויים ואולי דווקא לנוכח האתגר ההיסטורי הלא-קל המוצב בפניו.

ייחודו של הסיפור החבוי בבית הכנסת בולט כמעט לעין כל המבקר בשטיבל הקטן והדל למדי, המצוי בקומה השנייה והמטה ליפול במרכז השוק והכיכר האינטימיים של מאה שערים ההיסטורית. על הימצאותו במקום של בית כנסת, אגב, מכריז כלפי השכונה רק שלט פח נושן ומהוהה, שעליו נכתב "בית הכנסת עזרת ישראל לחסידי טשורטקוב".

הפריט המושך יותר מכל את עיני המבקר במקום, או לפחות את עינם של אלו המחפשים פריטים בעלי ייחוד, הוא לוח זיכרון רגיל למראה, העשוי אבן ותלוי במרכז הקיר המערבי של בית הכנסת, בדיוק אל מול ארון הקודש.

הלוח, הנראה כאחד מאלפי לוחות מסוגו הפזורים ברחבי העיר, מהווה ככתוב עליו "יד למתפללי בית הכנסת שנפלו במלחמת השחרור […] השם ינקום דמם". אלא שארבעת השמות הכתובים עליו, כמו גם אופיו הפוליטי והאידיאי של הביטוי הנשכח "מלחמת השחרור", כמו מזמינים את המבקר במקום לנבור בקורותיו של בית הכנסת, על מנת לנסות ולחשוף מה מסתיר מאחוריו לוח זיכרון ייחודי זה, ומה מספר הוא על אודות חסידי טשורטקוב הירושלמיים, על אופיו של בית הכנסת לאורך השנים, כמו גם על דמותה של מאה שערים כולה לפני שישים שנה או אף למעלה מכך. ואכן, ההתחקות אחרי קורותיו של המקום, קשה, מתעתעת ועדינה ככל שתהיה, אינה מאכזבת כלל וכלל.

 

מאגודת ישראל לארץ ישראל: ראשיתה של חסידות טשורטקוב

האדמו"ר הראשון שנטה את אוהלו בארמון המפורסם והמרשים בעיר טשורטקוב היה ר' דוד משה פרידמן, אחד מבניו של ר' ישראל מרוז'ין, שכמו מרבית תשעת אחיו ואחיותיו היה שותף להקמתה של חצר חסידית חדשה ברוח רוזי'ן: סדיגורא, בויאן, סקווירא, שטפנשט, הויסיאטין וטשורטקוב היו כולן חצרות חסידיות שהשתייכו לאותו הזרם, ואשר שמרו על קשרים הדוקים זו עם זו לאורך השנים. החצר הטשורטקובית הוקמה בשנת 1865, חמש עשרה שנה לאחר פטירתו של ר' ישראל מרוז'ין, ומאז הלכה  והתעצמה במשך כשישים וחמש שנים, עד עלייתה לארץ ישראל.

בנו של מייסד השושלת, ר' ישראל פרידמן, היה אף הוא אדמו"ר אהוב ונערץ, וכמו אביו הותיר אחריו ספרים אחדים, מהם בדפוס ומהם בכתב יד. ואולם לו עצמו נודעה גם חשיבות פוליטית מרחיקת לכת. עוד לפני הקמתה של אגודת ישראל בשנת 1912 הקים האדמו"ר השני לבית טשורטקוב את "הסתדרות החדרים", שלימים הפכה לחלק אינטגרלי מאגודת ישראל עצמה. אדמור"י טשורטקוב, בהתאמה, הפכו למזוהים באופן מובהק עם המפלגה וערכיה, למן ראשית שנות העשרים ושיקומה של "האגודה" לאחר המלחמה, ועד לשנות החמישים בתל אביב, והמאבקים על החינוך ועל גורלו של "הזרם העצמאי".

למרות האידיאולוגיה הפוליטית הנחרצת והברורה השוללת את הציונות, שלחו גם אדמו"רי טשורטקוב את חסידיהם לנסות ולהיאחז כבר בשנות העשרים – ואולי עוד קודם לכן –בארץ ישראל. כך סופרו ברבות השנים סיפורים לא מעטים על חסידים מקומיים שקיבלו את אישורו של האדמו"ר – לעיתים אף את הנחייתו המפורשת- לעלות לארץ ישראל, חרף התנאים הקשים ששררו בארץ, וחרף התנגדותם הקשה לא פחות של הוריהם: "ומספר אבי מו"ר ז"ל על אחד מחבריו שלא מסוגל היה לעמוד בכך [הקשיים בא"י- ר"ג], ואביו בא להתחנן בפני האדמו"ר שירשה לבנו לחזור מהארץ לחו"ל, והאדמו"ר פוסק: "הפורש מארץ ישראל, כאילו פורש מן הקדושה" (י' שפיגל, בדרך המלך, ירושלים תשמ"ב, עמ' 84).

כך אירע שכבר בראשית המאה העשרים נמצא קיבוץ חסידי קטן של חסידי טשורטקוב בירושלים, ואלו הביאו לעולם את בית הכנסת הקטן, העומד במרכז עבודת החשיפה שבה עוסקים אנו בשורות אלו. דא עקא, שההוויה הישראלית תביא לכך שלימים יעטה בית הכנסת –כך נדמה- דמות אידיאולוגית מעט יותר מורכבת מזו הפשוטה של טשורטקוב האגודאית ושל ראשית המאה העשרים.

בשנת תרצ"ט עלה ארצה האדמו"ר השלישי, ר' נחום מרדכי פרידמן, ומאז ועד קטיעתה של השושלת פעלה החסידות מארץ ישראל. ר' נחום מרדכי, כמו בנו ומחליפו ר' שלמה פרידמן, פעלו אמנם כמו רבים מעמיתיהם לתפקיד דווקא מתל אביב, ואולם לא זנחו את בסיס האם הירושלמי, ואת זכרו ומקומו המהותי בחיי החסידות של בית הכנסת הטשורטקובי הראשון שהוקם בארץ הקודש, שעל עקבותיו אנו מתחקים.

 

"שולחן יין" בבית הכנסת

על מנת ללמוד – ולו בקצרה- על קורותיו של בית הכנסת הירושלמי הזעיר, נזקקים אנו לדפדף בספרו של האחרון לאדמו"רי טשורטקוב, ר' שלמה פרידמן, ששימש כאדמו"ר בביתו בתל אביב בין השנים תש"ו-תשי"ט. ספר זה, "דברי שלמה", שלא כמו שאר ספרי החסידות ההולכים ונדפסים בשנים האחרונות, חלקם לראשונה וחלקם בהוצאה מחודשת, אינו נושא עליו את שם בית ההוצאה לאור "בית הכנסת עזרת ישראל- חסידי טשורטקוב- מאה שערים". ואולם שמו של המביא לבית הדפוס, דוד משה שפיגל, מסגיר את העובדה כי אף הוא מקורו באותו שטיבל זעיר, וכי הודפס בידי הגבאי הוותיק והמסור של בית הכנסת, המונצח כיום במקום על לוח זיכרון רבוע וותיק למראה.

דוד משה שפיגל היה זה שהחזיק את בית הכנסת במשך כארבעים שנה עד פטירתו בשנת תשל"ב. הוא נשא את שמו של האדמו"ר הראשון בשושלת, ותואר על ידי בנו ישראל שפיגל, ששימש שנים רבות כעורך "המודיע", כ"חסיד בכל ישותו ובכל רמ"ח ושס"ה, שלא צריך היה לעיון ולחקירה, שהרי אם כך ראה זאת הרבי, ברור ונעלה מכל ספק הוא שכך הדבר ואין להרהר ולערער אחרי זה" (שפיגל, שם, עמ' 13).

בשולי הספר האחרון שהביא לדפוס, "דברי שלמה" שילב שפיגל לצד כמה מכתבים של האדמו"רים לבית טשורטקוב גם תיאור קצר על קורותיו של בית הכנסת הירושלמי, מאז הקמתו ובמשך כשישים שנה. כך למדים אנו, מעיון ברשימה קצרה וייחודית זו, כי בית הכנסת הוקם בשנת תרס"ו על ידי אנ"ש, בכסף שנידב למטרה זו הר"ר חיים אוברוורגר מזלישציק. שם בית הכנסת, עזרת ישראל, נקבע מטבע הדברים לכבודו של האדמו"ר באותה העת, ר' ישראל פרידמן, שבית הכנסת נרשם על שמו כחוק בשנת תרצ"ב, ושטרח לשלוח מפעם לפעם כסף מחו"ל להחזקת בית הכנסת הירושלמי.

משעלה בנו, ר' נחום מרדכי, על כס האדמו"רות לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ד, המשיך אף הוא לתמוך בבית הכנסת, ואולם דעתו לא הייתה נוחה מן העובדה שבית הכנסת רשום כנכס משפחתי, והוא ביקש משפיגל להפוך את המקום להקדש, וכך נעשה. לאחר עלייתו ארצה בשנת תרצ"ט, נהג האדמו"ר, שקבע את משכנו כמו עשרות אדמור"ים אחרים דווקא בתל אביב, לעלות ירושלימה ולהתפלל במקום בכל שנה בחג השבועות, שם היה גם עורך "שולחן יין" לחסידים שבירושלים.

באותן השנים, ממש כמו היום, הקפידו החסידים לערוך במקום התוועדויות וסעודות חסידיות פעמים אחדות בכל שנה, בייחוד בליל הושענה רבה, שהוא יום הפטירה של מייסד השושלת, ר' דוד משה פרידמן. ואולם, מתיאור יחיד במינו שהותיר אחריו יחיאל מיכל גלעדי (גלס), שעלה באותן השנים ארצה, מסתבר שלא בכל השנים עלה בידי החסידים המשפחתיים המעטים שהתגוררו בקרבת מקום לשמור על אופיו של בית הכנסת, וכי למשך תקופות מסוימות השתלטו עליו חסידים אחדים לחלוטין. גלעדי-גלס, שמשפחתו נמנתה על חשובי חסידי טשורטקוב עוד בברלין, ושהייתה ממקימי השטיבל החסידי הטשורטקובי בעיר, זכר כי בשנה הראשונה לעלייתו לירושלים, בשנת תרפ"ו, זכה להשתתף בהתוועדות של החצר הקטנה בליל הושענה רבה, כמו גם באירועים מסוג אחר לחלוטין:

" המסיבה נמשכה תוך סיפורי חסידים והשמעת דברי תורה, הצד הקולינארי היה מאד חלש. בערך בחצות בלילה קם אחד החסידים על רגליו, וסיפר לחסידים על בית הכנסת של חסידי צ'ורטקוב בשוק של מאה שערים, וכי "החסידים המתים" [ברסלב- ר"ג] תפסו את המקום שלא כדין. הוא הציע שכל החסידים ילכו לבית הכנסת שבשוק, יכבשו אותו ויגרשו את הפולשים […] הלכנו כולנו לשוק של מאה שערים, לבית הכנסת הצ'ורטקובי, היו שם כמה מתפללים שאמרו תהלים […] אחד מחסידי צ'ורטקוב דחף הצידה את העומד על יד העמוד, והתחיל באמירת הפרק הראשון של תהלים". משביקר גם בשנה שלאחר מכן באירוע החגיגי, גילה לתדהמתו ש"החסידים המתים" שבו והשתלטו על המקום. לשאלתו כיצד "נכבש" על ידם בית הכנסת פעם נוספת, נענה על ידי אחד החסידים הטשורטקוביים מיניה וביה, כי "כיבוש ראשון לאו שמיה כיבוש"… (י"מ גלעדי, פרקי חיי, ירושלים תשמ"ט, עמ' 56)

כמה שנים מאוחר יותר כבר חזר בית הכנסת לחלוטין לידיהם של חסידי טשורטקוב, ואלו עצמם חוו את המאורעות שסבבו את בית הכנסת בשנים הסוערות שלפני מלחמת העצמאות, כמו גם במהלך המלחמה עצמה.

 

בין המחתרות לישיבות הכנסת

בשלהי תקופת המנדט עמדה שכונת מאה שערים כמעט על קו האש. רבים מצעירי השכונה- שהייתה רחוקה עד מאד מדמותה הקיצונית הנוכחית- הזדהו לחלוטין כמו רבים אחרים בירושלים עם המחתרות הפורשות, וחלקם אף נטלו חלק במעשיהן באופן פעיל. כך מצאה עצמה השכונה- אולי אף יותר משכונות אחרות- בלילות ארוכים של עוצר, כאשר ברחובות, בייחוד אלו הראשיים דוגמת רחוב "מעה שערים", מפטרלים חיילים בריטים חמושים ובולשים.

באחת הפעמים, שעה שאחד מותיקי המתפללים, יעקב פישביין, שהה בבית הכנסת בחשיכה, פרצו לבית הכנסת כמה מצעירי המחתרת, חצו אותו לרוחבו עד שנעמדו במרפסת הפונה לרחוב מאה שערים, שם המתינו שניות אחדות עד להופעת השוטרים הבריטים, והמטירו עליהם רימונים אחדים. תקרית זו, הגם שאינה נשמעת כה ייחודית, מצאה את עצמה משולבת לימים באחת מישיבות הכנסת, בנאומו של אחד ממנהיגיה של אגודת ישראל, הרב שלמה לורנץ.

ב-30 באוקטובר 1963, באחד מדיוניה של הכנסת החמישית על "מאורעות השבת האחרונה בירושלים", עלה לדוכן הרב לורנץ וביקש להעמיד אלו כנגד אלו את פעולותיהם של החרדים למען עם ישראל ותקומתו, ואת פעולותיה של המשטרה הפוגעת שוב ושוב באותם החרדים עצמם.

"מבית המדרש של חסידי צ'ורטקוב במאה שערים הוטלו רימוני יד על שוטרים וחיילים. לא, זה לא היה בשבת האחרונה. המכוניות שמוקשו, החיילים והשוטרים שנפצעו ושנהרגו לא היו של משטרת ישראל. זה קרה בשנים 1945-1947. הקרבנות היו בני האומה האנגלית ששלטו בארצנו הקדושה בימים ההם. גם אחרי התגרויות אלו לא יצאו האנגלים לגמרי מגדרם. הם לא הכו נשים וילדים, ואילו לבית המדרש שממנו נזרקו רימוני היד לא העזו אפילו להיכנס".

אלא שאותה ההשוואה שעורך לורנץ בין המשטרה הבריטית לזו הישראלית, מעמידה באור בעייתי למדי גם את קהלו-הוא. שהרי בדבריו מצביע הוא עצמו על תהליך ההיפרדות וההקצנה שהתחולל בציבור החרדי כולו, בייחוד בשכונת מאה שערים. שהרי אם בעבר- לנוכח דבריו- לא ניתן היה להעלות על הדעת השתמטות כה כוללת של מתפללי בית הכנסת ותושבי השכונה מחובת הגיוס למאבק העברי, שלא לדבר על זריקת אבנים והתקפה פיזית של שוטרים ישראלים, הרי שבשנת 1963 הפכו אלו כבר לחזון נפרץ.

אופיו זה של בית הכנסת, שחלק מן המתפללים בו הזדהו ברמה זו או אחרת עם האידיאולוגיה הציונית, קיבל מטבע הדברים ביטוי משמעותי עוד יותר בתקופת מלחמת העצמאות עצמה. כך חוזרים אנו לאותו לוח זיכרון זכור לטוב, שבו החלה מלכתחילה ההתחקותנו אחר אופיו ודמותו של בית הכנסת הטשורטקובי בירושלים.

 

 מגויסים ומתנדבים : מתפללי בית הכנסת במלחמת השחרור

על סיפוריהם של ארבעת החללים המונצחים בבית הכנסת, ששניים מהם מכונים "הבחור" ושניים "הרב", ניתן ללמוד כיום בין השאר מאתר "יזכור" של מערכת הביטחון, המגולל את סיפורו של כל אחד מן הנופים במערכות ישראל מקום המדינה ועד היום.

כך למדים אנו, למשל, כי חנוך בקר, בן למתפללי בית הכנסת וחסידי טשורטקוב שנולד למשפחה דתית- לאומית, השתייך בנערותו כמו רבים אחרים בירושלים לתנועת "ברית החשמונאים", ולאחר מכן התגייס לאגודת מכבי האש הירושלמית. את מותו, מסתבר, מצא בפעילות במסגרת "ההגנה", שעה שעמד על משמרתו בערב פסח תש"ח בפינת הרחובות סנט ג'ורג' ושמואל הנביא ונפגע מירויות צלף. יוסף פישביין, לעומתו, שהיה אף הוא דור שני למתפללים בבית הכנסת, שירת בבריגדה היהודית ולאחר מכן במשטרה הבריטית באירופה, ואת מותו מצא במסגרת חטיבת גבעתי, בקרבות לכיבוש והחזקת גבעה 69 בחזית הדרום.

המונצח השלישי, ברוך פרסקי, מצא את מותו בינואר 1949 בעת הנחת מוקשים בגזרת שיח' ג'ראח-שער מנדלבאום, ואף הוא עצמו היה מגויס כבר מנערותו, במקרה זה לגדנ"ע. רק החלל הרביעי המונצח על הלוח, אהרן שמואל שפיגל, שהיה אחיו של הגבאי המקומי הוותיק, מתאים פחות או יותר לתדמיתו המצופה של הלוחם המאה-שערימי המצוי: מבוגר מיתר חבריו (בן 38 בנופלו), מצא שפיגל את מותו כמתנדב בשורות ההגנה הירושלמית, שתפקידו היה להניח מחסומים באזור שיח' ג'ראח. שפיגל, שנודע בצעירותו כ"עילוי מטשורטקוב", לא חפץ כל ימיו להתפרנס מן התורה, וכך, למרות שנהג להעביר וללמד שיעורי תודה בבית הכנסת מפעם לפעם, עבד בשנים שקדמו למלחמה כחלבן ירושלמי מטעם "תנובה", וכך קרה שאת זכרו, בניגוד לאחרים, ניתן למצוא גם באתר ההנצחה של חללי תנובה ומפעליה השונים לאורך השנים, שם זוכה אף הוא למקום של כבוד.

ואם כי במקרה זה נחשפנו אך לארבעה מקרים, ודווקא לאלו שסופם היה טראגי, דומה שלא יקשה עלינו להסיק את המסקנה כי טענתו ההיסטורית של הרב לורנץ נכוחה הייתה, אולי אף מעט ממעיטה: בבית הכנסת, כמו במאה שערים כולה, לא היו כל המתפללים גזורים מעור פוליטי אחד. ולמרות זיהויים המובהק של אדמו"רי טשורטקוב עם אגודת ישראל מאז הקמתה, היו בין המתפללים במקום- חלקם חסידים בני חסידים- כאלו שלפחות במובנים מסוימים בחרו בדרך שונה מן הצפוי, לכל הפחות הצפוי בעינינו אנו. ושכונת מאה שערים- דומה שאף היא לובשת לאיטה מראה מעט יותר מורכב משמתואר ביחס אליה על פי רוב.

אלא שלמרות כל הנאמר, חובה עלינו להזכיר גם את סיפורו של אחד מוותיקי בית הכנסת המספר כי לאחר שנקבע לוח הזיכרון במקומו התרעמו אחדים ממתפללי המקום הקיצוניים יותר על הנוסח " מלחמת השחרור", הנראה כיום מעט חריג אף בחוגים המורגלים בו, ויש שאף ניסו למחוק את הביטוי כליל מעל גבי לוח הזיכרון. וכך, אולי היו מסקנותינו הקודמות נכונות אך לשעתן, ואך לשנים שבהם התרחשו הדברים בפועל.

 

בין חסיד, רב ובית הכנסת: הריסתו ושיקומו של בית הכנסת  

ארבעת החללים המוזכרים לא היו הפגיעה היחידה שספג בית הכנסת במלחמת העצמאות. מלבד פגיעות שונות של פגזי הלגיון, שאת שרידיהן של אחדות מהן ניתן לראות עד היום בחזית החיצונית של בית הכנסת, הפונה לרחוב מאה שערים, הרי שבמהלך המלחמה ספג בית הכנסת גם פגיעה ישירה של פגז ירדני, שמוטט את תקרת בית הכנסת והרסו כמעט כליל.

אמנם, במעשה נסים לא נפגע איש מן הנוכחים במקום, בכללם ר' דוד משה שפיגל הגבאי, ואולם עברו שנים ארוכות עד שבית הכנסת שב ולבש את צורתו המקורית. במלאכת שיקום בית הכנסת סייע לא מעט האדמו"ר התל אביבי האחרון, ר' שלמה, שהורה לבני החסידות לתרום בעין יפה לבניין המחודש. אף אמו של האדמו"ר תרמה בעין יפה, תוך שהיא בוחרת להנציח בכך את גיסה, ר' חיים אהרן פרידמן, שנפטר בצעירותו וששמו מתנוסס בהרחבה ממעל לארון הקודש.

לבסוף, ביום ד' בניסן תשי"ב, נערכת סעודת חנוכה מחודשת לבית הכנסת, ובשולחן היין שנערך במקום בנוכחות האדמו"ר, דבר הוא באריכות יחסית על הקשר שבין החסידים, רבם, ובית כנסת החסידי: "מה העניין שהחסידים עושים להם בתי כנסיות וקורין להם על שם רבם ? […] שעל ידי זה הם מתקשרים לא בחבל אלא בעבותים עם רבם, וכמו שנאמר למעלה שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, כך מכוונים הבתי כנסיות כנגד ההיכל של רבם. ודרך צינורו מעלה הצדיק תפילתם ותורתם ועומד ומקריבם לפני הקב"ה, ומשפיע להם שפע של ברכה ממעל ברוחניות ובגשמיות" (דברי שלמה, ירושלים תשכ"א, עמ' רל"ד).

 

מה לסופר בבית הכנסת ?

אגב העלעול ב"דברי שלמה", ממש בשולי הכרך, בתחתית רשימת "החסידים הנכבדים והחשובים שהשתתפו בהוצאת הדפסת הספר", מפתיע אותנו כמעט ללא הכנה שם נוסף, זה של "הסופר ר' שמואל יוסף הלוי עגנון נ"י". מדוע רק כמעט ללא הכנה ? משום שמקומה של המסורת החסידית וסיפורי החסידים ביצירתו של עגנון דומה שאין צורך להרחיב עליה את הדיבור. ומדוע בכל זאת מפתיע ? שכן מדוע יבחר הסופר לתרום מממונו הפרטי- ושלא על מנת לקבל פרסום, יש להניח- דווקא להדפסת ספרו של אחרון האדמו"רים לבית טשורטקוב, שהודפס על ידי החסידים הבודדים המתקבצים לתפילה בשטיבל הירושלמי הזעיר ?

את התשובה לשאלה זו יש לחפש בפרטים הביוגראפיים הלא מאד מרובים, הן על נערותו של עגנון עצמו בבוצ'ץ', ועוד יותר מכך בקורות חייהם של הוריו. וכך, מתוך עיון בזיכרונותיו הפזורים של עגנון על אביו, כמו גם מתוך הביוגרפיה הסדורה של עגנון שהעמיד לפנינו החוקר דן לאור (ד' לאור, חיי עגנון, ירושלים תשנ"ח), מסתבר שאביו של עגנון נוהג היה משך שנים ארוכות להתפלל בבוצ'ץ' דווקא בשטיבל הקטן של חסידי טשורטקוב, בצוותא עם חותנו, סבו של עגנון מצד אמו. זאת למרות שהוא עצמו נמנה על חסידי סטרטין, או לכל הפחות על המקורבים לחסידות זו.

האב, ר' שלום מרדכי צ'צ'קס, אף נוהג היה לנסוע מפעם לפעם לחצרות השונות של האדמו"רים לבית רוז'ין- טשורטקוב, הוסיאטין ואחרים. בנסיעות אלו, זכר עגנון לימים, נהג אביו לצרף גם אותו בילדותו, וכך הכיר הסופר-לימים את הנעשה מחצרות האדמו"רים של גליציה באופן בלתי אמצעי.

אמנם, בספרו המונמנטלי של עגנון על בוצ'ץ' עירו, "עיר ומלואה", דווקא נפקד תיאורו של השטיבל הטשורטקובי המקומי שבו התפלל בילדותו, ובתי התפילה החסידיים שתוארו על ידו בהרחבה היו רק הקלויז החסידי הגדול בעיר ובית הכנסת של חסידי קוסוב. ואולם, ביצירתו הענפה דווקא ניתן למצוא- אם כי לאחר חיפוש מדוקדק- עקבות להיכרות עם המסורת הטשורטקובית המשפחתית: כך ב"סיפור פשוט", שם לועג הירשל בליבו ללייבוש טשורטקובר, "עבדקן קל דעת ונוח לבריות, דבוק לרבו ומשחק בקלפים", וכך ביתר פירוש ב"בנערינו ובזקנינו": "אמר לי אבא, כשאתה בא לפיטשיריץ, לך אצל הרב ואמור לו בשמי, חידוש זה שאמר לפני בטשורטקוב, מובא בשם רבי יעקב שור […] מובטחני שהרב מפיטשיריץ ישמח לשמוע שנתכוון לדעת הגדולים".

וכך, מאזכורו של עגנון ברשימת התורמים להדפסת הספר, מסתבר לנו כי עגנון, הגם שלא ראה עצמו מטבע הדברים כחסיד טשורטקוב מן המניין, לא שכח בכל זאת את חוויות ילדותו, אף לא את דמותו של אביו ומנהגיו. ומשנקרתה לידו ההזדמנות, שמח מן הסתם לתרום מממונו להוצאת ספרו של אחרון האדמו"רים לבית טשורטקוב, ואם ארשה לעצמי להמר- אזי גם לבית הכנסת הטשורטקובי המקומי, שאותי הכיר מן הסתם במסגרת טיוליו האינסופיים במאה  שערים וסביבותיה.

השלמה נוספת לקשריו של עגנון עם נוסח התפילה הטשורטקובי, ניתן למצוא שוב בזיכרונותיו של יחיאל מיכל גלעדי (גלס), שאביו הקים בשכונת הבוכארים הירושלמית שטיבל חסידי קטן נוסף, לחסידי סטרטין.

עגנון, כך על פי גלעדי, נהג להתפלל מפעם לפעם גם בבית הכנסת הסטרטיני הקטן, ואף השתתף מפעם לפעם בהתוועדויות חסידיות שנערכו במקום. בראש השנה אף היה שוכר חדר מיוחד בבית מלון בקרבת מקום, על מנת שיוכל להתפלל בנוסח נעוריו. ואולם, למרות הקשר הסטרטיני המשפחתי, כשביקר עגנון בבוצ'ץ בשנות העשרים לא זכה להתפלל בנוסח זה: משנכנס לבית הכנסת של חסידי סטרטין, כל על פי הסיפור, התעקש הגבאי שלכבוד האורח הנכבד ישנו כל המתפללים ממנהגם, ויתפללו זאת הפעם דווקא בנוסח חסידי טשורטקוב, לעילוי נשמת אביו של הסופר ולכבודו הוא …

 

מעתה ועד עולם

מאז שיקומו של בית הכנסת ועד היום ממשיך בית הכנסת לתפקד כסדרו, אם גם לא בריבוי מוחלט של מתפללים הנמנים על שושלות טשורטקוב השונות. מעבר להיותו בית כנסת קהילתי לכל דבר, ולמרות גודלו הזעיר, משמש בית הכנסת כמעין מרכז הנצחה ארץ ישראלי לחסידות ההולכת ונעלמת מן הנוף, הולכת ונשכחת מן התודעה.

על קירות בית הכנסת, בלוחות הזיכרון וברשימת האזכרות, ניתן למצוא את שמותיהם של כלל רבני השושלת, וגם חלק מספריהם- שהודפסו כמעט כולם תחת שם ההוצאה של בית הכנסת- ניתן למצוא במקום על המדפים הנושנים. ממש כמו לפני חמישים ושישים שנה, אף היום נערכות במקום מדי שנה ארבע התוועדויות חסידיות, בימי הפטירה של ארבעת האדמו"רים לבית טשורטקוב, כשהגדולה שבהן נערכת באופן מסורתי בסוכה המצויה על הגג, בליל הושענא רבה. לפני כשנתיים, אגב, הוקדשה ההתוועדות המרכזית לציון מאה שנה לבית הכנסת, והפכה לאירוע חגיגי והיסטורי באופן מיוחד.

אמנם, במהלך השנים נפתח גם בצפת בית כנסת קטן של חסידי  טשורטקוב, שנפגע באופן קשה מאד במהלך מלחמת לבנון השנייה. ואולם בבית הכנסת שבצפת מעטים הם החסידים הטשורטקוביים המקוריים, וגם כך לא התחרה המקום מעולם בבית הכנסת הירושלמי הוותיק ממנו. גם בתל אביב לא קיים עוד בית הכנסת הקהילתי. בית כנסת זה פעל בביתו של האדמ"ור ברח' אחד העם עד פטירתה של הרבנית, שאז התאחד עם בית הכנסת הסמוך של חסידי בויאן, קרובי המשפחה, באיחוד שנטמע אף הוא זה מכבר בבית הכנסת "תפארת ראובן", בפינת הרחובות מלצ'ט והעבודה. וכך קורה שבית הכנסת הירושלמי, למרות גודלו, דלותו, ופשטותו הכמעט זועקת לשמיים, דווקא הוא משמר את זכרה של החסידות, מעניק מוקד הזדהות לאלו המבקשים בכל זאת להדגיש את מורשתם המשפחתית והחברתית המדויקת, כמו גם לאלו המבקשים להכירה מבחוץ. משהו ביציבותו של בית כנסת, קטן ככל שיהיה, הפועל מאה שנים ברציפות, הופך את המקום לנושא ערך מוסף בפני עצמו, החורג ממשמעותו הראשונית כמקום תפילה, לימוד והנצחה.

ואולם, כאמור בפתח הדברים, בית הכנסת של חסידי טשורטקוב לא מעורר געגועים או כמיהה רק לחסידות זו עצמה.  יותר מאלו, כך נדמה, הוא מעניק באמצעות קורותיו וחשיפתן תמונה מיוחדת ומהימנה של ירושלים של טרום המדינה והקמתה: ירושלים שבה הקווים החברתיים והקהילתיים אמנם מוגדרים באופן מדויק על פי השתייכות לחצרות החסידיות השונות, ואולם הרבה פחות מכך באמצעות חלוקה פוליטית ואידיאולוגית חדה. ירושלים שבה יושבים זה לצד זה בבית הכנסת נערי ברית החשמונאים, הגדנ"ע, צעירי האגודה וחניכי ישיבות, רבנים וסופרים, ושבה  דרך חרך הצצה זערורי שמעניק לנו שטיבל אחד במאה שערים, יכול אתה ללמוד כה הרבה על העיר, על יושביה, על מה שהייתה ועל מה שאיננה עוד.
מאת ראובן גפני 23.07.08 מקור ראשון חדשות